רשימה אחרונה – פרק 2

מה אני עושה כאן, תהית, אני כבר בת שלושים ושלוש. וכל מה שיש לי, כל הדבר הזה, חיי, איך זה יכול להיות.

רוקנת את כוס המים בלגימה ארוכה, נכנסת לשירותים לשטוף מפנייך את הזיעה ולקרצף מידייך את האבק השחור שדבק בהן כששלפת את הקוץ מצמיג האופניים ו– לא, אל תכתבי הסתכלת במראה ונתקפת בהלה או הבחנת בניצני המשבר בזוויות העיניים, את יודעת שזה קשקוש. שום דרמה לא התחוללה מול המראה. תכתבי שניגבת את המצח ואת הצוואר בנייר הגס והעכור ששלפת במין תשישות רפה מהמתקן, סידרת את השיער ויצאת משם. המחשבות החלו להתרוצץ כשכבר צעדת במסדרון. את אף פעם לא מהרהרת מול מראות, בטח לא בשירותים של המשרד. צעדת במסדרון מתענגת על התחושה הזאת שאת אוהבת, כשכל השרירים פועמים בך אחרי הרכיבה, ונזכרת בחלום שחלמת, המסדרונות בבית הספר התיכון וריח הגיר ומסלול הריצה מסביב למגרש, את כל הבנים את עקפת. כשהתעוררת מהחלום הזה ונזכרת שאת בת שלושים ושלוש זה נראה לך מוזר.

אני כבר בת שלושים ושלוש. אישה בת שלושים ושלוש, אמרת לעצמך ונזכרת, לא במחשבה, בפקעת תחושות שמסעירה את גופך עד שהוא גבה גלי, כל תוכך מתרומם על משב מפעם ואז נוחת בחזרה בעכשיו, תמיד בצביטת כאב בשכמות ובצוואר, היכן שנאספים המתחים שלך. יש לך הרבה זכרונות כאלה, שאת לא יודעת, רק מרגישה, כאילו במרכזך שוכנת מי שהיית ומפעם לפעם היא מרעידה אותך, הולמת ומנערת את כל הקירות והדלתות המוגפות בהדים שצעקתה משאירה לך, מה את עושה לי, לאן הבאת אותי, איך שכחת, איך שכחת. נזכרת איך הסתכלת אליהם פעם מלמטה, אל בני השלושים ושלוש. אבא ואמא, החברים שלהם, חבורת בני השלושים ומשהו בסדרת הטלוויזיה שאהבת. עד היום הפתיח שלה מזכיר לך כשהוא מתנגן ברדיו במכונית. לא יודעת מה, מזכיר לך משהו ששכחת. כמו בשיר של לאונרד כהן, לא יכולה לשכוח, אבל לא זוכרת מה. כל כך רצית אז להיות בגילם. רצית להגיע לשם. והנה אני שם, חשבת במסדרון, אבל זה לא כאן. זה נשאר שם. החיים שלי אי שם ואני כמו שרשרת בגלגל שיניים חלוד, לא מצליחה להעביר הילוך. לא מצליחה לנסוע לעברם. חיים של אחרים נראים לך תמיד מובנים מאליהם, נחיים בשעטה, בשכנוע עמוק, כאילו רק את מתלבטת עדיין, בגיל שלושים ושלוש. את לא מרגישה מה שראית בגיל הזה כשהיית ילדה, את לא מרגישה את ההחלטיות, את הידיעה הפנימית. שום דבר לא מובן לך מאליו. ושום דבר לא נדלק בי כבר שנים, חשבת, מתענגת עדיין על המתח בשרירים ועל האור הזוהר שעוד נשאר זכור מהחלום, אבל רק שוליו, פאתו. הקצֵה. שום דבר לא נדלק בי. רק כביית טורים ארוכים של תאורות מהדהדת בי כמו אולם אירועים בסוף הערב כששרת עובר על כל המתגים, מכבה, מכבה, מכבה.

חזרת למקום שלך והתיישבת והתכוננת להתחיל לעבוד מבלי לשער אפילו איזה אסון עומד להתרגש עלייך באמצע היום, נכון. תודי שזה היה אסון. אסון, אסון, כי בבוקר הזה, ברגעים האלה שבהם צפית בדבר הזה שהיה התגלמות כל מה שמחריד אותך – פרסומת חלולה וענקית כמו צפלין אימתני משיט לוגואים וסלוגנים בשׁמייך, שם החלה התבוסתנות הזאת, שם איבדת את העשתונות. ומרוב חוסר אונים, מרוב תחושת נרדפוּת, הסתערת על כל הסיכוי שעוד נשאר לנו כמו מחבלת מתאבדת ורצת לפוצץ הכל. דרכון אירופי היה הדבר היחיד שעניין אותך פתאום, כאילו זה הפתרון. כאילו זו התשובה לכל השאלות. טמבלית. בסדר, בסדר. נו, תכתבי.

תזמנת כתוביות לסרט תיעודי על חבורת אמני שוליים משנות השבעים. ג'ים ג'רמוש ודבי הארי וסטיב בושמי סיפרו לך על ימים פרועים, על אמנות, על מרדנות, על הכוח הזה של אנשים צעירים, נלהבים, לעשות מה שהם רוצים, והם הזכירו לך את סדרי העדיפויות שהיו לך ואז התעוותו לך, את תאוות העשייה שדעכה לך, את העיקר שהיה פעם בוהק ונעים למגע ותפור לפי מידותייך ומאז התרפט ודהה והתפורר ביומיומייך, נזכרת בכל הדברים שמתרפים בך כבר שנים כמו שריר של ספורטאית עבר. תכתבי שהתעוררת לחיים מול הסרט הזה, הרגשת חוזרת לעצמך, נדמה היה פתאום שלא ויתרת עדיין.

ואז הסרט נגמר, ורשמת את השם שלך על דף העבודה וסימנת וי במשבצת המתאימה וניגשת להניח את הדף על שולחנה של מנהלת המחלקה, פוסעת לך במסדרונות מהורהרת ומעוּדדת כמו מי שנזכרה פתאום בסיבה טובה לעצמה, ואז חזרת ומשכת מהטריי עוד דף. ולאט לאט, תוך שאת מבינה מה את עושה, התחיל כל הגוף שלך להתמלא הקאה כאילו מנסה לרוץ החוצה. רצית שתבוא סופה משתוללת, שתלפּוֹת אותך ותתלוש אותך ותתיז אותך אל אי שומם שאיש עוד לא גילה ואז תשאיר אותך שם להירגע. רצית שישתנה הכל בבת אחת. איך הלב שלנו דפק, איך הסתובב לנו הראש, כמעט נמרחנו שם על הקירות כמו על דפנות צנטריפוגה. ובשיא הסיבוב, בשיא הרעש המחריש אוזניים של פטישי הדופק ברקות, בשיא הבחילה, כשכמעט הקאת על המקלדת, התיישבתי לידך על השטיח. הסתכלת עליי המומה. ניסית להתרכז, להמשיך לעבוד. זוכרת את זה, זוכרת איך הסתכלת עליי, כאילו לא ראית אותי עשרים שנה. מה שנכון, פחות או יותר.

לא סוטה, נזכרת. אל תחזירי אותי, אל תפריעי. אני לא מִתרסנת כמוך כל הזמן מרוב פחד להסיח לעצמי את הדעת השד יודע ממה, אני קרן לייזר. באתי לרסק לך את כל הסכרים. נגמרו ימי המי-מנוחות שלך, מעכשיו הכל שצף קצף. תתרגלי.

בקיצור, איפה היינו. אה, כן. בסך הכל ארבע או חמש דקות, נכון, לא יותר. מאחורי הקלעים של צילומי סדרת אינטרנט פרסומית לאיזה בנק. שכחנו איזה. ובעודך מתמללת כל מי שדיבר שם הרגשת את הזעם הזה שבגללו את לא רואה טלוויזיה ולא גולשת באתרי חדשות, נמלטת כל הזמן מכל מה שמדיף את הריח המסמם הזה, הנקי והחריף, של פרסומות. הרגשת את הזעם על זה שכל הזמן מוכרים לך משהו. כל הזמן את צריכה להתגונן ולהזכיר לעצמך ששום דבר לא חסר לך. כמו קצף בזווית הפה הזעם הזה תפח בך, נערם. סדרה, עלילה, דמויות, הפקה שלמה, כדי לשווק כרטיס הטבות. תוכן שיווקי היא קראה לזה, המפיקה הצעירה, נפיחת חשיבות עצמית, ואת לא האמנת שאת מקשיבה לה וכותבת את המילים שהיא אומרת, לא האמנת שאת נותנת לזה יד, לעושק הילדים הזה. רק לפני רגע דיברו אלייך מאותו המסך אנרכיסטים משולי החברה והתרבות שביקשו פעם, בצעירותם, להתסיס ולהעיר אנשים ישֵנים, והנה עכשיו מסתערים עלייך מפיקים ואנשי פרסום שעושים הכל כדי להרדים להרדים להרדים את השכל, אומרים בלי טיפת בושה שהם מצלמים סדרת אינטרנט פרסומית, קוראים לזה תוכן ומדברים על זה בגאווה כאילו יש בזה משהו חוץ מאוויר חם, כאילו זה מכובד ונאצל, לשכנע ילדים שהכי חשוב להיות מגניב ואופנתי ונהנתן.

הרגשת שאנשים איבדו את הבושה, איבדו את הראש, את האחריות המוסרית והחברתית, את היצירתיות, את העומק. הרגשת שהחיים עברו להתנהל במין קיום דו-ממדי משוכלל ומדומה ומלאכותי שרק משקפי הפרסום המכוערים גורמים לו להיראות אמיתי. בוּם! בא אלייך ישר לַפּנים.

רשימה אחרונה – פרק 1

סיפור כישלון. למה לא, זה צריך להיות השם. הסיפור שלךְ הוא סיפורו של כישלון. ייאוש זה הכישלון הכי גדול.

תראי, כל החדר מלא קרעי טיח, חצי בית התפרק עכשיו. בואי נאסוף את השברים של הסולם לפחות, אלוהים, עד המטבח זה הגיע. חתיכת נפילה זאת הייתה. נו, בואי נטאטא את זה, זה מדכא.

זוכרת איפה היינו לפני שנה, איך צעדנו באבן גבירול מלאות זעם ואמונה ואיך צרחנו שם בהפגנה החמישית, העם דורש צדק חברתי. יש גם שם, מתחת לדלת.

כל החיים הרגשת בדידות שקופה חסרת תקנה מכסה עלייך כמו ניילון נצמד, והנה, פתאום צעדת עם המון אנשים והרגשת מין יחד עצום, סוחף אותך. זה אפילו הפחיד אותך לרגעים, לצעוד ככה בתוך המון זועם, זה היה משהו שלא הכרת, אבל הרשית לעצמך, בפעם הראשונה, להפסיק להיות ספקנית, לראות את הסיכוי. מה לראות, להרגיש אותו. רצית להטיל ספק, מרוב ציניות ומשנה זהירות, מתוך הרגל ותחושת אחריות, אבל לא הצלחת. זה סחרר אותך. נהיית מעודכנת כמו שלא היית בחיים, תולעת עיתונים, ויצאת לרחובות לעוד הפגנה ולעוד הפגנה כדי להרגיש את זה, את הזרוּת שחשת כל חייך, מופקעת ממך. אבל אחרי שבוע כבר התחילה המעיכה. אגרוף הברזל כבש לאט לאט את הזעקה עד שנותרה ממנה רק יבבה דקה, חנוקה. כמו חתלתול נמחץ תחת מגף. אפילו הספדים נשמעו, וגעגועים נוסטלגיים, כאילו כל זה קרה לפני שנים, כאילו זו הייתה רק הזיה של קיץ, מכת שמש. אנשים הבינו את המייאש מכל, את טבע האדם האכזרי, את חוסר הסיכוי מול כל הכוח הזה. חזרנו להילחם על פירורים, ללחך את שולי הצלחת כמו חבורת צבוֹעים מסוממים, שולפים ציפורניים זה על זה, חושפים שיניים על החלשים.

סתם, נזכרתי. זה היה בדיוק לפני שנה, בתחילת ספטמבר, קצת לפני החגים. ביום כיפור ישבנו בשירותים ופתאום בכית, דלפתְ כמו צינור מפוּצץ. לא הצלחנו לעצור את זה, חצי גליל של נייר טואלט לא עזר. והנה, שנה אחרֵי, את עומדת לנסוע מכאן. שנת אבל ממש הייתה לך.

זה יחזור, אני אומרת לך שזה יחזור, אבל אז זה יהיה קשה, זה יחזור אכזר. כי לא יכול להיות אחרת, אנשים שהבינו שיש להם כוח להזיז משהו לא מתחרטים פתאום, לא מוותרים והולכים הביתה, הם נלחמים עד שהם מנצחים או עד שהם מתים. לא קשור ליומרות, זה הטבע, זאת הישרדות. אני יודעת שאת משוכנעת שזה ימות, אופטימית לא היית אף פעם. סוף טוב זה יותר הקטע שלי. אני רואה, אני רואה שהכל כבר ארוז, רואה, רואה גם את הדרכון ואת הכרטיס לכיוון אחד על המזוודה, אבל תדעי לך שהלילה ייגמר משהו הרבה יותר גדול ממה שנדמה לך. החיים שלנו עושים פנייה חדה. מה חותרת, אני אומרת לך בפירוש – את מסיטה אותנו מהמסלול. ישר לתוך התהום.

את יודעת, אם חושבים על זה, כל מיני סרטים שראינו לא פעם, עם גיבורות כאלה סיפורי הצלחה, תמיד הם נגמרים ככה, נכון, ברגע קצת כמו זה, אבל עם הרגשה הפוכה, של התחלה. של המְראה. מוזיקה יפה, איזה שיר על רכבת נוסעת, על כנפיים, על רוח, והגיבורה מדפדפת באלבומי תמונות ומפשפשת באיזו קופסה ישנה, נכון, תמיד יש בסרטים האלה איזו קופסה מחורבנת מלאה רטרו, תצלומי פולארויד וצעצועים מכניים ותכשיטים מפלסטיק ותמיד הגיבורה ממששת הכל בהתרגשות כאילו ילדוּת זה מרקם שאפשר להרגיש בין האצבעות. והיא תמיד מחייכת לעצמה ומתלחלחת, ואז מוחה את העצב ונכנסת למונית, ואז הטרמינל והמטוס ממריא והמסך מחשיך ורוֹלר. צורה לך. המזוודה נפלה עלינו מהבוידעם כשסוף סוף הצלחנו לטפס על הסולם המסוכן הזה ולהגיע אליה, כי הדוּד תקוע שם באמצע כמו גוויה, וכל השיער שלנו מלא חול וקורי עכביש ואבק, ונקרעה לנו הנעל כי הסולם התפרק שנייה לפני שירדנו ממנו. כמעט שברנו את הפרצוף. ככה נגמר הסרט שלך.

את רוצה לספר איך זה התחיל. את האמת. זה יהיה אמת, הסיפור הזה, או איזה ניסיון אחרון להעצמה, להתנחמות, אה, אמת או לא. בשביל זה אני כאן, יקירתי, לעצור את כדור-השלג-המתגלגל-במדרון הזה של ההדחקה שלך כי עוד רגע הוא הורג אותך, הכדור הזה. בואי, נשב, תכתבי את האמת.

תכתבי איך התיישבת במשרד לפני עשרה חודשים בעוד בוקר כמו מאות הבקרים שלפניו. תכתבי שסיימת לארגן את כל החפצים שלך על השולחן, הדלקת את המחשב ומשכת מהטריי את דפי העבודה והפעלת את התוכנה והכל באוטומטיות הזאת שבה זזת שם תמיד, בפלורסצנטים הלבנים האלה, באוויר המזגנים האטום, רובוטית של שגרה והרגלים. את יכולה לכתוב ניסיון מקצועי של שנים, אם זה עושה עלייך יותר רושם ומביא לך פחות דיכאון. נכנסת למטבחון ונטלת את הכוס שלך מהמדף וכשהזרם הדק והקלוש ממכונת סינון המים זלג לתוכה בהית בו ושקעת במחשבות על השעמום. הריקבון שמכחיל בין הֶרגלייך כמו עובש, האימה. חשבת על כך ששעמום הוא הדבר הכי נורא שיכול לקרות למוח האנושי. יותר גרוע מכדור בראש.

שימבורסקה סופרסטאר

הררי מילים כבר נאמרו ונכתבו על המשוררת הפולנייה ויסלבה שימבורסקה, כלת פרס נובל לספרות לשנת 1996. אין הרבה מה להוסיף עליהן, רק התייחסות קצרה לסרט תיעודי עליה ועל שירתה שיוקרן בפסטיבל הקולנוע שייערך בחיפה בחוה"מ סוכות – "סוף והתחלה: ויסלבה שימבורסקה".

זה הסרט התיעודי השני על ויסלבה שימבורסקה שמוקרן בארץ, את הראשון ("החיים נסבלים. לפעמים") תרגמתי לעברית לפני כשנה, כשהוקרן בסינמטק תל אביב, והבוקר נזדמנה לי צפייה בסרט השני, "סוף והתחלה".

ונדמה שלא משנה עד כמה מסור הקולנוען, עד כמה הוא מעריץ את נושא הסרט שלו, עד כמה בקיאים ורהוטים מרואייניו, עד כמה משעשעות האנקדוטות שבפיהם ועד כמה חיננית ומקסימה דמותה של שימבורסקה על המסך, אין דבר שיכול ללכוד את הקסם שלה ואת החדות של אבחנותיה טוב יותר משיריה. כשמנסים לקרוא שירה מחולקת לכתוביות, כשאי אפשר להתמהמה על המילים הכתובות, ואת המילים שאומרת המשוררת בשפתה לא מבינים, עלול להתפספס משהו מהעוקץ ומהיופי. האישה הצנועה הזו, מלאת החיים וההומור, החרדה לפרטיותה והקנאית לאוסף הפיצ'פקעס שצברה בנסיעותיה המרובות ברחבי העולם, היא משוררת. לא כוכבת סרטים.

העונג האמיתי טמון בקריאת שיריה. יש אמנם גם מידה לא מעטה של הנאה בהקשבה לה מקריאה אותם בשפת המקור ובהתבוננות באישה הזאת, בתווי פניה, בשפת גופה, באצבעותיה שלא מרפות מהסיגריות ובעיניים שלה. (הערה שכלל לא קשורה לעניין הפוסט – דרך אגב – אחרי כמה דקות של התבוננות בפניה מקרוב עלתה בי המחשבה המשונה מאוד שדנה ספקטור, כשתהיה אישה זקנה, עשויה להיראות ממש כמו אותה משוררת פולנייה. קשה להתעלם מהדמיון, נדמה לי..) נעים להביט בה, להקשיב לה, לעקוב אחריה מקרוב כמו שנעים להתבונן בכל אישה שהיינו רוצים ללמוד ממנה משהו, שהיינו שמחים לאמץ את ההומור שלה, את השקפת העולם שלה, את הגישה שלה לחיים האלה. יש כל כך הרבה יופי פוטוגני, כריזמטי ומעורר השראה באהבת האדם שבה, בהתפעמות שלה ממנו על כל פגמיו וחולשותיו של היצור החלקי הזה, ועם כל הצער, כפי שהיא מנסחת זאת, הגלום בכך שכדי לקיים חיים, יש הכרח לגדוע חיים אחרים.

הצפייה בסרט מהנה, ללא ספק, משעשעת לרגעים, מעוררת מחשבה ומותירה את הצופה כשעל פניו חיוך מסויג, או אולי הסתייגות מחויכת. אבל כל זה אך ורק בזכות השירה. כל השאר – פרשנויות, תמונות מחייה, צילומי נוף יפהפה ואפילו בדיחה אחת – לא מוסיפים ולא גורעים, רק מפוזרים מסביב כמו אבקת סוכר על עוגה משובחת ממילא. הכול הכול הכול כבר טמון בשירה שלה.

הפולנים מעריצים אותה, את זוכת פרס הנובל שלהם, וכמו שאומר הבמאי הפולני אנדז'יי ויידה לקראת סיום הסרט, "אני חושב שדבר נפלא ונהדר הוא שיש לנו אישה כזו, מישהי שמביטה כך על המציאות שלנו, עם כל הטעויות ומעשי הטיפשות שיש בה. העובדה שיש לנו מישהי כמו שימבורסקה היא פנטסטית." אני מניחה שההערצה הזו, המוצדקת בעיניי, היא שמביאה אותם לצלם עוד ועוד סרטים על האישה הזו, שמעידה על עצמה שאינה אוהבת לדבר על עצמה.

ואם לא להגיע להקרנת סרט תיעודי על האישה הפנטסטית הזו, לפחות לשלוף מהמדף אחד מספרי השירה שלה, בפעם המי יודע כמה, ולהיזכר איך מילים, ובמיוחד בידיהם של משוררים, ובמיוחד משוררת כמו שימבורסקה, יכולות להיות הדבר הכי מנחם בעולם.

(חשוב לציין, למי שבכוונתו להגיע לסינמטק חיפה לצפייה בסרט, הסרט דובר פולנית ורק השירים המצוטטים בו מתורגמים לעברית. כל השיחות עם שימבורסקה ועם המרואיינים האחרים מובאים עם כתוביות באנגלית בלבד)