נוסטלגיה אנלוגית

הפוסט הכי מינימליסטי שלי

שני יתרונות עיקריים יש לאורח החיים המינימליסטי שאימצתי לפני שנים: האחד הוא ההבנה הצרופה, כזו שיכולה להתחדד רק בעקבות התנסות אישית, שיש מעט דברים שאני באמת זקוקה להם כדי להיות נינוחה, ואפילו מרוצה; והשני, שבמידה רבה נובע מהראשון, הוא האפשרות לחקור, להתנסות וללמוד כל הזמן מהם בדיוק אותם מעט דברים הכרחיים. וזה, כמובן, מאוד אישי – מן הסתם, יש מי שתתמלא רחמים עצמיים אם יהיו לה "רק" 4 זוגות נעליים, גם אם במקביל יהיו לה, נגיד, קרוב למיליון שקלים בעו"ש ובהשקעות נזילות, ולעומתה, יש מי שתידרדר לתהומות של ייאוש וחרדה קיומית אם לא תהיה לה דירה בבעלותה, גם אם "בעלותה" היא רק לכאורה למשך 20 שנה וגם אם זה יאלץ אותה לעבוד לפחות 10 שעות ביום, בעבודה שהיא לא בהכרח מחבבת, כדי לפרוע את החוב. כל אחת והעדפותיה.

ולדעתי, מה שהכי מועיל לי כבר שנים, ומשפר את היכולת שלי לחיות חיים שתפורים לפי מידותיי, הוא ההיכרות המעמיקה והולכת שלי עם הצרכים ועם המניעים שלי. קל לי לנווט את חיי ולקבל החלטות כשברור לי, מצד אחד, אילו עסקאות פחות רלוונטיות מבחינתי, ומצד שני, במה אני מוכנה להשקיע כמות לא מבוטלת של משאבים כי זה עושה לי הרגשה טובה ומשפר את איכות החיים שלי. ובשנה האחרונה, בעיקר בתקופה שבה מרחב המחיה ופעילויות הפנאי הצטמצמו לתחום הפצפון שבין קירות הדירה שלנו, גיליתי שני דברים חדשים שאני מוכנה להקדיש להם לא מעט זמן וכסף: פעילות גופנית, ואמנות. אני אסביר.

בגיל 32 עברתי בפעם הראשונה בחיי לגור לבד. את הבית של אימא שלי עזבתי בגיל מאוחר יחסית (26) ועד גיל 32 גרתי עם בת זוג. כשנפרדנו, שכרתי את הדירה הראשונה שלי לבד. חמש התמונות שתליתי על קירות הסלון היו אהבה של ממש. הן אשכרה עשו אותי מאושרת לרגעים – אהבתי להתבונן בהן ולשקוע בהרהורים, לבהות בצבעים שלהן, ואפילו רק לחוש אותן בזוויות העיניים, משרות סביבי בדיוק את האווירה שהייתי זקוקה לה אז.

הרגשתי שאני גרה בתוך עצמי. התמונות האלה עשו מהדירה השכורה שלי בית אמיתי. אני חושבת שבאותם ימים הבנתי את המשמעות של בעלות על יצירת אמנות. לא כזו שנכנסים למוזיאון או לגלריה כדי ליהנות ממנה בסביבה זרה, אלא כזו שמכניסים הביתה. מביאים אותה לתוך המרחב הפרטי, לתוך החלל שבו אני מנהלת את חיי היום-יום שלי, ואפשר לעצור מולה לרגעים כשעוברים בין החדרים ולראות אותה בכל פעם קצת אחרת, לפי תנאי התאורה ומצבי הרוח המשתנים. היה בזה משהו שכבש את לבי.

ולא מזמן קניתי מאותה אמנית, נטלי צבילינגר, תשע עבודות. לא מדובר בהון עתק, אבל גם לא בסכום פעוט. ומכיוון שגם השקעתי במסגור, כי מדובר בתמונות שהייתי רוצה שילוו אותי לשארית חיי, השכבתי על כל העסק הזה כמה אלפים טובים. והתחושה הייתה בלתי רגילה: מימיי לא נהניתי כל כך לקנות משהו. אני לא יודעת אפילו לנסח במילים מדויקות את מה שקניתי בכסף הזה, אבל ברור לי שרכשתי לי חוויה ייחודית ונדירה. בכל פעם שאני נעצרת מול אחד הקולאז'ים להתבונן בו, בכל פעם שאני רק עוברת ליד אחד מהם ומשתעשעת מעצם הזיכרון שלו, כי אני כבר מכירה כמעט כל פרט בו בעל-פה, אני מבינה עד כמה יש דברים ששווה להשקיע בהם כסף, ולפנות להם מקום.

ההתמכרות החדשה שלי לקפיצה בחבל היא כבר סיפור אחר. פה מדובר בהוצאה כלכלית הרבה פחות משמעותית מצד אחד, אבל מצד שני, בהרגל חדש שהפך לחלק משגרת חיי ושאני מקדישה לו לפחות חצי שעה ביום, חמש פעמים בשבוע.

"הכול התחיל" באפריל אשתקד, כשבמקום העבודה שלי חילקו לנו נציגים ממחלקת משאבי אנוש "ערכת קורונה": שקית בד קטנה שהיו בה מנה אחת של פופקורן למיקרוגל, קפיץ יד לחיזוק שרירי האמה, וחבל קפיצה. עד אז, אני לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שקפצתי בחבל. ומשום מה, זה הגניב אותי. פתאום נורא התחשק לי לקפוץ. אז הגעתי הביתה, וקפצתי קצת. חמש, עשר קפיצות. וזה היה נחמד. וכאילו נלחץ בי איזה כפתור חדש שעד אז לא הכרתי. זה מצא חן בעיניי. אבל ממש.

ואחרי כמה פעמים כאלה, של קפיצות פה ושם, התחלתי להתעניין ולקרוא קצת על קפיצה בחבל. וגיליתי שזה טרנד fitness די פופולרי: מתאמני קרוס-פיט קופצים בחבל, אנשים שרוצים לרדת במשקל ולשפר את סיבולת הלב-ריאה שלהם, ספורטאים שעושים את זה כדי להתחמם לפני אימונים או לשפר את עבודת רגליים, ועוד כאלה מין. ולפי לא מעט סרטוני מידע ומחקרים, יש לזה גם המון יתרונות בריאותיים.

ואז מצאתי את שני אלה, והתחלתי להאתמן איתם יום-יום. לקח לי זמן להתרגל לסגנון הכל-אמריקאי שלהם ושל הסרטונים שלהם, אבל בגדול, מדובר בשני מאמני כושר חביבים ביותר שמציעים המון אימונים בחינם בערוץ שלהם וים טיפים שימושיים למי שבעניין (וגם משווקים את העסק שלהם ואת המוצרים של נותן החסות שלהם). ומניסיוני, אם יושבים עם הקפה של הבוקר וצופים בשלושה סרטונים שלהם ברצף, מתמלאים במוטיבציה ומתקשים לא לקום ולפצוח באימון. בתוך ההקשר המאוד ספציפי של כושר ואורח חיים בריא ותמריצים לזוז, הם בהחלט מעוררי השראה. הקיצר, התמכרתי זה-לא-מילה.

החבל שקיבלנו ממחלקת משאבי אנוש נקרע די מהר. מדובר, כך הסתבר, במוצר נחות, זבלה הזבלות, שבמקומו רכשתי לי חבל קפיצה בסיסי ב-40 שקלים. השקעה סבירה לגמרי בהרגל בריא חדש. כעבור חמישה חודשים של קפיצות עם החבל הזה, כשהיה לי ברור שמזמן לא נהניתי ככה ממשהו, ושמעבר לכל היתרונות הבריאותיים זה פשוט כיף חיים, לקפוץ בחבל, הבנתי שזה הולך להיות ארוך-טווח והחלטתי להשקיע בשני חבלי קפיצה איכותיים פלאס מזרן. האחרון נרכש בעיקר מתוך התחשבות בשכנים, אבל גם כדי לשמור על החבלים, שבהחלט משתייכים לקטגוריית ה"ביוקר". כל זה היה בסוף אוקטובר 2020, ומאז ההנאה שלי מהתחביב החדש הזה לא מפסיקה לשמח אותי.

חוץ מרכיבה באופניים, שהיא חלק בלתי נפרד משגרת חיי מאז התיכון, אף פעם לא הייתי בעניין של כושר. נהניתי להזיז את הגוף ולהפעיל את השרירים, ותמיד היה לי ברור שזה מקדם מצב רוח טוב, אבל זה אף פעם לא היה העניין עצמו – רכיבה באופניים נראתה לי תמיד, ועדיין, הדרך הכי יעילה ומהנה להגיע ממקום למקום, כשמדובר במרחקים סבירים, כמובן. אבל העניין תמיד היה המקום שאליו נסעתי, לא הרכיבה עצמה. נדירות הפעמים שבהן סתם יצאתי לרכיבה בפארק בכיף שלי. ועכשיו, כל הווייב הזה של אימוני כושר עם ציוד מתאים ונעלי ספורט ומוזיקה מרימה ואפילו מגבת קטנה לניגוב הזיעה… כל זה קורה אצלי בסלון כמעט מדי יום. ועבורי, האנרגיות החדשות האלה בגוף, הסוג החדש הזה של ה"היי" והשינויים במראה ובתחושה הכללית, כל אלה הם תגלית מרעישה שאני נהנית ממנה בקטע אחר.

חסכנות (במקרה הטוב, קמצנות במקרה הפחות טוב) והסתפקות במועט הם ההיבטים המוכרים יותר של אורח החיים המינימליסטי. כשחושבים על מינימליזם, מדמיינים בעיקר חללים ריקים, פשטות מונוכרומטית, וחישובים אין-סופיים של הכנסות מול הוצאות. אבל זה החלק הכי פחות מהותי במינימליזם. אלה הם רק התפאורה והאמצעים שמאפשרים לי להימנע ככל האפשר מהסחות דעת ומבזבזנות כדי שאוכל ללמוד איפה רוחשת ההתלהבות שלי מהחיים האלה, ואפילו איפה אני יכולה למצוא בהם משמעות וערך. היכולת להסתקרן, לחפש, לבדוק ולנסות כל מיני דברים, ואז לגלות בדיוק מה שווה את ההשקעה מבחינתי ולהתמסר לזה במלוא הנדיבות והסבלנות, זה הקסם של אורח החיים המינימליסטי. הריכוז במעט ההכרחי. אורח החיים הזה נועד להותיר לי את הכסף ואת הפנאי שבזכותם אני חופשייה להשתכשך במעט ההכרחי הזה, לצלול בו עד הקרקעית, וליהנות ממנו ביסודיות. זו תמצית המינימליזם.

נוסטלגיה אנלוגית

הספרים שלי ואני – חלק א'

זה כמה שנים שאני מינימליסטית wannabe שמתקשה להתקדם למעמד של full-fledged, בעיקר בשל יחסיי הבעייתיים עם הספרים שלי. אלה החפצים היחידים שעד לא מזמן, לא רק שלא הצלחתי להיפרד ממרביתם, גם לא יכולתי להביא את עצמי להפסיק לאגור עוד ועוד מהם. גם אחרי דילול או שניים בשורות הספרים הניצבות על מדפים בפינות שונות בדירה, הם המשיכו להיערם.

ואז קרה לי מה שפעם חשבתי שבחיים לא יקרה לי – התאהבתי ב-e-reader שלי.

וכמו שקורה תמיד כשמתאהבים, פתאום כל מה שהיה לפניו נראה קצת מגושם וילדותי ולא בשל. כל מה שהיה קודם לא משתווה לאלגנטיות, לנוחות, לקלילות ולאסתטיקה של קריאת ספרים דיגיטליים. ה-swipe העדין הזה, הכמעט לא-מורגש, שהתרגלתי להפוך בו דפים וירטואליים, המילון המובנה בספרים הדיגיטליים באנגלית, הספרייה הווירטואלית שנפרשת מול עיניי והיא תמיד מסודרת ובוהקת ונקייה מאבק, בהירות התצוגה שאני יכולה לכוון עד שאני מגיעה לגון ולעוצמה המושלמים לקריאה בכל תנאי תאורה… נכבשתי באחת.

אני חושבת שהקושי שלי להיפטר מספרים נובע, באופן לא ממש אינטואיטיבי, מפחדיי הנוראיים מהזקנה ומכל (שאר) חרדותיי הקיומיות, שעד עכשיו היו מרוכזות באוסף הספרים הצנוע שלי. תמיד חששתי שכל ניסיון להיכנס באם-אימא של הפרויקט הזה ולהגיע באמת לכמות הספרים המינימלית שאני רוצה להשאיר יחייב אותי להתעמת עם האימה הזו, ופחות היה לי חשק. חששתי שלא אוכל עוד לומר לעצמי, בכל פעם שאעבור ליד אחד ממדפי הספרים, "יום אחד אקרא את כל הספרים האלה", כי יהיה לי ברור פתאום שזה לא יקרה, שזמני הולך ואוזל. הספרים שמונחים על המדפים בבית שלי הם, מבחינתי, כל הזמן שעוד נותר לי. אני לא באמת יודעת איך התקבעה אצלי במחשבה המשוואה הזו – ספרים = חיים – אבל יצא שכך קרה, ועכשיו ברור לי שהגיע הזמן להפשיל שרוולים ולטפל בזה. אז החלטתי לעשות את זה באופן שיטתי ולתעד את זה כאן בבלוג, כמיטב המסורת (שלי) – בפוסט בכמה חלקים:

  • ראשית, להבין שזה עומד להיות תהליך לא קצר, שצפוי להיות גם מהנה, ולא למהר. עם זאת, לא להתחיל עכשיו להשפריץ סנטימנטליות ולמזמז כל ספר שעות, כי ככה בחיים לא נגמור.
  • לספור את כל הספרים שיש ברשותי נכון לרגע הספירה.
  • לעשות מאמץ להבין מה פשר האושר הגדול שמציף אותי כשאני רואה את כל ספריי פרוסים כאריחים צבעוניים ברחבי סלון הדירה שלנו, ולנסות למצוא את התשובה (שלי) לשאלה: איך מחליטים אילו ספרים שומרים, אם בכלל? אולי בא לי לשמור ספר ישן אחד בגלל הריח של הדפים המצהיבים, שעד שאמות יזכיר לי את ילדותי? האם זו סיבה מספיק טובה להחזיק במשך שנים ספר שלא אקרא בו? האם ספרים אנלוגיים פשוט יפים בעיניי ואני קצת מתייחסת אליהם, במיוחד לאלה הישנים ולאלה שעיצוב הכריכה שלהם יפה ממש, כמו אל חפצי נוי? אולי הערך הנוסטלגי של חלק מספריי הוא הסיבה העיקרית שבגללה הם עדיין איתי, ואולי מספיק לשמור רק ספר אחד או שניים ממניעים נוסטלגיים, ויותר מזה לא בא לי, כי גם ככה אני מרגישה בשנים האחרונות שאני הולכת ונהיית יותר מדי סנטימנטלית, ואני לא מעוניינת לעודד את המגמה הזו? ואולי אני שומרת ספרים כי כל אחד מהם הוא פוטנציאל ללמוד משהו שאני חוששת שלא אתקל בו בשום מקום אחר. מצד שני, אולי זה חסר טעם, כי כל המידע שאי-פעם אזדקק לו כבר נמצא באינטרנט, היכן שהוא גם מתעדכן מדי פעם.
  • לבחון את כל הספרים שקראתי לפני שאני מוסרת אותם, ואם יהיו אחדים מהם שארגיש צורך לשמור, לציין לעצמי בצורה ברורה את הסיבה לכך ולחשוב אם היא מספיק טובה. אם לא, לפנות גם אותם.
  • לבסוף, לבחון באופן שיטתי את הספרים שטרם קראתי; לעיין בשער האחורי ובהקדמה, אם זה ספר עיון, או בפרק הראשון, אם זו ספרות יפה. אם יהיה לי מעניין, כנראה עוד אקרא אותם. אם לא, סימן שהגיעה העת להיפטר מהם.

בסופו של דבר, פרט לכל כרכי מילון אבן שושן ולעוד כמה ספרים אנציקלופדיים שיש לי, ושיש בהם מידע שקשה למצוא באינטרנט (נכון לעכשיו), אני מקווה להישאר עם מדף אחד של 40-50 ספרים שאני אוהבת ומוקירה ומתכוונת לעיין בהם שוב. ושוב. ושוב.

נוסטלגיה אנלוגית

חופשה בעלמא

ביוני השנה התפרסם באתר "הפורום הכלכלי העולמי" פוסט תחת הכותרת "למה פרסום באמת גורם לנו להיות פחות מאושרים".

כתבתי כאן בבלוג בעבר על התופעה המכונה "צריכה ראוותנית". גם המחקר הזה ,שעוסק בקשר בין חשיפה לפרסום לבין תחושות של רווחה ושביעות רצון, קשור לאותה נטייה אנושית למדוד את איכות החיים ואת קורת הרוח שלנו תמיד ביחס לאלה של הסובבים אותנו. מדובר במחקר רחב יריעה המתבסס על מדגם של כ-900,000 אזרחים מ-27 מדינות באירופה שנשאלו מדי שנה, בין השנים 1980-2011, על מידת שביעות הרצון שהם חשים ועל היבטים רבים נוספים הנוגעים להם ולחייהם. במקביל, נמדדה באותו פרק זמן ההוצאה על פרסום ב-27 המדינות הללו.

הממצא העיקרי של המחקר הוא שככל שההוצאה על פרסום עולה, ניכרת ירידה ברמת שביעות הרצון. יש כמובן גרף, שמציג את הנתונים בצורה ברורה ומראה שלפרסום יש השפעה שלילית על רמות שביעות הרצון שלנו. לדברי החוקרים, לפי האפקט השלילי של הוצאות על פרסום כפי שהוא עולה מהמחקר שלהם, הכפלה היפותטית של הוצאות אלה תוביל לירידה של 3% ברמות שביעות הרצון של הנבדקים – כמחצית משיעור ההשפעה שיש לנישואים על רמת שביעות הרצון, וכרבע משיעור ההשפעה שיש לאבטלה.

החוקרים מציינים שעל אף שהממצאים משמעותיים ומבוססים מבחינה סטטיסטית, המחקר אינו מצביע על "המנגנון הסיבתי" (causal mechanism) שיוצר את היחס הזה. כתבה ב"אקונומיסט" מציעה מנגנון אפשרי, שאמנם מתייחס לאזרחי יבשת אחרת מזו שנבדקה במחקר, אבל עוסק באותה תופעה גלובלית, צריכה ראוותנית, שנבדקה והוכחה כרבת-משקל במחקרים קודמים –

"בעשורים האחרונים חל גידול בשיעור האמריקאים שעובדים שעות ארוכות, והגידול המהיר ביותר חל דווקא בקרב עובדים ששכרם הוא הגבוה ביותר. מדובר בחריגה משונה כשהנורמה בעולם היא שעות עבודה פוחתות ככל שההכנסה גדלה. ייתכן שגורם עיקרי לכך הוא קנאת המעמדות שמתדלקת הצריכה הראוותנית. במדינות עשירות, הצרכים הבסיסיים של רוב האנשים באו על סיפוקם זה כבר. כדי לגרום לעובדים להמשיך לעבוד קשה – במיוחד לאלה ששכרם גבוה – מוכרחים תמיד להיות איזשהם מוצרי צריכה ושירותים שנמצאים קצת מעבר להישג ידם. יתכן שחוסר שביעות רצון כמצב קבוע מחולל צמיחה כלכלית בכך שהוא משאיר עובדים יצרניים – שאילולא אותם מוצרי צריכה נחשקים אולי היו נהנים מזמן רב יותר במחיצת משפחותיהם – כבולים לשולחנות העבודה שלהם. מצד שני, יש משהו מוזר בשגשוג שתלוי בכך שאנשים לעולם לא יהיו שמחים בחלקם."

חשיפה לפרסומות מאמללת אותנו כי בגלל קנאת המעמדות היא מעוררת בנו רצונות שלא בהכרח תואמים את הצרכים שלנו, וכך היא מפריעה לנו כל הזמן לשמוח בחלקנו. חוץ מזה, היא גם מדגישה את המגבלות הכלכליות שלנו ומחדדת, אפילו אם זה לא מתחדד אצלנו לגמרי במודע ובצורה מפורשת, את הקשר בין עבודה קשה למוצרי צריכה. המדד המוכר של "כמה משכורות צריך כדי לקנות דירה/קרוסאובר/יאכטה/חופשה באיי סיישל" הוא כידוע לא מהמרימים. זו כפי הנראה הסיבה שבגללה אנשים ש"עשו אקזיט" או "נולדו לכסף" מעוררים הרבה קנאה – הם פשוט לא חייבים לעבוד כדי לקנות כל מה שהם רוצים. או במילים אחרות, הם לא נדרשים, כמו רוב בני האדם, לשלם את המחיר הכבד של שעבוד (מודרני וממותג כ"קריירה" ו"הגשמה עצמית" ככל שיהיה) כדי לקנות דברים שרובנו יכולים רק לפנטז עליהם.

ובמסגרת הצורך הזה לתעדף, צורך שנכפה על כל האנשים העובדים שלא יכולים להרשות לעצמם כל מה שבא להם, שאלת ה-work-life balance היא שאלה קשה – מה חשוב לי מספיק כדי שאוותר עבורו על נתח נכבד משעות הפנאי שלי? איך אני רוצה לבלות את שעות הפנאי יקרות הערך (תרתי-משמע) האלה? איך אוודא שההכנסה שכל שעת עבודה שלי מניבה תהיה מושקעת בדברים שחשובים לי? בודדים האנשים שבאמת מקדישים מחשבה לשאלות האלה ומנסים להשיב להן בכנות, ואז מתאימים את אורח החיים שלהם לסדר העדיפויות שקבעו לעצמם. במקום זה, רובנו פשוט עושים מה שהכי קל לעשות, לכאורה, ומה שכולם סביבנו עושים – עובדים בעבודה הכי מכניסה שאנחנו מצליחים למצוא ומשתמשים בכסף שאנחנו משתכרים כדי לקנות דברים שמשמחים אותנו או מרגשים אותנו או נראים לנו חשובים או מגניבים.

המחקר של Michel, Sovinsky, Proto & Oswald על היחס בין הוצאות פרסום לבין שביעות רצון הוא לא הראשון שעוסק ביחס ההפוך בין עושר לאושר, מרמת הכנסה מסוימת, ובהשלכות השליליות של החומרנות האנושית. ומדהים אותי בכל פעם מחדש להיווכח בכך שבני האדם מונעים בעיקר ע"י קנאה, תחרותיות, הישגיות וחומרנות, ושקבלת החלטות שיגדילו את רמת שביעות הרצון שלנו בטווח הארוך היא אחד הדברים שהכי קשה לנו לעשות.

— ניסיתי לחשוב על segue אלגנטי לדיווח הקצרצר על החופשה שלי, אבל לא הצלחתי. אני רק יודעת שמוכרח להיות קשר בין מחשבות על עבודה ופנאי ואיך לתמרן ביניהם, לבין היופי הפשוט והצרוף שיש ביום חופש ספונטני —

לפני כמה שבועות יצאתי לחופשה בעלמא. סתם ככה, הודעתי כמה ימים מראש שלא אגיע לעבודה, סימנתי לי את התאריך ביומן כדי שלא אתבלבל ואקבע בטעות משהו ביום הזה, ולא תכננתי דבר חוץ מלא- להתייצב-במשרד-כרגיל. אמנם הרגשתי צורך להשליך איזה עוגן שאוכל להיאחז בו (בדיקת דם) – כאילו חופשה היא אוקיינוס רחב ידיים ועמוק שאם טובלים בו לרגע עלולים לחטוף שכרון מעמקים – אבל חוץ מהעוגן הזה, האוקיינוס היה ריק.

"עולם" בארמית (עלמא) נהיה "סתם" כשמוסיפים לו ב' בתחילתו (בעלמא). קטע. ואם חושבים על זה ככה, חופשה בעלמא נהיית קצת זן. חופשה בעולם, פראפרזה על "לחיות את הרגע". בלי שום סיבה להיחפז, בלי המשמעת הנוקשה והתובענית שמכתיבים לוחות זמנים, בלי תכניות, בלי משימות, בלי מסלול, בלי סידורים. רק רצון להינפש, שגרה שבורה ומנוחה.

בימי חופשה כאלה אני אוהבת לקחת עד לקצה את מה שמכונה staycation או holistay ורק ליהנות מהשהייה בבית, מחוסר המחוייבות המוחלט, מחוסר המשמעת ומהבטלה. אני נהנית גם "לקנן" בימים כאלה: למיין כביסה בנחת כאילו זו שיטת מדיטציה; לבשל ארוחת ערב מוקדמת; להיטפל לאיזו פינה בבית שכבר תקופה מעצבנת אותי – להסיר ממנה את כל האבק ולסדר אותה מחדש עד שהיא לשביעות רצוני; לסתום בגבס איזה חור בקיר, או לתלות את התמונה שמאז שעברנו לכאן היא עומדת מאחורי דלת חדר הארונות ומחכה. אני אוהבת לשבת על הספה בשקט, ליד החתולה, ולקרוא בלי הפרעות ובלי העייפות שתמיד מכבידה על העיניים בשעות הערב, אחרי שעות ארוכות מול המחשב. אני אשכרה מרגישה חיונית ומלאת אופטימיות בימי חופשה כאלה. צעירה, רעננה, ממש חשה את הסוללה שלי נטענת. פתאום האיזון הזה, בין שעות עבודה לשעות פנאי, הופך ממוטו בנאלי בפוסטים של אנשי HR ב"לינקדאין" למשהו ממשי שאני מרגישה אותו בפעולה. אני מבינה על בשרי את הצורך באיזון הזה, את הנחיצות של הפוגה, ואת האפקטיביות שלה בחידוש כוחות.

ואני מקפידה לקחת ימי חופשה כאלה מיד כשמתעורר הצורך, בלי לחכות יותר מדי ולעשות לעצמי מבחני סיבולת – אורזת לי בתיק קטן כמה דברים בודדים שבא לי לבלות במחיצתם יום שלם, ויוצאת לחופשה בעלמא, יעד מומלץ לטיול חווייתי בהתאמה אישית.

יום-יום

מינימליזם חברתי

אני וד' בבר השכונתי. ערב של בילוי זוגי שהוא תמצית וסך כל חיי החברה שלי.

מאז ימי בית הספר היסודי תמיד הייתה לי חברה אחת שהייתה ה-BFF הבלתי מעורערת. היינו צמודות זו לזו בביה"ס ואחר הצהריים, לומדות יחד, משחקות יחד, נרשמות יחד לחוגים, יוצאות יחד לבלות ב"עיר" (סרטים בקולנוע "אואזיס" ושיטוטים בקניון "איילון", בילויים מאוד פופולריים בחוגים של מגה-חננות מסוגי שנעוריהם עברו עליהם ברמת גן של שנות ה-90) וכיו"ב, כמקובל בין בסטיז. תמיד הייתה BFF אחת בלבד, ומעולם לא הייתה חפיפה; בסטי אחת הייתה תופסת את מקומה של קודמתה, שהייתה יוצאת (או מוּצאת) מיד מהתמונה. תמיד היו גם כמה חברויות לוויין קז'ואליות, אבל הבסטיז היו לב העניין, מחליפות זו את זו בסדרה של חברויות אמיצות, שלכל אחת מהן התמסרתי כל כולי עד שהרגשתי שהיא מתרוקנת מכל התוכן שהיה בה; המסירות, הכנות וההדדיות היו מתחילות לחרוק, ואז החלו פרפורי גסיסה מכמירי לב עד שכל מה שנשאר מהקרבה הגדולה הסתכם ב"לשמור על קשר" ו"למה את לא מתקשרת?", צירופי מילים ששנואים עליי בערך כמו אירועים חברתיים במשרד; אלה וגם אלה מעוררים בי תחושה מעיקה של סימולציית תהליך חיברות כושל בתנאי מעבדה.

20190518_092459
פאפא ואני מכייפים במסיבה במשרד

הבסטי של התיכון החליפה את הבסטי של ביה"ס היסודי, ואחריה באה זו של השירות הצבאי, שהוחלפה בתורה ע"י הבסטי של ימי גילמן העליזים. ופה זה כבר התחיל להסתבך קצת. כי הקשר עם הבסטי מהצבא, שנמשך גם אחרי השחרור, התפתח לקשר זוגי, וההיא מגילמן הייתה סטרייטית שעד היום אני לא יודעת בוודאות אם היה לה ברור שאני דלוקה עליה וזה החמיא לה, או אם היה לה ברור ולא היה לה מושג מה לעשות עם זה. מה שבטוח זה שהיה לה ברור. וזה שבר את לבי שוב ושוב במשך כל לימודי התואר.

וכשאני והבסטי מהצבא הפכנו לזוג, כל שברונות הלב והתשוקה לגילמנית דעכו ונמוגו באחת, כאילו מערכת היחסים האינטימית שהתרקמה לי סוף-סוף השביעה את הרעב המתמשך שעד אז אכל בעיקר אכזבות. שנים אחדות הייתה שם חפיפה בין הבתזוג לחברה הסטרייטית והצלחתי לנהל יותר ממערכת יחסים קרובה אחת, אבל אז שתיהן הסתיימו כמעט במקביל – הזוגיות התפרקה, והגילמנית עברה לכפר-סבא והקימה משפחה. המרחק הגיאוגרפי והטרדות השונות לגמרי שהעסיקו כל אחת מאיתנו, וגם קצת מטען רגשי לא לגמרי פתור שנותר בינינו, החריבו הכול ונגמר הסיפור.

אני חושבת על כל זה, נזכרת שבאותם ימים ממש נכנסה ד' אל חיי, ופתאום ברור לי כשמש שתמיד חתרתי, במודע או לא במודע, למערכת יחסים אינטימית. זה כל מה שתמיד חיפשתי. זה היה החלל היחיד שתמיד-תמיד, מילדות, היה לי דחוף למלא – הצורך בקרבה אנושית גדולה. בהיותי ההיפך הגמור מה-social butterfly החינני, אני נהנית מיחסים אינטימיים יותר משאני נהנית מכל סוג אחר של קשר אנושי. ואחרי שנים שבהן הרגשתי לא נוח עם זה, הגיעו שנות ה-40 לחיי ואיתן איזו נינוחות שכנראה באה עם הגיל; נמאס לי לנג'ס לעצמי והתחלתי לפרגן, בין היתר, לנטייה הטבעית שלי למינימליזם חברתי.

כל אינטראקציה בין-אישית שאין בה הרבה אותנטיות ואין לה ערך מעשי, רגשי או אינטלקטואלי של ממש – צ'יט-צ'ט, רכלנות, הצורך שלנו לשמוע את החוכמות של עצמנו כדי להפיג שעמום רגעי – היא מבחינתי סרח עודף מאוד-לא-חיוני של החיים לצד אנשים אחרים. כולנו חוטאים בזה מדי פעם, אבל אני מתעקשת לנסות לצמצם עד כמה שניתן את ממדי הרעש הלבן הזה. שיחות חולין ריקות ומפגשים שלמים שלא נאמר בהם שום דבר נוגע ללב, מצחיק, או מעניין משרים עליי תמיד תחושה מדכדכת במיוחד של שיממון.
רבים מבכים את הנזק שנגרם לאנושיות שלנו כתוצאה משלל שכלולים טכנולוגיים שמייתרים הרבה שיחות ומפגשים, ומעודדים, לדידם של אותם מבכים, חוסר נימוס. אני מוכרחה להודות שמבחינתי, השכלולים האלה הם אחד היתרונות הבולטים של הקידמה הטכנולוגית. יש אינטראקאציות שהגיע הזמן באמת שמשהו ייתר אותן (מפגשים מלבבים עם זבנים מצוברחים ונותני שירות מיזנטרופים, למשל, ושיחות טלפון מייגעות שהיו מרפדות כראפיה פואנטה שהיום אפשר פשוט לשגר אותה בוואטסאפ בלי כל הקש מסביב). ובכל הנוגע לנימוסים והליכות, אני לא רואה שום הבדל בין שליפת הנייד באמצע שיחה פנים-אל-פנים כשמתקבלת הודעה לבין מפסיקים-כל-מה-שעושים-ורצים-אל-הטלפון-הקווי-כשהוא-מצלצל, ואני לא חושבת שהראשון גס-רוח יותר מהשני. חוסר הנימוס פשוט התעדכן. גם גלילת הפיד בנייד כשהמומנטום של מפגש עם זולתים בדרגות קרבה שונות מתחיל לאזול (פידים נגללים הם ה"טוב, אז…" החדש) היא בסך הכול המקבילה הטכנולוגית של השעמום האנלוגי מפעם. ההבדל הוא שפעם לא היה במה לבהות ברגעי השתיקה האלה, אז היו נזרקים לחלל החדר כל מיני בחיי-מדינה-של-מושחתים-נהייתה-לנו-כל-הכנסת-קרימינלים-אה או מה-יהיה-עם-יוקר-המחיה-פה-זה-הזוי-לא-פשוט-הזוי כדי להפיג את המבוכה. לא בטוח שזה עדיף.

אורח החיים המינימליסטי, כמו חיי קהילה למשל, וכמו כל אורח חיים, לא מתאים לכל אחד. מי שהצמצום והמיעוט האלה משרים עליו תחושה כללית של באסה וגורמים לו להרגיש מסכן, יהיו הסיבות לכך אשר יהיו, כנראה ירגיש פחות בנוח אם ינסה לאמץ אפילו חלק מהפרקטיקות המינימליסטיות. מנגד, האנשים שהמינימליזם ממש תפור למידותיהם הם אלה שבאופן טבעי הולכים בדרך הצמצום והשקט ומוצאים בה מרגוע. זה עניין של העדפות אישיות ואופי שלא בהכרח קשורים תמיד לסטים מושרשים היטב של ערכי תרבות הצריכה (לעתים קרובות כן, אבל לפעמים לא).

גם מינימליזם חברתי מתאים רק למי שממילא לא מתלהב מבילויים הומים ורבי-משתתפים בברים או בסלונים של חברים, ויעדיף תמיד לשבת בשקט על ספה ולקרוא משהו, לתפור עונה שלמה של סדרה בבינג' מהפנט, או לנהל שיחה אינטימית עם מישהו קרוב.
בדידות היא תחושה סובייקטיבית של ניכור וניתוק, שיכולה לתקוף אותך גם באמצע מסיבת יום ההולדת שלך כשכל החברים שלך מבסוטים ובסבבה ורוקדים ומרימים לך. ומצד שני, גם מי שיש לה רק חברה אחת או שתיים וקשרי משפחה קרובים יכולה ליהנות ממערכות יחסים עשירות ומספקות שיפיגו את בדידותה, אנד ד'ן סאם.

לא פעם, אחרי שאנשים מפורסמים מתים, כותבים עליהם בעיתון, כדי לשכך את חרדות הבדידות והמוות של כולנו, שהם "מתו בביתם, מוקפים בבני משפחה וחברים קרובים". מוקפים. אני תמיד מדמיינת גדודים של אנשים צובאים על מיטותיהם של הגוססים האלה, מושיטים אליהם ידיים לנחם אותם ברגעיהם האחרונים, לוחשים להם כל מיני מילים חמות, או סתם יושבים לידם בשקט כדי שלא ירגישו בודדים. זה כמובן לא אמיתי, קלישאת הלא-מתו-לבד הזו. זה מין משהו כזה שאומרים, אבל זה לא עובד ככה, אף אחד לא מת מוקף. מתים עם אדם אחד אהוב ליד המיטה. או שניים. או שמתים לבד כי מוות קורה לפעמים בהפתעה גמורה. אי אפשר לחיות מוקף באנשים ואי אפשר למות ככה. לא באמת. אבל כולנו פוחדים לדמיין את הרגעים האחרונים שלנו, וכולנו נתקפים לעתים בדידות קיומית ומחפשים נחמה, אז ככה באות לעולם קלישאות נצחיות שמדקלמים לנו כמו סיפורים לפני השינה. ששש, לא תמותי לבד, תירגעי. תירגעי, אומרים לך. תמותי מוקפת, סבבה? מוקפת. יאללה, תתקדמי.

סוף הערב, אני וד' בחזרה בדירה, שבעות וקצת טיפּסיות ובראש טוב באופן כללי. סיומו של ערב של בילוי זוגי שהוא תמצית וסך כל חיי החברה שלי.

נוסטלגיה אנלוגית

חוזרת למחברת

Jot היא מילה שאין לה מקבילה הולמת בעברית. הדרך היחידה לתרגם אותה היא להוסיף מעין ביאור מובלע, ולומר שכשמישהו is jotting something down הוא "רושם לעצמו משהו בחטף", "מקשקש לעצמו איזו תזכורת", או משהו דומה לאלה. אין בעברית פועל אחד מדויק שמתאר את הפעולה הספונטנית, הכאוטית-משהו והרומנטית של שליפת פנקס או מחברת מהתיק או מהכיס כדי לרשום במהירות מחשבה שפוחדים לאבד.
ועוד במין תַּצְלִיל כמעט-מושלם – Jot ממש נשמע כמו משיכה נסערת של עט או עיפרון על גבי נייר. קשה לי לדמיין איך אפשר לשחזר מין אווירת שאר-רוח-פראי או זרם-תודעה-שלוח-רסן כזו באפליקציית Notes כלשהי.

אין ספק שבעידן המחברות והפנקסים היו שלל רשימות פרוזאיות כמו "לקנות לחם!" ו"לקבוע כבר תור לשפםגבות". אבל הרבה פנקסים ומחברות היו נשלפים כדי שאפשר יהיה ללכוד מחשבות חולפות מעט יותר מרחיקות לכת כמו רעיון ליצירה חדשה, שם של ספר לקרוא, קופי גאוני שיצית את המהפכה הבאה, לחן מושלם, מילה שמשמעותה לא ברורה ויש לחפש אותה במילון, ועוד מגוון אינסופי של זנבות הרהורים שנדמו מבטיחים.

בספרייה הלאומית בבריטניה נפתחה תערוכה שסוקרת את תולדות הכתיבה האנושית והרשימה (note-taking) ומוצגים בה, בין היתר, מחברות, פנקסים ופתקים של יוצרים ושל ממציאים כמו ג'יימס ג'ויס, מוצרט, ומגלה הפניצילין אלכסנדר פלמינג.
הפרספקטיבה הרחבה של התערוכה בוחנת את התפתחות הכתיבה כדרך להטביע חותם – מכתב החרטומים במצרים ועד האימוג'ים, ומציעה להרהר בעתיד הכתב בעולם שנעשה יותר ויותר דיגיטלי ובשאלה האם נוותר מתישהו לחלוטין על כלי כתיבה ומקלדות לטובת העברת מסרים באמצעות סרטונים והודעות קוליות.

אחרי שהתחלתי לכתוב בבלוג הזה, פחת בהדרגה הצורך שלי לשלוף מדי פעם את המחברת שהייתה לי אז ולשרבט בה רעיונות. במקום לשרבט, הייתי מקלידה אותם בטיוטות הפוסטים שלי עד שהייתי מסיימת את סדרת ההגהות הדקדקנית של כל פוסט ומפרסמת אותו. ואז היה נותר רק ה"עותק" הסופי, הערוך, המתוקן של הטקסט, וכל הטיוטות שלו, ומילים ופסקאות שלמות שנמחקו, היו כלא היו.
אבל לאחרונה התעורר בי געגוע לאפשרות הישנה ההיא לרשום רעיונות בלי סדר. וגם לקשקש עליהם ולמחוק. לסמן בזעם ובתיעוב איקס גדול על משהו שנראה הרבה פחות מוצלח ממרחק של זמן, ולעומת זאת להתפעל מחדש, אחרי שכמעט שכחתי, מאיזה רעיון ישן, ולהקיף אותו בעיגול בחיבה. לצייר פרפר קטן בין שתי מילים כדי לדחוף ביניהן עוד חצי משפט. להוסיף הערות בשולי הדף.
יש בזה משהו מאוד לא מינימליסטי, בכל הניירת והשַרבֶּטֶת האלה, אבל יש להן ערך מוסף – ממצאים מדעיים מוכיחים שפעולת הכתיבה מעודדת למידה – ויש בהן סוג של קסם שקשה מאוד למצוא לו תחליף דיגיטלי; יש משהו ראשוני ביכולת לשרבט, שהטכנולוגיה אינה מאפשרת, ושאני מתגעגעת אליו אחרי שנים של הקלדה. הסדר שאפליקציות ומערכות הפעלה כופות עלינו כשאנו רושמים רעיונות חדשים הוא אמנם יעיל ואסתטי, אבל יש איזה דיסוננס צורמני בין ההמולה המחשבתית הקדחתנית שמתחוללת אצלנו בראש באותם רגעים לבין הסדר המופתי שנשמר במסך המבהיק ובעצם פעולת ההקלדה המונוטונית והכתב האחיד שהיא מפיקה. ומשהו בדיסוננס הזה משבש את התפרים הגסים של רעיונות ראשוניים, של טיוטות. של רשימות. אם פורמים את התפרים המגושמים האלה באלגנטיות טכנולוגית, הולכים לאיבוד ניואנסים שנובעים ממעמקים לא-תמיד-מוסברים של אינטואיציה ורגש ודחפים. כשכותבים פתק הניואנסים האלה יכולים איכשהו לבוא לידי ביטוי בצורה ובגודל של האותיות, בקצב תנועת העיפרון ובכוח שמפעילות עליו האצבעות שמושכות אותו על הדף, בפיזור המילים ובסימנים שאפשר לשרבט ביניהן ולידן. בכתיבה הדיגיטלית המוקפדת, לעומת זאת, משהו גורע מהאותנטיות של הניואנסים האלה. כאילו פעולת השרבוט עצמה – בכתב יד נחפז שלהוט לאחוז ברעיון לפני שיחמוק – היא אילוסטרציה של פרץ מחשבה, מעין המחזה של טיוטה מנטאלית. אני לא מצליחה לחשוב על שום מקבילה דיגיטלית לדיוק הזה.

אז אני חוזרת למחברת.
ואני מקווה שזו תהיה גם חזרה אל המחברת המקוונת, אל הבלוג הזה, שבצורת קשה תקפה אותו בשנים האחרונות מפאת שילוב של חוסר זמן וחוסר השראה.

20190512_183500