נוסטלגיה אנלוגית

חופשה בעלמא

ביוני השנה התפרסם באתר "הפורום הכלכלי העולמי" פוסט תחת הכותרת "למה פרסום באמת גורם לנו להיות פחות מאושרים".

כתבתי כאן בבלוג בעבר על התופעה המכונה "צריכה ראוותנית". גם המחקר הזה ,שעוסק בקשר בין חשיפה לפרסום לבין תחושות של רווחה ושביעות רצון, קשור לאותה נטייה אנושית למדוד את איכות החיים ואת קורת הרוח שלנו תמיד ביחס לאלה של הסובבים אותנו. מדובר במחקר רחב יריעה המתבסס על מדגם של כ-900,000 אזרחים מ-27 מדינות באירופה שנשאלו מדי שנה, בין השנים 1980-2011, על מידת שביעות הרצון שהם חשים ועל היבטים רבים נוספים הנוגעים להם ולחייהם. במקביל, נמדדה באותו פרק זמן ההוצאה על פרסום ב-27 המדינות הללו.

הממצא העיקרי של המחקר הוא שככל שההוצאה על פרסום עולה, ניכרת ירידה ברמת שביעות הרצון. יש כמובן גרף, שמציג את הנתונים בצורה ברורה ומראה שלפרסום יש השפעה שלילית על רמות שביעות הרצון שלנו. לדברי החוקרים, לפי האפקט השלילי של הוצאות על פרסום כפי שהוא עולה מהמחקר שלהם, הכפלה היפותטית של הוצאות אלה תוביל לירידה של 3% ברמות שביעות הרצון של הנבדקים – כמחצית משיעור ההשפעה שיש לנישואים על רמת שביעות הרצון, וכרבע משיעור ההשפעה שיש לאבטלה.

החוקרים מציינים שעל אף שהממצאים משמעותיים ומבוססים מבחינה סטטיסטית, המחקר אינו מצביע על "המנגנון הסיבתי" (causal mechanism) שיוצר את היחס הזה. כתבה ב"אקונומיסט" מציעה מנגנון אפשרי, שאמנם מתייחס לאזרחי יבשת אחרת מזו שנבדקה במחקר, אבל עוסק באותה תופעה גלובלית, צריכה ראוותנית, שנבדקה והוכחה כרבת-משקל במחקרים קודמים –

"בעשורים האחרונים חל גידול בשיעור האמריקאים שעובדים שעות ארוכות, והגידול המהיר ביותר חל דווקא בקרב עובדים ששכרם הוא הגבוה ביותר. מדובר בחריגה משונה כשהנורמה בעולם היא שעות עבודה פוחתות ככל שההכנסה גדלה. ייתכן שגורם עיקרי לכך הוא קנאת המעמדות שמתדלקת הצריכה הראוותנית. במדינות עשירות, הצרכים הבסיסיים של רוב האנשים באו על סיפוקם זה כבר. כדי לגרום לעובדים להמשיך לעבוד קשה – במיוחד לאלה ששכרם גבוה – מוכרחים תמיד להיות איזשהם מוצרי צריכה ושירותים שנמצאים קצת מעבר להישג ידם. יתכן שחוסר שביעות רצון כמצב קבוע מחולל צמיחה כלכלית בכך שהוא משאיר עובדים יצרניים – שאילולא אותם מוצרי צריכה נחשקים אולי היו נהנים מזמן רב יותר במחיצת משפחותיהם – כבולים לשולחנות העבודה שלהם. מצד שני, יש משהו מוזר בשגשוג שתלוי בכך שאנשים לעולם לא יהיו שמחים בחלקם."

חשיפה לפרסומות מאמללת אותנו כי בגלל קנאת המעמדות היא מעוררת בנו רצונות שלא בהכרח תואמים את הצרכים שלנו, וכך היא מפריעה לנו כל הזמן לשמוח בחלקנו. חוץ מזה, היא גם מדגישה את המגבלות הכלכליות שלנו ומחדדת, אפילו אם זה לא מתחדד אצלנו לגמרי במודע ובצורה מפורשת, את הקשר בין עבודה קשה למוצרי צריכה. המדד המוכר של "כמה משכורות צריך כדי לקנות דירה/קרוסאובר/יאכטה/חופשה באיי סיישל" הוא כידוע לא מהמרימים. זו כפי הנראה הסיבה שבגללה אנשים ש"עשו אקזיט" או "נולדו לכסף" מעוררים הרבה קנאה – הם פשוט לא חייבים לעבוד כדי לקנות כל מה שהם רוצים. או במילים אחרות, הם לא נדרשים, כמו רוב בני האדם, לשלם את המחיר הכבד של שעבוד (מודרני וממותג כ"קריירה" ו"הגשמה עצמית" ככל שיהיה) כדי לקנות דברים שרובנו יכולים רק לפנטז עליהם.

ובמסגרת הצורך הזה לתעדף, צורך שנכפה על כל האנשים העובדים שלא יכולים להרשות לעצמם כל מה שבא להם, שאלת ה-work-life balance היא שאלה קשה – מה חשוב לי מספיק כדי שאוותר עבורו על נתח נכבד משעות הפנאי שלי? איך אני רוצה לבלות את שעות הפנאי יקרות הערך (תרתי-משמע) האלה? איך אוודא שההכנסה שכל שעת עבודה שלי מניבה תהיה מושקעת בדברים שחשובים לי? בודדים האנשים שבאמת מקדישים מחשבה לשאלות האלה ומנסים להשיב להן בכנות, ואז מתאימים את אורח החיים שלהם לסדר העדיפויות שקבעו לעצמם. במקום זה, רובנו פשוט עושים מה שהכי קל לעשות, לכאורה, ומה שכולם סביבנו עושים – עובדים בעבודה הכי מכניסה שאנחנו מצליחים למצוא ומשתמשים בכסף שאנחנו משתכרים כדי לקנות דברים שמשמחים אותנו או מרגשים אותנו או נראים לנו חשובים או מגניבים.

המחקר של Michel, Sovinsky, Proto & Oswald על היחס בין הוצאות פרסום לבין שביעות רצון הוא לא הראשון שעוסק ביחס ההפוך בין עושר לאושר, מרמת הכנסה מסוימת, ובהשלכות השליליות של החומרנות האנושית. ומדהים אותי בכל פעם מחדש להיווכח בכך שבני האדם מונעים בעיקר ע"י קנאה, תחרותיות, הישגיות וחומרנות, ושקבלת החלטות שיגדילו את רמת שביעות הרצון שלנו בטווח הארוך היא אחד הדברים שהכי קשה לנו לעשות.

— ניסיתי לחשוב על segue אלגנטי לדיווח הקצרצר על החופשה שלי, אבל לא הצלחתי. אני רק יודעת שמוכרח להיות קשר בין מחשבות על עבודה ופנאי ואיך לתמרן ביניהם, לבין היופי הפשוט והצרוף שיש ביום חופש ספונטני —

לפני כמה שבועות יצאתי לחופשה בעלמא. סתם ככה, הודעתי כמה ימים מראש שלא אגיע לעבודה, סימנתי לי את התאריך ביומן כדי שלא אתבלבל ואקבע בטעות משהו ביום הזה, ולא תכננתי דבר חוץ מלא- להתייצב-במשרד-כרגיל. אמנם הרגשתי צורך להשליך איזה עוגן שאוכל להיאחז בו (בדיקת דם) – כאילו חופשה היא אוקיינוס רחב ידיים ועמוק שאם טובלים בו לרגע עלולים לחטוף שכרון מעמקים – אבל חוץ מהעוגן הזה, האוקיינוס היה ריק.

"עולם" בארמית (עלמא) נהיה "סתם" כשמוסיפים לו ב' בתחילתו (בעלמא). קטע. ואם חושבים על זה ככה, חופשה בעלמא נהיית קצת זן. חופשה בעולם, פראפרזה על "לחיות את הרגע". בלי שום סיבה להיחפז, בלי המשמעת הנוקשה והתובענית שמכתיבים לוחות זמנים, בלי תכניות, בלי משימות, בלי מסלול, בלי סידורים. רק רצון להינפש, שגרה שבורה ומנוחה.

בימי חופשה כאלה אני אוהבת לקחת עד לקצה את מה שמכונה staycation או holistay ורק ליהנות מהשהייה בבית, מחוסר המחוייבות המוחלט, מחוסר המשמעת ומהבטלה. אני נהנית גם "לקנן" בימים כאלה: למיין כביסה בנחת כאילו זו שיטת מדיטציה; לבשל ארוחת ערב מוקדמת; להיטפל לאיזו פינה בבית שכבר תקופה מעצבנת אותי – להסיר ממנה את כל האבק ולסדר אותה מחדש עד שהיא לשביעות רצוני; לסתום בגבס איזה חור בקיר, או לתלות את התמונה שמאז שעברנו לכאן היא עומדת מאחורי דלת חדר הארונות ומחכה. אני אוהבת לשבת על הספה בשקט, ליד החתולה, ולקרוא בלי הפרעות ובלי העייפות שתמיד מכבידה על העיניים בשעות הערב, אחרי שעות ארוכות מול המחשב. אני אשכרה מרגישה חיונית ומלאת אופטימיות בימי חופשה כאלה. צעירה, רעננה, ממש חשה את הסוללה שלי נטענת. פתאום האיזון הזה, בין שעות עבודה לשעות פנאי, הופך ממוטו בנאלי בפוסטים של אנשי HR ב"לינקדאין" למשהו ממשי שאני מרגישה אותו בפעולה. אני מבינה על בשרי את הצורך באיזון הזה, את הנחיצות של הפוגה, ואת האפקטיביות שלה בחידוש כוחות.

ואני מקפידה לקחת ימי חופשה כאלה מיד כשמתעורר הצורך, בלי לחכות יותר מדי ולעשות לעצמי מבחני סיבולת – אורזת לי בתיק קטן כמה דברים בודדים שבא לי לבלות במחיצתם יום שלם, ויוצאת לחופשה בעלמא, יעד מומלץ לטיול חווייתי בהתאמה אישית.

מודעות פרסומת
יום-יום

מינימליזם חברתי

אני וד' בבר השכונתי. ערב של בילוי זוגי שהוא תמצית וסך כל חיי החברה שלי.

מאז ימי בית הספר היסודי תמיד הייתה לי חברה אחת שהייתה ה-BFF הבלתי מעורערת. היינו צמודות זו לזו בביה"ס ואחר הצהריים, לומדות יחד, משחקות יחד, נרשמות יחד לחוגים, יוצאות יחד לבלות ב"עיר" (סרטים בקולנוע "אואזיס" ושיטוטים בקניון "איילון", בילויים מאוד פופולריים בחוגים של מגה-חננות מסוגי שנעוריהם עברו עליהם ברמת גן של שנות ה-90) וכיו"ב, כמקובל בין בסטיז. תמיד הייתה BFF אחת בלבד, ומעולם לא הייתה חפיפה; בסטי אחת הייתה תופסת את מקומה של קודמתה, שהייתה יוצאת (או מוּצאת) מיד מהתמונה. תמיד היו גם כמה חברויות לוויין קז'ואליות, אבל הבסטיז היו לב העניין, מחליפות זו את זו בסדרה של חברויות אמיצות, שלכל אחת מהן התמסרתי כל כולי עד שהרגשתי שהיא מתרוקנת מכל התוכן שהיה בה; המסירות, הכנות וההדדיות היו מתחילות לחרוק, ואז החלו פרפורי גסיסה מכמירי לב עד שכל מה שנשאר מהקרבה הגדולה הסתכם ב"לשמור על קשר" ו"למה את לא מתקשרת?", צירופי מילים ששנואים עליי בערך כמו אירועים חברתיים במשרד; אלה וגם אלה מעוררים בי תחושה מעיקה של סימולציית תהליך חיברות כושל בתנאי מעבדה.

20190518_092459
פאפא ואני מכייפים במסיבה במשרד

הבסטי של התיכון החליפה את הבסטי של ביה"ס היסודי, ואחריה באה זו של השירות הצבאי, שהוחלפה בתורה ע"י הבסטי של ימי גילמן העליזים. ופה זה כבר התחיל להסתבך קצת. כי הקשר עם הבסטי מהצבא, שנמשך גם אחרי השחרור, התפתח לקשר זוגי, וההיא מגילמן הייתה סטרייטית שעד היום אני לא יודעת בוודאות אם היה לה ברור שאני דלוקה עליה וזה החמיא לה, או אם היה לה ברור ולא היה לה מושג מה לעשות עם זה. מה שבטוח זה שהיה לה ברור. וזה שבר את לבי שוב ושוב במשך כל לימודי התואר.

וכשאני והבסטי מהצבא הפכנו לזוג, כל שברונות הלב והתשוקה לגילמנית דעכו ונמוגו באחת, כאילו מערכת היחסים האינטימית שהתרקמה לי סוף-סוף השביעה את הרעב המתמשך שעד אז אכל בעיקר אכזבות. שנים אחדות הייתה שם חפיפה בין הבתזוג לחברה הסטרייטית והצלחתי לנהל יותר ממערכת יחסים קרובה אחת, אבל אז שתיהן הסתיימו כמעט במקביל – הזוגיות התפרקה, והגילמנית עברה לכפר-סבא והקימה משפחה. המרחק הגיאוגרפי והטרדות השונות לגמרי שהעסיקו כל אחת מאיתנו, וגם קצת מטען רגשי לא לגמרי פתור שנותר בינינו, החריבו הכול ונגמר הסיפור.

אני חושבת על כל זה, נזכרת שבאותם ימים ממש נכנסה ד' אל חיי, ופתאום ברור לי כשמש שתמיד חתרתי, במודע או לא במודע, למערכת יחסים אינטימית. זה כל מה שתמיד חיפשתי. זה היה החלל היחיד שתמיד-תמיד, מילדות, היה לי דחוף למלא – הצורך בקרבה אנושית גדולה. בהיותי ההיפך הגמור מה-social butterfly החינני, אני נהנית מיחסים אינטימיים יותר משאני נהנית מכל סוג אחר של קשר אנושי. ואחרי שנים שבהן הרגשתי לא נוח עם זה, הגיעו שנות ה-40 לחיי ואיתן איזו נינוחות שכנראה באה עם הגיל; נמאס לי לנג'ס לעצמי והתחלתי לפרגן, בין היתר, לנטייה הטבעית שלי למינימליזם חברתי.

כל אינטראקציה בין-אישית שאין בה הרבה אותנטיות ואין לה ערך מעשי, רגשי או אינטלקטואלי של ממש – צ'יט-צ'ט, רכלנות, הצורך שלנו לשמוע את החוכמות של עצמנו כדי להפיג שעמום רגעי – היא מבחינתי סרח עודף מאוד-לא-חיוני של החיים לצד אנשים אחרים. כולנו חוטאים בזה מדי פעם, אבל אני מתעקשת לנסות לצמצם עד כמה שניתן את ממדי הרעש הלבן הזה. שיחות חולין ריקות ומפגשים שלמים שלא נאמר בהם שום דבר נוגע ללב, מצחיק, או מעניין משרים עליי תמיד תחושה מדכדכת במיוחד של שיממון.
רבים מבכים את הנזק שנגרם לאנושיות שלנו כתוצאה משלל שכלולים טכנולוגיים שמייתרים הרבה שיחות ומפגשים, ומעודדים, לדידם של אותם מבכים, חוסר נימוס. אני מוכרחה להודות שמבחינתי, השכלולים האלה הם אחד היתרונות הבולטים של הקידמה הטכנולוגית. יש אינטראקאציות שהגיע הזמן באמת שמשהו ייתר אותם (מפגשים מלבבים עם זבנים מצוברחים ונותני שירות מיזנטרופים, למשל, ושיחות טלפון מייגעות שהיו מרפדות כראפיה פואנטה שהיום אפשר פשוט לשגר אותה בוואטסאפ בלי כל הקש מסביב). ובכל הנוגע לנימוסים והליכות, אני לא רואה שום הבדל בין שליפת הנייד באמצע שיחה פנים-אל-פנים כשמתקבלת הודעה לבין מפסיקים-כל-מה-שעושים-ורצים-אל-הטלפון-הקווי-כשהוא-מצלצל, ואני לא חושבת שהראשון גס-רוח יותר מהשני. חוסר הנימוס פשוט התעדכן. גם גלילת הפיד בנייד כשהמומנטום של מפגש עם זולתים בדרגות קרבה שונות מתחיל לאזול (פידים נגללים הם ה"טוב, אז…" החדש) היא בסך הכול המקבילה הטכנולוגית של השעמום האנלוגי מפעם. ההבדל הוא שפעם לא היה במה לבהות ברגעי השתיקה האלה, אז היו נזרקים לחלל החדר כל מיני בחיי-מדינה-של-מושחתים-נהייתה-לנו-כל-הכנסת-קרימינלים-אה או מה-יהיה-עם-יוקר-המחיה-פה-זה-הזוי-לא-פשוט-הזוי כדי להפיג את המבוכה. לא בטוח שזה עדיף.

אורח החיים המינימליסטי, כמו חיי קהילה למשל, וכמו כל אורח חיים, לא מתאים לכל אחד. מי שהצמצום והמיעוט האלה משרים עליו תחושה כללית של באסה וגורמים לו להרגיש מסכן, יהיו הסיבות לכך אשר יהיו, כנראה ירגיש פחות בנוח אם ינסה לאמץ אפילו חלק מהפרקטיקות המינימליסטיות. מנגד, האנשים שהמינימליזם ממש תפור למידותיהם הם אלה שבאופן טבעי הולכים בדרך הצמצום והשקט ומוצאים בה מרגוע. זה עניין של העדפות אישיות ואופי שלא בהכרח קשורים תמיד לסטים מושרשים היטב של ערכי תרבות הצריכה (לעתים קרובות כן, אבל לפעמים לא).

גם מינימליזם חברתי מתאים רק למי שממילא לא מתלהב מבילויים הומים ורבי-משתתפים בברים או בסלונים של חברים, ויעדיף תמיד לשבת בשקט על ספה ולקרוא משהו, לתפור עונה שלמה של סדרה בבינג' מהפנט, או לנהל שיחה אינטימית עם מישהו קרוב.
בדידות היא תחושה סובייקטיבית של ניכור וניתוק, שיכולה לתקוף אותך גם באמצע מסיבת יום ההולדת שלך כשכל החברים שלך מבסוטים ובסבבה ורוקדים ומרימים לך. ומצד שני, גם מי שיש לה רק חברה אחת או שתיים וקשרי משפחה קרובים יכולה ליהנות ממערכות יחסים עשירות ומספקות שיפיגו את בדידותה, אנד ד'ן סאם.

לא פעם, אחרי שאנשים מפורסמים מתים, כותבים עליהם בעיתון, כדי לשכך את חרדות הבדידות והמוות של כולנו, שהם "מתו בביתם, מוקפים בבני משפחה וחברים קרובים". מוקפים. אני תמיד מדמיינת גדודים של אנשים צובאים על מיטותיהם של הגוססים האלה, מושיטים אליהם ידיים לנחם אותם ברגעיהם האחרונים, לוחשים להם כל מיני מילים חמות, או סתם יושבים לידם בשקט כדי שלא ירגישו בודדים. זה כמובן לא אמיתי, קלישאת הלא-מתו-לבד הזו. זה מין משהו כזה שאומרים, אבל זה לא עובד ככה, אף אחד לא מת מוקף. מתים עם אדם אחד אהוב ליד המיטה. או שניים. או שמתים לבד כי מוות קורה לפעמים בהפתעה גמורה. אי אפשר לחיות מוקף באנשים ואי אפשר למות ככה. לא באמת. אבל כולנו פוחדים לדמיין את הרגעים האחרונים שלנו, וכולנו נתקפים לעתים בדידות קיומית ומחפשים נחמה, אז ככה באות לעולם קלישאות נצחיות שמדקלמים לנו כמו סיפורים לפני השינה. ששש, לא תמותי לבד, תירגעי. תירגעי, אומרים לך. תמותי מוקפת, סבבה? מוקפת. יאללה, תתקדמי.

סוף הערב, אני וד' בחזרה בדירה, שבעות וקצת טיפּסיות ובראש טוב באופן כללי. סיומו של ערב של בילוי זוגי שהוא תמצית וסך כל חיי החברה שלי.

נוסטלגיה אנלוגית

חוזרת למחברת

Jot היא מילה שאין לה מקבילה הולמת בעברית. הדרך היחידה לתרגם אותה היא להוסיף מעין ביאור מובלע, ולומר שכשמישהו is jotting something down הוא "רושם לעצמו משהו בחטף", "מקשקש לעצמו איזו תזכורת", או משהו דומה לאלה. אין בעברית פועל אחד מדויק שמתאר את הפעולה הספונטנית, הכאוטית-משהו והרומנטית של שליפת פנקס או מחברת מהתיק או מהכיס כדי לרשום במהירות מחשבה שפוחדים לאבד.
ועוד במין תַּצְלִיל כמעט-מושלם – Jot ממש נשמע כמו משיכה נסערת של עט או עיפרון על גבי נייר. קשה לי לדמיין איך אפשר לשחזר מין אווירת שאר-רוח-פראי או זרם-תודעה-שלוח-רסן כזו באפליקציית Notes כלשהי.

אין ספק שבעידן המחברות והפנקסים היו שלל רשימות פרוזאיות כמו "לקנות לחם!" ו"לקבוע כבר תור לשפםגבות". אבל הרבה פנקסים ומחברות היו נשלפים כדי שאפשר יהיה ללכוד מחשבות חולפות מעט יותר מרחיקות לכת כמו רעיון ליצירה חדשה, שם של ספר לקרוא, קופי גאוני שיצית את המהפכה הבאה, לחן מושלם, מילה שמשמעותה לא ברורה ויש לחפש אותה במילון, ועוד מגוון אינסופי של זנבות הרהורים שנדמו מבטיחים.

בספרייה הלאומית בבריטניה נפתחה תערוכה שסוקרת את תולדות הכתיבה האנושית והרשימה (note-taking) ומוצגים בה, בין היתר, מחברות, פנקסים ופתקים של יוצרים ושל ממציאים כמו ג'יימס ג'ויס, מוצרט, ומגלה הפניצילין אלכסנדר פלמינג.
הפרספקטיבה הרחבה של התערוכה בוחנת את התפתחות הכתיבה כדרך להטביע חותם – מכתב החרטומים במצרים ועד האימוג'ים, ומציעה להרהר בעתיד הכתב בעולם שנעשה יותר ויותר דיגיטלי ובשאלה האם נוותר מתישהו לחלוטין על כלי כתיבה ומקלדות לטובת העברת מסרים באמצעות סרטונים והודעות קוליות.

אחרי שהתחלתי לכתוב בבלוג הזה, פחת בהדרגה הצורך שלי לשלוף מדי פעם את המחברת שהייתה לי אז ולשרבט בה רעיונות. במקום לשרבט, הייתי מקלידה אותם בטיוטות הפוסטים שלי עד שהייתי מסיימת את סדרת ההגהות הדקדקנית של כל פוסט ומפרסמת אותו. ואז היה נותר רק ה"עותק" הסופי, הערוך, המתוקן של הטקסט, וכל הטיוטות שלו, ומילים ופסקאות שלמות שנמחקו, היו כלא היו.
אבל לאחרונה התעורר בי געגוע לאפשרות הישנה ההיא לרשום רעיונות בלי סדר. וגם לקשקש עליהם ולמחוק. לסמן בזעם ובתיעוב איקס גדול על משהו שנראה הרבה פחות מוצלח ממרחק של זמן, ולעומת זאת להתפעל מחדש, אחרי שכמעט שכחתי, מאיזה רעיון ישן, ולהקיף אותו בעיגול בחיבה. לצייר פרפר קטן בין שתי מילים כדי לדחוף ביניהן עוד חצי משפט. להוסיף הערות בשולי הדף.
יש בזה משהו מאוד לא מינימליסטי, בכל הניירת והשַרבֶּטֶת האלה, אבל יש להן ערך מוסף – ממצאים מדעיים מוכיחים שפעולת הכתיבה מעודדת למידה – ויש בהן סוג של קסם שקשה מאוד למצוא לו תחליף דיגיטלי; יש משהו ראשוני ביכולת לשרבט, שהטכנולוגיה אינה מאפשרת, ושאני מתגעגעת אליו אחרי שנים של הקלדה. הסדר שאפליקציות ומערכות הפעלה כופות עלינו כשאנו רושמים רעיונות חדשים הוא אמנם יעיל ואסתטי, אבל יש איזה דיסוננס צורמני בין ההמולה המחשבתית הקדחתנית שמתחוללת אצלנו בראש באותם רגעים לבין הסדר המופתי שנשמר במסך המבהיק ובעצם פעולת ההקלדה המונוטונית והכתב האחיד שהיא מפיקה. ומשהו בדיסוננס הזה משבש את התפרים הגסים של רעיונות ראשוניים, של טיוטות. של רשימות. אם פורמים את התפרים המגושמים האלה באלגנטיות טכנולוגית, הולכים לאיבוד ניואנסים שנובעים ממעמקים לא-תמיד-מוסברים של אינטואיציה ורגש ודחפים. כשכותבים פתק הניואנסים האלה יכולים איכשהו לבוא לידי ביטוי בצורה ובגודל של האותיות, בקצב תנועת העיפרון ובכוח שמפעילות עליו האצבעות שמושכות אותו על הדף, בפיזור המילים ובסימנים שאפשר לשרבט ביניהן ולידן. בכתיבה הדיגיטלית המוקפדת, לעומת זאת, משהו גורע מהאותנטיות של הניואנסים האלה. כאילו פעולת השרבוט עצמה – בכתב יד נחפז שלהוט לאחוז ברעיון לפני שיחמוק – היא אילוסטרציה של פרץ מחשבה, מעין המחזה של טיוטה מנטאלית. אני לא מצליחה לחשוב על שום מקבילה דיגיטלית לדיוק הזה.

אז אני חוזרת למחברת.
ואני מקווה שזו תהיה גם חזרה אל המחברת המקוונת, אל הבלוג הזה, שבצורת קשה תקפה אותו בשנים האחרונות מפאת שילוב של חוסר זמן וחוסר השראה.

20190512_183500

סיפורים

באג קריטי בתוכנה – סיפור קצר

הן לא הצליחו לדבר. והשנים חלפו.
העלבון והטינה נותרו לא מפויסים. משהו נשאר לא מחול.
וכל הזמן כל המילים היו לא-טובות-דיין.
והשתיקות היו גרועות אפילו יותר מכל המילים הלא-טובות.
ובכל השנים שחלפו הן זעו כל הזמן באי-נוחות ברווח הזה שבין מילים לא טובות, שתיקות גרועות, וזיכרון.
ואיש לא הבחין באי-נוחות הזו. היא הייתה קטנה-קטנה, זערורית, נדחקה בקלות למרווחים הכי מיקרוסקופיים בסדר יומן – כשהמתינו ללחם הקלוי שיזנק מן המצנם; כשהביטו בראי בעיניים פעורות לרווחה, מורחות את ריסיהן במסקרה, יודעות מי עדיין שומרת את צעירותן בזכרונה; כשחזרו על עקבותיהן לוודא שהמכונית נעולה; כשסיימו לשחות 30 בריכות ואז הבינו שדעתן הוסחה ושהן לא יודעות בוודאות אם שחו את הבריכה ה-30 או רק הכינו את ה-30 במחשבה כדי לספור אותה, ואז פשוט שחו עוד בריכה. שיהיה.
הן גיששו מדי פעם באינטרנט, אורבות זו לזו במרחבים המתעתעים, הבוהקים, מחכות לאות.
אבל הן לא הצליחו לדבר. והשנים חלפו מהר.

עד שערב אחד הן גלשו אל אותו הדף. שתיהן חיפשו טיסה זולה למונטריאול. הן הקליקו באותה השנייה בדיוק על טיסת טורקיש-איירליינס מ"שארל-דה-גול" ל"פייר אליוט טרודו" ואז הופיעה הודעת שגיאה באמצע המסך – "מערכת זיהוי הנוסעים נתקלה בשגיאה בלתי צפויה. אנא נסו שנית. אם הבעיה נמשכת, יש ליצור קשר עם מנהל השרת".
הן ניסו שנית, אך שום דבר שעשו לא עזר. המסך קפא. הקשות המקלדת שלהן לא נענו בשום תגובה. הן טלטלו את העכברים, הקישו על אנטר, על אסקייפ, על דיליט, וכלום. הן ניסו להיזכר מה עשו כדי לנסות ולהבין איך לתקן, אבל נפער מין היסח דעת כזה שכמו בולען שואב אליו הרהורים תועים, והבליחה בו ההבנה שהן חשבו זו על זו. לרגע. כפי הנראה נזכרו בטיסה האחרונה שלהן יחד, כשסיימו ללמוד באוניברסיטת מונטריאול וחזרו ארצה. הן ודאי נסחפו אל פרטי הפרטים של כל מה שקרה בטיסה הזו, כל מה שהן מתגעגעות אליו מאז שנפרדו – התשוקה וחוסר הבושה וחוסר הפחד. לרגע אחד הן לא שמו לב, ואולי הקליקו בטעות על איזו פרסומת, אולי הסכימו לאיזו הורדה, אולי חטפו איזה וירוס.
הן הגיחו מאחורי דלתות שנפערו לרווחה, והופיעו בפרוזדור – הבוגדת בפתח חדרה, ליד החלון הפעור אל תוך מטע האבוקדו, בדרכה לחפש בחדר האורחים ובמטבח דירתה את הטלפון הנייד כדי להתקשר לספק האינטרנט, והנבגדת על מפתן משרדה הלבן בקומת ההנהלה המשקיפה אל הכביש המהיר, נחפזת אל מחלקת התמיכה הטכנית בקומה הראשונה.
עוד בטרם הספיקו לפסוע פסיעה אחת נתקלו זו בזו והתנערו מעוד מרווח מיקרוסקופי של היסח דעת.
הן עמדו כך לרגע, זו מול זו, מוכות תימהון. הבוגדת הנבוכה חייכה את החיוך מאז, והנבגדת התמלאה בתחושת הפורענות המחרידה שחריפותה כמעט לא התעמעמה, תחושת האימה של מי שעומד מול האדם הכי קרוב אליו, ולא מזהה אותו עוד. הרגע שבו האינטימיות שלהן התמוטטה וזרות נפערה ביניהן פועם ביניהן שוב. ואז מתייצב ביניהן נציג שירות חייכן בחולצה מגוהצת בצבע תכלת ואומר שזו שגיאה שהיא כמעט עניין שבשגרה, ומוסיף, "שבו בבקשה. אל דאגה, הנושא בטיפול".
"אבל מה זה?" הן שואלות אותו. "מה המקום הזה?"
הוא מחייך במבוכה. "כפי שאמרתי, זה קורה לא מעט. לאחרונה זה כמעט עניין שבשגרה, בגלל ההתפתחות המהירה במנועי החיפוש ובאלגוריתמים של איסוף הנתונים ברשת. עד עכשיו היו מגיעים לידינו רק נתונים סטטיסטיים כמו גיל ומגדר ותחומי עניין של הגולשים. בחודשים האחרונים התחילו להופיע בפעילות הרשתית גם היסחי הדעת שלהם." הוא מדבר על זה במין טבעיות, כאילו זו התפתחות טכנולוגית הגיונית, אבל הבוגדת והנבגדת מתקשות להבין. "מה זאת אומרת, היסחי הדעת?"
"זאת אומרת שאנחנו מזהים גם מחשבות תועות וחלומות בהקיץ שמבזיקים במוחות המשתמשים שלנו באמצע הגלישה. אנחנו יודעים אילו רגשות מתעוררים בהם כשהם מקלידים מילה מסוימת, או שם, בתיבת החיפוש, אנחנו יודעים אילו תוצאות להציג להם כדי לעורר את שרשרת התגובות הרצויה לטובת המפרסמים, ואצלנו באתר יודעים כבר לזהות כמעט את כל מגוון האסוציאציות והזכרונות, אפילו שירים וסצנות מסרטים, שמתעוררים במשתמשים הקבועים שלנו כשהם מזמינים דרכנו כרטיסים. לפעמים יש התנגשויות בין היסחי דעת. כלומר, כששני משתמשים גולשים לאתר באותו הזמן וחושבים זה על זה, או נזכרים זה בזה, זה עלול לשבש את פעילות איסוף הנתונים ולהפיל את המערכת".
הן מביטות בו במבוכה, מנסות בכל כוחן לא להביט זו בזו, אבל חשות היטב את הקרבה.
"אדוני, אנחנו ישבנו מול מסכי המחשב שלנו והזמנו כרטיסי טיסה באתר, ואז הופיעה הודעת שגיאה, ועכשיו אתה. איך הגענו לכאן? אנחנו פשוט לא מבינות."
הוא מעסה את סנטרו במין תנועת מלקחיים נפתחת ונסגרת בקצה האצבע המורה ובקצה האגודל. בעודו ממשש את עור פניו הלבן שגולח למשעי באותו הבוקר, הוא מנסה לחשוב על דרך אחרת להסביר בה את התקלה. "זה פשוט מין מקום כזה שקיים, אבל לא באמת. מגיעים לכאן, אין בזה כל ספק, אבל קשה להסביר איך." כעת הוא מוריד את מלקחי אצבעותיו במורד צווארו וצובט בתנועות עדינות את העור הרפוי התלוי לו מעל לגרגרת. "זה באג באלגוריתם. משהו שכבר התבצע מתבצע מחדש, כאילו לא התבצע בעבר, ואז יש מין התנגשות בין כל הנתונים, ונפילה. ואז מופיעה הודעת השגיאה. כמו כשנדמה שאנחנו זוכרים משהו שכבר שכחנו. זה קורה לפעמים. וזה מה שקורה פה, ממש כאן, במקום הזה." איזה מקצב פנימי מתגבר בו ולרגע הוא נראה כמו משתחרר מלפיתה של הזיה.
"ניסיתן לכבות ולהדליק?" הוא שואל, בוחן כיוון אפשרי אחר, אבל הן ממהרות להשיב, "בוודאי שניסינו. אי אפשר היה לעשות כלום חוץ מכיבוי אלים, כי הכול היה תקוע, אבל גם אחרי שהדלקנו את המחשב מחדש וגלשנו לאתר שלכם הגענו לאותו המסך. משהו תקוע. משהו לא בסדר בתקשורת."
הוא מחייך אליהן באדיבות, מהנהן בכובד ראש משרה ביטחון ומציע להן בתנועת יד רחבה לשבת על הספה האפורה שבחדר. "אל דאגה, אתן תטוסו בזמן ותגיעו בשלום אל היעד, רק מעט סבלנות. אני מבטיח, זה עניין של כמה רגעים. אי-נעימות קלה, זערורית, מיקרוסקופית כל כך שלא תבחינו בה כלל. היא תידחק לאיזה מרווח חסר משמעות בחייכן כשתחליפו תחנה ברדיו, כשתקישו באצבע אוטומטית על מסך המגע בנייד שלכן, תפשפשו בתיבת המייל, תסרקו את הפידים ברשתות החברתיות, ותכבו הכול מבלי לזכור דבר. שם היא תהיה. במרווחים. קטנה-קטנה וכמעט לא מורגשת. שבו, תשתו משהו, אנחנו ניגש לשרת המרכזי ומיד נשחרר את הנעילה שלכן."

הן יושבות בשתיקה רגע ארוך עד שהנבגדת אומרת ברוך, "לפעמים פשוט אי אפשר לתקן".
"מה?"
"יש באגים שאי אפשר לתקן. פשוט מוציאים גרסה חדשה של התוכנה".
"כן, אני לא באמת יודעת. זה לא ממש התחום שלי."
"אני יודעת. זוכרת, זאת אומרת". היא מחייכת בניסיון להעיר איזו אינטימיות שאולי נותרה זכורה, אבל שום דבר לא נענה. הכל כבר פג מזמן. "אני פשוט לא קונה את ההצגה."
"הצגה?"
"כן, הספות והקפה והחיוך הזה. וההסבר הטרחני הזה על כל מה שהם יודעים עליי במקום לתקן כבר את התקלה ולשחרר אותי. לשחרר אותנו. אני פשוט לא יודעת איך יוצאים מכאן, אחרת כבר מזמן הייתי זזה."
"בסדר, אבל ככה זה עובד. מה את רוצה, שהוא יסתובב פה היסטרי ויצעק בפניקה, באג באלגוריתם באג באלגוריתם? אז הוא מגיש קפה ומושיב על ספה. פאסון", מוסיפה הבוגדת אחרי מחשבה קצרה, מבקשת להבהיר שהמילה הזו אינה רק כפשוטה, שיש בה עקיצה מרומזת. והנבגדת לרגע מתמסרת לאיזו תחושה של ביתיות נושנה, כי רק מכרים מדברים זה עם זה ככה, ברמיזות, אבל מיד היא נבהלת, כי אין דבר מפחיד יותר מלהתמסר לבוגדים, והיא מתרעמת בקול, "אני פשוט לא מבינה מה אנחנו עושות פה, זה משגע אותי".
"איך הגענו לכאן יחד. קטע, לא?"
"אה-הא, כן. קטע".
"ועכשיו מה?"
"או. זאת שאלה שכבר שנים אין לי תשובה עליה". היא שוקלת את המשך הדברים כי יודעת עד כמה הם עלולים להיות בלתי הפיכים, ואז מתעצמת בה החלטיות והיא אומרת, "את יודעת, לפעמים אין תשובות. כמו באג קריטי בתוכנה".
"כן", מהנהנת הבוגדת, "אבל לנו כבר אי אפשר להוציא גרסה חדשה".
ואז מהבהב ביניהן סוף-סוף חצי חיוך של הבנה.
"לא, אצלנו כבר בגרסת הבטא הבינו שהתוכנה לא…"
"לא תקינה".
"כן. לא תקינה".

הן יושבות שם עוד כמה רגעים על הספה, לוגמות יחד מהקפה שהוגש להן, שוקעות בעוד היסח דעת משותף מבלי להחליף מילה או מבט, ולבסוף יוצאות משם בצעד מהוסס. הן יודעות שהיו שם, אבל נבוכות לזכור את זה, דוחקות את זה הצידה, מגששות אחר הפאסון. מבקשות להיאחז בשגרת יומן, לעבור לדבר הבא.
מביטות בשמים הן רואות אותם נצבעים בוורוד-סגלגל של זריחה, או בכתום-כחלחל של שקיעה, הן לא יודעות לומר.
יכול להיות שאף נופפו זו לזו לשלום לפני שחזרו אל מסכי המחשב התקועים שלהן, לעשות עוד ריסטארט.

יום-יום

5 דברים

לכאורה, כעת מגיע הרגע שבו אני נדרשת לשאלה הכי קשה – מה אני רוצה?
אחרי שהשלכתי כל מה שמיותר ומצאתי מקום למה שנשאר, כביכול נותר רק להבין מה העיקר. כאילו יש צורך במין מהלך שיטתי כזה של מיון וסידור וניפוי לפני שאפשר להתפנות לשאלה הגדולה – מה אני רוצה ומה הכי חשוב לי בחיי.

יש לי המון זכרונות מסרטים אמריקאיים של שנות ה-80 וה-90, סרטים שבהם אנשים חיפשו את הדרך. חיפשו את עצמם. יצאו למסעות. שאלו שאלות גדולות. אלה היו סרטים אמריקאיים במובן הכי נורא של המילה, כי הבעיה עם גבבת הקלישאות האלה – "ללכת בעקבות החלומות", "לחשוב בגדול", "להעז לצאת מאיזור הנוחות" (השנואה עליי מכולן), "לא לתת לחיים להתבזבז" וכל הממבו ג'מבו הזה, היא שאיש לא שואל את עצמו שאלות גדולות ואז יוצא לשבת על החול מול הים ולהרהר בהן. איש לא נוסע בכביש המהיר במכונית עם גג נפתח, רוח פורע את שיערו, דימינואנדו חרישי מלווה זום אין אל תוך פניו, ואז קרשנדו צוהל, והוא מבין משהו ושובר ימינה, או שמאלה. אל ההיא שסופסוף הבין שהוא אוהב אותה, או אל נמל התעופה, להספיק לטיסה שתשנה את חייו, או משהו.
איש לא מוצא תשובה פשוטה וחד-משמעית לשאלה הזו, מה אני רוצה. ואם נראה לי לרגע שכן, זה כנראה כי מישהו מנסה למכור לי משהו.
אנשים אמיתיים פשוט חיים את חייהם, ומניחים לכל מיני כוחות להדוף אותם, למשוך אותם, לשאת אותם, לרמוס אותם, וכו'. והאמת היא, שלרוב האנשים אין כשרונות יוצאי דופן או דברים מעניינים מאוד לומר או רעיונות גאוניים שיכולים לשנות את העולם. ואלה, באמת, עדיף שיפסיקו לרדוף אחרי החלומות שלהם ויפה שעה אחת קודם, כי המרדף הזה רק יתסכל אותם. ואת זה אני אומרת מניסיון אישי. מוטב שיתרכזו בדברים שהם טובים בהם, גם אם לעולם לא ידבק בהם אבק כוכבים, ובכל מה שאפשר ליהנות ממנו ולשאוב ממנו משמעות, גם אם הוא קטן וצנוע, קלישאה של ענווה – לקרוא ספר טוב, לנהל שיחה מעוררת מחשבה, ללמוד שפה, לאמץ חיה עזובה, לגדל ילד, לחבק בהתנדבות תינוקות נטושים. לעשות משהו שיביא למישהו איזושהי תועלת, רק לא לחיות כל הזמן במין ציפייה דרוכה לדבר הגדול הבא, א-לה מאדאם בובארי.
(תסביך מוכר של דור ה-Y שמוסבר היטב בפוסט המצוין הזה)

אני גדלתי על הסרטים הבנאליים האלה שהבטיחו לי שאם רק אכין את שיעורי הבית ואסיים את לימודיי בהצטיינות אהיה אשת קריירה אמידה, ושאם אקשיב תמיד ללב שלי, אהיה מאושרת. ואז, אחרי שנים ארוכות של כתיבה, חלום נעוריי להיות סופרת התנפץ ברוב שפריץ ורסס על שובר הגלים של מציאות חיי, וחלף זמן עד שהצלחתי לגייס כוחות, ולרתום את כל כוח הרצון שלי לטובת משהו חדש. לנסות למצוא טעם אחר.
למזלי, אחרי שברון הלב הראשוני, באה ההבנה המשחררת שעם כל הכבוד להוליווד ולחלומות נעוריי, מעולם לא נועדתי להיות סופרת. אני לא מספרת סיפורים.
כשאני חושבת על ימי הכתיבה הראשונים שלי, על הפעמים הראשונות שבהן התיישבתי לנסות להתנסח, אני זוכרת רק צורך עז להיות לבד. לדבר עם עצמי. לחשוב במכוון ובמודע, להמיר איזה אי-שקט טורדני ואמורפי במילים סדורות, בהרהורים מנוסחים לעילא. זה תמיד עזר לי להיות מובנת לעצמי, המאמץ לנסח את מחשבותיי במילים. זו תמיד הייתה משמעות הכתיבה מבחינתי, הסיבה שבגללה אני כותבת. מעולם לא היה מעורב בזה דחף לגולל סיפור.
וההבנה שאינני סופרת, הייתה בה הרפיית שריר נוסכת שלווה ממש. התחושה שאת יודעת מי את, זה דבר רב-עוצמה. לפעמים את רוצה לחשוב שאת מישהי אחרת, מישהי שאולי תמיד שאפת להיות, מישהי שאולי תמיד אמרו לך, או רמזו לך, או התנו אותך להאמין שעלייך להיות. אבל הרגעים שבהם מי שאת באמת נעשית צלולה ומובנת לך, אלה רגעים של חסד. אותנטיות היא דבר נדיר, וכשצדים אותה, גם אם להרף עין, יש בזה מין זרם חשמלי שמחווט מחדש את כל הסדר הדמיוני במוח הקודח, וזה בלתי הפיך. מרגע שמהבהבת ההבנה הזו, והידיעה כבר חצתה את סף ההכרה, אין דרך חזרה. ואולי צריך להתבגר מעט כדי לאמץ את זה בחום, ולא להירתע מהבנות שלא הולמות את חלומות הנעורים.

לא יהיה מדויק לומר שאני שואלת את עצמי עכשיו מה אני רוצה. אני לא. אני פשוט מבחינה באותם רגעים שבהם מתקומם בי איזה אי-נחת בגלל משהו שלא הספקתי לעשות, אני מקדישה לרגעים האלה מעט יותר מחשבה מפעם, ואני מנסה להבין מהם הדברים שכשאיני מתפנה להם, מצטברת בי טינה. בינתיים ליקטתי רשימה של כמה דברים פשוטים להפליא. ובפוסט הזה, שהוא מעין שילוב של רשימת מצאי ומצפן, בא לי למנות אותם, בסדר לגמרי שרירותי.

  1. האופניים שלי.
    מאז שהייתי תלמידת תיכון (לפני יותר מעשרים שנה) אני רוכבת על אופניים ממקום למקום. ולצד הנוחות הממכרת שיש בכלי התחבורה הזה, יש הרבה מה לומר גם בזכות פרצי האדרנלין שממלאים את הגוף ואת הנפש במהלך הרכיבה ואחריה. כשאני לא יכולה לרכוב על אופניי בגלל מזג האוויר (משהו שכמעט לא קורה באזורנו) אני נוטה לשקוע בדיכאון קל.
  2. הספרים שלי.
    יש מידה של שקט נפשי ופנאי שנחוצים כדי שאפשר יהיה לשקוע בקריאת ספר טוב. תקופות שבהן אני מתקשה להתרכז בקריאה הן תמיד תקופות מדכדכות, וזו תמיד באסה כפולה כי אל"ף, אני לא קוראת, ובי"ת, עצם חוסר היכולת לקרוא הוא סימפטום שמצביע על תקלה במצברוח.
  3. מילים מילים מילים.
    אני זוכרת את ההתרגשות האדירה שמילאה אותי בשיעור הראשון בלימודי התרגום; ישבנו קומץ סטודנטים בכמה עמדות תרגום סימולטני בכיתת מעבדה, ומרצה בכירה בחוג ישבה מולנו וסיפרה לנו מהם הדברים הדרושים ממתרגם טוב. היא דיברה על סקרנות כמעט אבסולוטית, על היכולת להקשיב, להבין, להתנסח. היא דיברה על הצורך להיות מעורה באקטואליה ועל היכולת להבין מה אנשים אומרים גם כשהם לא רהוטים. היא אמרה שמתרגם כמעט לעולם לא ייתקל במשהו שאינו מבין מבלי למהר לבדוק ולנסות לפענח, והוסיפה שמתרגם הוא קצת כמו מרגל שמנסה לפתור תעלומה, לחפש איזו כוונה נעלמה. היא תיארה דחף להבין דברים לעומקם. ואני ישבתי מולה, והתמוגגתי לנוכח המחשבה שכל אותם דברים שתמיד ידעתי שאני רוצה מקבלים פתאום שמות ברורים ולגיטימציה מלאה, ואפילו קוראים להם מקצוע, ואומרים שאפשר להתפרנס מהם, ולהביא תועלת – לעזור לאנשים להבין זה את זה בשפתם, לחשוף אותם לתכנים חדשים, לאפשר תקשורת בין זרים. ואני מכירה כבר היטב את התחושה הזו שמתלקחת בי כשאני מצליחה למצוא את המילה המדויקת. זה אף פעם לא מדעי, אין נוסחה שמאפשרת להתקדם בצעד בוטח בנתיב המוליך אל המילה הנכונה, אבל כשאני מגיעה אליה אני תמיד מרגישה תחושה של הישג שאין לי בשום הזדמנות אחרת. וכמו אספן קפדן שמטפח את האוסף שלו יום-יום, אני כותבת וקוראת בעברית, באנגלית ובצרפתית, לומדת את השפות האלה כל הזמן ולא מפסיקה ללקט מילים. ליהנות מכל הידע ההיסטורי, הפוליטי, הלשוני והתרבותי שגלום בהן, ולהפיק עונג אסתטי ורגשי פשוט מהצלילים שלהן ומהאסוציאציות שהן מעלות.
    וזה לא משהו שאנשים זוכים בגללו בתהילת עולם. זה לא מה שחלמתי עליו כשהייתי מדמיינת לי, ילדה זעיר-בורגנית שכמותי, עתיד של הצלחות וקריירה ושגשוג ומעמד מקצועי. זה לא להיט, זה לא ויראלי, זה לא אקזיט. זה משהו קטן-קטן שאי אפשר אפילו להסביר ולהתחקות אחריו, המסלול הפתלתל הזה בין מילה או מונח בשפה אחת למקבילה המושלמת שלהם בשפה אחרת. אבל עם כל כמה שזה זעיר ומופנם ולא זוהר בשום צורה, זה משהו שחשוב לי לשכלל – היכולת לעבור במסלול המוליך משפה לשפה, מבלי לאבד שום דבר בדרך.
  4. ד'.
    הפוקס היחיד, הגדול ממש, שהיה לי בחיי. והיא לא מופיעה ברשימה הזו כי פוצי-מוצי וזה, אלא כי כשעוברות עליי יותר מדי שעות בלעדיה, אני קצת כמו יורד-ים שאיבד כיוון. ד' היא היבשה באופק. יש בה, ובאיך שהיא חיה את חייה, מין הבנה עמוקה של הטבע האמיתי שלה שמרגיע אותי להימצא במחיצתה. ד' אינה מאוהבת בעצמה ואינה מלקה את עצמה, היא פשוט חיה עם עצמה בשלום ובכנות גדולה, יודעת מי היא ומה היא, ולא מרבה להתבלבל. היא לא מנסה לעשות על איש רושם. וכמובן, זה עושה עליי רושם עז.
    הקלישאה האלמותית אמנם גורסת שמי שאוהב באמת, אוהב אותך כמו שאת, אבל יש אהבה גדולה יותר, וזו היכולת לאהוב אותך משתנה. לאפשר לך כר נרחב לעשות בו סיבובי פרסה וחראקות, לנסוע ולחזור, להתרחק ולהתחרט, לומר דברים רבים כמים ואז להפשיל מכנסיים, לבוסס במים האלה עד גובה הברכיים, שפופה, ולדלות את הפנינים. ד' תמיד מחכה איתי בסבלנות עד שאדלה פנינים, ואין דבר פחות מובן מאליו מזה – מישהי שמלווה אותך כשאת עושה שטויות, מתייסרת ומתבלבלת, בלי לשפוט ובלי לתבוע בחזרה את המוּכר, כאילו שמי שהייתן בראשית ההיכרות זה איזשהו סוג של הבטחה או התחייבות.
    אני זוכרת איך היא כבשה את לבי באחת בזכות משפט אחד קצר שהוציאה מפיה. הפרצוף היפה שלה היה אמנם מכת הברק הראשונה, אבל הדיבור שלה, המילים שבחרה, האופן שבו אמרה אותן, זה הכריע אותי סופית. אני נמסה כשמישהו מצליח לנסח בצורה מדויקת ורהוטה מחשבה חמקמקה שחלפה בראשי אימתי. אני מתמוגגת מאנשים שמדברים היטב. אין בעיניי טרן-אוף נורא יותר מעילגות, ואין בעיניי תכונה שובת לב יותר מהיכולת להתנסח היטב ולומר מילים מדויקות על העולם הזה ועל החיים בו, כאילו לא דשו בזה כבר משוררים והוגי דעות אלפי שנים לפנינו. וד' לא מפסיקה לכבוש את לבי במשפטים הכנים והמדויקים שהיא יודעת לומר; משוררת ריאליסטית שמחברת שירה הומוריסטית עם המון דמיון ציורי ופרוע, ועושה מהחיים שלנו סרט אנימציה סטופ-מושן שובה לב, בדיוק כמו שהיא אוהבת. כל רגע בלעדיה הוא רגע מבוזבז.
  5. הבלוג שלי.
    היו לא מעט תקופות בחיי שבהן כתבתי יומן. כזה עם מחברת ועיפרון. כיום אני מקלידה כמעט באופן בלעדי, לא כולל פתקאות ושרבוטים, והבלוג הזה הוא היומן שלי.
    אני נהנית מהעובדה שיש לבלוג עוקבים, ושחלקם מגיבים מדי פעם לתכנים שאני מפרסמת. אני מקפידה לא לחצות את הגבול הדק שבין האישי לאישי-מדי, ואני משתדלת שיהיה פה מעניין. אבל יותר מכול, הבלוג הזה הוא תרגיל במחשבה ממוקדת ובכתיבה מדויקת. אני כותבת כאן, בדיוק מאותה סיבה שציינתי למעלה, כדי להיטיב להבין.
    במאמרו "הסיבות שבגללן אני כותב" (Why I Write) כותב ג'ורג' אורוול כך: "ידעתי שניחנתי בכישרון למעשה המילים ובכוח להתמודד עם עובדות לא נעימות, וחשתי שכך נוצר עבורי מעין עולם פרטי שבו ביכולתי לתבוע את נקמתי על כשלוני בחיי היומיום". אורוול מתאר את עצמו כילד בודד למדי, שפיתח אהבה גדולה למילים. תיאורים של כל דבר שנתקל בו היו מתרקמים במחשבתו, וכך הוא היה מתנהל בעולם, מספר לעצמו את סיפורו כל הזמן.
    מאז שאני זוכרת את עצמי, מילים מלוות אותי בלי הפסקה. נאספות, מנסות לחדד איזו אמת, לתאר משהו במדויק. לגשר על איזה פער ביני לבין הזולת, ביני לבין העולם, ולספק לי הסברים ותיעוד. משהו בניסיון הבלתי פוסק לדייק בבחירת מילים מאפשר לי להסביר לעצמי את החיים האלה.
    במאמר אחר של אורוול, אולי המפורסם מכולם, גם הוא מאותה שנה (1946) הוא עוסק בשפה הפוליטית (Politics and the English Language) ומסביר כיצד מניפולציות במילים יכולות לצקת כל משמעות כמעט לכל דבר. אינפלציה של אהבה ושל חלום ושל מסע ושל גילוי ושל מלחמה ושל הרפתקה. אורוול מדבר על ניצול לרעה של השפה ועל שימוש במילים כדי להוליך שולל, בכוונת זדון, או סתם בגלל רשלנות וחוסר מיומנות. הוא מצר על כך שכותבים, הן בשפה הפוליטית והן בפרוזה, אינם מקפידים לדייק. וכך, לדבריו, בשל עצלנות או חוסר יכולת להתבטא כראוי, "הקונקרטי מתמוסס אל תוך האבסטרקטי, ונדמה שאיש אינו מצליח להעלות במוחו ביטוי שאינו שחוק ומשומש לעייפה. פרוזה עשויה פחות ממילים בודדות שנבחרו בשל משמעותן, ויותר מביטויים שמלאכת חיבורם דומה למלאכת הרכבת לול תרנגולות מלוחות מוכנים מראש".
    לומר משהו בעל משמעות ולנסח אותו בצורה מדויקת וברורה זו משימה לא פשוטה שדורשת מאמץ מחשבתי. אורוול מתקומם במאמרו נגד ההתעקשות של כותבים, בעיקר מדענים ופוליטיקאים, להשתמש בצירופי מילים שארגנו עבורם אחרים במקום לחשוב בעצמם על מילים שיבטאו בדיוק את מה שבכוונתם לומר. "השימוש במטאפורות עבשות, בדימויים דהויים ובצירופים כבולים חוסך לכותב מאמץ מחשבתי ניכר, אך המחיר הוא משמעות שנותרת עמומה, לא רק לקורא שלו, אלא גם לכותב עצמו". ולא רק פוליטיקאים דמגוגים ועיתונאים עצלנים מפעילים את "מחולל הקלישאות" הזה. גם הדיבור הכמוס, האישי, של אנשים עם עצמם, גם הוא חוטא בזה לא פעם. בין היתר, אשמה בזה השפה האמריקאית שכמו מתווכת נדל"ן שרלטנית שמפרסמת דירות שאינן, מבקשת למכור לכולם איזו פנטזיה מתקתקה ורומנטית של חיים. גם שפה יכולה לרמות ולהוליך שולל, לגזול את היכולת ליהנות מהחיים כפשוטם, ולנסח בפשטנות גסה ושקרית את המורכבות שלהם, שההתמודדות עמה מחייבת לא פעם מאמץ והקפדה מייגעת על פרטים. אפשר בקלות להשתמש במילים כדי לתעתע, לרקום רשת סבוכה ויעילה של רמייה עצמית ולחיות בסרט. אבל אפשר גם להבקיע באמצעותן תיבות תהודה רועמות, ובעזרת מילה אחת כנה ומדויקת להשתיק את לופ קולות ההדחקה החנפניים והמנחמים, וליידות באוויר אמת חד-משמעית כמו קליע חודר שריון ומרסק אבנים.
    "האויב הגדול ביותר של שפה ברורה הוא חוסר כנות. כשיש פער בין כוונותיו האמיתיות של אדם לאלה המוצהרות, מפנה אותו האינסטינקט אל מילים ארוכות ואל ביטויים חבוטים, באותו אופן שבו האינסטינקט של דיונון מביא אותו לפלוט דיו". השפה אמורה להיות אמצעי ביטוי, לא אמצעי הסתרה, טוען אורוול. "אם תדברי באנגלית פשוטה יותר", הוא מציע, "תהיי משוחררת מעול הטיפשות הגרוע ביותר ששמרנות עלולה לחולל. לא תוכלי לדבר בדיאלקטים הנדרשים, וכשתעירי הערה מטופשת, טיפשותה תהיה ברורה, אפילו לך".
    כוחה של מילה הוא דבר די מפעים, ואני חושבת שהבנתי את זה בשלב די מוקדם בחיי. ומאז אני מקפידה לפנות זמן לתרגל חפּשָׂנוּת מילים וניסוחים מדוייקים, לגלות שוב ושוב את "האושר הטמון במילים עצמן", ולהתמסר ל"תשוקה לראות דברים כפי שהם".

קפיטליזם סימן שאלה

(מיקרו) דיור בר-השגה – מחשבות

הכל קרה די מהר: בתחילת נובמבר האחרון, אחרי שבועות ארוכים על ארגזים ופרוצדורת מיון קפדנית ובלתי מתפשרת, סיימנו סוף-סוף ד' ואני להשליט סדר בחפצים שלנו ולארגן את הדירה מחדש. רק התחלנו ליהנות מהרהיטים החדשים, מכל המקום הפנוי ומהקלילות החדשה והמרעננת הזו, ואז התגלתה נזילה; זרזיף מי גשמים שחדרו מבעד לגג העץ, זלפו במטבח ולחלחו גם את פינת חדר השינה. הבעיה הייתה מורכבת, ופתרונה, שהיה כרוך בטיפול יסודי בגג, לא היה עניין של מה בכך. אני וד' התחלנו לאבד את סבלנותנו (פריבילגיה של שוכרות).
כעבור שבועיים נסענו לחופשה בחו"ל, ואז שבנו "הביתה". חזרנו אל הזרזיף המעיק ואל עקבותיו הטחובים על הקיר מבית המלון המפנק ומהשקט הנפשי שהיה לנו שם, כזה שלעתים מוצאים כמותו רק במחוזות רחוקים שאין בהם זכר לשגרה המוכרת וליום-יום הבלוי, מקומות אחרים שמאווררים ומרעננים כל מה שמתייגע ומתיישן מתחת לאובך ההרגלים הכבד. ואז החל כדור השלג להתגלגל במורד המדרון – התלבטות אחת גדולה והרבה פקפוקים קטנים טורדניים בני יותר משנה התחדדו לבסוף לכדי ההבנה ששום רהיט חדש לא יעזור. שאנחנו מוכרחות לעזוב. שהדירה שגרנו בה כמעט שבע שנים לא מתאימה לנו עוד. כל מיני דברים שפעם לא הפריעו לנו, שנאספו עם הזמן בשקט, כמעט מבלי ששמנו לב, החלו מתגבשים לכדי מסה קריטית, מתארכים לכדי רשימה של סיבות טובות לעזוב, ובסופו של דבר נהיו בלתי נסבלים. סתם דברים, רגילים, כאלה שיש בכל דירה בשלב כזה או אחר – רעשים, בלאי, לאות החומר. ובתוך פחות מחודש מצאנו לנו דירה חדשה, ועזבנו.Displaying IMG_20170125_191108_050.jpg

Displaying IMG_20170125_191326_794.jpg

כשעמדתי בדירה הריקה שסיימנו לפנות, רגע לפני שבעליה הגיע לקחת את המפתחות, התרומם בי גל של רגשות מעורבים. לכאורה סתם, דירה שכורה, בית של מישהו אחר, כבר לא שלי. בתור מינימליסטית wannabe אני בכלל לא אמורה להיקשר לחפצים, לקירות בטון ולגגות עץ, לחלונות, לרצפות, לאריחים. אני אמורה לרחף בין דירות ובתים על-פי הרצון והצורך, לנצל את היותי שוכרת וליהנות מהחופש הטמון בזה – נזילה? אורזות ועוזבות. נמאס? אורזות ועוזבות. לא נאים השכנים בעינינו? כנ"ל.
אבל בית זה דבר קצת טעון ומורכב. זכרונות מכל הדברים שקרו לי בדירה הזו החלו להגיח מכל מיני כיוונים ולהציף אותי בסנטימנטליות נוסטלגית…

Displaying IMG_20170125_191227_383.jpg

הבוקר הראשון שבו התעוררתי לבד, בדירה חדשה, בחדר שינה לבן ועירום, שטוף אור; כל המוזיקה ואור הנרות והקפה והארוחות והמשקאות וסרטים ובינג'ים של סדרות והספרים והעיתונים והבכי והנמנומים והחלומות בהקיץ והשיחות והנגיעות שמילאו את הסלון הענק הזה; הילדים שבאו לעולם והאנשים היקרים שהלכו לעולמם בכל השנים שגרתי כאן; כמעט כל שנות השלושים לחיי שעברו עליי בחדרים האלה; כל הדברים שלמדתי, העבודות שהחלפתי; והבוקר ההוא שבו נסעתי אל הדירה של ד' ברחוב אבולעפיה, אחרי שנה שבה, לראשונה בחיי, גרתי לבד, להעמיס במכונית את מעט הדברים שהיו לה שם, ולחזור איתה לכאן, לגור יחד בדירה הזו בגבעתיים.
הכל ריצד על פני המים שלי כמו לילה מלא בכוכבים.

Displaying IMG_20170125_190958_464.jpg

ובין יתר הדברים, גם סדרי העדיפויות ותפיסת העולם שלי בכל הנוגע לדיור עברו אי-אלו שינויים בשנים שבהן התגוררתי בדירה הזו. מחאת 2011 שצעדתי בלא מעט מהפגנותיה, ודברים שנכתבו ונאמרו בעקבותיה, כל אלה גרמו לי לשקול מחדש את החלום הנושן שלי לקנות לי דירה משלי. ואני לא נכנסת למחלוקת לשכור-או-לקנות, כי היא לעוסה כבר לכדי עיסה ואין בה הכרעה אובייקטיבית חד-משמעית של ממש – כל אחת מגבשת בה עמדה על-פי השקפותיה, הכנסתה החודשית וחסכונותיה, נסיבות חייה, סדרי העדיפויות שלה, תוכניותיה לעתיד, הפשרות שהיא מוכנה להן ואלה שלא, יכולתה להשלים עם חוסר הוודאות המובנה בחיינו, או מנגד, נחישותה לייצר לעצמה איזו אשליית ביטחון מוקפדת. וכל אלה אינם מענייני בפוסט הזה. יש מגוון בלוגים כלכליים שבהם אפשר להתעמק בדיון מושכל ומבוסס-נתונים בסוגיה הזו.
אך בעקבות מעבר הדירה החלו להנץ במוחי הרהורים על המעבר הבא, מתי שלא יהיה, ובכלל, על הבית שלי – החפץ הכי משמעותי, הכי יקר והכי חשוב שיש לי, אבל גם הכי גדול, הכי מסורבל מבחינה ביורוקרטית והכי בלתי צפוי; בכל רגע נתון יכולים להרים לידי איזה פרויקט תמ"א שיחרב לי את הנוף, וכשהשכנים הכי נחמדים בבניין יעזבו יום אחד, עשוי להגיע במקומם השד-יודע-מי.
והבית הזה שלי, ארעי ככל שיהיה, הוא החפץ שמכיל את חיי במשך כך וכך שנים, והוא מקום שלא פשוט להתאקלם בו בכל פעם מחדש – חולף זמן עד שאני מוצאת לכל דבר את הפינה שלו, עד שאני מתרגלת למקומות החדשים של המתגים שמדליקים את כל האורות החדשים, עד שאני לומדת להכיר את השכנים, את השעות הכי יפות בחלונות החדרים, עד שאני מתחילה לאסוף זכרונות חדשים.Displaying IMG_20170126_074329_366.jpgיש איזו מיסקונספציה בכל הקשור למינימליזם ולאלה הדוגלים בו, לפיה הם סולדים מכל מה שמדיף ולו ריח דק של חומרנות, וקצת נגעלים ממותרות. ובכן, הארדלי. לא כולנו דיוגנס. אני אוהבת את מנעמי החיים לא פחות מאחרון הנהנתנים, ואילו מאני לא היה אובג'קט מבחינתי, אין כל ספק שהייתי קונה לי בית. הייתי רוכשת לי פינה משלי בעולם הזה, מעצבת אותה לפי טעמי ולא מתפשרת על דבר. הייתי בוחרת בשכונה החביבה עליי, אולי אפילו ברחוב המועדף, הייתי מוודאת שהדירה נמצאת במרחק הליכה מהבר השכונתי ובמרחק רכיבה קצרה על אופניים, לכל היותר, מהמשרד שבו אני עובדת. עד רמת אריחי האמבט וידיות ארונות המטבח הייתי מדקדקת ומוודאת שכל פרט בבית שלי קולע לטעמי ומותאם לצרכיי, שאין בו שום דבר מסרבל ומיותר, ואני די בטוחה שבית כזה בבעלותי היה משפר במידת מה את איכות חיי. אבל רק אם הבית הזה היה באמת בבעלותי, כי בעלות משותפת עם הבנק למשך 15 שנים לפחות לא רק שלא תשכך את החרדה הכלכלית שלי, אני די משוכנעת שהיא אף תחריף אותה לרמת הנרקוטיקה. שלא לדבר על הכדאיות הכלכלית של עסקה כזו (ראו "אני לא נכנסת למחלוקת לשכור-או-לקנות" לעיל).
אבל איתרע מזלי, ואין לי הר של כסף. ההסתפקות שלי במועט לא נובעת מאיזו אנטי-חומרנות אידיאולוגית או רומנטיזציה של "שיבה לטבע", אלא דווקא מטעמים פרגמטיים; אני יודעת מי אני ומה אני, ואני יודעת שהכסף שאני אוהבת הוא כסף שיש לי – הפלוס בעו"ש שלי והכסף בחסכונות ובאפיקי ההשקעה. לא כסף תיאורטי, פוטנציאלי, לא הכנסות עתידיות, לא אשראי ולא הלוואות. אני אוהבת את הכסף שאני יכולה לשלם. עכשיו. במזומן. ובכסף הזה אני מקפידה לקנות מה שחשוב לי, מה שמשרת היטב את צרכיי, מה שמקל עליי, מה שמוסיף עניין והנאה לחיי. כשיש מגבלות תקציב, התעדוף נעשה מיומנות הכרחית, והמינימליסטים הם יחידת העלית המיומנת ביותר. מתוך ההבנה שאי אפשר הכול, הם מקדישים מאמץ מחשבתי לא מבוטל לניסיון להבין ולברר מהם הדברים הבודדים שבאמת חשובים להם ומועילים להם, ואלה הדברים שבהם הם בוחרים. הם מקדישים להם את כל המשאבים הזמינים, ואילו את המשאבים שאינם זמינים, הם פשוט לא מביאים בחשבון.
ומכיוון שאני יודעת היטב שההסתמכות על כסף שאין לי עלולה להוציא אותי מדעתי, אני חולמת על דירה קטנה שאוכל להרשות לעצמי לרכוש ולתחזק. מפנטזת על מרחב מגורים שהמיקום שלו יהיה מעלתו העיקרית, ושממדיו יהלמו הן את מצבי הכלכלי והן את כל צרכיי החומריים. בית שיעשה לי מקום. הקרבה למרכז העיר היא השיקול המרכזי בבואי לבחור לי מקום מגורים, ואני רוצה דירה קטנה. לא נאלצת, לא מוכנה, לא סבבה עם זה – רוצה דירה קטנה. אני לא זקוקה ליותר משני חדרים, ואני מתעקשת לחיות את חיי לפי טעמי האישי, בדיוק לפי צרכיי ובמסגרת מגבלות התקציב שלי.
בעבר ניסינו ד' ואני למצוא דירה קטנה שנוכל לקנות ולשפץ כך שתיראה בדיוק כמו בפנטזיות שלנו, אבל מהר מאוד התברר שבת"א, ואפילו בגבעתיים, קשה עד בלתי אפשרי למצוא דירות קטנות (כאלה שנבנו במקור למטרות מגורים, כאילו, לא כל מיני נישות שהתקינו בהן אסלה ומזגן ועברו לקרוא להן "דירת סטודיו משופצת אדריכלית"…). וכשמוצאים אחת כזו היא לרוב אינה חסכונית יותר מדירה גדולה. מחירים של דירות 40 ואפילו 30 מ"ר גבוהים בד"כ מ-1,000,000 ש"ח, ואם משקללים את עלות השיפוץ מגיעים מהר מאוד למסקנה שהעסקה אינה משתלמת בעליל. במקרים רבים מדובר גם בדירות שאינן בהכרח דירות במקור, אלא כל מיני מחסנים ועליות גג שעברו הסבה חוקית יותר או פחות לשטחי מגורים, והבניינים שבהם הן נמצאות נראים כאילו בגשם הראשון יתפרק בהם המרזב, תתפורר הצנרת, והעסק כולו יקרוס. בקיצור, כדי לשמור על רמת החיים הנוכחית שלנו, הכי משתלם לנו לשכור, כי אנחנו אמנם רוצות דירה קטנה, אפילו קטנה מאוד, אבל אנחנו לא מוכנות להתפשר על רישומה החוקי והתקין בטאבו, על מיקומה, ועל איכות התחזוקה שלה ושל הבניין שבו היא שוכנת.

Displaying IMG_20170209_193550_302.jpg

באפריל 2016 התפרסמה ב"ניו יורק טיימס" כתבה על אנשים שבוחרים להתפשר על גודל לטובת מיקום; הם מתאהבים בשכונה או ברחוב עירוני שדווקא בהם הם רוצים לגור, ולטובת הגשמת חלום המגורים שלהם הם מתפשרים על גודל הדירה. מהר מאוד הם מתרגלים לשינוי ומגלים שהפשרה אינה פשרה כפי שנדמה היה בתחילה – תחושת ההקלה המתלווה לדילול העומס החומרי במרחב המחיה שלהם מפצה על הצטמצמות המרחב עצמו. ולא מדובר באנשים שירדו מנכסיהם או בצעירים שמתחילים את דרכם בעיר הגדולה, אלא באנשים מבוגרים בעלי ניסיון חיים וסדר עדיפויות ברור, שמפעילים מערכת מורכבת של שיקולים ומחליטים שבסופו של דבר, גודל הדירה שהם קונים הוא הדבר שהכי פחות חשוב להם. "ישנם אלה שבעבורם סביבת מגורים בטוחה, ועשירה מבחינה תרבותית או חברתית, היא פיתוי גדול הרבה יותר ממטרים רבועים, וישנם אלה המוקירים נגישות ונוחות גיאוגרפית, לצד תחושת השחרור הרגשי המתעוררת לאחר דילול (משמעותי) של כמות החפצים במרחב המגורים שלהם […] דירה גדולה נדמית חיונית הרבה פחות כשהשכונה שבה מתגוררים נעשית מעין הרחבה של סלון הבית." בין המרואיינים בכתבה זוג בשנות ה-60 לחייו שעבר לדירת 30 מ"ר עם חצר משותפת של הבניין, רק כי היא נמצאת בווילג', השכונה האהובה עליהם במנהטן. לטובת הדירה שגילמה בעבורם את פנטזיית החיים הטובים שלהם היו מוכנים לוותר על ספה יוקרתית ומזנון, על ספרי אמנות גדולי ממדים ועל 9 תבניות אפייה שנדרש להם מקום שאין בדירתם החדשה. הוויתורים לא נעשו בחדווה, הם מספרים, אבל התמורה התגלתה כמשתלמת בהחלט. "יש תחושה שהדירה מרווחת יותר מכפי שהיא באמת כי במשך 7-8 חודשים בשנה החצר היא חלק ממרחב המגורים שלנו", אומר אחד מבני הזוג.
ובברוקלין, צעירה בת 30 קנתה ב-2015 דירת 30 מ"ר (ב-300,000 דולר) כי מה שחשוב לה הוא השכונה שבה היא נמצאת – הבר השכונתי, שני פארקים במרחק רכיבה על אופניים, ומגוון מסעדות ובתי קפה. בכל אלה היא מעבירה את מרבית זמנה. והיא מנמקת את בחירתה בדירה הקטנה בכך שאמנם נאלצה לעשות ויתורים רבים בחלל הפנימי של מרחב מגוריה, אבל כל מה שמצאה מחוץ לדירה, כל מה שעומד לרשותה בצאתה מהבית, מפצה אותה על הוויתורים ואף עולה עליהם בהרבה. לדבריה, הרחוב שבו היא מתגוררת נעשה אגף נוסף בביתה.
גם ניק דמוס (Demos), מפיק ובמאי תיאטרון בן 44 וגם מורה ליוגה, בחר להתמקם בווילג' במנהטן, השכונה המועדפת עליו, בגלל סצנת התרבות שרצה להיות חלק ממנה. הוא עבר לדירת 23 מ"ר, ולדבריו נפטר מכ-80% מחפציו. המטבח שלו פצפון, הוא כמעט תמיד אוכל בחוץ, והוא מודה שאין סיכוי שיוכל לארח בדירה הקטנטנה שלו, אבל הוא מציין שתמורת כל מה שהקריב במטראז', הרוויח נוחות ושקט נפשי. "ההצטמצמות אל ההכרחי, אל מה שנחוץ לי ולא יותר מזה, משרה עליי תחושת ביטחון", הוא אומר. "אני עובד, אני יוצא לבלות, אני מטייל בעולם, אני גר בשכונה שבה אני רוצה לחיות, יש לי בית לחזור אליו מכל מקום, יש לי היכן לישון – מה עוד צריך?"
neighborhood-driven downsizers, כך הם מכונים בכתבה – אנשים שהשיקול העיקרי שלהם בבואם לרכוש בית הוא המיקום. הגודל מעניין אותם הרבה פחות.

דווקא בארה"ב, היכן שגודל נחשב מאז ומתמיד למעלה והכול מגיע בממדי ענק, מקרטוני המיץ והחלב ועד הבתים והרכבים הפרטיים, דווקא שם מסתמן בשנים האחרונות ביקוש גובר לדירות קטנות. קטנטנות (micro apartments). המבקרים טוענים שזו גישה מופרכת מעיקרה כי אף שהדירות קטנטנות, המחירים מופקעים. בדומה מאוד למצב בארץ, כשמחפשים דירה באזורי ביקוש נדמה ששום פשרה לא תפחית מהמחיר הסופי. כמעט כאילו בעלות על דירה בעיר מרכזית, אפילו בפאתיה, היא סוג של מותג, כמו "גוצ'י" או "אפל" או "מוסטנג" – דירה בניו יורק, בלונדון, בסן פרנסיסקו, ואפילו בת"א ובגבעתיים, מסתבר, היא סמל סטטוס. ותג המחיר בהתאם.
יש גם פתרונות יצירתיים אחרים לחיפוש אחר מיקרו-מגורים, כמו זה, למשל, או זה, והשיקולים בכל המקרים הם בעיקר פרקטיים – המשבר הכלכלי שאילץ אמריקאים רבים להיפרד מנתח ניכר מחסכונותיהם, ובמקרה הגרוע יותר, הטביע אותם בחובות לכל חייהם; השאיפה של יותר ויותר אנשים בשנים האחרונות לגור במרכזי ערים; הצפיפות הגדלה והולכת – אין עוד מקום לבתים פרטיים בערים הגדולות, ואת כל האנשים שרוצים לגור בהן יש לצופף בבנייה רווייה (אולי גם הגיע הזמן לעדכן את ההגדרה ולהתאים אותה למציאות של שנות האלפיים).

שוק הדיור משתנה תמידית; ההיצע והביקוש נותרים בעינם, כי כל אדם רוצה בית לגור בו, אבל הכוחות המניעים את ההיצע ואת הביקוש משתנים – שינויים דמוגרפיים ופערים בין-דוריים, משברים כלכליים, קידמה והתפתחויות טכנולוגיות ודינמיקת השוק הנזילה.
דור המילניום (המכונה גם דור ה-Y), ילידי שנות ה-80 וה-90, נחשב בעיני רבים לחבורה של ילדים חומרניים ומפונקים שלא התבגרו, ושחושבים שהכול מגיע להם. אבל ל-27% מהם יש תואר ראשון לפחות, לעומת 20% בלבד מבני דור ה-X; רק 28% מהם נשואים, לעומת 38% בדור שלפניהם (בגילאי 18-33); ובשלושים השנים האחרונות, שיעור הצעירים בשנות ה-20 לחייהם שמחזיקים ברישיון נהיגה צנח. ולא רק זה – רק 35% מבני ה-34 ומטה מחזיקים בבית בבעלותם, לעומת 41% בשנת 2000 (כל הנתונים מכאן). בקיצור, דור המילניום מגלה פחות עניין ברכב פרטי ובבית בבעלותו. רבים מהצעירים בני 20-40 מתניידים כיום באופניים או בשירותי הסעות דוגמת Gett ו-UBER, ורבים מהם מתגוררים בשכירות. והם אמנם עושים זאת מטעמי נוחות, אבל גם בגלל אילוצים כלכליים.
בעשרים השנים האחרונות נהנו מרכזי הערים במקומות רבים בעולם מתנופה גדולה שהביאו איתם הצעירים שביקשו לנהל אורח חיים אורבני. הקרבה לחנויות, לבתי קולנוע, למסעדות, ולמרכזי תרבות ובילוי אחרים הייתה בראש סדר העדיפויות של הצעירים הללו, וכמובן, גם הקרבה לרוב מקומות העבודה (דירה בסן פרנסיסקו, למשל, מעוז השמנה והסולתה של חוגי עובדי ההייטק – עובדי "גוגל" ו"פייסבוק" ומתעשרי האקזיטים למיניהם – כבר כמעט אינה בת-השגה למי שאינו מליאן-על). אבל בני דור ה-Y מתחתנים בגיל מאוחר יותר יחסית לדורות שקדמו להם, הם מביאים ילדים בגיל מאוחר יותר, וכשהם עושים זאת, הם מביאים לעולם פחות ילדים מהוריהם ומהסבים שלהם (ישראל, כמובן, היא סיפור יוצא דופן. כאן שגעת הילודה ופולחן הילדים מייצרים מציאות שונה כי שיעור הילודה הוא טאבו, מעין נשק דמוגרפי בלוחמה פוליטית, ולכן איש אינו מעז להתמודד עם פצצת הזמן המתקתקת הזו). יש הצופים שבגלל המגמות הדמוגרפיות האלה הביקוש לדיור בערים ירד, אבל בינתיים, דיור בר-השגה בעיר מרכזית הוא דבר כמעט בלתי אפשרי למי שאינו נמנה עם העשירונים העליונים.

כותרת מינואר 2017 מבשרת כביכול על היפוך מגמה. ערים כיום, כך נטען שם, לא יכולות להניח שהתנופה, שזכו לה בזכות כל הצעירים שנעו אליהן בהמוניהם, תימשך. או במילים אחרות, "איך שגלגל מסתובב לו" ו"בכל עקומה יש גם ירידה". בעשור האחרון, כאמור, ערים רבות בארה"ב שינו את פניהן על רקע המעבר של צעירים בני דור ה-Y, בוגרי מכללות ואוניברסיטאות ובעלי מקצועות חופשיים, להתגורר במרכזי ערים. אותם מרכזים הפכו במהרה לשכונות תוססות, מלאות בדירות חדשות ובבתי קפה יוקרתיים. אבל בקרוב, מאיימת הכתבה, ערים עשויות להתחיל להתרוקן מצעירי דור המילניום. רבים מהם כבר אינם צעירים כל כך, והם מתקרבים לגיל שבו, על-פי מיטב המסורת האמריקאית, עוברים לגור בפרברים ולגדל בהם ילדים. לפי הכתבה, ביקוש למגורים בערים הוא בסיכומו של דבר עניין של גיל. אנשים בשנות ה-20 או בתחילת שנות ה-30 לחייהם הם פלח השוק העיקרי שמייצר ביקוש למגורים בעיר. אפשר להתווכח עם הטענה הזו, אבל אני לא באמת יודעת מה הנתונים לגבי שיעור המבוגרים שחוזרים לעיר אחרי שילדיהם מתבגרים ועוזבים את ביתם בפרברים, ומה שיעור הגברים והנשים שבוחרים לא להביא ילדים לעולם, ולא לעזוב את העיר בשום שלב לטובת שום פרבר. בכל מקרה, השאלה שכלכלנים, דמוגרפים ומתכנני ערים רבים מתחבטים בה כעת היא זו – האם הצעירים מוקסמים עדיין מהמחשבה על חיים בעיר, ומתכננים להזדקן ולגדל משפחות בלבו של מרכז אורבני, או שמא רבים מהם, בדומה לבני הדורות הקודמים, יעברו לבסוף לפרברים בחיפוש אחר בתים גדולים יותר וחינוך איכותי יותר לילדיהם?
בסופו של דבר, מסכמת הכתבה, אם יש לקח כלכלי שבני דור המילניום הפנימו היטב בעקבות המשבר הכלכלי האחרון, הרי זה שיש לרוב הבדל גדול בין מה שהם רוצים למה שבאפשרותם להרשות לעצמם. קשה לפספס את הנימה העוקצנית במילות הסיכום האלה. ובאותה מידה, מדהים לגלות, בכל פעם מחדש, עד כמה אשראי, הלוואות ומינוס בבנק כדברים שבשגרה עשויים לעוות את תפיסת המציאות עד כדי כך שההיגיון הכלכלי הצרוף הזה – יש הבדל בין מה שאדם רוצה למה שבאפשרותו להרשות לעצמו – נעשה "לקח" שנחוץ משבר כלכלי כדי להפנים אותו. "לא משנה מה סדר העדיפויות שלך, את מוכרחה לגור איפשהו, ויש לך מגבלות תקציב", אומרת אחת מהכלכלנים שמרואיינים בכתבה. "זו האמת הבסיסית והחד-משמעית שצריך לחיות איתה". וזו גם תמצית המינימליזם.

יש המספקים תחזיות דרמתיות הצופות שינויי מגמה בכל הקשור לחיים אורבניים – יותר שבילי אופניים ופחות כבישים, יותר הכנסה פנויה עקב ירידה בבעלות על רכבים פרטיים, ומגוון שימושים חדשים לכל המקום שיתפנה כשלא יהיה צורך בכל כך הרבה חניונים וחניות פרטיות. מנגד, יש הצופים ירידה בביקוש לדיור בערים בגלל שינויים דמוגרפיים, ויש החוששים ממשבר כלכלי נוסף שעלול לשנות את הדינמיקה בשווקים בשנים הבאות. ישנם גם אלה שמזכירים שההיסטוריה לעולם חוזרת, ושדור המילניום, שתרם לתנופה האדירה של חיים אורבניים בתחילת שנות האלפיים, מתבגר כעת ועובר לגדל את ילדיו בפרברים, היכן שכל מטר רבוע עולה לו פחות, והיכן שקל לו יותר להשיג חינוך איכותי ושירותי בריאות ברמה גבוהה ובמחיר סביר.
מה שעולה מבין השורות הוא העובדה הניצחת שטרנדים הם דבר חולף, גם בתחום הדיור. גם כשנדמה שכולם לוקחים משכנתאות ומשקיעים בנדל"ן, או עוברים להתגורר בקופסאות נעליים במחיר מופקע כי זה ה-דבר, מה שהכי נכון לעשות הוא תמיד משהו מאוד סובייקטיבי ואינדיבידואלי.
בסופו של דבר, על כל המורכבות שבו, גם בית הוא בסך הכול חפץ. נכון, הוא מעניק לי ביטחון וחום ופרטיות, אבל זה חפץ. מבנה אבן שמיליארד דברים עלולים להשתבש בו ושתמיד ישנה האפשרות שבשלב כלשהו, בגלל נסיבות משתנות, או בגלל שינויים בסדר העדיפויות, הוא כבר לא יתאים לי. אפשר לקרוא לזה השקעה, אפשר לקרוא לזה נכס או נחלה, אבל בסופו של דבר, איך שלא קוראים לזה, בית, במובן הכי צר של המילה, הוא בסך הכול חפץ. ופעם, עד לא מזמן, חשבתי שאהיה מוכנה לעבוד קשה במשך שנים כדי להצליח לרכוש לעצמי אחד כזה. פעם חשבתי שזה שווה את המאמץ. כיום, אחרי שכבר החלפתי כמה דירות בקלות יחסית, אחרי שהתוודעתי היטב לתחושת המיאוס מבית ישן, מוכר מדי, וכשמחירי הדירות בארץ לא מפסיקים לטפס לשיאים חדשים, אני מתחילה לחשוב שהשתעבדות של שנים זה מחיר יקר מדי לשלם עבור חפץ, רב-ערך ומשמעותי ככל שיהיה.
יש מחיר לחופש, כמובן, אבל החופש הזה הוא האטרקציה הכי גדולה במינימליזם. ועם השנים למדתי שמגורים בשכירות הם מחיר שאני מוכנה לשלם עבור החופש שלי מחובות (שאני יודעת היטב, כבת להורים שלקח להם שנים להשתחרר ממינוס אימתני בבנק, עד כמה הם יכולים להכביד ולכבול). זה לא תענוג גדול לארוז הכול ולנדוד אל דירה חדשה מדי כמה שנים, אבל זה מחיר שאני יכולה ומעדיפה לשלם, אם החלופה היא שלשלאות פלדה בדמות משכנתא לבנק ומחויבות למבנה אבן שעל רבים מהדברים שקורים בו אין לי בהכרח שליטה. פעם חשבתי שזה סימן מדאיג לחוסר בגרות, לחוסר יכולת להתחייב, לחוסר רצינות. היום אני יודעת שאני פשוט מציאותית. שטרם מצאתי את הדירה שתצדיק מחויבות ארוכת טווח, ושלפי שעה, אני מעדיפה לישון בשקט בבית שאינו רשום על שמי בטאבו, אם זה מאפשר לי ליהנות מרמת חיים גבוהה יחסית מבלי להיות חייבת כסף לאיש, בטח שלא לבנק.
טוב לי לחיות ככה, בדיוק כפי שאני יכולה להרשות לעצמי לחיות. לא ליד, לא כמעט, לא בערך. לחיות בדיוק הזה, זה משרה עליי איזו שלווה עמוקה. לא לקחת הלוואות בלי צורך ולא לחיות באשראי. לא להפוך את הדחקת עובדת הפירעון לבית.

IMG_20170130_192524_781

IMG_20170130_192413_990

נ.ב. – חודשיים אחרי המעבר לדירה החדשה, לייקה – כלבת החלל הבאה בימים – כבר התרגלה ל-45 המדרגות המוליכות מהדירה שלנו לטיוליה היומיים ובחזרה, מינצה – חתולת המנטה הפעלתנית – שקועה בבונדינג יסודי עם הספה החדשה, וד' ואני כבר מרגישות בבית. רק לא מזמן מיצינו את ההתמוגגות היום-יומית מכך ששום זרזיף לא מפכפך במטבח ולא מעכיר את שלוותנו כשגשם יורד בחוץ.
ובשבוע שעבר, כשהלכתי בפעם האחרונה לדירה הישנה לאסוף מתיבת הדואר חשבון מים, שום געגוע ושום צביטה ושום אדוות חמימות נוסטלגית לא הורגשו. סתם. בית ישן, שכל ביתיותו כבר נשכחה.

סיפורים

הלב נרעש – סיפור קצר

בארבע לפנות בוקר זה מתחיל. השכן הגרוש, הלום הקרב, שמתגורר בקומת המרתף בבניין ממול, צועק. אני חושבת שהוא צועק. לפעמים נדמה לי לרגעים שאני המוגזמת. שכולם פשוט מדברים, בקולם הרגיל, הטבעי, ורק לי זה תמיד נשמע מופרז. פולשני. בגלל איזה שקט בלתי אפשרי שאני מנסה לצוד. אבל אחרי ששמעתי כמה מדיירי הרחוב מתלחשים עליו הבנתי שהוא מגזים, לא אני. צועק בחלון פתוח, גוער בגרושתו בטלפון מי יאהב אותך כמוני, מדליק את הרדיו ומפורר ומפרק את שנתי בניגונים ודיבורים ליליים ברשת ב', מדיח כלים מתחת לחלונו הפעור אל חדר השינה שלי, ומרים את קולו העמוק, הנמוך, החזק, צורח אל השכנה המתהלכת עליו בעקביה בשעת בוקר, מתכוננת לצאת לעבודה, שכל הלילה לא ישן, שהוא לא ישֵן בלילות, שהיא יודעת את זה. צועק אל החלונות הפתוחים מחדר השינה שלו הפעור לרווחה.

ובשש בבוקר השכנים מהקומה שמעליי מוציאים את הכלב לטיול. הטיפוף הנמרץ שלו מתפזר במורד גרם המדרגות כמו תבלין נזרה על תבשיל, ומאחוריו ריצת הילד המוליך אותו בטיוליו, ממהר אחריו במאמץ לא לאבד אחיזה ברצועה ולא ליפול במרוצתו, וצועק. ילדים הם מוגזמים. זו ברירת המחדל שלהם. אין דיבורים, רק צעקה קולנית תובענית ושתלטנית. רץ, הילד של השכן, במדרגות מאחורי הכלב, ומספר שברי סיפורים, משגר לאחור, אל אביו המשתרך בעקבותיו, הרהורים חטופים שניתזים מריצתו כמו קליעים. ואז הוא חולף בריצה-טיסה על פני דלת הכניסה שלי, רץ עם כלבו במרחק מטרים אחדים ממני, מעבר לדלת הדקה המוגפת, ודלת האינטרקום, מרוב תנופת פתיחתה, מתנגשת ברעש בקיר הבניין, קיר הסלון שלי, וניטחת בחזרה במקומה, רק כדי שיגיע אליה סוף-סוף האב המשתרך, יפתח אותה, ויטרוק אותה שוב. והריצות והטיפוף וסיפורי הילד השבורים והשתרכות האב מוסיפים להתגולל על רחבת הכניסה לבניין, להדהד בסלוני כמו שיירי תהלוכה חגיגית, ורק כעבור רגע ארוך נגוזים, נדחקים אל שולי רשרוש העלווה בחצר הקטנה בחזית הבניין, ציוץ הציפורים הקבוע, ורחש העלים הדק, החרישי, המלחך את המדרכה ואת אספלט הכביש בקרקעית כל הדברים.

ואז השכן מלמטה עולה מדירת המרתף שלו ומתניע את הקטנוע החונה ליד חלוני הפונה אל רחבת הכניסה לבניין. כמו חתלתול המקיץ בבהלה כשמשב ריצת מישהו נהדף אל פניו, כל גופי מזדעק ונס פנימה, מחפש מעמקים חשוכים ושקטים להידחק אליהם. להירגע בהם. המנוע המטרטר מרעיד את הרצפה, אני מרגישה את הרטטטטטטט בתוך כפות רגליי, בתוך הגב. כאילו רכבת עומדת למעוך אותי, כאילו מישהו רוצה ברעתי.
כדי לרכך את עוצמת הפגיעה, כדי לעמעם את העלבון החד, את עוצמת המכה, אני מזכירה לעצמי שהוא נחמד. תמיד אומר שלום כשאני חולפת על פניו, תמיד שואל מה הולך, מחייך אליי, משתהה, מלטף את לייקה. פעם ירדתי אליו להחזיר לו את המפתח ששכח בסוויץ' של הטוסטוס. פעם הבאתי אליו ארגז ירקות שהיה מיועד לו והונח בטעות על מפתן דלתי. הוא תמיד חביב אליי, תמיד מחייך. אילו רק הכיר את הצרחה שנפערת בי תמיד לעומת הקטנוע המתעורר הזה שלו, משוועת להיזרק אליו, להיות מוטחת בפניו, לצעוק עליו את כל המחקרים הקושרים בין זיהום רעש לאוטם שריר הלב.
אבל אני מתאפקת. שואפת את ענני הגראס שהוא מפריח לפעמים מחלונו, את ניחוחות האפטרשייב שהוא מתיז שם על עצמו, מקשיבה לשידורי הטלוויזיה שלו, למשחקי המחשב שלו, לצד שלו בכל שיחות הטלפון שלו. מזכירה לעצמי שהוא נחמד.

ובצהריים, לאה. מנהלת שיחת מרפסת כאילו 1965 עכשיו. גוררת את התריס כדי לתלות כביסה, ובמין תיאום מושלם, כאילו חיכתה לה, כאילו התרגלה לפגוש אותה שם מדי יום באותה השעה, היא מוצאת במרפסת התאומה ממול את שכנתה בבניין הסמוך, והן פוצחות בשיחה. ואצלי שוב צעקה נהדפת פנימה, מילים שהייתי צורחת אילו רק היה לי אומץ. תתקשרי אליה. על הטלפון, לאה, כבר שמעת? קמצנית אחת. תזמיני אותה אלייך לתה ועוגיות, תשבו ותדברו שעות. למה ככה, מעל לכביסה, כמו בסרט תקופתי? למה מעל לראש שלי בקול האימתני הזה שלך, המורתי, שרק את חלקו בשיחה אני שומעת. כמו פטיש אוויר, בוטש בי את כל המחשבות. הכול אני יודעת עלייך, מורתי, כי את צועקת. צועקת בחלון פתוח לרווחה שכשהיית מורה לאמנות ועבדת במשרד החינוך אז היה כך וכך, ושהבן שלך סיים לשלם את המשכנתה, ושהנכד שלך אומר לך סבתא את חופרת, ושבחיים לא יעשו פה תמ"א כי זה לא ישתלם לשום קבלן. ואני יודעת גם שאמך כבר לא יורדת מהמיטה. שרזית 15 קילו בגללה, ושלפעמים, פתאום את בוכה. את מחליפה לה חיתולים ומאכילה אותה בכפית, ומזל שהכלה שלך רופאה באיכילוב, כי אחרת אלוהים יודע. איך היא דואגת לה. ככה. שוכבת. מוטלת במיטה ובוהה בקיר שמולה.
את כל זה את מספרת אל הרחוב, בחלון פתוח לרווחה. לא יודעת שאני מתחתייך, מקשיבה בלית ברירה. או שלא אכפת לך.

ותמיד ישנם ההוא או ההיא שחונים מול חלוני לנהל רגע שיחה בדיבורית. חלונות הרכב שלהם מוגפים, ספונים באוושת המזגן הם משוכנעים שהם מנהלים שיחה פרטית, ולא יודעים, או שלא אכפת להם, שכל השיחה שלהם דולפת החוצה. הכול אני שומעת. מתי יש להם תור אצל הרופא, ולמה ובדיוק עד כמה זה מזוהם ולאיזו אנטיביוטיקה המרשם, ומתי הם אוספים את הילד, וכמה עלה השולחן אוכל, ולמה היא אף פעם לא מזמינה אליה. מכוניותיהם כמו תיבות תהודה, מגבירות את השיחות ומשליכות אותן החוצה. הכל ניתך עליי, מבול של מילים לא רצויות, לא בהזמנה, ואני נאנסת להקשיב לשיחות ולחיים של אחרים. כל הזמן. כולם צועקים את חייהם החוצה, משפריצים אותם עליי, ואני שואלת את עצמי אם גם אני ככה ניתזת. אם גם אותי שומעים בוכה או משתעלת, יורקת מים לכיור אחרי צחצוח השיניים, מורידה את המים, עושה קס-קס-קס למינצה שתבוא להתלטף קצת, או קוראת ללייקה בכל מיני שמות חיבה משונים – צ'וּקוּמוּקוּ, חֶמְדה טָבוֹת, צילה בינדר וגל גדות, משעינה את האופניים על הקיר כדי לשלוף את המפתח מהכיס, מניחה לרגע שקיות מרשרשות על הרצפה כדי לפתוח את הדלת לרווחה. מדברת לעצמי. מדליקה את הגז. פותחת ברז. שואבת אבק.
אולי גם אני ניתזת, אף שבכל רגע אני משתדלת לחיות את חיי בשקט, בלחישה.

איך מתעוררת בי תמיד עוגמת נפש כשרעש מתנפץ עליי פתאום. איך זה תמיד כמו בוקס באף. או בבטן. או בגב.
ואיך הלב תמיד נרעש, כאילו מצא אוצר של חום אנושי, כשהשכן מלמעלה, בן הזוג של האב המשתרך, בולם את ריצותיו ואת צעקותיו של הילד בלחישה תקיפה ליד חלוני, "ששששששש. שש בבוקר, אנשים עוד ישנים. אתה צועק. ששששששששששששששששששש."