אז הפסקנו. אז עכשיו נחזור. נפסיק שוב, כמו שעשינו כבר פעמיים. אני מתה לסיגריה ובעוד שעה סוגרים את הפיצוצייה.
טוב, אז אולי ניכנס לשטוף את עצמנו, תראי איך אנחנו נראות. אנחנו מסריחות, יש לנו ריח של זיעה ובוידעם. מי צריך מגבת בחום הזה, נדליק מזגן ונתייבש עירומות. את יודעת שזה יהיה נעים. מי יראה, גבעתיים, כולם כבר חורפּים. בואי, בואי, נעמוד קצת מתחת לזרם קר של מים על הפנים, זה ישקיט בנו את כל הזמזומים.
נו, מה נתקעת. מה גבות עכשיו, עזבי נו, חם לי אני מתה, בואי נתקלח כבר. מה פתאום, זה קמט ישן, מה קרה לך. בטח, כבר חודשים אני רואה אותו, אני אוהבת אותו דווקא. נראה לי שנזדקן יפה, את יודעת. מה יש. מה את מסתכלת עליי ככה. למה, כי בא לי לחזור לעשן, כי אני רוצה שנתקלח, שתירגעי, שיהיה לנו נעים, זה אומר שבאתי לשגע אותך. לא, לא באתי לשכנע אותך בשום דבר, רק הבאתי לך את האמת שאת בורחת ממנה כל החיים. שאלֵה אנחנו ואלה החיים שלנו. מתי תביני כבר שגם אם ניסע לירח לא תצליחי לברוח מהם. אל תהיי מעצבנת, אל תעשי עוד שטות שנשלם עליה ביוקר. פעם אחת בחיים שלנו תנסי להיות חכמה.
תתפלאי, להתאמץ זאת החוכמה הכי קטנה.
לא יודעת מה יהיה הסוף, אם הייתי יודעת לא הייתי באה. רק דבר אחד אני יכולה להגיד לך בוודאות – מילה אחת מיופייפת אני לא אתן לך להוציא מהפה הלילה. יש לך איזה עניין עם מילים יפות. עם הנגינה שלהן, ההתגלגלות שלהן בפה שלנו, האלוזיה. את נורא אוהבת מילים כמו נתזים ולאות-נפש וגרם מעלות, אבל מרוב שאת שבויה בהן התרגלת לזיין את המוח. די כבר עם כל המילים היפות, זה רק עזר לך לשקר כל החיים. עכשיו תתיישבי איתי ועם כל המילים הקשות, תתחילי לדבר גם אותן. אבל קודם בואי ניכנס להתקלח נו אנחנו מסריחות אי אפשר ככה. אחר כך נמשיך.
אמרתי לך שזה יעשה לנו נעים, עקשנית אחת. המים האלה שמטפטפים על הגב, איזו צמרמורת נעימה. אבל ידעתי גם את זה, ידעתי שכשנעמוד ככה ונבריש את השיער בדממה יתייצבו מולנו בשורה כל האנשים שנשארים כאן. תמיד אנחנו מתקלחות לפני השינה, ותמיד במקלחת את חושבת על מחר. את מי תפגשי, מה יספרו לך ומה תספרי. מצד אחד, זה הדבר שהכי יחסר לך שם, הקשרים שיתרופפו לאיטם, ההשתתפות שלך בחיים של אחרים. מצד שני, גם זה משהו שקצת מוציא לך את החשק להיות כאן. אני מרגישה אותך כל השנה האחרונה, מתרחקת מכולם, מתכנסת פנימה, מאבדת עניין. את קשורה אליהם, הם כבר חלק ממך, כל האנשים שאספת, אבל את מאוכזבת מחייהם שהצטננו. את רואה את כל החברים שלנו נאבקים, מתעייפים, לא חיים בתאווה כמו אז, כמו שאת עוד זוכרת שחיינו. הכל נראה לך קשה, כל הזמן, ותמיד משהו נשאר חסר וכל הזמן האמון מתערער, מין השלמה קודרת שורה על הכל. והנחמות תמיד קטנות, מקריות, פוּקסים כאלה. אם לא מתרכזים לא שמים לב. אוכל שיצא טעים, סרט טוב, שיר שמתלבש לך בול על מצב הרוח ומנקז את הבדידות שלך אל תוך אקורד סיום חומל, תנוחה נוחה, נגיעה נעימה במישהו אחר, שינה טובה, רוח שסוחבת ריח לחם. אה, מילים כאלה את אוהבת לרשום. איך את רושמת כל הזמן, אלוהים אדירים, את והרשימה שלך. כל החיים שלנו רשימה. התיעוד החולני הזה בלי שורה תחתונה. לא תהיה לנו פואנטה, זה מה שאת לא מבינה. את לא מודה, אבל זה מה שהורג אותך. להבין שהחיים זה דבר די תפל, וקצת עלוב, וסתמי. את מתעקשת לצקת לתוכם דרמות וטעמים ומשהו, משהו נעלה, מרומם, עם כל המילים היפות האלה שלך, אבל זה סתם, פוטושופּ, תפאורה ונוף וצבעים, הסיפור שאת מספרת לעצמך.
תמיד חיכית שמשהו גדול יקרה, שחיינו יקרו לנו סוף סוף במין סצנה רבת רושם כזו מלאת תובנה והשראה, כמו בסרטים שצרובים לך בזיכרון. ולאט לאט את מבינה עכשיו שהחיים קורים לנו כבר שלושים שנה, פשוט לא כמו שחשבת, לא כמו שתכננת, אז את מבליגה כאילו זה לא נחשב. מפספסת ומחכה. חשבת שזה יהיה הגיוני ולינארי, כמו לפי נוסחה, שבחירות שתעשי והחלטות שתקבלי יובילו אותנו אל איזו דרך נכונה ושם נתחיל לדהור, נשים גז וניסע אל חיינו על הכביש המהיר, שיערנו יתנפנף ברוחות והאופק ייפתח וירוץ אלינו. חשבת שברגע אחד יזהו בנו כישרון או פוטנציאל ונזכה סוף סוף להזדמנות ולהכרה, שפתאום תחול תפנית חדה והקריירה שלנו תעלה על דרך המלך ואז, בהמראה מתמדת, נתרומם אל עבר החיים שרצית ונטפס אליהם כמו ברכבל, נהנות מהנוף, מאוויר הגבהים הצלול, מקדמות בחיוך את פני החיים הטובים. תשכחי מזה כבר. תוותרי על זה. אבל בלי להתמרמר, זאת החוכמה. תביני, אין שום דבר גדול מהחיים. ואז אולי יהיה לך קצת פחות קשה, אולי תהיי קצת פחות מאוכזבת.
זה לא נכון. זה לא נכון, החיים שלנו הם לא כישלון. הנסיעה הזאת היא כישלון. כישלון גדול. הַרמת ידיים מובסת וכנועה ומנוסת אישה שמוותרת על הכל.
יאללה נראה לי התייבשנו, בואי נלבש משהו. כן, קריר פתאום. חוץ מזה, מזכיר לי את יעל כל העירום הזה. עושה אותי עצובה.
מינימליסטית wannabe 