רשימה אחרונה – פרק 6

אז הפסקנו. אז עכשיו נחזור. נפסיק שוב, כמו שעשינו כבר פעמיים. אני מתה לסיגריה ובעוד שעה סוגרים את הפיצוצייה.

טוב, אז אולי ניכנס לשטוף את עצמנו, תראי איך אנחנו נראות. אנחנו מסריחות, יש לנו ריח של זיעה ובוידעם. מי צריך מגבת בחום הזה, נדליק מזגן ונתייבש עירומות. את יודעת שזה יהיה נעים. מי יראה, גבעתיים, כולם כבר חורפּים. בואי, בואי, נעמוד קצת מתחת לזרם קר של מים על הפנים, זה ישקיט בנו את כל הזמזומים.

נו, מה נתקעת. מה גבות עכשיו, עזבי נו, חם לי אני מתה, בואי נתקלח כבר. מה פתאום, זה קמט ישן, מה קרה לך. בטח, כבר חודשים אני רואה אותו, אני אוהבת אותו דווקא. נראה לי שנזדקן יפה, את יודעת. מה יש. מה את מסתכלת עליי ככה. למה, כי בא לי לחזור לעשן, כי אני רוצה שנתקלח, שתירגעי, שיהיה לנו נעים, זה אומר שבאתי לשגע אותך. לא, לא באתי לשכנע אותך בשום דבר, רק הבאתי לך את האמת שאת בורחת ממנה כל החיים. שאלֵה אנחנו ואלה החיים שלנו. מתי תביני כבר שגם אם ניסע לירח לא תצליחי לברוח מהם. אל תהיי מעצבנת, אל תעשי עוד שטות שנשלם עליה ביוקר. פעם אחת בחיים שלנו תנסי להיות חכמה.

תתפלאי, להתאמץ זאת החוכמה הכי קטנה.

לא יודעת מה יהיה הסוף, אם הייתי יודעת לא הייתי באה. רק דבר אחד אני יכולה להגיד לך בוודאות – מילה אחת מיופייפת אני לא אתן לך להוציא מהפה הלילה. יש לך איזה עניין עם מילים יפות. עם הנגינה שלהן, ההתגלגלות שלהן בפה שלנו, האלוזיה. את נורא אוהבת מילים כמו נתזים ולאות-נפש וגרם מעלות, אבל מרוב שאת שבויה בהן התרגלת לזיין את המוח. די כבר עם כל המילים היפות, זה רק עזר לך לשקר כל החיים. עכשיו תתיישבי איתי ועם כל המילים הקשות, תתחילי לדבר גם אותן. אבל קודם בואי ניכנס להתקלח נו אנחנו מסריחות אי אפשר ככה. אחר כך נמשיך.

אמרתי לך שזה יעשה לנו נעים, עקשנית אחת. המים האלה שמטפטפים על הגב, איזו צמרמורת נעימה. אבל ידעתי גם את זה, ידעתי שכשנעמוד ככה ונבריש את השיער בדממה יתייצבו מולנו בשורה כל האנשים שנשארים כאן. תמיד אנחנו מתקלחות לפני השינה, ותמיד במקלחת את חושבת על מחר. את מי תפגשי, מה יספרו לך ומה תספרי. מצד אחד, זה הדבר שהכי יחסר לך שם, הקשרים שיתרופפו לאיטם, ההשתתפות שלך בחיים של אחרים. מצד שני, גם זה משהו שקצת מוציא לך את החשק להיות כאן. אני מרגישה אותך כל השנה האחרונה, מתרחקת מכולם, מתכנסת פנימה, מאבדת עניין. את קשורה אליהם, הם כבר חלק ממך, כל האנשים שאספת, אבל את מאוכזבת מחייהם שהצטננו. את רואה את כל החברים שלנו נאבקים, מתעייפים, לא חיים בתאווה כמו אז, כמו שאת עוד זוכרת שחיינו. הכל נראה לך קשה, כל הזמן, ותמיד משהו נשאר חסר וכל הזמן האמון מתערער, מין השלמה קודרת שורה על הכל. והנחמות תמיד קטנות, מקריות, פוּקסים כאלה. אם לא מתרכזים לא שמים לב. אוכל שיצא טעים, סרט טוב, שיר שמתלבש לך בול על מצב הרוח ומנקז את הבדידות שלך אל תוך אקורד סיום חומל, תנוחה נוחה, נגיעה נעימה במישהו אחר, שינה טובה, רוח שסוחבת ריח לחם. אה, מילים כאלה את אוהבת לרשום. איך את רושמת כל הזמן, אלוהים אדירים, את והרשימה שלך. כל החיים שלנו רשימה. התיעוד החולני הזה בלי שורה תחתונה. לא תהיה לנו פואנטה, זה מה שאת לא מבינה. את לא מודה, אבל זה מה שהורג אותך. להבין שהחיים זה דבר די תפל, וקצת עלוב, וסתמי. את מתעקשת לצקת לתוכם דרמות וטעמים ומשהו, משהו נעלה, מרומם, עם כל המילים היפות האלה שלך, אבל זה סתם, פוטושופּ, תפאורה ונוף וצבעים, הסיפור שאת מספרת לעצמך.

תמיד חיכית שמשהו גדול יקרה, שחיינו יקרו לנו סוף סוף במין סצנה רבת רושם כזו מלאת תובנה והשראה, כמו בסרטים שצרובים לך בזיכרון. ולאט לאט את מבינה עכשיו שהחיים קורים לנו כבר שלושים שנה, פשוט לא כמו שחשבת, לא כמו שתכננת, אז את מבליגה כאילו זה לא נחשב. מפספסת ומחכה. חשבת שזה יהיה הגיוני ולינארי, כמו לפי נוסחה, שבחירות שתעשי והחלטות שתקבלי יובילו אותנו אל איזו דרך נכונה ושם נתחיל לדהור, נשים גז וניסע אל חיינו על הכביש המהיר, שיערנו יתנפנף ברוחות והאופק ייפתח וירוץ אלינו. חשבת שברגע אחד יזהו בנו כישרון או פוטנציאל ונזכה סוף סוף להזדמנות ולהכרה, שפתאום תחול תפנית חדה והקריירה שלנו תעלה על דרך המלך ואז, בהמראה מתמדת, נתרומם אל עבר החיים שרצית ונטפס אליהם כמו ברכבל, נהנות מהנוף, מאוויר הגבהים הצלול, מקדמות בחיוך את פני החיים הטובים. תשכחי מזה כבר. תוותרי על זה. אבל בלי להתמרמר, זאת החוכמה. תביני, אין שום דבר גדול מהחיים. ואז אולי יהיה לך קצת פחות קשה, אולי תהיי קצת פחות מאוכזבת.

זה לא נכון. זה לא נכון, החיים שלנו הם לא כישלון. הנסיעה הזאת היא כישלון. כישלון גדול. הַרמת ידיים מובסת וכנועה ומנוסת אישה שמוותרת על הכל.

יאללה נראה לי התייבשנו, בואי נלבש משהו. כן, קריר פתאום. חוץ מזה, מזכיר לי את יעל כל העירום הזה. עושה אותי עצובה.

רשימה אחרונה – פרק 5

"השביל בו יום יום את עוברת עיף." בדיוק ככה. השביל-בו-יום-יום-את-עוברת-עיף היה תיאור מדויק של מה שהרגשנו מאותו בוקר נורא במשרד. אבל הפרשנות שלי הייתה שונה משלך. זאת אומרת שאת השתוקקת לנטוש את השביל המותש הזה, להחליפו באחר כמה שיותר מהר. כאילו שבילים כאלה הם דגמים של אייפון, ואת איזו גאדג'ט-פריק בורגנית בחנות של אפּל ביום השקת הדגם החדש, אייפון 9000. התחלת מיד לארוז, להיפרד. ואני רציתי להישאר. להמשיך ללכת בשביל שלנו, סבלנית, אחרת. לא רציתי לזנוח אותו, רק המחשבה הזאת שברה לי את הלב. ככה, כי הייתה הרגשה עגומה שמרוב שמאלפים אותנו לרצות ולדחוף ולהרחיק לכת, אנחנו מזניחות את הדברים הקרובים, האינטימיים, אלה שהולמים אותנו כל כך. נמשכות לאיזו זרות מצוחצחת, מסתורית, חדשה, וסולדות מכל המוּכּר המהוה כאילו זה מובן מאליו, שיש לנו שביל ששומר את צעדינו.

נזכרתי פתאום בסיפור עם השניצל, זוכרת. בטח שאת זוכרת. השניצל שהטמנת בשקית האשפה כשלא ידעת כבר מה לעשות עם כל האוכל הזה. לא יודעת, אולי כי זו החלקה הכי יפה בשביל שלנו, השנים האלה, כשהיינו קטנות. ואין דבר שמזכיר לי אותן יותר מחוף בוגרשוב. והשניצלים של סבתא.

בכל קיץ בחופש הגדול היינו מבלות שם שבוע שלם, בדירה של סבא וסבתא בגבעתיים עם ערן. היינו ישנות בחדר העבודה של סבא, על המיטה שהייתה פעם של אמא, בין מכונת הכתיבה ומכונת החישוב שעמדו על שולחן הכתיבה שלו מכוסות בחיפויי ניילון שחורים, ומכונת התפירה של זינגר שעמדה בפינת החדר השנייה וסבתא הייתה תופרת בה תחפושות ומכפלות במכנסיים שלנו. בכל בוקר, איך שהיינו פוקחות את העיניים, היא הייתה נעמדת מולנו עם הסינר שלה והריח הזה, ריח המטבח שלה, עוף מבושל ולחם קלוי, ושואלת מה נרצה לצהריים ליד הבשר, אורז או צ'יפס. תמיד היא הייתה מכינה את אותם הדברים, אבל זה היה כל כך טעים. השניצלים שלה היו מעדן מלכים. קטנים כאלה, רכים, שעות הייתה עומדת במטבח מעל נתחי העוף עם הסכין ומוציאה מהם את כל הגידים והשומן, מנקה את הבשר. אבל אף פעם לא היה לך סיכוי מול כל האוכל הזה. תמיד זה היה מאבק לקראת סוף הארוחה כשאמרת עוד פעם ועוד פעם שדי, די, את כבר שבעה, את לא רוצה יותר. את מלאה. לפעמים היא אפילו הייתה נעמדת לידנו עם הסיר, זוכרת, מעבירה ממנו לצלחת כף גדושה של אורז או פירה על כל מזלג שהיינו מעמיסות ומכניסות לפה. מקזזת כל ביס ולא משאירה לנו סיכוי, לא נותנת לצלחת שלנו להתרוקן. את ממש פחדת, פחדת מהאוכל הזה. פחדת מהרגע שבו תצטרכי להפסיק ולא יתנו לך, פחדת שהאוכל יכריע אותך. בדיוק כמו עכשיו. מאביסים אותך כל הזמן כאילו ההאכלה שלך זה הדבר הכי חשוב בעולם. ואת בכלל לא רעבה, אבל לאף אחד לא אכפת.

בקיצור, היא שמה לנו בצלחת איזה ארבעה שניצלים קטנים כאלה, או חמישה, או שבע-מאות, מי זוכר, אבל כשנשאר לנו שם אחד אחרון הרגשת שאת פשוט לא יכולה יותר, שאת לא מסוגלת לאכול את השניצל הזה. היא הייתה במטבח ואת הבטת סביב בחשש, הסתכלת בערן מטביע צ'יפסים בשלולית הקטשופ שהייתה לו בצלחת ואז שולף אותם בחזרה, וידאת שהוא לא רואה. ידעת שאת הולכת לעשות משהו נורא אפילו שלא ממש הבנת למה, ואז לקחת את המפית שלך, עטפת בה את השניצל והחבאת אותו בכף היד מאחורי הגב. בת תשע היית, אולי בת עשר. והיית מפוחדת. הלכת למטבח עם הצלחת כאילו באת לשים אותה בכיור, ובדרך, מאחורי הגב שלה, כשחשבת שהיא לא שמה לב, הטמנת את השניצל הזה העטוף במפית בתוך שקית האשפה הקטנה שהייתה תמיד תלויה על דלת המרפסת. והלכת משם נושמת לרווחה. הרגשת שהצליח לך, שארוחת הצהריים הזאת מאחורייך. חזרת לשולחן וכעבור כמה דקות היא הופיעה ובחיים לא נשכח את המבט שהיה לה בעיניים. עיני התכלת שלה תמיד נראו סהרוריות כאילו רואות תמיד את לפני שנים, את האסון, אבל כשהיא באה עם השניצל הזה ביד המבט הקבוע רטט לה בָכחול. אני לא יודעת איך היא ידעה, אולי הריחה, אולי תמיד נהגה לחטט בשקית הזאת, לוודא שאין שם אוכל, את יודעת, הרגל. היא שאלה מה עשית. למה זרקת את השניצל. ואת הרגשת שהיא שואלת אותנו משהו נורא, הרגשת שעשינו דבר איום ונורא. ובאיזו תושייה ענית לה מיד, הוא נפל, השניצל נפל לי על הרצפה ואי אפשר היה לאכול אותו. והיא חייכה מין חיוך כזה, ממזרי אבל גם מובס, כאילו לא מאמינה לך אבל לא מתכוונת להתווכח.

ואני משוכנעת שזה היה בגללי, זאת הייתי אני. אם זה היה תלוי בך, היית נחנקת מרוב שניצלים, תודי. אני שכנעתי אותך לשים אותו בפח. תמיד ניסיתי לסמן לנו את הקצוות, תחמתי לנו אֵת איפה שכדאי לנו להיות, ידעתי היכן שביעות הרצון שלנו. כל החיים ניסיתי לשכנע אותך לזרוק מה שלא צריך, לחפף היכן שאפשר, לעקוף, לקצר, שיהיה קל להתפנות לעיקר. אבל את רצית קשֵה, להזיע, רק ככה הרגשת ראויה. השד יודע לְמה. כשגררתי אותך למשרדי מזכירות החוג ולא הנחתי לך עד שביטלנו את ההרשמה לכל הקורסים בחוג למדעי המדינה, היה נדמה לי שנפטרנו ממך. שעכשיו נלמד ספרות בנחת ושתפסיקי סוף סוף לשאול את עצמנו כל הזמן מה נעשה עם זה מה נעשה עם זה. חשבתי שתפסיקי לתכנן לנו את החיים בלי הרף, לחפש לנו אפיקי השקעה נכונים כאילו אנחנו איזה נייר ערך מחורבן ולא בן אדם. אבל את עקשנית את, לא שחררת. נשארת עם האמביציה החלולה הזאת שרק מייזעת ומייזעת אותנו על ריק כמו אופניים בחדר כושר. מחטבים, אבל לא מסיעים לשום מקום. כי את מתעסקת בשטויות. מעצבת ומודדת ומהרהרת ומתכננת ורושמת במקום לעשות משהו, לחיות אותנו כבר, להסתער קדימה במקום לחכות כל הזמן. יו, איך אני מתה לסיגריה.

רשימה אחרונה – פרק 4

נכון, את השהות הנחלמת לא הצלחנו למצוא, אבל מצאנו שיר אחר שצמרר אותך אפילו יותר. השביל. שאיבדתי, הרגשת כשקראנו. איך אני זוכרת את הצמרמורת. תכתבי, כן. תכתבי. אז נפתח את הארגז, מה הסיפור. הסדר המופתי הזה, איך את מתה מפחד שהוא ישתבש. כמה ספק יש מתחת לכל מה שסידרת כל כך יפה. מי שיודע מה הוא עושה לא מקפיד ככה על הסדר, לא שומר עליו בכזו קנאות. ואת פוחדת כי ברור לך שעם הפרימה הראשונה ישתנו לך כל התכניות כי תיכננת את זה מכל הסיבות הלא נכונות, אבל מרוב ששקעת בתכנונים, כהרגלך, שכחת את זה. שכחת שזה סתם, סדר ריק מתוכן. הנה, הנה זה. תכתבי.

השביל בו יום יום את עוברת

עיֵף.

עשביו השמוטים שואלים ערב ערב

איֵּךְ?

משֻׁטָּח אל החום, מאֻבַּק הטְּרָחוֹת

והכֶּשֶׁל של יום מְעֻפָּר,

הוא חולם להיות משעול בין תְּרָזוֹת

בשטף לילה מְזוהָר,

שתשבי על אבנוֹ, חרישית שכזאת

כְּהַשְׁפֵּל כוכב אל נהר.

עשביו צָהֲבוּ, אדמתו מרירה

וּרְמוּסָה וּרְמוּסָה, שְׁכוּחַת-חֶסֶד.

פּה הותיר הַשָּׁרָב צלקת כְּעוּרָה,

פּה תּוּגָה בְּקוֹצֶיהָ על לב רע מלחשת.

לנגדו ימי-אוֹר עֲבֻתִּים וְהוֹמִים,

גֵּאוּת השדות מרשרשת,

מעליו פִּלְאֵי הענן נרקמים,

אדמת-חורֶף נעוריה מחדשת –

רק הוא, השומם עם עצמו עוֹלָמִית,

קורע פצעיו בעִקְּשוּת נואשת.

השביל בו יום יום את עוברת

עיֵף

מלשאת אֶת טָרְחֵךְ וְעָצְבֵּךְ עד עֶרֶב.

רַד הַלַּיִל – וְשוּב לִצְעָדַיִךְ רעֵב.

הוא נמשך ועולה ונזקף מול קְסָמַיִךְ,

שחור וקופא, עינֵי-אבן יוקדות

ולשון מהבהבת.

הָאֶרֶס נִקְוֶה. רק תמימות תנוּמתךְ,

תמימות בַּת-שָׁמַיִם,

תִּשְׁמְרֵךְ מן הַשֵּׁן השּׂוֹרֶפֶת.

אדישה אַתְּ דורכת, בטוחה אַתְּ עוברת

בַּשְּׁביל שְׁפַל-הַקּוֹל.

הוא שומר צְעָדַיִךְ, מצמיח לך וֶרֶד

שֶׁנּוֹתָר בִּלְעָדַיִךְ, לִנְבּול.

וּבְעוֹדֵךְ עֲפָרוֹ מֵרַגְלַיִךְ מְנַעֶרֶת

לִפְרוחַ הַרְחֵק בִּתְנוּמָה מאֻשֶּׁרֶת –

נַפְשׁוֹ הַשְּׁסוּעָה מַשְׁחִירָה וְחוֹזֶרֶת

אֶל חַלּונייִךְ לִזְחֹל.

כן, ראינו את זה ממש, בלילות, את זוכרת. השביל הזה זחל אלינו, התארך לעברנו. התדפק על כל החלונות. בסדר, מחזירה, הנה, תירגעי.

רשימה אחרונה – פרק 3

זה היה אסון כי הרגשת שאבוד לך. כי את לא כזאת, לא בנויה לעולם הזה, החדש הזה, המוחצן ומייחצן הכל, הרץ-רץ-רץ הזה. תראי אותך, כותבת בְפנקס. הרגשת כמו סרח עודף של עולם ישן וזחלני ורצית לעמוד על השולחן ולצרוח בקולי קולות לתוך מגאפון, שישמעו כולם. שישמעו אלה שצילמו את הסרטון הזה, שמוטט לך את העצבים, אלה מהמשרדים שמעבר לקיר. הרי עבדת בבניין של חברת הטלוויזיה שעושה יותר ריאליטי מהחיים עצמם, מטמטמת כל מי שנרדם מולה. דוחפת פרסומות לשינות שלו להנדס לו את החלומות.
לא להיכנע, רצית לצרוח, לא להאמין. לא ליפול בפח הזה של הדברים היפים. בטלוויזיה ובמגזינים המבריקים ובשלטי חוצות בהמיִים ובמתק שפתיים ברדיו בפקקים, זה לא ככה, בשום מקום, מנצנץ כזה ומחייך ומקסים, חף מקמטים וחטטים ושׂערות, משוחרר מכאבי החמצות וגעגוע, מלא אפשרויות וסיכויים. זה מאובק וזה מתקמט וזה דוהה ומתכווץ, החיים, זה טבעי. זה צובר חוויות שגובות מחיר וזה סופג, זה לא מבליג, זה לא כזה קר רוח כל הזמן, קוּלי ואדיש. וזה לא בחינם, תמיד יש מחיר שצריך לשלם וזה הדבר הכי חשוב, המחיר הזה ומה שקונים בו. ואי אפשר הכל, לא במיליארד תשלומים ולא בשוטף פלוס מלאנתלפים. אנשים שוכחים את זה.
הניסיון לזקק את המינימום ההכרחי לך, ככה זה התחיל. הרגשת שאת הולכת לאיבוד והתחלת לרצות לסגת, לחפש את המעט שנחוץ לך ולהניח לשאר, להפסיק לרצות סתם. כל חיינו התמכרת לתפיסה הזאת, השלטת, שהרצונות שלך ושל כולם מחיים איזו כלכלה, מצמיחים איזה משק, ועכשיו רצית להיגמל מזה כי זה התחיל להתיש אותך. פתאום היה לך ברור שאת מסתבכת בפקעת מסועפת של רצונות מיותרים שמצמיחים חיים של אחרים שמתעשרים על חשבון השקט נפשי שלך, אבל את החיים שלך הם מנבּילים. את לא מִתְאָבֶבֶת בצמיחה המדומה הזאת, אצלך רוב הזמן יום גשום. והצמיחה שלהם לגובה ולרוחב לא תחזיק מעמד בלי צמיחה למעמקים, בלי טיפוח השורשים, ואַת שורש, פתאום הבנת את זה, אַת השורש ששכחו כל קוטפי הפירות והפרחים מהצמרות, אז את גמרת עם הצמיחה הזאת שלהם. את לא רוצה יותר כלום. כשתתחילי להתכבד בנתח הוגן מהקטיף, נדבר, עד אז את מצטמצמת, מכווצת את השורשים פנימה, הביתה, שייפלו כל העצים מצידך. את ממילא למטה, בדממת החושך התת-קרקעית, חוץ מהד עמום ורעד קל לא תשימי לב בכלל שהעץ נפל. ואז הבנת שגם בגלל זה יצאת לרחובות, לא רק בגלל הבדידות. פתאום הבנת עד כמה, מרוב צמיחה עאלק, התייאשת.
יש שפכטל איפשהו, לא, ליד הפח, בואי נמרח קצת ונגמור עם זה. עד מחר זה יתייבש. תגידי, את נורמלית, מה צבע, זה בוידעם רקוב מלפני מאה שנה, אף אחד לא ישים לב לניואנסים בגוונים של הקירות הפנימיים שלו, ממילא פטיש עשרה קילו זה הדבר היחיד שעוד ייכנס לשם. צודקת, שכחתי כשהשפה הפסיקה לדמם. אז עזבי, נשאיר את זה ככה. אז מה את מציעה, אולי ניתלה מהמנורה כדי לסתום את החורים המחורבנים האלה. שיעשה את זה בעצמו. הצמיד אותנו למדד כל השנים בלי להוציא אפילו שקל על שיפוץ, נגיד שעכשיו מתקזזים, טוב. תפסיקי לדאוג, נו, תפסיקי. אפילו לברוח את לא מסוגלת כמו שצריך, תרפי. הפרפקציוניזם הזה, תראי על איזה שטויות את נתקעת, חורים בבוידעם. זה לא מעניין אותו, הבוידעם הזה, אני מבטיחה לך, בסדר, זה לא מעניין אף אחד חוץ ממך. בדיוק בגלל הדברים הקטנים האלה, הלא חשובים, תמיד משתבש לנו הכל, שם אנחנו נתקעות והדברים החשובים בורחים לנו כי אנחנו צולעות בגלל העוויתות האלה שלך. אז די כבר, בואי, נשב כאן, ליד החלון, איפה שרואים שמיים, ונמשיך. איפה היינו.
הייאוש. הימים שבהם התחלת לחלום בהקיץ על אתנחתא של דלילוּת ועצלתיים. היית מציירת לנו בדמיון חדר קטן, מואר היטב, מסודר ונקי, ששום דבר מיותר לא נמצא בו, ואנחנו בפינת החדר הזה, לבדנו, מוקפות דממה גדולה, עמוקה, עושות כל מה שאנחנו רוצות ולא מספיקות אף פעם – כותבות וקוראות, עוצרות להרהר, נזכרות, מבינות, מתמלאות במה שחסר לך כבר שנים, מתעססוֹת, נעשות סמיכות מרוב עצמנו. קראנו אז את הספר של שבתאי ונדהמת לגלות עד כמה הוא מכיר אותך, הספר הזה, עד כמה דייק כשתיאר את התחושות שלך, את הגעגועים ואת העלבון. ובבוקר האחרון, כשסיימת, החלטת לא לקרוא עוד ספר עד שתעזבי. רצית שזה יהיה הספר שיפריד אותך מכאן. צירוף המילים "השהות הנחלמת" התנגן בתוכנו ימים ארוכים כמו מוזיקת הנושא שלנו ופיתחת מין אובססיה להשיג את ספר השירים עם השיר הזה, שהוזכר בספר האחרון שקראת. השהות הנחלמת.
הרהרת בשתי המילים האלה, בצבע החול הלבן שלהן, ברוח שבא מהן וליטף את הפנים שלנו כמו פעם. הרגשת שעצם ניגון הצירוף הזה, שוב ושוב, בתוך ראשנו, מניח אותנו על שפת ים, טומן אותנו בין גבעולי עשב גבוה, משכשך את כפות רגלינו במי אגם צלולים ומעביר בכל הגוף שלנו נסיקת היזכרות. כאילו ישבנו שנים ובהינו, והנה פתאום אנחנו מתנערות וקמות לחיות את חיינו. ככה ניסחת לנו את זה, בכל המילים היפות האלה, בטוב טעם נזירי ואסתטי. בפנקס המצחיק הזה שלך. ככה, מצחיק, מה את עיתונאית חוקרת משנות השישים, מה זה הפנקס הזה.
חלמת להשתגר לחלל, או לפחות להתרחק מהעיר, מהצפיפות, מחייהם של אחרים מרשרשים לעומתך מכל חלונות הבתים, מחלונות הראווה, הרגשת שעצבייך רופפים, כמו של אישה משתגעת. כמעט נכנסת להודיע שאנחנו מתפטרות, הכל היה מופרז ומשונה, רצית לאבד את ההכרה. שיעירו אותך בעוד כמה שנים ויחזירו לך אותה אחרי שכל זה יעבור. הרגשת שאת לא עומדת בזה, ילדה טובה שכמוך. אז באתי. אחרת היית מתה. את יכולה להיות בטוחה בזה. באתי ואמרתי לך את האמת, בלי קישוטים, בלי כל הרומנטיקה הילדותית הזאת.
שתפסיקי לבלבל לנו את המוח. שאת פשוט רוצה לברוח.