רשימה אחרונה - נובלה בהמשכים

רשימה אחרונה – פרק 5

"השביל בו יום יום את עוברת עיף." בדיוק ככה. השביל-בו-יום-יום-את-עוברת-עיף היה תיאור מדויק של מה שהרגשנו מאותו בוקר נורא במשרד. אבל הפרשנות שלי הייתה שונה משלך. זאת אומרת שאת השתוקקת לנטוש את השביל המותש הזה, להחליפו באחר כמה שיותר מהר. כאילו שבילים כאלה הם דגמים של אייפון, ואת איזו גאדג'ט-פריק בורגנית בחנות של אפּל ביום השקת הדגם החדש, אייפון 9000. התחלת מיד לארוז, להיפרד. ואני רציתי להישאר. להמשיך ללכת בשביל שלנו, סבלנית, אחרת. לא רציתי לזנוח אותו, רק המחשבה הזאת שברה לי את הלב. ככה, כי הייתה הרגשה עגומה שמרוב שמאלפים אותנו לרצות ולדחוף ולהרחיק לכת, אנחנו מזניחות את הדברים הקרובים, האינטימיים, אלה שהולמים אותנו כל כך. נמשכות לאיזו זרות מצוחצחת, מסתורית, חדשה, וסולדות מכל המוּכּר המהוה כאילו זה מובן מאליו, שיש לנו שביל ששומר את צעדינו.

נזכרתי פתאום בסיפור עם השניצל, זוכרת. בטח שאת זוכרת. השניצל שהטמנת בשקית האשפה כשלא ידעת כבר מה לעשות עם כל האוכל הזה. לא יודעת, אולי כי זו החלקה הכי יפה בשביל שלנו, השנים האלה, כשהיינו קטנות. ואין דבר שמזכיר לי אותן יותר מחוף בוגרשוב. והשניצלים של סבתא.

בכל קיץ בחופש הגדול היינו מבלות שם שבוע שלם, בדירה של סבא וסבתא בגבעתיים עם ערן. היינו ישנות בחדר העבודה של סבא, על המיטה שהייתה פעם של אמא, בין מכונת הכתיבה ומכונת החישוב שעמדו על שולחן הכתיבה שלו מכוסות בחיפויי ניילון שחורים, ומכונת התפירה של זינגר שעמדה בפינת החדר השנייה וסבתא הייתה תופרת בה תחפושות ומכפלות במכנסיים שלנו. בכל בוקר, איך שהיינו פוקחות את העיניים, היא הייתה נעמדת מולנו עם הסינר שלה והריח הזה, ריח המטבח שלה, עוף מבושל ולחם קלוי, ושואלת מה נרצה לצהריים ליד הבשר, אורז או צ'יפס. תמיד היא הייתה מכינה את אותם הדברים, אבל זה היה כל כך טעים. השניצלים שלה היו מעדן מלכים. קטנים כאלה, רכים, שעות הייתה עומדת במטבח מעל נתחי העוף עם הסכין ומוציאה מהם את כל הגידים והשומן, מנקה את הבשר. אבל אף פעם לא היה לך סיכוי מול כל האוכל הזה. תמיד זה היה מאבק לקראת סוף הארוחה כשאמרת עוד פעם ועוד פעם שדי, די, את כבר שבעה, את לא רוצה יותר. את מלאה. לפעמים היא אפילו הייתה נעמדת לידנו עם הסיר, זוכרת, מעבירה ממנו לצלחת כף גדושה של אורז או פירה על כל מזלג שהיינו מעמיסות ומכניסות לפה. מקזזת כל ביס ולא משאירה לנו סיכוי, לא נותנת לצלחת שלנו להתרוקן. את ממש פחדת, פחדת מהאוכל הזה. פחדת מהרגע שבו תצטרכי להפסיק ולא יתנו לך, פחדת שהאוכל יכריע אותך. בדיוק כמו עכשיו. מאביסים אותך כל הזמן כאילו ההאכלה שלך זה הדבר הכי חשוב בעולם. ואת בכלל לא רעבה, אבל לאף אחד לא אכפת.

בקיצור, היא שמה לנו בצלחת איזה ארבעה שניצלים קטנים כאלה, או חמישה, או שבע-מאות, מי זוכר, אבל כשנשאר לנו שם אחד אחרון הרגשת שאת פשוט לא יכולה יותר, שאת לא מסוגלת לאכול את השניצל הזה. היא הייתה במטבח ואת הבטת סביב בחשש, הסתכלת בערן מטביע צ'יפסים בשלולית הקטשופ שהייתה לו בצלחת ואז שולף אותם בחזרה, וידאת שהוא לא רואה. ידעת שאת הולכת לעשות משהו נורא אפילו שלא ממש הבנת למה, ואז לקחת את המפית שלך, עטפת בה את השניצל והחבאת אותו בכף היד מאחורי הגב. בת תשע היית, אולי בת עשר. והיית מפוחדת. הלכת למטבח עם הצלחת כאילו באת לשים אותה בכיור, ובדרך, מאחורי הגב שלה, כשחשבת שהיא לא שמה לב, הטמנת את השניצל הזה העטוף במפית בתוך שקית האשפה הקטנה שהייתה תמיד תלויה על דלת המרפסת. והלכת משם נושמת לרווחה. הרגשת שהצליח לך, שארוחת הצהריים הזאת מאחורייך. חזרת לשולחן וכעבור כמה דקות היא הופיעה ובחיים לא נשכח את המבט שהיה לה בעיניים. עיני התכלת שלה תמיד נראו סהרוריות כאילו רואות תמיד את לפני שנים, את האסון, אבל כשהיא באה עם השניצל הזה ביד המבט הקבוע רטט לה בָכחול. אני לא יודעת איך היא ידעה, אולי הריחה, אולי תמיד נהגה לחטט בשקית הזאת, לוודא שאין שם אוכל, את יודעת, הרגל. היא שאלה מה עשית. למה זרקת את השניצל. ואת הרגשת שהיא שואלת אותנו משהו נורא, הרגשת שעשינו דבר איום ונורא. ובאיזו תושייה ענית לה מיד, הוא נפל, השניצל נפל לי על הרצפה ואי אפשר היה לאכול אותו. והיא חייכה מין חיוך כזה, ממזרי אבל גם מובס, כאילו לא מאמינה לך אבל לא מתכוונת להתווכח.

ואני משוכנעת שזה היה בגללי, זאת הייתי אני. אם זה היה תלוי בך, היית נחנקת מרוב שניצלים, תודי. אני שכנעתי אותך לשים אותו בפח. תמיד ניסיתי לסמן לנו את הקצוות, תחמתי לנו אֵת איפה שכדאי לנו להיות, ידעתי היכן שביעות הרצון שלנו. כל החיים ניסיתי לשכנע אותך לזרוק מה שלא צריך, לחפף היכן שאפשר, לעקוף, לקצר, שיהיה קל להתפנות לעיקר. אבל את רצית קשֵה, להזיע, רק ככה הרגשת ראויה. השד יודע לְמה. כשגררתי אותך למשרדי מזכירות החוג ולא הנחתי לך עד שביטלנו את ההרשמה לכל הקורסים בחוג למדעי המדינה, היה נדמה לי שנפטרנו ממך. שעכשיו נלמד ספרות בנחת ושתפסיקי סוף סוף לשאול את עצמנו כל הזמן מה נעשה עם זה מה נעשה עם זה. חשבתי שתפסיקי לתכנן לנו את החיים בלי הרף, לחפש לנו אפיקי השקעה נכונים כאילו אנחנו איזה נייר ערך מחורבן ולא בן אדם. אבל את עקשנית את, לא שחררת. נשארת עם האמביציה החלולה הזאת שרק מייזעת ומייזעת אותנו על ריק כמו אופניים בחדר כושר. מחטבים, אבל לא מסיעים לשום מקום. כי את מתעסקת בשטויות. מעצבת ומודדת ומהרהרת ומתכננת ורושמת במקום לעשות משהו, לחיות אותנו כבר, להסתער קדימה במקום לחכות כל הזמן. יו, איך אני מתה לסיגריה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s