לטרוף את החיים סימן שאלה

לפני כמה שבועות נתקלתי בפוסט הזה ובעקבותיו התגלגלתי בנתיבי לינקים ותגובות עד שגיליתי את הספר אדם רגיש מאוד מאת ד"ר איליין ארון. הסתקרנתי וחיפשתי עוד פרטים על תוכן הספר ועל המחברת וקראתי על תופעה שלא הכרתי, או ליתר דיוק – הכרתי היטב אבל לא ידעתי שיש לה שם ושהיא מתארת כ-15 עד 20 אחוזים מהאוכלוסייה.

אם לסכם את התופעה בכמה משפטים, מדובר באנשים שרמת הרגישות שלהם גבוהה מהממוצע. לא במובן של רגישות לזולת ויכולת מוגברת לחוש חמלה או סולידריות, אלא קיומה של מערכת עצבים רגישה מאוד לניואנסים שחווה את המציאות החושית והרגשית כמו דרך סדרת מגברים. צופרי מכוניות, בדים מחוספסים על העור, המולה, אורות חזקים, מצבים חדשים, עומס של פעילות – האדם הרגיש מאוד חש את כל אלה בעוצמה רבה, מוצף בקלות ומותש מהר יותר מהאדם הממוצע שאינו רגיש מאוד ("רגיש" במובן המסוים השמור להקשר של התופעה הזו). האדם הרגיש מאוד ניחן באינטואיציה חזקה, בדמיון עשיר, הוא רגיש לדקויות, מעמיק ומהורהר, ולכן הוא מעשיר מערכות יחסים ברגישות שלו, ומרבית האנשים הרגישים מאוד נוטים להיות גם יצירתיים מאוד. כתוצאה מכל אלה, האדם הרגיש מאוד זקוק ליותר זמן מנוחה מאחרים, לזמן התבודדות, יש לו נטייה לבכות כדי לנסות לשחרר את תחושת ההצפה, ולרוב הוא בוחר להתמודד עם האינטנסיביות של המציאות באמצעות נסיגה וצפייה מהצד, לכן הוא נתפס על פי רוב כביישן או כמתנשא שבוחר לא לקחת חלק בפעילויות ולא להיות מעורב. לדברי המחברת, החברה נוטה לפרש לא נכון התנהגות של אנשים רגישים מאוד ולהתייחס בזלזול לרגישות שלהם, לעודד אותם "לצאת מזה", להתקשח, להיות cool ו"לקחת את החיים קצת יותר בקלות". ועוד לדבריה, "רק מעט אנשים רגישים מאוד חומקים מהלחץ להיות חברה'מן, נורמאלי או נחמד לאחרים" והמאמץ לנסות ולהשתלב כדי לא להכעיס או להעליב או סתם להיראות מוזרים מושך יותר ויותר תשומת לב – בדיוק הדבר האחרון שאדם רגיש מאוד זקוק לו.

חשתי הזדהות. גם אני מאלה שהחיים מציפים אותם בלי הרף. בין יתר הדוגמאות מהספר שנתקלתי בהן באינטרנט היה סיפור על נערה רגישה מאוד שהתעלפה בכיתה בבית הספר כשהמורה הקריאה בקול דיווחים מהעיתונות על עינויים מחרידים שעברו שבויי מלחמה. אמנם לא התעלפתי מימיי, אבל לא פעם, לנוכח גילויי אלימות ואכזריות, אל מול מפגני התלהמות וכוחנות אני מרגישה כאב עמוק ואפילו פחד, שמלווים אותי שעות ארוכות ולעתים גם ימים. אפילו רק הפניה לכתבה ב"אתר של המדינה" תחת הכותרת "צפו: חיילי אסד יורים בחמורים להנאתם" (אפשר היה להציב את המילה "להנאתם" במקום קצת פחות דו-משמעי במשפט ולהימנע מהאירוניה המיותרת) גרמה לי להתחפף בשאט נפש מאותו אתר כדי לנסות לסלק מראשי את התמונות המחרידות שכלל לא צפיתי בהן, רק שיערתי בדמיוני.

והימים מלאים היתקלויות שכאלו והיחשפות למקרים של אלימות גופנית או מילולית, אפילו הפער הקטן בין דיבור לצעקה נשמע לי פוגעני וכמובן, הכול אישי, מין תחושה מאיימת ובלתי נסבלת שהמציאות מתנפלת עליי. עד לא מזמן הייתי משוכנעת שזה נובע מאינפנטיליות, מפינוק, מחוסר עמידות מסוכן, והנה עם כל משפט נוסף שקראתי על הספר התעצמה בי התחושה שאני לא סתם מקולקלת ונגזר עליי להתייסר כדרך חיים, אלא מדובר בתופעה מעניינת למדי שכדאי לי להתעמק בה. משהו נגע ללבי בספר הזה, גרם לי להרגיש שיהיה טוב אם אקרא אותו. חשבתי גם על כך שאולי הצורך החריף שלי במיעוט ובאיטיות נובע מסף רגישות נמוך ואולי אורח חיים שקט יחסית, מינימליסטי וצנוע יכול לעזור לי להשיג מידה של שלוות נפש ושל תחושת מיצוי. מיהרתי להתקשר לחנות הספרים שלי אבל הספר לא היה במלאי, הבטיחו להזמין אותו, ולאחר שהסתיימה השיחה המשכתי לתור אחר עוד ועוד מידע באינטרנט.

במהלך שיטוטיי ברחבי הרשת – ביקור באתר הבית של המחברת, עיון בביקורות שנכתבו על הספר וקריאת כמה עמודים מתוכו, גיליתי שהספר הזה כתוב בסגנון ספרי ה-Self Help, ז'אנר פופולארי מאוד בספרות האמריקנית שמרבה להשתמש במשפטים כמו "אנו עומדים לצאת למסע" ו"עליך לאהוב את עצמך", שעלולים לגרום לציניקנים כמוני להקיא בפה. ולמרות שהתאוריה של המחברת נתמכת במחקרים ובמאמרים של פסיכולוגים ושל חוקרי תרבות רבים, התעוררה בי תחושה שהספר הזה בעיקר גורם לאנשים שמזדהים עם סממני התופעה המתוארת בו להרגיש טוב עם עצמם. המחברת מרעיפה כל כך הרבה מחמאות על אנשים רגישים מאוד, מציינת שוב ושוב עד כמה החברה זקוקה להם למען איזון בריא וזורה בין השורות אינספור עידודים והעצמה עד שממש הרגשתי את האני-הפנימי שלי מתכווץ ומסמיק ממבוכה.

כעבור שלושה ימים התקשרו מחנות הספרים, הספר הגיע. "אדם רגיש מאוד – לצמוח כשהעולם מציף אותך", ותמונה גדולה של פרח בשיא לבלובו. אותה ציניקנית-מקיאה-בפה שבי נחרה בבוז, אבל סתמתי לה את הפה בכריך, פתחתי את הספר והתחלתי לקרוא. קראתי בספר עד סופו והחוויה היתה מורכבת. חלקים ממנו עניינו אותי כמי שמזדהה עם חוויית הרגישות הזו, והספר יכול לעניין רבים כמוני, ואפילו להביא להם תועלת, אם עצם המוּדעוּת והיכולת לתאר בדייקנות ובפרוטרוט את רגישותם, להכיר אותה היטב ולהשלים עמה, נוסכות בהם סוג של רוגע. נושאים שעולים ונבחנים בספר עוררו אותי לחשוב על תופעות שהתרגלתי אליהן בחיי היומיום שלי ו"להגדיר מחדש את חיי במונחי הרגישות שלי", כפי שמנסחת זאת המחברת. למשל, העובדה שאני מתרחקת ממקומות המוניים ונרתעת מחברתם של זרים לא נובעת ממיזנטרופיה או מביקורתיות ושיפוטיות יתר, אלא מהעובדה הפשוטה שאני מנסה להתגונן מפני מצבים לא נעימים בעליל של "עוררות-יתר". ותחושות של כעס ושל תסכול שמתעוררות בי כשאנשים סביבי מקימים רעש גדול ומחוללים מהומה (במובנים הסובייקטיביים לגמרי שלי) לא צריכות להיות מופנות נגדם, אלא להתפרש כתוצאה של הנטייה להרגיש מועקה לנוכח רעשים כאלה. הרי נהגים שצופרים סביבי בלי סיבה ואנשים שמוציאים אותי מהריכוז כשהם חולפים על פניי וצווחים לתוך הטלפון הנייד לא באמת מתכוונים לעשות לי דווקא, אבל פרשנות כזו של ההתנהלות סביבי, כאילו הכול מסוכן ותוקפני, הופכת אותי לפקעת עצבים שמרגישה נתונה כל העת תחת מתקפה. מסתבר, כך עזר לי הספר להבין, שאפשר גם אחרת. הפלא ופלא. דבר חשוב נוסף שהספר מאפשר הוא ההכרה בכך שאנשים רגישים מאוד אמנם שונים מהאידיאל התרבותי בחברה המערבית המודרנית, אבל השוני הזה טומן בחובו גם יתרונות ופוטנציאל והוא לא רק מקור לתחושת נחיתות חברתית. עליי זה עבד.

אבל באותה נשימה, למי שבתוכו, לצד האני-הרגיש-מאוד, מתגורר גם ציניקן, אני ממליצה על קריאה ביקורתית וסלקטיבית בספר הזה. חלקים ניכרים ממנו פונים אל הקורא במין לטיפה אמהית מכילה שגרמה לי להרגיש שברירית הרבה יותר משאני, והוא משובץ בשלל עצות, שאלונים, סיפורים אישיים וטקטיקות להיחלצות ממצבי "עוררות יתר", שלא העשירו את חוויית הקריאה שלי ולא לימדו אותי שום דבר חדש. אלמלא הייתה מיומנות הרפרוף שלי בלתי מפותחת בעליל הייתי מדלגת על הקטעים האלה שבלא מעט מקרים גרמו לי מבוכה.

מן הסתם, "אנשים רגישים מאוד" אינם מקשה אחת ויש ביניהם רגישים-מאוד יותר ורגישים-מאוד פחות, וניכר שספרה של ד"ר ארון מיועד לרגישים-מאוד במיוחד ומבקש לסייע להם להתמודד עם קשיים בתפקוד היומיומי, עם נדודי שינה, עם מצוקות במצבים חברתיים שונים ועם הניסיון הלא פשוט להשתלב בתרבות המערבית המודרנית שהיא מכנה "תוקפנית" (פרק 9: "תמיכה רפואית ותרופתית", מחדד את המגמה הזו). הספר מתאים פחות למי שרק מבקש ללמוד על תופעת הרגישות הזו, להתמצא בפרטיה ולהבין את משמעויותיה.

בפרק השלישי בספר, "הנחיות לאורח חיים מאוזן", יוצרת המחברת הקבלה בין האני והגוף של הקורא לתינוק רגיש שעל הקורא לטפל בו בסבלנות ובאהבה. לקראת סיום הפרק היא מנסחת את "המסר של התינוק/הגוף:

1. בבקשה אל תגרמי לי להתמודד עם יותר ממה שאני יכול. אני חסר ישע כשאת עושה זאת, והכול כואב לי. בבקשה בבקשה, הגני עליי.

2. נולדתי כך ואין ביכולתי להשתנות. אני יודע שלפעמים את חושבת שמשהו נורא גרם לי להיות כזה, או לפחות עשה אותי 'לא בסדר'. אבל דבר זה דווקא צריך להגביר את אהדתך אליי. משום שבכל מקרה אני לא יכול לשנות זאת. אל תאשימי אותי על מה שאני.

3. אני נפלא – אני מאפשר לך להרגיש ולחוש בעומק רב. אני באמת אחד הדברים הטובים ביותר שבך." (ההדגשות במקור)

סגנון כתיבה כזה מאתגר את הקוראת שבי לא להניח את הספר על איזה ספסל בשכונה, שמישהו רגיש ממני יתכבד ויקרא.

אני מעדיפה הרבה יותר ניסוחים כאלה:

"כל אדם מבצע היטב כל משימה שהיא (…) כשמערכת העצבים שלו נמצאת במצב של עוררות מתונה. אם האחרונה מועטה מדי האדם משועמם, בלתי יעיל. כדי להיפטר ממצב גופני זה של תת-עוררות, אנחנו שותים קפה, מדליקים את הרדיו, מתקשרים אל חבר, פותחים בשיחה עם זר מוחלט, מחליפים קריירה – כל דבר שהוא! בקצה השני של הרצף, עוררות רבה מדי של מערכת העצבים גורמת למתח ולמצוקה, לגמלוניות ולבלבול. אנחנו מתקשים לחשוב, תנועות הגוף אינן מתואמות, אנחנו מרגישים כאילו איבדנו שליטה. גם כאן עומדות בפנינו דרכים מספר לתיקון המצב. אנחנו נחים, או מתכנסים פנימה ומתנתקים נפשית. יש בינינו ששותים אלכוהול או לוקחים ואליום. מידת העוררות המיטבית נמצאת אי-שם באמצע. העובדה שיש צורך ב'רמה אופטימאלית' שלה היא אחד הממצאים החשובים ביותר של הפסיכולוגיה. היא נכונה אצל כולם, אפילו תינוקות. הם שונאים להרגיש משועממים או מוצפים."

ככה אני אוהבת שמדברים אליי דוקטורים בספרי פסיכולוגיה – מציינים עובדות וממצאי מחקרים, מתארים תופעות רגשיות במילים, עוזרים לי להבין מה שאני חווה אבל לא מסוגלת לנסח בעצמי. הדיבור המלטף והמעודד, המייעץ והמהנהן ששמור לספרי ה"עזרה העצמית" מעורר בי תחושה של אי-נוחות. אבל בבסיס הספר מונחת תאוריה מעניינת למדי שבסופו של דבר, כפי שמבטיח הספר בראשיתו, עשויה לעזור לאנשים כמוני, שפשוט לא הבינו במשך שנים מה הבעיה שלהם, להירגע. או במקרה שלי – להפסיק לרדוף אחרי תרבות השפע ההישגית מתנשפת מרוב מאמץ ולהשלים עם העובדה שאורח חיים כזה פשוט לא מתאים לי.

קרוב משפחה מארה"ב אמר לי פעם: So much to read, so little time כשהסביר למה הוא מסתובב תמיד עם ספר או עם מגזין בתיק. יש המון מה לקרוא. מהבוקר, כשאני שולפת את העיתון מתיבת הדואר, ועד סוף היום, כשאני מציצה בעמודי הבית של אתרי חדשות ומאמרים, אני מנסה לברור מתוך הכמות האדירה של הדברים שנכתבים בכל רגע נתון את אלה שעשויים לעניין אותי, להעשיר אותי, לרגש אותי, לעורר אותי ליצירה. מלאכת הסינון הזו קשה במיוחד לאחת כמוני, שקוראת לאט. אבל אפילו איטיות הקריאה שלי מזדחלת על סקאלה בין שני קצוות – ספרים שאפשר להשתקע בהם, שאפשר ממש לעבור לגור בהם לכמה שבועות, אני קוראת ממש-ממש, אבל ממש לאט, וספרים שרק מרפרפים על פניי מין משב נעים ורענן אני קוראת די מהר, באופן יחסי כמובן. יש ספרים שאפילו מתמהמהת שכמותי לא מצליחה להתעכב עליהם הרבה מאוד זמן. אדם רגיש מאוד הוא מין ספר שכזה. אם לנסח את זה בשפת ארץ המקור של הז'אנר שלו, Self Help זה סוג של לייט-רידינג – מתחנף לקורא, מועיל לו במובן הכי מיידי ותועלתני של המילה, ממלא אותו בתחושה שאמריקה לא מפסיקה לנסות ולשווק – בקצת מאמץ, בעזרת רשימת פעולות מחולקת לשלבים ומאורגנת למשעי, כל אחד יכול לצאת למסע מופלא בדרך אל עצמו, לבכות המון בדרך בתחושת קתרזיס מזכך של פורקן והקלה, להגיע, ולהתאהב. צ'ארמינג אינדיד. אני מעדיפה את התרכיז הסכריני הזה מהול במעט מורכבות כי הפשטנות הקלה לעיכול הזאת שטחית במקרה הטוב ומוליכה שולל במקרה הרע.

באותם ימים שבהם קראתי את הספר של דוקטור ארון נתקלתי גם בכתבה הזאת, שמראה עד כמה חשוב לנצל היטב את המשאב המוגבל של הכוח המנטאלי שלנו ולא לבזבז אותו על צרכנות מתישה. וגם הכתבה הזו עזרה לי, לא פחות מהספר, להבין למה מינימליזם כאורח חיים הוא צעד משמעותי לקראת חיים מעט יותר נינוחים.

כשמשהו מעסיק אותנו אנחנו רואים אותו בכל מקום, השאלות שמנקרות במוחנו הן נייר הלקמוס של מציאות חיינו.

אם אני משוכנעת, אינטואיטיבית, שהצמצום של חיי לעבר הגרעין שלהם יעשה לי טוב, שלא מוכרחים לטרוף את החיים ושאפשר בכיף גם לאכול אותם בנחת, ללעוס היטב כל נגיסה ולמזמז את הטעם, אני כבר אמצא דרך לחזק בי את האמונה הזו, בין אם בעזרת ספר אמריקני בעליל ובין אם כתבה במוסף כלכלי של עיתון יומי.

A painting by Nigel Cox