רשימה אחרונה - נובלה בהמשכים

רשימה אחרונה – פרק 8

טוב, די. נמאס לי, די. איפה הכפכפים. איפה שמנו את הכפכפים. הולכות לפיצוצייה. אני לא יכולה להיות פה ככה אפילו עוד דקה, אני חייבת החוצה. רע לי, אני מרגישה זוועה, בא לי להרוג אותך ואני מתגעגעת ליעל. אני לא מסוגלת לחשוב מרוב שאני רוצה לראות אותה רוצה לראות אותה רוצה לראות אותה. ואני רוצה סיגריה. הנה. אז מה, אז מה, אז פתחתי עוד ארגז, אז מה. אני רוצה לצאת אני אומרת לך.

את מריחה את זה. מריחים את סוף הקיץ. אני מתה על הריח הזה, של עונות מעבר.

תראי את הרחוב הזה, איך הכל כאן מוּכּר. זה מה שממית אותך, לאט לאט, יום יום. האותו-הדבר הזה. אבל זה יהיה בכל מקום שנהיה בו, את יודעת, פתאום הוא יהיה לך מוּכּר מדי. תמיד היית כזאת, מתרגלת מהר, משתעממת. כל צליל שהרחוב הזה מפיק את כבר יודעת. עקבי השכנה מלמעלה, טריקת דלת הכניסה לבניין זרוקה בחדר המדרגות, הטוסטוס שחונה לנו ליד החלון, רחש גלגלים על הכביש הסדוק הזה, הציפורים, הכלבים, הילדים, אפילו הדהוד הרחובות הרחוקים. והמדרכות, והצמרות ופקעות השורשים, ונפילת האור מהירח ומפנסי הרחוב, ריח הבישולים, המרפסות, אדני החלונות וחריקות שערי הבתים הקטנים, הכל את כבר יודעת. עוברת כאן כמו מתוך שינה.

זוכרת איך אהבנו את המקום הזה כשרק הגענו. נחתנו כאן כמו בחדר מרופד עם דעיכת הסחרור המבהיל, המורט עצבים, של הסוּפה, וכל מה שיש כאן היה אז לגמרי חדש. הרגשנו התחלה של משהו אחר לגמרי וזה הקל עלינו, השינוי המוחלט. הכי אנחנו אוהבות מעברים חדים. ככה כמעט לא נשארים סימנים, כאילו הזינו, כאילו רק נדמה שהיה. התכרבלנו בשקט הזה ובשוליוּת המקום הזה, כל השאון של המרכז ושל חיינו הקודמים היה רחוק, נשכח. היינו שוכבות על הספה הירוקה המוקפת חלונות ומביטות בצמרת הברוש בפינת החלון ומנחמות את עצמנו, כמו לטיפות מבפנים, יהיה בסדר, נהיה בסדר, יהיה בסדר, יעבור. זוכרת. פעם, לא מזמן, היה לנו פה טוב. זה נורא, איך להכל מתרגלים בסוף. באיזו טבעיות הכל נהיה סתמי. כל ברק סופו להתעמעם.

הי. מרלבורו לייט ומצית. סתם, הפּוּשטית הכתומה הזאת, שם. הכול אחלה. לא, רק שטר של מאה. מה, אתה רציני? כבר דיברנו על זה, אמרתי לך שלא. איזה אמריקה, רמת גן. כמעט בני ברק מרוב שרמת גן. אני באמת לא יודעת מה להגיד לך. דווקא יש פה כמה ג'ינג'ים, לא? אתה עקשן, אה. תודה. לילה טוב.

הורג אותי הטיפוס הזה. לפחות פעם בשבועיים אנחנו בפיצוצייה הזאת ובכל ביקור שלישי הוא מתעקש שאנחנו קנדיות. קנדיות. איזה לוק יחודי יש לְקנדיות? סתם קשקשן, אבל איך זה תמיד מחמיא קצת. כשאומרים לנו שאנחנו לא נראות מכאן. מה זה, למה. בגלל הזיכרון שבא פתאום. זה בטח הריח. ריחות תמיד מעוררים אצלנו מחדש איזה פעם מזמן. אבל דווקא עכשיו, לא יכולת לחכות עם זה שתי דקות שניכנס הביתה, אין לנו אפילו במה לנגב. טוב, לא נורא, לפחות שקט ריק כזה, כמו כל הערבים כאן, בלי אנשים. אפשר לבכות ברחוב בלי להתבייש. רק תאורת פנסי רחוב והבלחות עטלפים. והנה פֶפֶר, תראי אותו, חמוד כזה, תמיד על הג'יפ. איך הוא בא להתלבש לנו על הלטיפה. תני לזה. תני לזה. לפרווה. למקצב הקבוע של הנגיעה. תראי איך הוא מסור לליטוף, מתעגל לעברו. תני לזה. תלמדי ממנו משהו. בואי, בואי נשב לידו, נעשן.

את אוהבת את זה קצת. לנשוף ככה את העשן שלי בכובד ראש. לא התבגרת עדיין, לא ויתרת על המחשבה הילדותית שכאב וקדרות זה הרבה יותר מורכב, הרבה יותר מודע. לא הבנת עדיין את החוכמה הגדולה, להיות שבעת רצון. את תמיד בוחרת בדרך הקלה, הבכיינית, בורחת לתסכול המייאש כאילו זו הברירה היחידה של מי שלא בוחר לחיות בהדחקה. תפסיקי להתפלש בזה, את כבר יודעת שזה אף פעם לא נגמר טוב.

יעל הייתה מפרקת לנו את זה לחתיכות. היא הייתה לוקחת את העצבות הזאת ומפוגגת אותה בעדינות, כמו שתמיד ידעה לעשות. הייתה מראה לנו, בלי פטרונות ובלי אלימות, בסבלנות אין קץ, את היופי המניח את הדעת של כל מה שפגום וחלש וחלקי. הייתה מזכירה לנו שגם זה חיים. האישה הזאת אוהבת את החיים, את האנשים, עם כל הקלקולים שבהם. הענווה שלה מרהיבה. שמחת חיים לא מרוב בורות זה דבר כל כך נדיר. כל כך הרבה יותר מקסים מהדיכאון הקיומי המעפן הזה שלך. והיא כל כך הצחיקה אותך, זוכרת, צחקת איתה כמו שלא צחקת מימייך. היא אוהבת אותנו במין טבעיות חסרת מעצורים והיא היחידה ש– מה את עושה. בסדר, רגע, לא כל כך מהר, אין לי אוויר וקצת מסתובב לי הראש. חכי שנייה, נו, לאט, אני תכף נופלת. לנשום עמוק. לנשוף לאט. לשאוף. עמוק פנימה את הריח. לנשום את עונת המעבר אל תוך הריצה הזאת. לא ליפול. הנה, הנה, אני פותחת, משוגעת, פותחת, מה קרה לך. מוכרחה לכתוב מה.

יופי, סיימת לשורר את דכדוכך הבנאלי? הוקל לך? את מביכה אותי, בחיי. זה לא נעים הקלישאה הזאת. תרכיז רחמייך העצמיים בשיא תפארתם. הנה, רשמנו גם אותם. מותר, בטח מותר, אבל לא לאורך זמן. פורקן, וזהו, אחרת זה מסרבל את התנועה. רוב האנשים אחרי גיל שלושים מצליחים להסתדר גם בלי זה, אבל אם את מוכרחה, שיהיה. לא, ברור, לא הדכדוך, השירוּר הזה שלו, על זה הרוב מצליחים לוותר. הבינו, סיימו להתרגש מזה.

לא משנה. עכשיו יש לך גם את זה כאן ברשימה. אמת מאוד יסודית ומקיפה את מתעדת בפנקס הקטן הזה שלך. עכשיו אפשר להתקדם? אפשר לדבר ברצינות על הנסיעה הזאת?

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s