נוסטלגיה אנלוגית

געגוע

לכתוב פוסט ראשון בבלוג חדש בגיל 34, כשמעולם לא היה לי עמוד פרופיל בפייסבוק ועשרת הימים שלי כשירלי-בירלי בטוויטר היו מטאפורה לא רעה לניסיון להכשיר רועת צאן לעבודה בחברת חדשות, זה קצת כמו לצאת לרחוב בעירום. לרוץ ולצווח ולפשוט איברים בעווית אקסהביציוניסטית, רק כדי לגלות שהרחובות ריקים. שממה מוחלטת.

אני מדברת כאן לעצמי, בשלב הזה אני די בטוחה בזה.  ה-ל-ו! ה-ל-ו?  מהדהדת לי אותי במרחב הווירטואלי שמחריד אותי כבר שנים, ובודקת איך זה. אחרונת הטכנופובים, זאת אני.

מתגעגעת לפעם. אנטי-דיגיטלית במובן הכי לא אידיאליסטי של המילה, זה פשוט מבנה האישיות שלי שעושה אותי אנלוגית. אני אוהבת ריח של נייר, רצוי ישן ומצהיב. אני אוהבת עפרונות, מחדדים, פנקסים. אני אוהבת למשש חפצים, להרגיש מרקמים בין האצבעות. אני מתגעגעת לימים שבהם אנשים היו מי שהם, בלי כפילי טו-פוינט-או. בלי עיצוב תדמית בפייסבוק, בלי בניית פרופיל שרלטני שיש בו רק פאסון שנון וסקסי. אני מתגעגעת לימים שבהם לאנשים היה נפח, וריח שנשב מכיוונם, חמצמץ לפעמים מרוב זיעה או קפה בחלב, רקוב לפעמים מרוב שינה או הזנחה, מרענן מרוב מנטה או קרם. ונוסטלגיה לא תהיה לעולם פאסה קומפוזה. וגעגוע יהיה תמיד. אוקסימורון מנצח כזה, בלי גיל.

אני אוהבת מילים כתובות שאפשר לדפדף בהן,  ואני אוהבת רחש דפים מתדפדפים ואני אוהבת לשחק בדפים, לקפל בהם אוזני חמור, לחזור לאחור להיזכר, ואת הדברים החשובים באמת אני תמיד רושמת לי על ניירות, לא במחשב, כי שם תמיד צריך לזכור איזו סיסמה כדי להשתחזר. ובכל זאת אני כאן, משתרכת מאחור במאסף של טרנד הבלוגים. אולי הסיבה הפשוטה לכך היא שפתאום נדמה לי שיש המון כמוני. קשה לי להאמין שזו רק כמיהה לאחווה וסולידריות, האמת היא שאני די גנרית. וגנריים יש הרבה. מעמד ביניימים כאלה שהחיים קורים להם פתאום באמצע שנות השלושים והם לא לגמרי מוכנים, אבל יש איזה רצון להישאר בעניינים. הבדידות האלטרנטיבית בלתי נסבלת. אז פותחים דף בפייסבוק, או מצייצים בטוויטר, או שוטחים בבלוג סיפור חיים והשקפת עולם שעם כל הכבוד לאינדיבידואליזם, בגדול, משותפים ללא מעט.

זה לא הולך להיות בלוג על בדידות גנרית וקיטורים על מחירי הנדל"ן והקוטג'. לא באתי לקטר. באתי לחלוק. לספר.

הפוסט הזה הוא מין לחיצת יד, רחרוח ישבן בדקורום כלבלבי, רמיזה לבאות, לכם ולעצמי כי גם אני לא לגמרי יודעת. אין לי תרשים חד-משמעי.

אני רק רוצה לספר לאלה שאולי ימצאו בזה עניין, על החיים שלי עם ד', האישה שאני אוהבת, ועם לייקה כלבת החלל שלנו עדכון מאוג' 2012: ועם מינצה, חתולת המנטול המרעננת, על אהבת הכתיבה והקריאה פלאס סיפורים שלי והתרשמויות מספרים שאני קוראת ואוהבת, אבל רק פה ושם, בעיקר שם, כי אני קוראת אטית ומסורבלת, משתקעת במילים עד שזה נספג, לוקח לי המון זמן לסיים ספר. אני רוצה גם לספר על יומרה שבשלב זה תחומה רק בתאוריה – להכניס לו לקפיטליזם מנה אחת אפיים של מינימליזם ולנסות לחלץ את החרצן של החיים שלי, את הגרעין של הצורך שלי, כל השאר אשפה. ואולי יש דבר והיפוכו בבלוג נוסטלגי, מינימליסטי, אנלוגי, אבל אולי לא בהכרח.  אולי גם לבלוג יש חרצן.

 

מודעות פרסומת

2 thoughts on “געגוע”

  1. הי שירלי,
    את לא מדברת כאן לעצמך!
    יש לך מהיום לפחות קורא קבוע (ונלהב) אחד.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s