קפיטליזם סימן שאלה

שולחן אוכל סימן שאלה – פרק I בעלילות פינוי האשפה מחיי

"אפשר לומר שאנחנו 'משליכים את עצמנו לדעת' כפי שניבא אלווין טופלר בספרו הלם העתיד (1970). אנחנו חיים בתרבות שמעלה על נס את השימוש החד פעמי, ולכן החומריות – ובעקבותיה גם הרוח – מאבדת מערכה המהותי. אנחנו משתמשים וזורקים, כלאחר יד, ולא משאירים כלום אחרינו – לעצמנו או לזולתנו – מלבד פסולת. במידה מסוימת, הערך המקודש בתרבות שלנו הוא היעדר הערך. אנחנו מקדשים את הזמני ואת הארעי, את הקליל ואת מה ששימושי בזה הרגע. בעצם, אנחנו בזים לכל מה שמחזיק מעמד: מושגים כמו ותיק, ישן וממושך מגונים בתרבות הפופולרית שלנו, לפחות כפי שהיא משתקפת בתקשורת ההמונים, כי את מה שמחזיק מעמד אין צורך להחליף, והצורך להחליף – לקנות חדש – הוא זה שמניע היום את גלגלי הצריכה."

מתוך: במרחק הליכה, חיבור על תרבות הצריכה, מאת ארנה קזין, 2004

מיד אחרי ההקדמה שלעיל מבהירה המחברת שמסחר היה תמיד ציר החיים של קהילות אנושיות ושהיא אינה קוראת "לשחרור עבדים מהסוג הישן" ולמהפכה, היא רק מבקשת להתייחס בחיבורה למחיר התרבותי שתרבות הצריכה גובה, ל"יחס המסוים שנוצר בינינו ובין החומר, האובייקט, והאופן שהיחס הזה מיתרגם ליחסים אנושיים, ליחסנו אל העולם." היא מוסיפה ואומרת, "אנחנו מצמצמים את האנושיות שלנו לתפקודים המעטים הנדרשים במגרש הכלכלי ומרוקנים את עצמנו ואת זולתנו מרוח, מרגש ומרצון חופשי." את הרעיון שעומד במרכז החיבור הזה אימצתי בהסכמה ובתחושת הזדהות כשקראתי אותו לראשונה, ובקריאה נוספת, לאחרונה, הבנתי שהוא הבסיס ליומרה המינימליסטית שלי. אני משוכנעת שככל שאיפטר מחפצים לא שימושיים שצברתי, חפצים שלא מיטיבים איתי בשום צורה, ככל שאקפיד לרכוש רק דברים שנחוצים לי ולשמור עליהם, לתחזק אותם, להתאים אותם מדי פעם לאורח חיי, לצרכים המשתנים ולנסיבות הדינמיות של החיים, תתעצם בי התחושה שדבר לא חסר לי. ולא ההיפך, כפי שתרבות הצריכה המשופשפת מנסה בשלל דרכים לגרום לי לחשוב – לא למהר לקנות משהו חדש כדי להרגיע את תחושת המחסור כשהיא מתעוררת, אלא במקום זה – לנסות להיפטר ממשהו.

להיות צרכנית גרועה, זו השאיפה שלי. לקנות מוצרים מיד שנייה ולמחזר כל מה שאני מבקשת להיפטר ממנו, לייצר לופ של שימוש חוזר. זה מבחינתי מיצוי יכולתו של כוח הקנייה (הדי בינוני) שלי לבטא אמירה נגד טירוף הקניות שאל תוכו נולדתי – סוף שנות השבעים וראשית שנות השמונים, תחילת הפריחה (בארץ) של השימוש במוצרים חד פעמיים שנועדו לעשות את חיינו נוחים יותר, אבל אט-אט הפכו הכל לחד-פעמי – לא רק כלי מטבח, עטים, מציתים וסכיני גילוח, אלא גם עובדים, אידיאולוגיות ואפילו ידידים ובני זוג, גם אותם אנחנו ממהרים להחליף בחדשים כשהם "מתקלקלים".

אתחיל בניסיון שלי לרוקן את חיי מכל מה שמיותר בהם. את ההרפתקה הזו החלטתי להתחיל בשולחן שלהלן:

בכל בית יש שולחן כזה. ואם זה לא שולחן, זה מדף, או כוננית, או שידה, רהיט כלשהו שניצב בסמוך לדלת הכניסה וסופג הכל: דואר זבל, מפתחות, תיקים וארנקים, ניירת, כל מה שמצוי על הלימבו שבין "לא צריך את זה כבר" ו"אל תזרקי את זה עדיין", חפצים שפונו משולחן הקפה (זה שמשרת בביתנו במסירות את מטרתו המקורית של שולחן האוכל שלעיל) כדי שאפשר יהיה לאכול עליו מול הדי-וי-די, או סתם להניח עליו את הרגליים, ועוד שלל חפצים שאין להם מקום של קבע. ב"ימי הזוהר" של שולחן האוכל האומלל הזה המצב היה כל כך עגום עד שנערמו עליו שכבות-שכבות של ניירות ופריטים בתל ארכיאולוגי. לדירה הנוכחית נכנסתי בבהילות בעקבות משבר אישי שאילץ אותי לעזוב את מקום מגוריי הקודם ובמשך קרוב לשנה הדחקתי מרבית מחיי. לשון אחר, ערמתי אותם על השולחן הזה עד שנראה ממש כמו התגלמות ההדחקה. בבואי לנסות להשתלט על הבלגן שעשיתי שם נעמדתי מול הערימה המבהילה הזאת והגעתי למסקנה הפשוטה שבעצם, אני בכלל לא צריכה שולחן אוכל בדירה. אני נוהגת כאמור לאכול על השולחן הקטן הסמוך לספה, אני לא עורכת כל מיני דינר-פארטיז המצריכות מקום לבופה או לסועדים ואני לא מארחת בחגים. השולחן הזה נרכש לפני שנים כשעברתי דירה ואמי החליטה לפנק אותי בשולחן אוכל כדי שאוכל "לאכול כמו שצריך". לא בדיוק מאני-וול-ספנט, מסתבר.

לכן הוחלט להמיר את השולחן ברהיט אחר שייטיב לשרת את הפונקציה שלשמה הוא ניצב שם: לקלוט אל תוכו חפצים שנמצאים בתנועה מתמדת, לעזור לי לשמור על הסדר ולתפוס קצת פחות מקום, אם אפשר.

וכך, בוקר אחד צעדנו ד' ואני אל חנות רהיטי יד שנייה באחד מ(שני)רחובותיה הראשיים של גבעתיים ועוד בטרם נכנסנו לחנות ראינו בפתחה כוננית שהייתה בול מה שחיפשנו. כל תכולת החנות נמכרה במחירי חיסול וניצלנו את ההזדמנות, רכשנו את אותה כוננית משופצת, נאה למראה וצנומת מידות יחסית לשולחן האוכל ההוא, ואף צירפנו אליה מזוודה ישנה שעוד ידובר בה (מעט) בהמשך. סחבנו את הכוננית במעלה הרחוב עד הבית והעמדנו אותה בסלון עד שנוכל לפנות את השולחן ולהציב אותה במקומו. כעת רק נותרה השאלה, מה נעשה בו, בשולחן? הוא נשמר היטב כל השנים כי חוץ מלערום עליו חפצים כמעט לא נעשה בו שימוש, והוא יכול להביא תועלת של ממש למי שזקוק לשולחן כזה. תחילה חשבתי להציע אותו ב-yad2 בחינם למי שיש באפשרותו להוביל אותו מכאן לאן שירצה, אבל מכיוון שהדירה שלנו לא מספיק מרווחת לצרכי אחסון היינו מוכרחות לסלק אותו מאמצע הסלון בהקדם האפשרי כדי לשמר את אפשרות הגישה למרפסת. באישון לילה כעבור יומיים, במוצאי שבת, הוצאנו אותו ואת שני הכסאות הנלווים לו לרחוב והעמדנו אותם סמוך לכותל של בית כנסת. למחרת בבוקר כשיצאתי לעבודה, חרדה כולי שפקחי עירייה מסתובבים ברחוב ומחפשים את בעליו של השולחן כדי לקנוס אותו, גיליתי שהוא איננו והיתה לי הרגשה נעימה שמישהו שזקוק לו לקח אותו, ושהוא ישתמש בו. אולי אפילו יאכל עליו.

בשוונג של רצון לרענן את מראה הסלון הוחלט גם לרפד מחדש את הספה וכאן נעזרנו בשירותיו של רפד מרמת-גן שעוסק במלאכתו באותה המרפדייה משנת 72'. בעל מלאכה שהוא ושכמותו נכחדים אט-אט מן העולם, אין להם יורשים, ואני מעדיפה לשלם לו 4,000 ש"ח על ריפוד ספה ישנה בבד איכותי מאשר לקנות ספה חדשה שאם תהיה גדולה ונוחה כמו הנוכחית, אין ספק שתעלה לי יותר, ואין לי גם ספק שהכסף שאשלם תמורתה יגיע לידיהם של משווקים ושל סוכני מכירות ממולחים ולא לידיהם של בעלי מלאכה שממש עושים משהו, ומתמצאים במה שהם עושים, לא רק עומדים באולמות תצוגה ומרעיפים שבחים על רהיטים שאינם יודעים עליהם כמעט דבר. לא באמת. שלא לדבר על כך, שכל עוד איני נאלצת להשליך לפח ספה ישנה שאין בה כל פגם חוץ מכמה כתמים וחור אחד בריפוד, אני ממש מעדיפה להימנע מכך. לא מטעמים ירוקים שאיני מזלזלת בהם, אלא מטעמים של טעם. אין בזה שום היגיון, לפי תפיסתי.

סרטה התיעודי של הבמאית הגרמנייה קוסימה דנוריצר קונספירציית הנורה החשמלית לוקח את הטענה שמעלה קזין בחיבורה בדבר חד-פעמיותם של מוצרים ומציג אותה כתוצר של קונספירציית יצרנים המבקשים לייצר באמצעים מלאכותיים מעגל מתרחב והולך של צריכה – באמצעות מנגנון של "השבתה מכוונת" מצוּוים מהנדסים ומעצבי מוצר לתכנן מוצרים ולהתקינם כך שיתקלקלו תוך זמן קצר כדי להחזיר את הצרכנים לקניון, לפעמים עוד בטרם סיימו לפרוע את התשלומים על המוצר שהם כבר מבקשים להחליף. במהלך הצפייה בסרט מתעצמת ההבנה שתועלתנות כלכלית היא כיום מראית הכל ולמרות המשבר העולמי שהוכיח שללא פיקוח גרגרנות האדם יכולה להמיט עליו (בעיקר על הזולת, כי הגרגרנים האמיתיים לא שילמו שום מחיר על האסון שגרמו לו) חורבן אמיתי, אנשים עדיין סבורים שמושגים כמו "שוק חופשי" ו"היצע וביקוש" יכולים להצדיק הכל, גם עיוותים מוסריים. אבל מקוממת במיוחד היא אותה סצנה בסרט שבה נראית מזבלת הענק בגאנה אליה משליכות מדינות אירופה הררים של פסולת חשמלית וטכנולוגית. בלי בושה. "במאה השנים האחרונות" מציינת קזין בחיבורה, "המירה התעשייה את עקרון העמידות בעיקרון הפרברטי החדש: עקרון ההתקלקלות. הכי טוב לייצר מוצרים ארעיים, שאינם מחזיקים מעמד, חלשים, פגיעים ביסודם, שנרצה להחליפם במהרה." אף אחת מהשתיים, היוצאות נגד תרבות הצריכה כמשחיתה ערכי מוסר יסודיים ומאלחשת רגישות לזולת, לא מציעה לשנות לחלוטין את השיטה, אבל במפורש או בעקיפין עולה מהסרט ומהחיבור כאחד ההצעה להיות צרכן נבון, לשקול כל רכישה וכל השלכה לפח של מוצר שהתקלקל, ולנסות לחשוב לאן מגיע הכסף שלנו בסופו של דבר, ומה המניעים של מי שמשווק לנו דברים שאולי אנחנו בכלל לא צריכים.

בסיום ספרה מציעה ארנה קזין את רחובות העיר כאלטרנטיבה לרחובות הפרברים ולקניונים המסודרים, המבוקרים והסטריליים. שוטטות בעיר כפי שתיארו אותה הוגים וסופרים רבים, משארל בודלר, ולטר בנימין ואדגר אלן פו ועד וירג'יניה וולף והנרי דיוויד תורו, במובן של הליכה ללא מטרה קבועה מראש וללא חיפזון ממוקד, היא היכולת ליהנות מחופש ומאינדיבידואליות אל מול תרבות הצריכה העדרית והכובלת. הפוסט העתיד הוא אוהלים מציע אופציה עוד יותר מרחיקת לכת. איש איש והמרחב המועדף עליו שיבחר לסמן לו כיעד, אבל בדרך לשם חשוב מדי פעם להיזכר בכך שאנחנו לא רק פרטים בחברה האנושית, לא רק "כלי משחק במערכת הכלכלית שלה", אלא גם "מרכיבים של הטבע, בניו ובנותיו של היקום." וכאמור בקלישאה, הדרך היא העיקר. והרי ידוע שקלישאות הן מן הנכונות שיש.

ונ.ב. כמובטח – באותה חנות לרהיטים וחפצים משומשים נמצאה גם מזוודה ישנה ובצידה מדבקה ובה שם בעליה ורישום יעדי הנסיעה שלו – יוסף מאירי, פריז ולונדון. היה די מסעיר לעמוד מול החפץ הזה ולנסות לדמיין את גלגוליו עד שהגיע לסלון שלנו והתמלא בדיסקים.

מודעות פרסומת
נוסטלגיה אנלוגית

אנטי חומר

"זה תחום מאוד טכנולוגי", אמר הבוס לקראת תום הישיבה. "וצריך פשוט לקבל את זה, אין טעם להילחם בזה."

גלגלי טריילרים וסרטים, פילם בערמות על מדפים

באותה ישיבה מדוברת נתבשרנו שחברת הכתוביות שאני עובדת בה מזה שמונה שנים בערך עומדת להפוך לעוד אולפן פוסט. מגוון של שירותים יוצעו ללקוחות, החל משירותי סאונד ועריכה וכלה בהפקת כתוביות ושכפולים של חומרי גלם. כנוסטלגית כרונית וחובבת אנלוגיה מושבעת הייתי מצפה שזה ידכא אותי רצח, אבל או שנהייתי צינית או שבאמת, כעצת הבוס, למדתי להשלים עם המציאות המשתנה בתחום הכתוביות – גם לכאן, באופן לא מפתיע ובלתי נמנע, מגיעות הטכנולוגיה והגלובליזציה ומשנות לחלוטין את התמונה. ואני לא יודעת אם זו רק ההרגשה שלי או שכזה הוא מנהגן הקבוע של שתי הענקיות האלה, אבל בכל פעם שהן דורכות איפשהו נדמה שהן עושות את זה ברגל גסה. באמת עולם אכזר.

המוביולה - משטח עבודה של פעם

עד לפני שנים לא רבות, בכל פעם שנדרשתי לתרגם סרט קולנוע קיבלתי לידיי דיאלוג מודפס וקלטת VHS שבה הוקלטו, בשיטה ובעזרים לא מתוחכמים במיוחד, כל גלגלי הסרט בזה אחר זה. תהליך העבודה היה לואו-טק בעליל והתחלק לשני שלבים עיקריים: בראשון התיישבתי מול הטלוויזיה עם דפי הדיאלוג, חילקתי אותם לכתוביות תוך צפייה בסרט, ולאחר מכן, תרגמתי את דיאלוג הסרט בקובץ וורד לפי החלוקה שקבעתי. את הקובץ הסופי שלחתי במייל למשרד, שם החל השלב השני בתהליך – תזמון הכתוביות וצריבתן בפילם באמצעות מכונת לייזר. תחילה ישב המתזמן מול מכונת המוביולה – מכונה ישנה ומגושמת ששימשה לעריכת סרטים בעידן הפרה-דיגיטלי – וצפה בסרט במובן הליטראלי ביותר של המילים "צפייה בסרט" – גלגלי הפילם התגלגלו על משטח המוביולה, פריים אחר פריים, ובמסך קטן שקבוע בחלקה העליון של המכונה הוקרן הסרט. על מוניטור מימין למסך, באמצעות תוכנת מחשב שלא מביישת את ה-QTEXT בארכאיותה ובכיעורה כתובית רודפת כתובית והמתזמן נאלץ להניע את ראשו בין מסך המוביולה ומוניטור המחשב מרכז-הטניס-רמת-השרון-סטייל. ("להניע את ראשו" או לטלטל אותו עד כדי סחרחורת, זה כבר תלוי בסרט שבו הוא צופה – סרט אמנותי משובץ שתיקות וצילומי נוף או שובר קופות חפרני בכיכובו של שיאה לאבוף המגלם באופן סדרתי דמויות שלא סותמות את הפה). לאחר שהכתוביות מתוזמנות בקובץ שמור במחשב הן נצרבות בלייזר על גבי הפילם, הגלגלים מועברים לשטיפה ולניקוי ואז נארזים ומשוגרים למפיצים השונים, מוכנים להקרנה בבתי הקולנוע.

צריבת הכתוביות בלייזר

במהלך אותן שנים ספורות שחלפו מאז התחלתי לעסוק בתרגום כתוביות חלו שינויים מרחיקי לכת בשיטת העבודה בענף הזה, והיום מתעצם המרחק בין העוסקים במלאכה ואפילו בין המילה עצמה – "סרט" – ובין החומר, גלגלי הפילם. כיום מתבצעת מלאכת התרגום באמצעות תוכנות מחשב ודגימות שמורות היטב בשרתים מאובטחים במרחבי הרשת. אין צורך בדיאלוג מודפס, בטח לא בקלטת VHS ואפילו לא בקובץ וורד כדי לתרגם סרט לכתוביות. המגמה המסתמנת היא שבלונה מוכנה ומתוזמנת שכל מה שנותר לעשות הוא לכתוב בתוכה את התרגום. היא אפילו מחלקת את הדיאלוג לכתוביות למען המתרגם. לאחר מכן צופים בכתוביות על גבי דגימה (גיהנום מפוקסל ומוכתם באינסוף לוגואים שנועדו, כמובן, למנוע הפצה לא חוקית) בשלב בקרת האיכות, ואז משגרים את הקובץ במייל לחו"ל, שם ממוקם סניף אירופי של החברה הבינלאומית איתה אנחנו עובדים. כרגע מדובר בחברה שמשתפת פעולה עם גדולי האולפנים בארה"ב, אבל יש להניח שזו מגמה שתשתלט גם על אולפנים אחרים ומפיצי סרטי קולנוע ברחבי העולם בגלל העלויות הזולות והיעילות הרבה (מידה רבה של סרבול נמנעת כשגלגלי הפילם לא צריכים לעבור דרך מעבדות צריבת הכתוביות ונשלחים היישר לבתי הקולנוע, לשם מגיעים במייל קבצי מחשב עם התרגום המוקרן במקביל לסרט). לחברה האמריקאית שאיתה אנחנו עובדים יש סניפים ברחבי ארה"ב, בקנדה, בהודו (שכל חברה אמריקאית שמכבדת את עצמה חייבת לפתוח בה סניף, אין סממן מובהק יותר לפריחה עסקית מאשר סניף במדינת עולם שלישי) ובאירופה, זו חברה שנסחרת בבורסה, מספקת תרגומים לעשרות שפות לסרטים ולסדרות טלוויזיה ומנהלת רשת מסועפת של יחסי עבודה עם מתרגמים ועם אולפנים ברחבי העולם.

צריבת כתוביות בפילם באמצעות מכונת לייזר היא עסק יקר ומקור רווחיהם העיקרי של האולפנים היחידים בארץ שעושים זאת (שלושה בלבד, נכון להיום. אחד מהם הענק הבולט בתחום, השני אחיו הקטן והצנום, והשלישי, שהיקף עבודתו פצפון ממש). בעקבות המגמה המסתמנת חווים אותם אולפנים ירידות חדות ברווחים ובקרוב ייאלצו לוותר לחלוטין על מקור ההכנסה הזה. אין ספק שאם לא ימצאו אפיקים חדשים לנתב בהם את עסקיהם (שירותי פוסט, למשל…) יאלצו לסגור את דלתותיהם.

לצד היתרונות בשיטת העבודה החדשה הזו ובכל מגמת האנטי-חומר (חיסכון בפסולת, ייעול תהליכי עבודה, היכולת לעבוד בצורה מסודרת ולנהל מעקב ובקרה ביתר נוחות כי הכל ממוחשב ומחשבים הם סופר-נאצים), אני חווה מקרוב את השלכות ההתפתחות האוטוסטרדית של הגלובליזציה ושל הטכנולוגיה ואני מבינה עד כמה הן משנות פניו של כל דבר שהן נוגעות בו – מרוקנות אותו ממטען אנושי של סבלנות, של צביון מקומי, של התעמקות ושל מלאכת יד, ומטעינות אותו ביעילות שאין לה תקדים, בטונות של קרינה, בקצב מהיר של התפתחות ושינויים שמי שעבר את גיל ארבעים מתקשה לעמוד בו, בראייה כלכלית ותועלתנית שדוחקת הצידה כל מה שאינו כזה, ובגישה שטחית ומכוונת-שורה-תחתונה.

"אחרי רחיצה". מתקנים עזובים במעבדה שוממה

דוקטור יובל נח הררי, מחבר הספר "קיצור תולדות האנושות" אומר בריאיון עם נועה לימונה ש"לא סביר שיהיו בני אדם כמונו בכדור הארץ בעוד 200 או 500 שנה… האפשרות הסבירה יותר היא שנשדרג את עצמנו באמצעות הנדסה גנטית וסייבורגינג לישויות שעולם המשמעות, הרגשות והיכולות שלהן שונה לאין שיעור ועליון על העולם שלנו, ובזאת למעשה יגיע ההומו סאפיינס לסוף דרכו. הוויכוח העיקרי נוגע לשאלה מתי זה יקרה, והשאלה המרכזית שנשאר לדון בה היא מה אנחנו רוצים שיחליף אותנו או למה אנחנו רוצים להיהפך."

קראתי את דבריו והרהרתי בהם עד שנדמה היה שפשר הגעגוע התמידי שלי מתבהר – ככה זה כנראה כשחיים על קו התפר בין תקופות – בין VHS לדיוידי ובין דיסקט ל-USB, כשנולדים אל תוך מהפכה, חווים מעט ממה שקדם לה ונעקרים ממנו בלית ברירה. מסקרן עד מאוד לדעת מה יהיה שם ב"עולם המשמעות, הרגשות והיכולות השונה לאין שיעור ועליון על העולם שלנו", אבל אני מרגישה שאת העולם שלנו עוד לא הספקתי למצות. וכבר אבוד לי. כשהפולארויד עזב את העולם הדיגיטלי הזה ונסע אל נחלת העבר, כבר אז היה ברור שמשהו נגמר ושמכאן כבר אין דרך חזרה.