רשימה אחרונה - נובלה בהמשכים

רשימה אחרונה – פרק 10

אבא, בטח אבא. גיבור הסיפור הזה. הפחד הכי גדול שלך.

תכתבי. נולד פה בשנות החמישים לשני צברים, הוא רס"ר בחיל אוויר, היא מוכרת בחנות ספרים. סיים תיכון בקושי, התגייס לנח"ל ומשם המשיך לשריון, התחתן, נלחם במלחמת יום הכיפורים ואז אנחנו נולדנו לו, נלחם במלחמת לבנון ואז נולד לו ערן, עבד בבנק כי פתאום הוא נאלץ לפרנס משפחה, אבל אז חשב שהשעמום יוציא אותו מדעתו לתמיד אז הלך ללמוד בקורס מדריכי טיולים והתחיל לרדוף אחרי הכסף. זה היה בסוף שנות השמונים, כשהתחילה כאן החזירות הגדולה, כשנהיה נורא מקובל לרצות להביא את המכה. הגלגול הפרימיטיבי של האקזיט. עבודה קשה נהייתה מושג מיושן, נלעג, בזוי כמעט. הכבוד הגדול היה טמון במכה אחת גדולה. לקנות את הדבר הנכון ברגע הנכון ואז למכור בזמן, לפתוח עסק שיתגלגל בו מלא כסף, לייבא, לייצא, לשווק. בהלת המכה.

דווקא היו לו כמה רעיונות טובים לאבא, אבל היה ביש מזל. היה לו מה לתת, אבל איש לא רצה לקחת. ואז הוא מת. ומזה את הכי פוחדת, כמו כולם. שאיש לא ירצה מה שיש לך. שלא תגיעי אף פעם ללב של אף אחד.

הוא לא ידע בדיוק מה, אבל היה לו נורא ברור איך. הייתה לו התמונה הזו, התמונה הארורה הזו שממררת את חייך כבר שנים. דימוי של אושר. הוא אסף דימויים של כל מה שקסם לו, כל מה שדימה לו את החלומות הכי פרועים, והוא ננעל על זה ורק על זה וכלום חוץ מזה לא חדר את קירות הרעב והזעם.

בהתחלה הוא רצה לפתוח אספרסו בר בתל אביב כשכולם עוד שתו פה רק בוץ ונס של עלית וקפוצ'ינו עם קצפת בקפולסקי ובאפרופו, בכוסות זכוכית גבוהות. היה חוזר מהנסיעות שלו לאיטליה עם הקבוצות ומספר לאמא איך מורידים שם כוסיות של אספרסו בעמידה בדרך לעבודה, לא יושבים שעתיים על ספל של הפוך, ניגשים לבר, מזמינים אספרסו, הופכים אותו לתוך הפה וממשיכים. הוא חיפש כסף כדי שיוכל לעשות את זה, אבל לא מצא. אחר כך רצה להוציא לאור מגזין כלכלי, ואז לפתוח בית אבות, ובסוף כבר נסחף לכל מיני הרפתקאות מטופשות, נסע להודו, רצה לייבא אביזרים לרכב, שקע בחובות שהטביעו את כל המשפחה, ערער לאמא את כל שיווי המשקל, עישן כמו מטורף, חטף סרטן בגיל 45 ומת אחרי פחות משנה.

מה דעתך על זה, לא סיפור. למה זה מעניין פחות מסיפור על האיש שהקים פה את הרשת הראשונה של האספרסו ברים ונהיה מזה מיליונר, או מסיפור על מישהו שחטף סרטן אבל החלים ופצח בחיים חדשים, או מסיפור על ילד מופרע שבגיל 25, אחרי מסלול קצונה, השלים בגרויות והלך ללמוד רפואה ונהיה דוקטור. תגידי לי מה מעניין בסיפורים המחורבנים האלה. כוחה של הרוח האנושית וכל השטויות האלה, את לא קולטת שמוכרים לנו זבל, מאכילים אותנו בכפית בסיפורי מעשיות על אנשים שיש להם מזל במקום לספר לנו איך החיים נראים באמת. החיים, החיים, ככה הם נראים. הדירה הנעזבת הזאת והמזוודה המטונפת הזאת והשפה החתוכה שלך וכל מה שאת מרגישה עכשיו וכל מה שהביא אותנו לכאן.

עכשיו תכתבי איזה הרהור על שברו של חלום ונוכל להמשיך, ותכתבי קצת יותר מהר, כי לפנות בוקר הטיסה ובקצב הזה לא נספיק הרבה.

תכתבי שכמעט הכל עניין של מזל. שעל כל סיפור הצלחה יש מאות אנשים, מה מאות, אלפים, מיליוני אנשים מוכשרים, חרוצים, יצירתיים, שאפתניים, שמסתובבים בבית בין כל הקירות ומנסים להבין איך זה קרה, איך מהחלום שלהם נהיה סרטן. זה הנתיב האחר, השוליים של הסיפור האמריקאי, רצועת האספלט בין הכביש המהיר והתהום שעליה לא מספרים הרבה. כי זה אמיתי מדי, מבאס אנשים שרוצים לחיות בסרט. זה קשה לעיכול, נתקע בגרון.

וכאן, במקום הפצפון והפסיכי הזה שכל כך מנסה להיות מדינה מערבית מודרנית, עם בתי קפה ושבילי אופניים ואופרה ומחלפים וגורדי שחקים וקניונים, כאן אין שוליים. הכל מיינסטרים, רב מכר שובר קופות. פה חיים בסרט כל הזמן, אבל סרט הוליוודי. לא אוהבים כאן אינדי אוונגארד. אז בסוף התייאשת מרוב שהפער ענק, בין המציאות והסרט, הפער הזה כבר חורה לך. ובא לך לדבר על זה אז באתי, כי את לא יכולה לדבר על זה בלעדיי. את צריכה אותי כדי לעשות חשבון נפש.

כי המקום הזה שחק אותך, הרגיל אותך לנואשוּת כאילו רק שתי ברירות יש כאן, לחיות בסרט או לחיות בחרדה. אין כאן לגיטימציה לאנשים מהורהרים מדי. קוראים להם בכיינים תבוסתנים וצורחים עליהם, מקרוב, עם אצבע מתנפנפת להם מול העיניים, שזאת מדינת מלחמה. לא באנו לכאן להתפלסף ולהתבכיין, באנו להילחם. מלחמה צודקת, כמובן. ככה זה, הגורל היהודי. שונאים אותנו, כולם, רוצים לחסל אותנו, אנחנו האמ-אמא של האנדרדוגז ובמקום הזה, בבית שלנו, יש זכות קיום רק לחזקים שבינינו. לא רוצים כאן חלשים, מתלבטים, תוהים, מיוסרים, לא רוצים כאן אנשים שחושבים שאולי אנחנו טועים. לא סובלים אותם. רוצים כאן רק את אלה שיש להם דעה נחרצת שהם יודעים לצעוק בקול מורם עם אצבע מתנפנפת, לנצח את כל הקולות האחרים, רוצים כאן רק כאלה שמשוכנעים בצדקתם ושיש להם את הכוחנות מצדה-שנית-לא-תיפול-ולא-נלך-כצאן-לטבח הזאת בעיניים. וכסף. וכח. רק כאלה מותרים כאן. ואת לא כזאת. אין לך שום דבר מאלה. יש לך בעיקר קשר חזק, מורכב וטעון, למקום הזה, והרבה ספק ושאלות. אז בגלל כל הבריונים האלה את יושבת כאן הערב עם השאריות שלנו בשמונה ארגזים, ואיתי, ועם הדרכון האירופי שלך. מחכה לטיסה. מרגישה מגורשת.

מודעות פרסומת
רשימה אחרונה - נובלה בהמשכים

רשימה אחרונה – פרק 9

תסתכלי עכשיו טוב-טוב מסביב, על כל האבק והנורות החשופות והקירות העירומים והמזוודה וכתמי הבכי שלך על הדפים. תסתכלי על זה ותכתבי. את זה, את מה שיש פה תכתבי. בלי שירה ובלי שטויות. מילה אחת יפה מדי, ואני קורעת את הפנקס הזה. אני לגמרי רצינית.

הסיפור שלנו, אותו מספרים עכשיו. בלי פואנטה, בלי שיא. סיפור אמיתי. הקו הישר הבדיוני הזה שנמתח חד-משמעי כמו טיל אל עבר תפיחה של שגשוג, כל הזמן במגמת שיפור, זה רק בספרים ובסרטים של יחצ"ני אמריקה. הסיפור הזה של ההוא, המיתולוגי, שהגיע לניו יורק יתום וחירש וגידם עם פרוטה אחת בכיס לפני שישים שנה והיום הוא אבא וסבא לשבעים נכדים ונינים ויש לו שמיעה אבסולוטית וחברת תקליטים שמגלגלת מיליונים ופרוטזה שלא רואים בכלל שהיא פרוטזה כי הוא מיליארדר, קנה לו יד של מישהו אחר. הסגידה המטומטמת הזאת לחלום האמריקאי, את מוכרחה להשתחרר מזה. מהתעמולה המסממת הזאת שמכסה הכל בציעוף נינוח ובוטח כאילו זה טבע הדברים – כביש מהיר פתוח, נסיעה מהירה עם שירי דרך ברדיו, מלא שמחת חיים ומשבי רוחות, וכל הזמן קדימה ולמעלה בנחרצות ובאמונה, בידיעה מוחלטת. בהכרה מלאה. אנחנו נולדנו אל ימי הזוהר של הקשקוש הזה ואת קנית את זה כל השנים. את באמת חושבת שזה כישלון להטיל ספקות, לא להבין עד הסוף, לא לעוף כמו טיל אל עתיד מזהיר משוחררת מהסתייגויות מקרקשות כמו צרור פחיות על פגוש מכונית של זוג טרי. אנחנו טריות, כל הזמן אנחנו זוג טרי, אני ואת. מתחלפים בנו דברים, משתנים הרשמים, מתרענן בנו איזה צורך. אין דבר כזה, להגיע.

אמריקה. פחחח. כל מצגי השווא האלה בפייסבוק ובפליקר ובטוויטר, כולם מוצגים לראווה ממותגים, מוצעים למכירה להמונים. הכל דימויי חיים, הכל תמונות ומופעים של, כולם מודעים כל הזמן ל, מתביימים, משתכתבים, כוכבי הסרט שהם חיים בו. הכל מסע פרסום, סלוגנים ופוסטרים, עיצוב תדמית ושיווק ישיר.

הפרסום הזה גמר לך על המוח. בגללו את לא מאמינה עכשיו לאף אחד, אפילו יעל לא מצליחה לשכנע אותך שהיא אוהבת אותך. את ישר מאשימה באיזה מניע נסתר. הפחד להיות לבד, נימוס, שעמום, שיקולי נוחוּת קטלניים, ניסיון להתקדם על הגב שלך. כל מה שרץ לך בראש נראה לך יותר סביר מהאפשרות שאוהבים אותך. שככה רוצים, איתך, כי זה טוב. זה ממש נראה לך מופרך. את מבינה עד כמה את דפוקה. מדמיינת כל הזמן את היד הנעלמה, משוכנעת שעל הכל משלמים לה, שמישהו טומן בה כסף בלי הפסקה פששש-פששש-פששש, כמו מכונת הנשמה. את לא מאמינה שמשהו אמת. הכל תשדיר פרסומת. לא יודעת, את שואלת אותי. לחיים, כנראה. לחיים.

רק בדברים הישנים את מוצאת אמת שאת מאמינה לה, ספרים מפעם, שירי משוררים זקנים, יצירות אמנות מלפני העידן הזה שבו כל פירור מידע סוחב איתו איזו פרסומת מרצדת, מעצבנת, מתגלגלת איתך עד תחתית המסך, עוברת איתך מאתר לאתר, מתנפלת עלייך מכל מקום כאילו זה שד פרטי שלך. רק לדברים מפעם את מאמינה. אבל עכשיו, כאן, את מרגישה מתועתעת, כולם שקרנים בעינייך, כולם מנסים להשיג משהו, אף אחד לא מדבר איתך מעומק הלב. את לא מצליחה להשתחרר מההרס הזה של האמון הבסיסי, משטיפת המוח האמריקאית. הדבר היחיד מפעם שלא מעורר בך שום רטט נוסטלגי, הרטרו הכי לא אופנתי. סתם מותג מיושן שעבר זמנו.

כי זה לא סתם דעך, זה התהפך על הראש. מהחלום הנאיבי והכביש הפתוח עם הרדיו והרוח נשארו רק האטימות התאגידית והאכזריות החזירית שלא רואות אפילו את האנשים נרמסים להן מתחת לסוליות. סוג של טרור. פיגוע חבלני. לא פעם פנטזתי את מגדלי התאומים מתרסקים, את פסל החירות המתייפייף הזה טובע בנהר המטונף שהוא תקוע בו. על מי הם חושבים שהם עובדים. כל המיליונרים האלה, וול-סטריט, התאגידים, ההון. כל אנשי ההון האלה. בריוני הכסף, מטעני נפץ האשראי והריבית. מוכרים לאנשים קשי יום שאין להם כלום חוץ מחלום אג"חים מגובי משכנתאות שלא שווים כלום ומפוצצים להם הכול. עד עכשיו מתפזרת נשורת האבטלה והחסכונות האבודים והבתים המעוקלים, והמחבלים האלה ממשיכים לנהל בנקים ולשוט ביאכטות בים הרוגע שלהם. המראות פחות קשים, פחות מהממים כי התרגלנו. לא רואים אנשים בוערים נופלים מחלונות של גורדי שחקים אל מוות מזעזע כמו בסרטי אסונות, אבל כל העולם המורעב הזה מסבסד חזירות של בריונים שממשיכים למכור את החלום האמריקאי לעניים. לדחוף לנו אותו בתשלומים, העיקר שנקנה מהם משהו. שנשלם להם כל החיים.

ומה את יודעת, אמריקה זה כאן. הכל אותו הדבר. אין חו"ל. לא נשאר שום מקום בעולם הזה שאפשר לחיות בו. לא אם אין לך ים של כסף. הרי בכל פעם שאת רואה איזה סרט של מייקל מור או של מישהו אחר שחושף כל מיני עיוותים באמריקה הזאת, עיוותים חולניים ממש שגורמים לך להרגיש שפרנויה זה דבר לגמרי סביר, עוולות בממדי ענק בלי שמץ תום לב, את מתה מפחד. מרגישה כמו הטלה הזה בסרט האחרון שראינו בעבודה, זוכרת, שבוע לפני שהבוס כינס אותנו בחדר הישיבות להודיע על פשיטת רגל עוד היינו בטירוף של דוקאביב ותזמנו כתוביות לסרט הזה, אנשים מכל העולם שצילמו יום בחייהם. 24 ביולי 2010. הייתה שם סצנה של שחיטה. קצרה, לא יותר משנייה זה ריצד על המסך, אבל הספקת לראות את העיניים המבוהלות ואת התנועה של הסכין אל הצוואר ואת קערת המתכת שהושטה מלמטה, להתמלא בדם. ככה בדיוק את מרגישה ברגעים הכי קשים שלך, כמו הטלה הזה. כשאת במיטה לא נרדמת או מתעוררת לפנות בוקר וגדודים–גדודים של מחשבות מבהילות ופחדים מתקהלים סביבך כמו שבט קניבלי במחול פגאני. הפסקת פרסומות בפול ווליום, רעש חיים אחרים.

וככה את מרגישה עכשיו, בודדה, מבועתת, הכל מתנפל עלייך עם סכינים, מחזיק אותך חזק שלא תזוזי, וכלום לא עוזר. רק עומד ומסתכל. אדיש. הכל כל כך אדיש.

העיקר שאת צמחונית.

רשימה אחרונה - נובלה בהמשכים

רשימה אחרונה – פרק 8

טוב, די. נמאס לי, די. איפה הכפכפים. איפה שמנו את הכפכפים. הולכות לפיצוצייה. אני לא יכולה להיות פה ככה אפילו עוד דקה, אני חייבת החוצה. רע לי, אני מרגישה זוועה, בא לי להרוג אותך ואני מתגעגעת ליעל. אני לא מסוגלת לחשוב מרוב שאני רוצה לראות אותה רוצה לראות אותה רוצה לראות אותה. ואני רוצה סיגריה. הנה. אז מה, אז מה, אז פתחתי עוד ארגז, אז מה. אני רוצה לצאת אני אומרת לך.

את מריחה את זה. מריחים את סוף הקיץ. אני מתה על הריח הזה, של עונות מעבר.

תראי את הרחוב הזה, איך הכל כאן מוּכּר. זה מה שממית אותך, לאט לאט, יום יום. האותו-הדבר הזה. אבל זה יהיה בכל מקום שנהיה בו, את יודעת, פתאום הוא יהיה לך מוּכּר מדי. תמיד היית כזאת, מתרגלת מהר, משתעממת. כל צליל שהרחוב הזה מפיק את כבר יודעת. עקבי השכנה מלמעלה, טריקת דלת הכניסה לבניין זרוקה בחדר המדרגות, הטוסטוס שחונה לנו ליד החלון, רחש גלגלים על הכביש הסדוק הזה, הציפורים, הכלבים, הילדים, אפילו הדהוד הרחובות הרחוקים. והמדרכות, והצמרות ופקעות השורשים, ונפילת האור מהירח ומפנסי הרחוב, ריח הבישולים, המרפסות, אדני החלונות וחריקות שערי הבתים הקטנים, הכל את כבר יודעת. עוברת כאן כמו מתוך שינה.

זוכרת איך אהבנו את המקום הזה כשרק הגענו. נחתנו כאן כמו בחדר מרופד עם דעיכת הסחרור המבהיל, המורט עצבים, של הסוּפה, וכל מה שיש כאן היה אז לגמרי חדש. הרגשנו התחלה של משהו אחר לגמרי וזה הקל עלינו, השינוי המוחלט. הכי אנחנו אוהבות מעברים חדים. ככה כמעט לא נשארים סימנים, כאילו הזינו, כאילו רק נדמה שהיה. התכרבלנו בשקט הזה ובשוליוּת המקום הזה, כל השאון של המרכז ושל חיינו הקודמים היה רחוק, נשכח. היינו שוכבות על הספה הירוקה המוקפת חלונות ומביטות בצמרת הברוש בפינת החלון ומנחמות את עצמנו, כמו לטיפות מבפנים, יהיה בסדר, נהיה בסדר, יהיה בסדר, יעבור. זוכרת. פעם, לא מזמן, היה לנו פה טוב. זה נורא, איך להכל מתרגלים בסוף. באיזו טבעיות הכל נהיה סתמי. כל ברק סופו להתעמעם.

הי. מרלבורו לייט ומצית. סתם, הפּוּשטית הכתומה הזאת, שם. הכול אחלה. לא, רק שטר של מאה. מה, אתה רציני? כבר דיברנו על זה, אמרתי לך שלא. איזה אמריקה, רמת גן. כמעט בני ברק מרוב שרמת גן. אני באמת לא יודעת מה להגיד לך. דווקא יש פה כמה ג'ינג'ים, לא? אתה עקשן, אה. תודה. לילה טוב.

הורג אותי הטיפוס הזה. לפחות פעם בשבועיים אנחנו בפיצוצייה הזאת ובכל ביקור שלישי הוא מתעקש שאנחנו קנדיות. קנדיות. איזה לוק יחודי יש לְקנדיות? סתם קשקשן, אבל איך זה תמיד מחמיא קצת. כשאומרים לנו שאנחנו לא נראות מכאן. מה זה, למה. בגלל הזיכרון שבא פתאום. זה בטח הריח. ריחות תמיד מעוררים אצלנו מחדש איזה פעם מזמן. אבל דווקא עכשיו, לא יכולת לחכות עם זה שתי דקות שניכנס הביתה, אין לנו אפילו במה לנגב. טוב, לא נורא, לפחות שקט ריק כזה, כמו כל הערבים כאן, בלי אנשים. אפשר לבכות ברחוב בלי להתבייש. רק תאורת פנסי רחוב והבלחות עטלפים. והנה פֶפֶר, תראי אותו, חמוד כזה, תמיד על הג'יפ. איך הוא בא להתלבש לנו על הלטיפה. תני לזה. תני לזה. לפרווה. למקצב הקבוע של הנגיעה. תראי איך הוא מסור לליטוף, מתעגל לעברו. תני לזה. תלמדי ממנו משהו. בואי, בואי נשב לידו, נעשן.

את אוהבת את זה קצת. לנשוף ככה את העשן שלי בכובד ראש. לא התבגרת עדיין, לא ויתרת על המחשבה הילדותית שכאב וקדרות זה הרבה יותר מורכב, הרבה יותר מודע. לא הבנת עדיין את החוכמה הגדולה, להיות שבעת רצון. את תמיד בוחרת בדרך הקלה, הבכיינית, בורחת לתסכול המייאש כאילו זו הברירה היחידה של מי שלא בוחר לחיות בהדחקה. תפסיקי להתפלש בזה, את כבר יודעת שזה אף פעם לא נגמר טוב.

יעל הייתה מפרקת לנו את זה לחתיכות. היא הייתה לוקחת את העצבות הזאת ומפוגגת אותה בעדינות, כמו שתמיד ידעה לעשות. הייתה מראה לנו, בלי פטרונות ובלי אלימות, בסבלנות אין קץ, את היופי המניח את הדעת של כל מה שפגום וחלש וחלקי. הייתה מזכירה לנו שגם זה חיים. האישה הזאת אוהבת את החיים, את האנשים, עם כל הקלקולים שבהם. הענווה שלה מרהיבה. שמחת חיים לא מרוב בורות זה דבר כל כך נדיר. כל כך הרבה יותר מקסים מהדיכאון הקיומי המעפן הזה שלך. והיא כל כך הצחיקה אותך, זוכרת, צחקת איתה כמו שלא צחקת מימייך. היא אוהבת אותנו במין טבעיות חסרת מעצורים והיא היחידה ש– מה את עושה. בסדר, רגע, לא כל כך מהר, אין לי אוויר וקצת מסתובב לי הראש. חכי שנייה, נו, לאט, אני תכף נופלת. לנשום עמוק. לנשוף לאט. לשאוף. עמוק פנימה את הריח. לנשום את עונת המעבר אל תוך הריצה הזאת. לא ליפול. הנה, הנה, אני פותחת, משוגעת, פותחת, מה קרה לך. מוכרחה לכתוב מה.

יופי, סיימת לשורר את דכדוכך הבנאלי? הוקל לך? את מביכה אותי, בחיי. זה לא נעים הקלישאה הזאת. תרכיז רחמייך העצמיים בשיא תפארתם. הנה, רשמנו גם אותם. מותר, בטח מותר, אבל לא לאורך זמן. פורקן, וזהו, אחרת זה מסרבל את התנועה. רוב האנשים אחרי גיל שלושים מצליחים להסתדר גם בלי זה, אבל אם את מוכרחה, שיהיה. לא, ברור, לא הדכדוך, השירוּר הזה שלו, על זה הרוב מצליחים לוותר. הבינו, סיימו להתרגש מזה.

לא משנה. עכשיו יש לך גם את זה כאן ברשימה. אמת מאוד יסודית ומקיפה את מתעדת בפנקס הקטן הזה שלך. עכשיו אפשר להתקדם? אפשר לדבר ברצינות על הנסיעה הזאת?

קפיטליזם סימן שאלה

אוכל שתייה אישה אישה

פעם בשלושה חודשים בערך ד' ואני יוצאות לגרסה המערבית המודרנית של מסעות הליקוט והציד מפעם – נודדות בין כלבו "חצי-חינם" בחולון, מעדנייה במרכז המסחרי של גבעתיים שם אנחנו קונות ביצים וגבינות טריות, חנות ירקות שנמצאת בסמוך אליה, ובדרך חזרה, בתוך תחנת דלק לא הרחק משם, אנחנו חונות בפתחה של חנות המשקאות שבעליה תמיד מקדם את פנינו בחיוך רחב, אולי כי הוא שמח לראותנו ואולי סתם כי הוא שיכור, אבל זה תמיד מחמם את הלב, קצת פמיליאריות צ'כונתית עם ארגז הבירות. ובסופם של מסעות כאלה, כשאנחנו נכנסות הביתה עמוסות בשקיות וכלבת החלל מזנקת עלינו לרחרח את הטובין, אני מרגישה סוג חמים במיוחד של שמחה. המטבח המלא כל טוב מרגיע אותי אף על פי שקשה לומר שאני זללנית גדולה או חרדתית באופן מיוחד. פשוט, מאז ומעולם היו שני דברים שגרמו לי להרגיש בבית, במובן הכי חומרי של המילה – ריח כביסה נקייה, ומקרר מלא.

קטגוריית המזון היא קטגוריה מתכלה. קונים, אוכלים, שותים, נגמר. קונים שוב, נגמר שוב וכן הלאה. הצריכה המחזורית בלתי נמנעת. הייתי מתה לגדל עגבניות ושיחי תבלין בגינה, אבל גינה לא תהיה לי בעתיד הנראה לעין, אם בכלל, ומשום מה, נענע ובזיליקום לא שורדים אף פעם באדניות שאני מקצה להם, אז ויתרתי. ומצד אחד, כף רגלי לא תדרוך באף אחד מסניפי רשתות המזון הגדולות כי הן מקפידות לשחוט את הקונים במחירי המוצרים הבסיסיים וכי אני מסרבת להכניס אפילו שקל לכיסם של בעליהן הטייקונים, אלה שמגינים בחירוף נפש על יוקר המחייה בארץ הזו ועל הריכוזיות בבת עינם, אבל מצד שני, אף על פי שברור לי שהמאבטחים והקופאיות בחנות הכלבו הענקית שאני קונה בה לא ממש נהנים מתנאים סוציאליים מיטיבים, אני מעדיפה אותה כי שם לפחות מציעים לי היצע מגוון במחירים סבירים (בסיסי בעידן הפוסט-קומוניסטי, נראה לי). ואת השלמת החסר בין מסעות ההצטיידות הרבעוניים אני עושה במכולת השכונתית ואצל הירקן הסמוך לה. העיקר שלא אדרדר לרגעים מדכדכים שבהם בא לי משהו, ואין מה לאכול בבית הזה. כי אוכל בריא ומזין וטעים הוא זכות בסיסית, לא מותרות. אישה עובדת צריכה להיות מסוגלת להרשות לעצמה מעט יותר מלחם לבן, מי ברז בטעם צנרת, מלפפונים מנופחים לממדי אלות, ופסטה זולה שנמכרת דרך קבע במבצע "שלוש בעשר" ולא בלי סיבה. אוכל טוב, עסיסי וממלא, מרגיע אותי ואפילו משמח אותי. לפעמים עצם המחשבה על כוס הקפה או הבירה שמחכה לי בקצה הערב, מנחמת אותי בימים מתישים במיוחד.

ומאז שהפציעה ד' בחיי, אהבת האוכל שלי והעונג שאני מפיקה ממנו השתדרגו פי כמה. ד' אוהבת לאכול ולשתות, נהנית מטעם טוב, והיא בשלנית לתפארת. ולא כי היא מפיקה מנות מורכבות וזורה עליהן תבלינים אקזוטיים לרוב, אלא בעיקר כי היא יודעת לתקתק, מבשלת מיני מרקים, קישים, קציצות ותבשילים מוקפצים בקלילות נינוחה ומעוררת השראה, נעים להביט בה מבשלת כי היא תמיד עושה את זה בחן שלא יתואר ובאהבה גדולה, וכיף לאכול איתה, להתענג איתה על הטעם ולהרגיש לצדה את השובע מתרקם, את הנמנום מפעפע אל תוך הערב, או להפך.

אבל לאחרונה, ממש בימים אלה, בהם נכתב הפוסט הזה ואז שוכתב, החליטה ד', צמחונית זה שנים, לעשות את הצעד הבא ולעבור לטבעונות. לא פעם שמעתי אוהבי חיות אומרים שזה נתיב ידוע מראש – שצמחונות היא שלב בדרך לטבעונות, במיוחד כשהיא נובעת משיקולי מוסר ומצפון – בשלב כלשהו מתחדדת התחושה שלא רק חיי האימה והיסורים של החיות שאנו אוכלים ואז שחיטתן בבתי המטבחיים הם זוועה שמוציאה את התיאבון, אלא גם החיים הבלתי נסבלים של תרנגולות מטילות, אפרוחים, פרות ועגלים במשקי הביצים והחלב הם אימה שמרגע שנחשפת אליה, בין אם ראית תמונות של עגלים מושלכים אל מותם בברוטליות כדי שלא יגזלו חלילה את חלב אמם המיועד כידוע לבני האדם ולא להם, ובין אם רק קראת תיאורים מצמררים, כך או כך, אם מרפים לרגע מההדחקה המנחמת, יש מי שאינו מסוגל להמשיך לצרוך מוצרים מן החי ולישון בשקט. הווי אומר, טבעונות.

אני, בניגוד לד', צמחונית בלבד. בשנים האחרונות, מאז אימצתי את לייקה כלבת החלל, איבדתי לאט לאט את החשק לאכול חיות. וממילא, מעולם לא הייתי טורפת. לא ריירתי על טי-בון ואנטריקוטים ולא הייתי מאלה שבלי מנה בשרית לא מסוגלים להרגיש שבעים. ויתרתי על בשר די בקלות. אבל טבעונות, שהיא בעיניי מינימליזם קולינרי בהתגלמותו, רחוקה ממני עדיין כי ביצים ופרמז'ן הן מהמאכלים האהובים עליי, וכי היא כרוכה לא פעם במה שנראה לי כמו קטנוניות ביורוקרטית שמתרחקת מהגרעין המוסרי והמצפוני המוערך שבשורש אורח החיים הזה (יש ביצים בלחם? שמרים זה גם מן החי, לא? רגע, יש "עקבות ביצים" בפסטה, כתוב על האריזה, אז נאכל ניוקי, תפוחי אדמה זה סבבה…). אני מקפידה לרכוש ביצי חופש אורגניות. בשלב זה נראה שזה הכי קרוב לטבעונות שאגיע.

לכן, כשד' בישרה על ההחלטה שנפלה בה, התמלאתי דכדוך. הרגשתי שחיי מסתגפים, שאני מאבדת משהו משמחת החיים המשותפים שלנו, ראיתי בעיני רוחי מדרון תלול שקצהו בעמק צחיח של תה צמחים, זרעים ואגוזים, בלי פסטה, בלי מאפים משובבי נפש, בלי טיפת חמאה ודבש. אנחנו הרי חולקות מטבח אחד, חשבתי, וכמה זמן יעבור עד שד' תתקשה לסבול את הביצים ואת הגבינות שאני אמשיך לאכול, ואיפה נצא לבלות אם היא כבר לא יכולה לאכול פיצה ואם מעכשיו נהיה הלקוחות המבאסות האלה שמשגעות למלצרים את השכל ונאלצות לפשפש במטבחי מסעדות כדי לוודא שאין שום רמז לחמאה ברוטב ושאין טיפת שמנת בקינוח או דגים בבירה (!!!), ומה יהיה עם הרוטב לסלט שאנחנו כל כך אוהבות אם עכשיו איאלץ לוותר בו על הדבש? נחליף אותו בסילאן? איזה דיכאון, חשבתי לעצמי, כמו אישה שזוגתה בישרה לה שהיא חוזרת בתשובה.

לא נעשה מזה עניין, אמרה ד' בקולה הנחוש והנינוח ושמה בפיה אגוז מלך. רציתי לשאול אותה אם אנחנו מכירות. הרי זאת הפונקציה הכי שימושית שלי – לעשות עניין מכל דבר. הנדיבים מבין מכריי מכנים את זה רגישות, סקרנות, יסודיות, אבל אני חותכת את כל המעקפים הנימוסיים וקוראת לילד בשמו: אובססיביות וחוסר יכולת לקחת דברים בקלות. כזאת אני, עושה עניין. נעים מאוד.

המזון שאני צורכת הוא אולי התחום היחיד בחיי שבו אני מרשה לעצמי מידה לא מבוטלת של נהנתנות – בירות ובחרובקות, קפה טחון למקינטה, יוגורט מחלב כבשים, הררי עגבניות יפות מראה, שלל אגוזים ופירות יבשים, שוקולד, יינות, חמאה וגושי פרמז'ן שמנונית… ועכשיו מה? איאלץ לוותר על חלק ניכר מכל זה או לכל היותר, ליהנות מזה לבד. לא כיף, חשבתי, מזכירה לעצמי את החיוך הכובש של ד' כשהניחה את האגוז ההוא על לשונה ואמרה, כאילו זה מובן מאליו, לא נעשה מזה עניין. ד', בניגוד אליי, יודעת לא לעשות עניין. אף על פי שכצמחונית נאלצה, כמו כל הצמחונים, להתמודד עם הומור פוגעני קלוקל של אוכלי בשר שחושבים (כן, מסתבר שעדיין) שצמחונות היא במקרה הטוב בחירה של נמושות כחושות וחיוורות שלא יודעות ליהנות מאוכל, ובמקרה הרע – פגם באישיות, מעולם לא בחרה להטיח בהם שום דבר בחזרה. מקסימום איזו הערה על כך שיש גבול לחיוכים שהיא מסוגלת לזייף לשמע בדיחות קרש. אוכלי בשר לא מסוגלים להבין את העונג האמיתי שצמחוני מסוגל ליהנות בו מסלט ירקות עשיר ומשובח, והם גם לא מסוגלים להבין, משום מה, שחתיכת חיה מתה, לפעמים אפילו מדממת, בצלחת, עשויה לפגוע ברגשותיהם של אנשים מסויימים. לכי תסבירי להם שההתרברבות נפוחת החזה שלהם באכילת הבשר (מה קיש? מה אני קוקסינל? תביא קווטר-פאונדר, גבר!) היא קצת פתטית. הלו! זה לא שחזרתם עכשיו מיוזעים ומתנשפים מציד מפרך עם גוויה על הכתף ודם על הידיים, כולה קניתם נתח בשר והשלכתם אותו למחבת. נראה אתכם מבלים דקה אחת בבית מטבחיים בלי לחטוף בחילה. את כל אלה בחרה ד' לאורך השנים לשמור לעצמה. ואל מול הסובלנות הנערצת הזו שלה, שהקפדתי להזכיר לעצמי, היה ברור שהגזמתי –

ד' האחרונה שתגרום לי להרגיש לא נוח, שתעקם את פרצופה מול הצלחת שלי, מה שלא יהיה בה, ושתטיח בפניי את הצביעות שלי (פרה שחוטה לא, אבל חמאה מחלב פרה שהעגל שלה הוטח ברצפה, זה כן. מעניין.) מצד שני, גם אני אקפיד להצניע את ההסתייגות שלי מקיצוניות ומדקדקנות קטנונית באשר הן ואזכיר לעצמי שמנגנוני הכוח בעולם האכזר הזה סבוכים ושלכל אחד דרך משלו להילחם בחוסר המוסריות שלהם, לעשות דברים שיאפשרו לו להשקיט את מצפונו, תוך שהוא מתעלם משלל עוולות אחרות כדי שיוכל לקום מדי בוקר אל חייו בלי לרצות לירות לעצמו בראש מרוב תסכול.

האדיקות היחידה שנותרה משותפת לי ולד' בתחום המזון באה לידי ביטוי בחוסר ההתפשרות על מזון מוכן ומעובד. נבטים אנחנו יכולות להכין בעצמנו, להנביט עדשים על השיש במטבח, חומוס וטחינה משובחים אפשר להכין לבד, עוגיות חמאה קטנות וחינניות שנימוחות בפה (שלי בלבד, מעכשיו) עם התה או הקפה זה משהו שאפילו ילדה בת שלוש יכולה לאפות ומאז שהשתחררתי מחרדת האפייה המוזרה שלי אני ממש נהנית להכין אותן, אבקת מרק לא באה בחשבון, ואת הרוטב לפסטה-ברוטב-עגבניות, מנת הבית שלנו, אנחנו מבשלות רק מעגבניות טריות.

מאז שנפל הדבר במטבחנו חלפו רק ימים אחדים ואני מופתעת לגלות עד כמה השינוי הזה קל וטבעי. סתם התבאסתי מראש ולשווא, כפי שאני נוהגת לעשות לא פעם. אפילו הצצה חטופה ברשימת מתכונים לכריכים טבעוניים עשתה לי תיאבון וחשק לצלות ערימת ירקות ולטחון צנצנות על גבי צנצנות של ממרחים ולהכין לד' את הכריך של החיים שלה. השינוי היחיד שכנראה יסתמן מעתה הוא מיעוט האכילה מחוץ לבית. שלא לדבר על הקושי שכנראה צפוי לנו בחופשות באירופה. בביקור האחרון בפריז ד' כמעט מתה מרעב. ואז היא עוד הייתה רק צמחונית. באירופה טרנד ה"וויגן" לא תפס כמו במקומות אחרים – קליפורניה, למשל, אז מקסימום, נשנה את יעדי החופשות. העניין הוא שלא פשוט לטבעונים לאכול בחוץ אם לא בא להם להיות טרחנים קצת יותר מהסועד הממוצע, לכן את מרבית הארוחות נבשל מעכשיו במטבח שלנו, ממוצרים טבעיים וגולמיים עד כמה שניתן. וכבר כמעט התרגלתי לא לעשות מזה עניין.

"במורת רוח היה מהרהר ברקמה הגשמית של החיים. כלום תמיד כך היו? הוא סקר את הקנטינה. חדר דחוס בעל תקרה נמוכה, כתליו משומנים ממגע גופות אדם לאין ספור, שולחנות וכסאות מרופטים עשויים מתכת, מצופפים כל כך שבשבתך מרפקך נוגע במרפקו של שכנך; כפות מעוקמות, מגשים מרובבים, ספלים לבנים גסים; הכל משומן, כל הסדקים מלאים טינופת; וריח חמצמץ שמעורבים בו ג'ין גרוע וקפה גרוע ותבשיל בעל ריח מתכת ובגדים מלוכלכים. ותמיד יש בבטנך ובעור גופך כעין מחאה, הרגשה שנגזל ממך משהו שאתה זכאי לו. נכון שאין לו זכרונות על חיים שונים הרבה מאלה. בכל הזמנים שהוא מצליח לזכרם ברור, לא היה די אוכל, לא היו די גרביים ותחתונים שאינם מלאים חורים, הרהיטים היו כולם מרופטים ורעועים, החדרים לא מוסקים כל צרכם, הרכבות התחתיות דחוסות, הבתים מטים לנפול, הלחם כהה-גוון, התה מצרך נדיר, כמות לא מספקת של סיגריות – שום דבר לא היה מצוי בשפע ובזול פרט לג'ין סינתטי. ואף שההרגשה החמירה, כמובן, ככל שהיה הגוף מזקין, כלום לא סימן הוא  ש א י ן  זה דרך הטבע, אם לבך מתחמץ מאי-הנוחות והזוהמה והמחסור, מן החרפים שאין להם סוף, מדביקותם של פוזמקאותיך, מן המעליות שאינן פועלות, מן המים הצוננים, מן המרק המקהה שיניים, מן הסיגריות המתפוררות, מריחות הפיגולים של התבשילים? מדוע אתה חש שכל אלה הם ללא נשוא, אלא אם כן חבוי בך זכרון שבטי קדום שפעם היו פני הדברים שונים?"

(מתוך 1984, ג'ורג' אורוול)

רשימה אחרונה - נובלה בהמשכים

רשימה אחרונה – פרק 7

את יודעת מה הכי מרתיח אותי. שאת כבר יודעת שאת טועה, ובכל זאת, את מתעקשת להשתכנע. אפילו שאת כבר מתחרטת. אורזת ומתחרטת, מתחרטת ואורזת. חמוֹרה אמיתית.

אני אגיד לך בדיוק למה. כי כל החיים הכניסו לך לראש בכל מיני רמיות וסיפורי מעשיות שאם לא תהיי אשת העולם הגדול, אם לא תהיי גלובלית ורב-תרבותית, חייך יתבזבזו בדלות חדגונית ואת תהיי אישה סתמית נצבעת באפור. אם לא תשלחי זרועות לכל הכיוונים במין מחשבה גאוותנית וחזירית שהכל נועד לך וממתין לבואך אליו, לנסותו, תמותי בתחושת פספוס איומה. הרי את חיה בעולם הזה, אמרו לך כל הזמן, והוא כל כך עשיר ורחב ידיים, ויש בו מגוון של חיים, ומגיע לך, את חייבת לעצמך לחוות הכל. לא רק לראות את זה בתמונות ולשמוע ולקרוא סיפורים של אחרים. את חייבת להיות בעצמך בהמון מקומות, להשתקע במגוון אורחות חיים, להתנסות בהמוני דברים, כי את אישה משוחררת וחסרת גבולות. את נפש חופשייה, לא איזו עקרת בית פרובינציאלית שמתמכרת להרגלים ולשגרה ומתכנסת ברבות שנותיה בחיק משפחתה ובסדר יומה ובתחביביה ובתחומי עניינה ומוצאת שם את כל החום והגירויים שהיא זקוקה להם. את לא כזו, את אישה מודרנית, מוכשרת, אינטליגנטית, סקרנית, את צריכה לנדוד בעולם כדי לשאוב השראה, להניע את מנועי המחשבה והיצירה. ככה אמר לך הכל, כל הזמן.

אבל את כאן. כאן התרקמו להם במלאכת מחשבת עדינה ושברירית החיים שלך, במקום הצפוף והגס והרמסני הזה, הדביק ודהוי מרוב שמש. כאן האישה שאת אוהבת, היחידה שאי פעם אהבת באמת. זו שהשלווה השמיימית שלה, הפנורמית, הייתה מערסלת אותנו כמו פעם, זוכרת. תדעי לך שאני לא אסלח לך בחיים אם נאבד אותה הלילה לתמיד, אם הגאווה שלך והגרגרנות שלך והאגו המחורבן שלך יעלו לנו ביעל. אני אשנא אותך על זה. ואת הרי רוצה להישאר, זאת האמת. בית לך כאן. העברית שאת כל כך אוהבת, לדבר בה, להקשיב לה, ואמא, שבשנותיה האלה, של בדידות ודעיכה, את יודעת שאסור לנו לזנוח אותה כי זה לא מוסרי ולא אנושי ולא חומל, ורשת שלמה של קשרים שייפרמו לנו אם ניסע. אז מה, אבל אלה אנשים שאנחנו אוהבות, וגם אנחנו משתנות, איתם, לידם, הם מכירים אותנו. זה דבר כל כך יקר.

אבל את אורזת. כי בסרט שאת רואה כשאת מביטה בעצמנו מהצד, בספר שאת כותבת כשאת מלווה אותנו משולינו ובוחנת, ומתרשמת, ורושמת רושמת רושמת את הרשימה הזאת המחורבנת, שם נסיעה היא בחירה יותר מוצלחת. מעניינת, דרמתית. מרהיבה. ואת קונה את הרושם השקרי הזה, הצלופן הצבעוני הזול הזה שמרשרש ומכסה את החיים השקופים המוחמצים שלנו. את נוסעת אל מחוץ לחיים שלנו בידיעה ובכוונה תחילה. זה מרתיח אותי. כמו המשפט הזה בספר האחרון, "אותה תחושת חסד של זה שוויתר לגמרי, עד שהוויתור עצמו נהפך לו לגדול ולמאושר שבנצחונותיו." לוזרית.

תכתבי את זה, תכתבי. תכתבי שאת כבר מנחשת, בגוף, את הגעגוע. את חושבת על דליה ועל אודי ועל מאיה ואת כבר מרגישה עד כמה זה יחסר לך. האנשים הקרובים. תכתבי שמאז שנולדו להם ילדים, לכל החברים שלנו, הם נראים לך קצת יותר מאושרים. לא, לא ממך, בכלל. כאילו נפתח לפניהם איזה אופק חדש והוא מציל אותם מהייאוש הזה, שלך. החיים שלהם נראים לך מתמלאים במשמעות ומקבלים כיוון ותנופה שכבר התחילו לאזול. אבל אותך זה מדכא. את מרגישה בת עשרים עדיין, לא ויתרת על כלום, ונדמה לך שיותר מהכל זה ויתור, הילדים האלה. פרס ניחומים. ניסיון להפוך דף, להתחיל מההתחלה ולתת למישהו צ'אנס לחיים יותר טובים, כי הם על החיים שלהם כבר ויתרו. לא, נו, את יודעת על מה אני מדברת. הלהט הזה, מניפת הסיכויים הענקית הזאת שעוד אפשר לשלוף ממנה איזה פול האוס. הם ויתרו על זה, זזו מהאמצע. ואת לא מוכנה עדיין לזוז מאמצע חייך, לא מתחשק לך ללדת מישהו אחר. אף פעם לא רצית את זה, לא חלמת את זה, לא עניין אותך להקים משפחה. רצית לכתוב ספרים. ולא יצא.

תכתבי פאוזה. תכתבי, יושבת ופוכרת ידיה ולוטשת עיניים בחלון. ומה בחלון, את תכתבי את האמת, תכתבי שיש כאן צינור רקוב וסורגים וטלאים של טיח ותריסים שבורים, או שתכתבי דווקא את הברוש הרחוק ואת הענן הסגול השט לעברו ואת הפרגים בחצר של הבניין. תכתבי מה שאת רוצה, את יודעת מה, מה אכפת לי, אבל תכתבי גם את זה, אותך ככה. תכתבי יושבת ומרגישה את החלום שלה נרקב. האופטימיות שלה מתחלפת בגעגוע כרוני וחייה נהיים בריחה ובושה וייאוש.

קשה, אה. לא נרשם לך מרוב שהיד שלנו רועדת.