קפיטליזם סימן שאלה

שולחן אוכל סימן שאלה – פרק I בעלילות פינוי האשפה מחיי

"אפשר לומר שאנחנו 'משליכים את עצמנו לדעת' כפי שניבא אלווין טופלר בספרו הלם העתיד (1970). אנחנו חיים בתרבות שמעלה על נס את השימוש החד פעמי, ולכן החומריות – ובעקבותיה גם הרוח – מאבדת מערכה המהותי. אנחנו משתמשים וזורקים, כלאחר יד, ולא משאירים כלום אחרינו – לעצמנו או לזולתנו – מלבד פסולת. במידה מסוימת, הערך המקודש בתרבות שלנו הוא היעדר הערך. אנחנו מקדשים את הזמני ואת הארעי, את הקליל ואת מה ששימושי בזה הרגע. בעצם, אנחנו בזים לכל מה שמחזיק מעמד: מושגים כמו ותיק, ישן וממושך מגונים בתרבות הפופולרית שלנו, לפחות כפי שהיא משתקפת בתקשורת ההמונים, כי את מה שמחזיק מעמד אין צורך להחליף, והצורך להחליף – לקנות חדש – הוא זה שמניע היום את גלגלי הצריכה."

מתוך: במרחק הליכה, חיבור על תרבות הצריכה, מאת ארנה קזין, 2004

מיד אחרי ההקדמה שלעיל מבהירה המחברת שמסחר היה תמיד ציר החיים של קהילות אנושיות ושהיא אינה קוראת "לשחרור עבדים מהסוג הישן" ולמהפכה, היא רק מבקשת להתייחס בחיבורה למחיר התרבותי שתרבות הצריכה גובה, ל"יחס המסוים שנוצר בינינו ובין החומר, האובייקט, והאופן שהיחס הזה מיתרגם ליחסים אנושיים, ליחסנו אל העולם." היא מוסיפה ואומרת, "אנחנו מצמצמים את האנושיות שלנו לתפקודים המעטים הנדרשים במגרש הכלכלי ומרוקנים את עצמנו ואת זולתנו מרוח, מרגש ומרצון חופשי." את הרעיון שעומד במרכז החיבור הזה אימצתי בהסכמה ובתחושת הזדהות כשקראתי אותו לראשונה, ובקריאה נוספת, לאחרונה, הבנתי שהוא הבסיס ליומרה המינימליסטית שלי. אני משוכנעת שככל שאיפטר מחפצים לא שימושיים שצברתי, חפצים שלא מיטיבים איתי בשום צורה, ככל שאקפיד לרכוש רק דברים שנחוצים לי ולשמור עליהם, לתחזק אותם, להתאים אותם מדי פעם לאורח חיי, לצרכים המשתנים ולנסיבות הדינמיות של החיים, תתעצם בי התחושה שדבר לא חסר לי. ולא ההיפך, כפי שתרבות הצריכה המשופשפת מנסה בשלל דרכים לגרום לי לחשוב – לא למהר לקנות משהו חדש כדי להרגיע את תחושת המחסור כשהיא מתעוררת, אלא במקום זה – לנסות להיפטר ממשהו.

להיות צרכנית גרועה, זו השאיפה שלי. לקנות מוצרים מיד שנייה ולמחזר כל מה שאני מבקשת להיפטר ממנו, לייצר לופ של שימוש חוזר. זה מבחינתי מיצוי יכולתו של כוח הקנייה (הדי בינוני) שלי לבטא אמירה נגד טירוף הקניות שאל תוכו נולדתי – סוף שנות השבעים וראשית שנות השמונים, תחילת הפריחה (בארץ) של השימוש במוצרים חד פעמיים שנועדו לעשות את חיינו נוחים יותר, אבל אט-אט הפכו הכל לחד-פעמי – לא רק כלי מטבח, עטים, מציתים וסכיני גילוח, אלא גם עובדים, אידיאולוגיות ואפילו ידידים ובני זוג, גם אותם אנחנו ממהרים להחליף בחדשים כשהם "מתקלקלים".

אתחיל בניסיון שלי לרוקן את חיי מכל מה שמיותר בהם. את ההרפתקה הזו החלטתי להתחיל בשולחן שלהלן:

בכל בית יש שולחן כזה. ואם זה לא שולחן, זה מדף, או כוננית, או שידה, רהיט כלשהו שניצב בסמוך לדלת הכניסה וסופג הכל: דואר זבל, מפתחות, תיקים וארנקים, ניירת, כל מה שמצוי על הלימבו שבין "לא צריך את זה כבר" ו"אל תזרקי את זה עדיין", חפצים שפונו משולחן הקפה (זה שמשרת בביתנו במסירות את מטרתו המקורית של שולחן האוכל שלעיל) כדי שאפשר יהיה לאכול עליו מול הדי-וי-די, או סתם להניח עליו את הרגליים, ועוד שלל חפצים שאין להם מקום של קבע. ב"ימי הזוהר" של שולחן האוכל האומלל הזה המצב היה כל כך עגום עד שנערמו עליו שכבות-שכבות של ניירות ופריטים בתל ארכיאולוגי. לדירה הנוכחית נכנסתי בבהילות בעקבות משבר אישי שאילץ אותי לעזוב את מקום מגוריי הקודם ובמשך קרוב לשנה הדחקתי מרבית מחיי. לשון אחר, ערמתי אותם על השולחן הזה עד שנראה ממש כמו התגלמות ההדחקה. בבואי לנסות להשתלט על הבלגן שעשיתי שם נעמדתי מול הערימה המבהילה הזאת והגעתי למסקנה הפשוטה שבעצם, אני בכלל לא צריכה שולחן אוכל בדירה. אני נוהגת כאמור לאכול על השולחן הקטן הסמוך לספה, אני לא עורכת כל מיני דינר-פארטיז המצריכות מקום לבופה או לסועדים ואני לא מארחת בחגים. השולחן הזה נרכש לפני שנים כשעברתי דירה ואמי החליטה לפנק אותי בשולחן אוכל כדי שאוכל "לאכול כמו שצריך". לא בדיוק מאני-וול-ספנט, מסתבר.

לכן הוחלט להמיר את השולחן ברהיט אחר שייטיב לשרת את הפונקציה שלשמה הוא ניצב שם: לקלוט אל תוכו חפצים שנמצאים בתנועה מתמדת, לעזור לי לשמור על הסדר ולתפוס קצת פחות מקום, אם אפשר.

וכך, בוקר אחד צעדנו ד' ואני אל חנות רהיטי יד שנייה באחד מ(שני)רחובותיה הראשיים של גבעתיים ועוד בטרם נכנסנו לחנות ראינו בפתחה כוננית שהייתה בול מה שחיפשנו. כל תכולת החנות נמכרה במחירי חיסול וניצלנו את ההזדמנות, רכשנו את אותה כוננית משופצת, נאה למראה וצנומת מידות יחסית לשולחן האוכל ההוא, ואף צירפנו אליה מזוודה ישנה שעוד ידובר בה (מעט) בהמשך. סחבנו את הכוננית במעלה הרחוב עד הבית והעמדנו אותה בסלון עד שנוכל לפנות את השולחן ולהציב אותה במקומו. כעת רק נותרה השאלה, מה נעשה בו, בשולחן? הוא נשמר היטב כל השנים כי חוץ מלערום עליו חפצים כמעט לא נעשה בו שימוש, והוא יכול להביא תועלת של ממש למי שזקוק לשולחן כזה. תחילה חשבתי להציע אותו ב-yad2 בחינם למי שיש באפשרותו להוביל אותו מכאן לאן שירצה, אבל מכיוון שהדירה שלנו לא מספיק מרווחת לצרכי אחסון היינו מוכרחות לסלק אותו מאמצע הסלון בהקדם האפשרי כדי לשמר את אפשרות הגישה למרפסת. באישון לילה כעבור יומיים, במוצאי שבת, הוצאנו אותו ואת שני הכסאות הנלווים לו לרחוב והעמדנו אותם סמוך לכותל של בית כנסת. למחרת בבוקר כשיצאתי לעבודה, חרדה כולי שפקחי עירייה מסתובבים ברחוב ומחפשים את בעליו של השולחן כדי לקנוס אותו, גיליתי שהוא איננו והיתה לי הרגשה נעימה שמישהו שזקוק לו לקח אותו, ושהוא ישתמש בו. אולי אפילו יאכל עליו.

בשוונג של רצון לרענן את מראה הסלון הוחלט גם לרפד מחדש את הספה וכאן נעזרנו בשירותיו של רפד מרמת-גן שעוסק במלאכתו באותה המרפדייה משנת 72'. בעל מלאכה שהוא ושכמותו נכחדים אט-אט מן העולם, אין להם יורשים, ואני מעדיפה לשלם לו 4,000 ש"ח על ריפוד ספה ישנה בבד איכותי מאשר לקנות ספה חדשה שאם תהיה גדולה ונוחה כמו הנוכחית, אין ספק שתעלה לי יותר, ואין לי גם ספק שהכסף שאשלם תמורתה יגיע לידיהם של משווקים ושל סוכני מכירות ממולחים ולא לידיהם של בעלי מלאכה שממש עושים משהו, ומתמצאים במה שהם עושים, לא רק עומדים באולמות תצוגה ומרעיפים שבחים על רהיטים שאינם יודעים עליהם כמעט דבר. לא באמת. שלא לדבר על כך, שכל עוד איני נאלצת להשליך לפח ספה ישנה שאין בה כל פגם חוץ מכמה כתמים וחור אחד בריפוד, אני ממש מעדיפה להימנע מכך. לא מטעמים ירוקים שאיני מזלזלת בהם, אלא מטעמים של טעם. אין בזה שום היגיון, לפי תפיסתי.

סרטה התיעודי של הבמאית הגרמנייה קוסימה דנוריצר קונספירציית הנורה החשמלית לוקח את הטענה שמעלה קזין בחיבורה בדבר חד-פעמיותם של מוצרים ומציג אותה כתוצר של קונספירציית יצרנים המבקשים לייצר באמצעים מלאכותיים מעגל מתרחב והולך של צריכה – באמצעות מנגנון של "השבתה מכוונת" מצוּוים מהנדסים ומעצבי מוצר לתכנן מוצרים ולהתקינם כך שיתקלקלו תוך זמן קצר כדי להחזיר את הצרכנים לקניון, לפעמים עוד בטרם סיימו לפרוע את התשלומים על המוצר שהם כבר מבקשים להחליף. במהלך הצפייה בסרט מתעצמת ההבנה שתועלתנות כלכלית היא כיום מראית הכל ולמרות המשבר העולמי שהוכיח שללא פיקוח גרגרנות האדם יכולה להמיט עליו (בעיקר על הזולת, כי הגרגרנים האמיתיים לא שילמו שום מחיר על האסון שגרמו לו) חורבן אמיתי, אנשים עדיין סבורים שמושגים כמו "שוק חופשי" ו"היצע וביקוש" יכולים להצדיק הכל, גם עיוותים מוסריים. אבל מקוממת במיוחד היא אותה סצנה בסרט שבה נראית מזבלת הענק בגאנה אליה משליכות מדינות אירופה הררים של פסולת חשמלית וטכנולוגית. בלי בושה. "במאה השנים האחרונות" מציינת קזין בחיבורה, "המירה התעשייה את עקרון העמידות בעיקרון הפרברטי החדש: עקרון ההתקלקלות. הכי טוב לייצר מוצרים ארעיים, שאינם מחזיקים מעמד, חלשים, פגיעים ביסודם, שנרצה להחליפם במהרה." אף אחת מהשתיים, היוצאות נגד תרבות הצריכה כמשחיתה ערכי מוסר יסודיים ומאלחשת רגישות לזולת, לא מציעה לשנות לחלוטין את השיטה, אבל במפורש או בעקיפין עולה מהסרט ומהחיבור כאחד ההצעה להיות צרכן נבון, לשקול כל רכישה וכל השלכה לפח של מוצר שהתקלקל, ולנסות לחשוב לאן מגיע הכסף שלנו בסופו של דבר, ומה המניעים של מי שמשווק לנו דברים שאולי אנחנו בכלל לא צריכים.

בסיום ספרה מציעה ארנה קזין את רחובות העיר כאלטרנטיבה לרחובות הפרברים ולקניונים המסודרים, המבוקרים והסטריליים. שוטטות בעיר כפי שתיארו אותה הוגים וסופרים רבים, משארל בודלר, ולטר בנימין ואדגר אלן פו ועד וירג'יניה וולף והנרי דיוויד תורו, במובן של הליכה ללא מטרה קבועה מראש וללא חיפזון ממוקד, היא היכולת ליהנות מחופש ומאינדיבידואליות אל מול תרבות הצריכה העדרית והכובלת. הפוסט העתיד הוא אוהלים מציע אופציה עוד יותר מרחיקת לכת. איש איש והמרחב המועדף עליו שיבחר לסמן לו כיעד, אבל בדרך לשם חשוב מדי פעם להיזכר בכך שאנחנו לא רק פרטים בחברה האנושית, לא רק "כלי משחק במערכת הכלכלית שלה", אלא גם "מרכיבים של הטבע, בניו ובנותיו של היקום." וכאמור בקלישאה, הדרך היא העיקר. והרי ידוע שקלישאות הן מן הנכונות שיש.

ונ.ב. כמובטח – באותה חנות לרהיטים וחפצים משומשים נמצאה גם מזוודה ישנה ובצידה מדבקה ובה שם בעליה ורישום יעדי הנסיעה שלו – יוסף מאירי, פריז ולונדון. היה די מסעיר לעמוד מול החפץ הזה ולנסות לדמיין את גלגוליו עד שהגיע לסלון שלנו והתמלא בדיסקים.

מודעות פרסומת

2 thoughts on “שולחן אוכל סימן שאלה – פרק I בעלילות פינוי האשפה מחיי”

  1. שירלי, כמה יפה וחשוב.
    ובאמת, אחד הדברים המבחילים למראה, הוא הפקק בפתחו של קניון. כמו שיירה של מצורעים בכניסה אל עיר מבוצרת; חתונת הנסיכה, מבטיחה שיריים לכולם. נאה נעים ומעודד לקרוא רהיטות כזו, נאמנה לעיקרון שהפך להיות אחד הצירים הנסתרים של כנות הקיום בציוויליזציה המערבית. ההבדלה בין הצורך לבין תרבות הצריכה, היא גילויה המחודש של דעת האל – ההבדלה בין הרוח לבשר ובין העיקר לטפל. צמצום המודעות שלנו להבנת הצורך היא הרי משמעותו של ריכוז אמיתי. המזוודה שמצאתן היא ביטוי נפלא שמצאת את לאותו עיקרון שמזהה פתאום פרט בפריט ובאחת – הוא ניצב, בעל היסטוריה ובן החברה האנושית.
    שמחתי להתוודע:)

  2. הי, אסף.
    תודה רבה על התגובה.
    כל הנסיכות המתחתנות, על כל הרעש והמהומה שעולים מאולמות הארועים שלהן, מקשות קצת להתרכז, להבחין בין עיקר וטפל, אבל אני מסכימה איתך כל כך שהחתירה העיקשת אל מחוץ לקניונים חשובה וגם יפה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s