רשימה אחרונה – פרק 10

אבא, בטח אבא. גיבור הסיפור הזה. הפחד הכי גדול שלך.

תכתבי. נולד פה בשנות החמישים לשני צברים, הוא רס"ר בחיל אוויר, היא מוכרת בחנות ספרים. סיים תיכון בקושי, התגייס לנח"ל ומשם המשיך לשריון, התחתן, נלחם במלחמת יום הכיפורים ואז אנחנו נולדנו לו, נלחם במלחמת לבנון ואז נולד לו ערן, עבד בבנק כי פתאום הוא נאלץ לפרנס משפחה, אבל אז חשב שהשעמום יוציא אותו מדעתו לתמיד אז הלך ללמוד בקורס מדריכי טיולים והתחיל לרדוף אחרי הכסף. זה היה בסוף שנות השמונים, כשהתחילה כאן החזירות הגדולה, כשנהיה נורא מקובל לרצות להביא את המכה. הגלגול הפרימיטיבי של האקזיט. עבודה קשה נהייתה מושג מיושן, נלעג, בזוי כמעט. הכבוד הגדול היה טמון במכה אחת גדולה. לקנות את הדבר הנכון ברגע הנכון ואז למכור בזמן, לפתוח עסק שיתגלגל בו מלא כסף, לייבא, לייצא, לשווק. בהלת המכה.

דווקא היו לו כמה רעיונות טובים לאבא, אבל היה ביש מזל. היה לו מה לתת, אבל איש לא רצה לקחת. ואז הוא מת. ומזה את הכי פוחדת, כמו כולם. שאיש לא ירצה מה שיש לך. שלא תגיעי אף פעם ללב של אף אחד.

הוא לא ידע בדיוק מה, אבל היה לו נורא ברור איך. הייתה לו התמונה הזו, התמונה הארורה הזו שממררת את חייך כבר שנים. דימוי של אושר. הוא אסף דימויים של כל מה שקסם לו, כל מה שדימה לו את החלומות הכי פרועים, והוא ננעל על זה ורק על זה וכלום חוץ מזה לא חדר את קירות הרעב והזעם.

בהתחלה הוא רצה לפתוח אספרסו בר בתל אביב כשכולם עוד שתו פה רק בוץ ונס של עלית וקפוצ'ינו עם קצפת בקפולסקי ובאפרופו, בכוסות זכוכית גבוהות. היה חוזר מהנסיעות שלו לאיטליה עם הקבוצות ומספר לאמא איך מורידים שם כוסיות של אספרסו בעמידה בדרך לעבודה, לא יושבים שעתיים על ספל של הפוך, ניגשים לבר, מזמינים אספרסו, הופכים אותו לתוך הפה וממשיכים. הוא חיפש כסף כדי שיוכל לעשות את זה, אבל לא מצא. אחר כך רצה להוציא לאור מגזין כלכלי, ואז לפתוח בית אבות, ובסוף כבר נסחף לכל מיני הרפתקאות מטופשות, נסע להודו, רצה לייבא אביזרים לרכב, שקע בחובות שהטביעו את כל המשפחה, ערער לאמא את כל שיווי המשקל, עישן כמו מטורף, חטף סרטן בגיל 45 ומת אחרי פחות משנה.

מה דעתך על זה, לא סיפור. למה זה מעניין פחות מסיפור על האיש שהקים פה את הרשת הראשונה של האספרסו ברים ונהיה מזה מיליונר, או מסיפור על מישהו שחטף סרטן אבל החלים ופצח בחיים חדשים, או מסיפור על ילד מופרע שבגיל 25, אחרי מסלול קצונה, השלים בגרויות והלך ללמוד רפואה ונהיה דוקטור. תגידי לי מה מעניין בסיפורים המחורבנים האלה. כוחה של הרוח האנושית וכל השטויות האלה, את לא קולטת שמוכרים לנו זבל, מאכילים אותנו בכפית בסיפורי מעשיות על אנשים שיש להם מזל במקום לספר לנו איך החיים נראים באמת. החיים, החיים, ככה הם נראים. הדירה הנעזבת הזאת והמזוודה המטונפת הזאת והשפה החתוכה שלך וכל מה שאת מרגישה עכשיו וכל מה שהביא אותנו לכאן.

עכשיו תכתבי איזה הרהור על שברו של חלום ונוכל להמשיך, ותכתבי קצת יותר מהר, כי לפנות בוקר הטיסה ובקצב הזה לא נספיק הרבה.

תכתבי שכמעט הכל עניין של מזל. שעל כל סיפור הצלחה יש מאות אנשים, מה מאות, אלפים, מיליוני אנשים מוכשרים, חרוצים, יצירתיים, שאפתניים, שמסתובבים בבית בין כל הקירות ומנסים להבין איך זה קרה, איך מהחלום שלהם נהיה סרטן. זה הנתיב האחר, השוליים של הסיפור האמריקאי, רצועת האספלט בין הכביש המהיר והתהום שעליה לא מספרים הרבה. כי זה אמיתי מדי, מבאס אנשים שרוצים לחיות בסרט. זה קשה לעיכול, נתקע בגרון.

וכאן, במקום הפצפון והפסיכי הזה שכל כך מנסה להיות מדינה מערבית מודרנית, עם בתי קפה ושבילי אופניים ואופרה ומחלפים וגורדי שחקים וקניונים, כאן אין שוליים. הכל מיינסטרים, רב מכר שובר קופות. פה חיים בסרט כל הזמן, אבל סרט הוליוודי. לא אוהבים כאן אינדי אוונגארד. אז בסוף התייאשת מרוב שהפער ענק, בין המציאות והסרט, הפער הזה כבר חורה לך. ובא לך לדבר על זה אז באתי, כי את לא יכולה לדבר על זה בלעדיי. את צריכה אותי כדי לעשות חשבון נפש.

כי המקום הזה שחק אותך, הרגיל אותך לנואשוּת כאילו רק שתי ברירות יש כאן, לחיות בסרט או לחיות בחרדה. אין כאן לגיטימציה לאנשים מהורהרים מדי. קוראים להם בכיינים תבוסתנים וצורחים עליהם, מקרוב, עם אצבע מתנפנפת להם מול העיניים, שזאת מדינת מלחמה. לא באנו לכאן להתפלסף ולהתבכיין, באנו להילחם. מלחמה צודקת, כמובן. ככה זה, הגורל היהודי. שונאים אותנו, כולם, רוצים לחסל אותנו, אנחנו האמ-אמא של האנדרדוגז ובמקום הזה, בבית שלנו, יש זכות קיום רק לחזקים שבינינו. לא רוצים כאן חלשים, מתלבטים, תוהים, מיוסרים, לא רוצים כאן אנשים שחושבים שאולי אנחנו טועים. לא סובלים אותם. רוצים כאן רק את אלה שיש להם דעה נחרצת שהם יודעים לצעוק בקול מורם עם אצבע מתנפנפת, לנצח את כל הקולות האחרים, רוצים כאן רק כאלה שמשוכנעים בצדקתם ושיש להם את הכוחנות מצדה-שנית-לא-תיפול-ולא-נלך-כצאן-לטבח הזאת בעיניים. וכסף. וכח. רק כאלה מותרים כאן. ואת לא כזאת. אין לך שום דבר מאלה. יש לך בעיקר קשר חזק, מורכב וטעון, למקום הזה, והרבה ספק ושאלות. אז בגלל כל הבריונים האלה את יושבת כאן הערב עם השאריות שלנו בשמונה ארגזים, ואיתי, ועם הדרכון האירופי שלך. מחכה לטיסה. מרגישה מגורשת.