שכר מינימום – סיפור קצר(צר)

עבדת אצלה, זה מה שזה היה. הלב הגלמוד המובטל שלך מצא תעסוקה, שכרך היה שיתוף פעולה.

את זוכרת היטב את העיתוי שבו התקבלת לעבודה. היה נדמה שחייך צוברים תאוצה והיא, יזמית נחושה ומעשית בעלת חזון עסקי צלול, זיהתה פוטנציאל וביקשה לרכוב על התנופה. להתמנף עלייך.

שנים הייתן ככה, בתפקיד, עובדות, את ממונה על התנופה והיא על הנראוּת. חייך נראו לך יפים בתמונות שצילמה. אפילו סתם קפה ששתית, או הכפכפים שלך.

את מוללת מילים אינסוף שעה שהיא העדיפה לשתוק. כי בשתיקות יש הרבה יותר פוטנציאל והרבה פחות מימוש. ומימוש תמיד מחרב את הנראוּת, כזה הוא – מחויב המציאות.

בתום שנים, כשהתברר שנכשלת, כשאזלה לך התנופה ולא התאמת כבר לחזון, פוטרת. הסתיים שיתוף הפעולה, והוחלפת. מישהי אחרת נשכרה למלא את תפקידך, להרכיב אותה על תנופתה ולמנף אותה אל מקום אחר, לקרב אותה אל הנראוּת הרצויה.

עכשיו את יושבת על ספה רחוקה עם אישה אחרת שמקשיבה לך וחושבת, ואז אומרת שיש לזה המון צורות והמון סיבות והמון מנועים והמון קלעים שמסתירים את העמוק-בפנים, ואז מה אם קוראים לכולם באותו השם.

באיזה שם, את שואלת, והיא מחייכת כי יודעת שאת יודעת, ובכל זאת אומרת, אהבה.