ביום רביעי האחרון, זמן קצר אחרי שהתייצבתי במשרד, חניתי את אופניי וסיימתי לקלף מעליי את המעיל ואת הצעיף, התקשרה ד' ושאלה אם אני מכירה את ירונה כספי. "שם יפה", אמרתי לה, "מצלצל מוכר, כמו משהו ששמעתי, אבל אני לא בטוחה. מי זאת?" ואז ד' סיפרה שקראה כתבה בעיתון באותו בוקר על אלבומה החדש "מאפיה של אישה אחת" (פראפרזה על שם השיר של רוני סומק "מאפיה של איש אחד", שמבוצע באלבום). "את יכולה לשמוע כמה דוגמאות באינטרנט", הציעה ד', והוסיפה שההופעה לרגל השקת האלבום צפויה להיות הופעה שכולה שירי משוררים. "אני מזמינה כרטיסים." הודעתי לה. יום ההולדת של ד' התקרב, מצב הרוח שלי היה הרפתקני (…) והתחשק לי להפתיע את עצמי. אז במסגרת ההרפתקנות הסולידית בעליל שלי נמנעתי מלשמוע אפילו שיר אחד של כספי לפני ההופעה וקיוויתי שאהבתי לשירי משוררים היא ערובה מספיק טובה לערב מהנה.
וכך, בבוקרו של יום ד' אחד, גיליתי באיחור שתמיד עדיף על לעולם-לא מוזיקאית מוכשרת להפליא שיצרה אלבום יפהפה ולחצה לי על כל הקלידים של הלב. שירי אהבה ושירי שיגעון, שירים שנכתבו בעברית ושירים מתורגמים מרוסית, מפולנית, מערבית, מגרמנית, שיר של דוד אבידן, שיר של ויסלבה שימבורסקה ושיר של ברטולד ברכט.
"כספי פועלת בשולי המוסיקה הישראלית מאז שנות ה-90" נכתב עליה בכתבה שקראה ד' באותו הבוקר. אז אמנם שולי המוסיקה, חשבתי לעצמי, אבל בכל זאת, כתבה בעיתון גדול, מופע השקה לאלבום חדש, אני בטח לא היחידה שמגלה אותה הבוקר. התקשרתי ל"לבונטין 7" להזמין כרטיסים כדי להבטיח שלא אגיע לשם ואתקע בלי. אבל בערב גיליתי בדיוק מה פשר המילים "שולי המוסיקה הישראלית". קהל דליל התפזר באולם המרתף הקטן, והמראות הזכירו קצת מסיבות כיתה מפעם, באולם בית הספר. בפינת האולם ישבה כספי והתראיינה מול מיקרופון ומצלמה וכשסוף סוף עלתה לבמה עם נגניה התקרבו לעברם שלושה צלמים לתעד מקרוב את ההופעה. משהו נראה מוזר, כמעט כאילו אין שום מִתאם בין כמות הקהל לגודל האירוע. כספי פנתה אלינו ושיתפה אותנו בהתרגשותה, ומיד עם הצלילים הראשונים התמלא המרתף אווירה של רוק. מידת מה של מבוכה בגלל מספרם הקטן של האנשים שנדדו בחלל האולם כאילו מנסים למלא אותו, התפוגגה אל תוך המוזיקה ובאיזשהו שלב אפילו אני, מעריצה טרייה, הפסקתי לתהות. היא בטח רגילה, אמרה לי ד'. אולי ככה זה "בשולי המוסיקה הישראלית".
כספי ניגנה ושרה, רקדה, ירדה אל הקהל להתערבב בו קצת, ושבה אל הבמה, אפילו תקלה חשמלית בקלידים לא פגמה במהלך ההופעה, "אנחנו עושים פה אקספרימנט קטן", אמרה וניגשה לנגן שיר שבליווי הצליל הלא מתוכנן של הקלידים נשמע קצת כמו הומאז' ל"דלתות", ואחר כך אמרה שהיא לא יכולה להתאפק ושרה את "חוף" של רפי וייכרט בלי ליווי מוזיקלי, רק עמדה לבדה מול המיקרופון, מול הקהל, והגישה לו את מילות השיר. "כמה אומץ צריך כדי לעשות דבר כזה", אמרה לי ד' ומחאה כפיים במרץ. בכלל, היא פיזרה שם בנדיבות ובהתלהבות "ווהו!"ים ומחיאות כפיים כי הרגישה שאין מספיק כאלה, הקהל היה עייף ומנומנם מדי לטעמה. "מה זה הדרן אחד?" שאלה אותי בסיום ההופעה, "איזה מין קהל נותן לה ללכת אחרי הדרן אחד? זהו? מעילים והביתה?", ולפני שהספקתי לסקור את הקהל ולהחליט אם להפסיק למחוא כפיים, נדלקו כל האורות. ההופעה הסתיימה. יצאנו ורכשנו את האלבום ונסענו להקשיב לו בבית. וגם עכשיו, שעה שאני כותבת, הוא מתנגן בלופ כבר פעם רביעית. ובכל פעם שכספי מרימה את קולה ומושכת את ה"ותקווה" ב"מחסן ישן של כלים", אני מתרגשת מחדש.
ההופעה היתה אמנם אינטימית וקטנה, מול קהל של כמה עשרות בודדות בלבד, אבל בקלות אפשר היה לעצום עיניים ולדמיין את השירים האלה מרעידים רצפת רחבה גדולה מלאה רוקדים. שום דבר שולי לא היה בם.
לא כל זמר ומוזיקאי מוכשר הוא גם משורר, ולא פעם קצב מחשמל וביטים עמוקים ומוזיקה שאפשר להיאטם בה הרחק מלחצי היומיום, מחפים על שירה די דלה. אין המוני שירים מושרים בעברית שבהם המילים מרגשות ומכנסות אל תוכן את כל התחושות והזכרונות ברגעי ההאזנה לא פחות מכפי שהמוזיקה מצליחה לעשות זאת. וירונה כספי באלבומה החדש עושה את זה היטב. כמו שהיא אומרת בסיום הכתבה, "זה אלבום מוסיקה לפני הכל. לא משהו שבא לקדש שירת משוררים. האמירה המוסיקלית בו לא פחות רחבה ועמוקה, אלא שהמלים של השירים פשוט ממש טובות. אני מאמינה בכל מילה שאני שרה."
מחסן ישן של כלים מאת יהודה עמיחי, מתוך: "שירי אהבה"
לפני כשבוע ישבתי עם ד' במסעדה בדרום תל אביב. לידנו התיישב גבר עם עיתון אותו היום וקרא כותרת על דפני ליף שפונתה מדירתה השכורה וביקשה לארגן הפגנה במוצאי שבת. "בכל פעם שהבחורה הזאת מפונה מאיזו דירה, כל המדינה עוברת טלטלה." הוא מלמל בארשת רצינית לכיוון הבחורה שישבה לצידו, וד' צחקה בקול. "סליחה", אמרה לו כשהפנה לעברה מבט מופתע. "זה היה מצחיק."
הנימה המלודרמתית המבוהלת של הדאחקה הזאת הזכירה לי קצת את הציניות הזחוחה בתגובה השלטונית למהפכה שהחלה כאן לפני כחצי שנה. במקום להתפנות סוף סוף לסוגיות הבוערות בחיי היום-יום של אזרחי המדינה, הסתערו המחוקקים על סוגיות לאומניות ומיהרו לנופף בדגלי ההפחדה המוכרים לעייפה של שליטים ושל ממשלות שאין להם מושג ירוק איך לטפל בבעיות האמיתיות. זה היה פחות מצחיק.
בחודשים ובשבועות האחרונים מרבים להספיד את המחאה. להסתלבט על סמליה ועל הישגיה, לבוז לנאיביות של מחולליה, לגחך לנוכח אזכוריה כאילו הייתה טרנד חולף שכבר יצא מהאופנה והוא פאסה-קומפוזה. אבל אם מעמיקים מעט מתחת לפני השטח, לא קשה להבחין בה. היא אמנם לא מרוחה על כל שערי העיתונים ואתרי החדשות, היא כבר לא מוציאה מאות אלפים לרחובות והיא לא שפוכה בשדרות רוטשילד כפיצוץ הגדול ביותר בתולדות המוביל הארצי. אבל מי שבוחר להתייחס למהפכה הזו רק דרך הסמלים שיצרה לה התקשורת, ולשפוט אותה רק לפי הממדים של הפגנות שנקשרות בשמה ושל כותרות בעיתונים, עושה לה רדוקציה מעוותת ומפספס את עיקרה בקילומטר בערך.
מספיק נאמר ונכתב כבר על הישגיה ארוכי הטווח של המחאה החברתית (בארץ ובמקומות נוספים בעולם) שרחוקה עדיין מלהסתיים. השינוי שהיא חוללה ומוסיפה לחולל הוא שינוי עומק הדרגתי בתפיסת המצב הכלכלי והחברתי, בתחושות של בדידות וייאוש וסולידריות ורצון לשנות אל מול הרצון לעזוב, בהרגלי הצריכה, במידת המודעות וההדחקה, ובסדרי עדיפויות שמתארגנים מחדש לפחות בקרב חלק מהאזרחים, ואולי תהיה להם השפעה על תוצאות הבחירות הקרובות לכנסת. אולי לפחות על אחוז ההצבעה.
אחד הרעיונות שעלו, בין רבים אחרים, במהלך ימי המחאה הראשונים, היה רעיון השקיפות. רבים מוטרדים מכך שבעידן הנוכחי שבו אמצעי הכוח העיקרי שיש לאדם הוא כספו, ארגונים עסקיים רבים, גופים ציבוריים ואינספור חסמים ביורוקרטיים מעמעמים את נתיבי הכסף היוצא מכיסו של האזרח ומקשים עליו לדעת מה יעדו הסופי של הכסף הזה – מי מרוויח אותו, מי נהנה מפירותיו, היכן הוא מושקע. רעיון הקואופרטיב – גוף שיתופי שמאפשר לחבריו לקדם מיזמים חברתיים לפי השקפתם, עשה סוג של קאמבק והציע אלטרנטיבה עסקית מעט יותר קורצת משלל חברות ותאגידים שמטרתם היחידה היא מקסום רווחיהם של בעלי המניות.
אתמול השתתפתי בחוג בית אצל גילה, אמא שלי. כשהתקשרתי אליה לפני כמה שבועות לספר לה על כתבה שקראתי בעיתון, הצלחתי להלהיב אותה אפילו יותר מהצפוי. הידיעה על קואופרטיב "שלנו" כמעט הפילה אותה מהכיסא. הדברים שקראה שם, ובהמשך גם באתר הבית של הקואופרטיב, היו בסיס אידיאולוגי ומעשי שהיא מחפשת כבר שנים להשתלב בו כדי ליישם בפועל את תפיסת עולמה, כדי להשתמש בכסף כדלק לפעילות חברתית ולא סתם ככלי למינוף או ליצירת עוד כסף.
בגלגולם המיושן, קואופרטיבים הם בפשטות חברות בבעלות עובדיהן. כל אחד מהעובדים מחזיק במניה של החברה, יש לו זכות הצבעה שווה בבחירת הוועד המנהל והוא זכאי גם ליהנות מרווחי החברה המתחלקים באופן שווה בין עובדיה. בגלגול המודרני יותר, המותאם למציאות הכלכלית והתרבותית הנוכחית, קואופרטיב הוא איגוד שמבקש להיטיב לא רק עם החברים בו, אלא גם עם הסביבה ועם הקהילה, בכך שהוא מייצר אלטרנטיבה שמאפשרת צרכנות בעלת ערך מוסף – השקיפות שקואופרטיבים מחוייבים לה מאפשרת לכל חבר בהם לדעת לאן הולך הכסף שלו, לשלוט באפיקי ההשקעה וכך לעצב בפועל מודל כלכלי שאינו חזירי-אגואיסטי. קואופרטיב מציב לעצמו דרישות רחבות יותר מ"מקסום רווחים" – המנטרה של כל חברה עסקית – ופועל תוך שמירה מירבית על הסביבה הטבעית ועל האתיקה והמוסר בתחום יחסי העבודה בתוכו ובתוך הגופים שעמם הוא משתף פעולה בפעילות השוטפת. יתרה מכך, רווחי הקואופרטיב לא מושקעים באג"ח או במט"ח כדי לייצר לחברים בו עוד ועוד הון פרטי, אלא מתועלים לקידום פרויקטים שתואמים את השקפתם האידיאולוגית של חברי הקואופרטיב ומאפשרים להם לפעול, להוות מנוע כלכלי-חברתי, כשהמטרות החברתיות הן-הן מטרת הפעילות, והכסף, ככורח המציאות שאנו חיים בה, הוא רק הכלי למימוש היעדים.
האכסיומה הקפיטליסטית המודרנית שהתקבעה בתודעתם של רבים, מביני דבר כהדיוטות, שלפיה ארגון עסקי מחויב בראש ובראשונה לשורה התחתונה של הרווח, אינה עמוד האש של הקואופרטיב. בפעילות העסקית של קואופרטיב יש מוטיבציה ערכית, ותכלית הרווחיות שלו אינה למלא כיסים וחשבונות בנק של אנשים פרטיים, אלא לאפשר לו לפעול מבלי להיות תלוי בתרומות, בבעלי הון אינטרסנטים ובגופים ציבוריים מסואבים.
קואופרטיבים רבים קמו בשנים האחרונות בארץ ובעולם. המגוון רחב מאוד, החל מקואופרטיבים קטנים דוגמת זה וכלה בארגוני גג גדולים דוגמת EACB – איגוד הבנקים הקואופרטיביים האירופי שנוסד בשנת 1970 מתוך מטרה לקדם כלכלה שיש בה אחריות חברתית, קשר ישיר עם הלקוחות ומחוייבות להשקעה ארוכת טווח.
נציגי קואופרטיב "שלנו" שהגיעו לשוחח איתנו עשו זאת, כמו את שאר המלאכה שהם עוסקים בה בחודשים האחרונים למען קידום הרעיון שהם מאמינים בו בכל לבם, בהתנדבות. איש גם לא יכול להבטיח להם שמאמציהם ישאו פרי. והיכולת הזו של אנשים בעלי ניסיון חיים עשיר ורקע מרשים בתחומי שוק ההון והפרסום להאמין ברעיון חברתי היא אחד הפירות היפים ביותר, לדעתי, שהצמיחה המהפכה הזאת. לא מדובר בילדי פרחים – חבורת האנשים שעומדת מאחורי קואופרטיב "שלנו" יודעת דבר או שניים על המציאות הכלכלית ועל כוחות השוק הפועלים בה, אבל האמונה והמסירות שלהם לרעיון שהם מקדמים הצליחו לשכנע אפילו את הספקן הכי חשדן שהיה נוכח אתמול בחוג הבית. הרצון ליצור עתיד טוב יותר, לעצב חברה סולידרית יותר, גרגרנית פחות, ולטפח חשיבה סביבתית וחברתית לטווח ארוך, כל אלה נראים לי כמו ההשקעה הכי נבונה והוגנת בעולם, וכשמאחורי כל המילים היפות האלה והרעיונות האנושיים האלה עומדים אנשים מעשיים וחרוצים שמוכנים להשקיע מזמנם וממרצם כדי לקדם אותם בלי כל תמורה מובטחת, אני נשבעת שזה מחזק בי את האמונה בבני האדם. ודאי שקניתי מניה בקואופרטיב (בעלות 1,000 ש"ח). אם יש משהו שלדעתי ראוי להשקיע בו, הרי שזה בדיוק זה – צורך אמיתי בחברה הוגנת ואנושית שאפשר לחיות בה במידה של שקט נפשי בלי לחוש כל הזמן את הקוטביות האיומה שג'קי גורן רוזנבלום התייחסה אליה כשאמרה שבכל פעם שהיא קונה משהו בארץ היא מרגישה אחת מהשתיים – או שיצאה פראיירית או שדפקה מישהו אחר. זה ממש לא חייב להיות ככה, מהקונספציה הזו מוכרחים להשתחרר.
גורן רוזנבלום. "אנחנו אנשים ריאליים. קבענו לעצמנו לוח זמנים להשגת יעדים של גיוס חברים, ואם זה לא יצליח, נסגור את העסק. אבל לפחות נדע שעשינו כל מה שיכולנו כדי לגרום לזה לקרות."
היתרון של קואופרטיב לעומת חברה בע"מ טמון באג'נדה החברתית שלו. קואופרטיב, בניגוד לחברה עסקית, אינו חותר לצמיחה לשם צמיחה וההצלחה שלו לא נמדדת ברווחים שגורפים חבריו, אלא בכך שהוא מאפשר להם הישג הרבה יותר משמעותי ובר-קיימא מפלוס בעובר-ושב: היכולת לנקוט עמדה ולהתייצב מאחוריה, לשים את הכסף איפה שהפה. וכל עוד האג'נדה החברתית אכן עומדת יציבה, ומובילה בפור ענק, בראש רשימת היעדים של הקואופרטיב, הוא יכול להיות גוף מיטיב רב עוצמה. אבל בדיוק באותה מידה, אם תאוות בצע לצד ראייה תועלתנית וקצרת טווח משתלטות על האג'נדה, מוטב לעשות מה שעשו לא מעט קואופרטיבים ישראליים בעבר, ולהירשם כחברה בע"מ. כמו שאמר לנו דן חיימוביץ, גם הוא ממייסדי "שלנו", מה שהביא לחיסולם של קואופרטיבים שכבר קמו ונפלו במקומות שונים בעולם היה תאוות הבצע של חלק מחבריהם. ואז הוסיפה טובה שפוטהיים מוועדת המינהל של הקואופרטיב, בחיוך מעט קודר, "ככה הגענו עד הלום." החזירות של רבים מאיתנו הביאה אותנו למקום הזה שממנו בדיוק צמחה המהפכה ואותו אנחנו מבקשים לעזוב, מקום שבו תאוות בצע אנוכית ותחושה של מלחמת קיום מתמדת מצליחות לדרוס הכל – זכויות עובדים, הגינות, צניעות, התחשבות, חשיבה על העתיד וסולידריות. ואם מוותרים לרגע על הציניות ומרשים לאמונה, לא נאיבית, פרקטית, אבל אמונה, להיכנס לתמונה, אפשר בקלות לראות בקואופרטיב דרך ללכת בה אל מקום קצת פחות דורסני, הרסני ומנוכר.
לא כל מי שרוצה בשינוי ומעוניין לקדם אותו ולהשפיע מתאים לריצה לכנסת ולפעילות פוליטית במובן הצר ביותר של המילה, אבל נדמה שחברות בקואופרטיב היא אלטרנטיבה לגמרי לא רעה. ויסלחו לי כל המלעיזים והספקנים והמבקרים המבוהלים, אבל תחי המהפכה. לגמרי תחי.
*** גילוי נאות: ב-22 ביולי 2013 הודעתי על פרישתי ועל הפסקת חברותי בקואופרטיב "שלנו" לאור ההבנה שאיני שותפה עוד לדרך ניהול הקואופרטיב, ואף חשוב מזה, לאור חוסר שביעות רצוני המתמשך מתוצאות הפעילות, או ליתר דיוק, היעדרן.
הפרישה מקואופרטיב "שלנו" לא הייתה התנערות מהרעיונות העומדים בבסיסו, בהם אני עדיין מאמינה, אף שאני מודה שציניות וחשדנות בכל הנוגע לרעיון הקהילתיות החלו להתרבות בי. רעיון יכול להצליח בדיוק במידה שבה האנשים שמנסים לממש אותו רוצים בהצלחתו יותר מבכל דבר אחר (תהילה, רווח אישי, תועלת אישית, קידום אישי וכיו"ב).
היי, אמא. בסדר. עכשיו אני מסיימת, נשאר רק להכניס למזוודה. לא נראה לי שאני אצליח לישון. לא יודעת, נראה. מה איתך, את לא עייפה. אולי נוותר. מונית, מה הסיפור. בסדר, אמא, את יכולה לבוא עכשיו, נשתה קפה, למה את צריכה להישאר ערה כל הלילה. כי זה מיותר, באמת, אני יכולה לקחת מונית. ואם הייתי נוסעת לסוף שבוע, מה ההבדל. טוב, איך שאת רוצה, אבל אם את עייפה, אמא, באמת, לא צריך לעשות מזה כזה סיפור. טוב. כן, הכסף מוכן במעטפה, אני אתן לך אותה עם המפתח והצ'קים האחרונים לעירייה ולחברת חשמל, ואל תשכחי לבקש ממנו את השטר חוב, דיברתי איתו אתמול, הוא אמר שהוא יביא אותו. בסדר. נתראה אוטוטו.
ים של סבלנות מצטבר בך מאז שסיפרת לה שאנחנו נוסעות. ים. ברור, לשם היא לא תתקשר פעמיים ביום, שם לא יהיו ארוחות שישי כל שבוע וארוחות חג אלף פעמים בשנה. בטח, אני די משוכנעת שבעיקר בגלל זה כל הישראלים בחו"ל כל הזמן, בתורות, משחקים בכיסאות מוזיקליים בבן-גוריון. בורחים מהמחנק המשפחתי הזה.
איזו אמא זאת. יותר משנתיים התרוצצה בקונסוליות ובשגרירויות בין כל מיני פקידים שהשפילו אותה והתישו אותה כשביקשו שלל מסמכים ותעודות לידה והוכחות לקיומה עד שקיבלה סוף סוף את הדרכון האירופי שלך. כשקיבלנו את התואר שלנו בהצטיינות היא לא שמחה ככה.
היא כל כך שונה ממך. כמעט אף פעם היא לא מבינה למה אנחנו עושות מה שאנחנו עושות, לאן אנחנו מנסות להגיע, מה אנחנו רוצות. אבל תמיד יש לה הרגשה שאנחנו יודעות, מסיעות את החיים שלנו באוטוסטרדה והיד יציבה על ההגה. איך את מדברת איתה בשקט כל השנה האחרונה, בלי להתרגז, בלי למהר, כאילו מִקְדָמת קרבה וחום על חשבון הגעגוע. מרגיעה אותה, משכנעת אותה שזה יעשה אותך סוף סוף מאושרת, מוכרת לה את החיים החדשים האלה שלנו, עם הברק המצוחצח הזה, וריחות מסממים של קניונים. מחייכת אליה מאחורי הקופה הרושמת מזויפת כמו שירות לקוחות. מברברת באוזניה על כל מה שאנחנו הולכות לעשות שם, ללמוד שפה, לטייל ביבשת, לראות עולם, שלג, מוזיאונים, אגמים, הסטוריה, בא לי להעיף לך שתי סטירות. ככה, הצביעות הזאת. ההתרפקות הזאת על אירופה כאילו זה מה שחסר לך בחיים. אירופה. כאילו שִיק ודרך ארץ ועידון זה מה שחסר לנו כאן, כאילו חוץ מזה הכל בסדר.
גדלנו כאן, יא אירופית ווֹנאבי לוק-אלייק שכמוך. הערסיוּת והשלוכיוּת והחוליגניוּת והסחבקיוּת הן אבני פינה בתרבות שלנו גם אם תתכחשי לזה עד מחר. למה, מה הבעיה. אז משנים, אם רוצים, מתקנים את הקלקולים בְסבלנות, בעקשנות, ביד קשה לפי הצורך. כמו לחנך ילד. אל תתחכמי, לא אמרתי להמציא את עצמנו מחדש, את יודעת שאני לא מאמינה בשטות הזאת, אבל אפשר לשאוף להשתפר אם כל כך מגעיל אותנו מה שאנחנו.
את כמו הדס, בדיוק אותו הדבר. לא מרוצה, אבל מתעצלת לעבוד קשה, לבנות מה שחסר, לשפץ, אז במקום זה את נוסעת אל מקום אחר ומנסה להיקלט. ספּחת. רוצה את זה מוכן. הרי זה הכי הישראלי המכוער שלא רוצה לצאת פראייר, לחפש פתרון קסם, לנחות שם ולדמיין שאנחנו חלק מזה, שזה שלנו. קשקוש מתנשא והעמדת פנים והתעסקות שטחית במעטפת. שום דבר מכל זה לא נוגע בשורש ואני לא קונה את זה, זה לא מחזיק אפילו טיפת מים. הרי כל כך שקוף שהדבר היחיד שמושך אותך לחו"ל עכשיו זו הזרות, זה מסיר ממך לגמרי את כל האחריות. זה לא באמת שלך, את רק אורחת, אנחנו ממילא תכף הולכות.
את רוצה שניסע לשם רק כדי שתוכלי להיות שם, וזה לא ישנה כלום. אז לא יצפרו לנו בכביש ויהיו אוטובוסים בשבת ושלג ייערם על המרפסת שלנו ואיש לא יגרור לידנו כפכפים ולא יידחף לפנינו בתור, אז מה. אז מה. כל מה שרופף ממילא ייתלש שם סופית, כל הנורא יחמיר. מה כולם חושבים שנעשה שם בדיוק, קריירה, משפחה בלונדינית עם איזו גויה, בית בקאנטרי סייד. מה את חושבת, שדווקא שם נמצא כל מה שאיבדנו כי אין שם דודי שמש ומנועי מזגנים בחזיתות הבתים ונעים לצעוד ברחובות הראשיים. תגידי, את באמת סתומה. איך אנשים קונים את הקשקוש הפסבדו-אקזוטי הזה, כאילו מרגע שזזים מכאן לאירופה משתדרגים. כאילו לעלות על מטוס לפריז ולהישאר שם עד שהירושה של סבתא תיגמר זה כזה הישג גדול. את הרי תשבי שם בודדה ומבוהלת ואובדת עצות, זרוקה לבד באיזו דירת חדר בשכונה הכי זולה שנמצא, ותרגישי אבודה בעולם. אבל זה יצטלם יפה. האור שיישפך על זה יהיה אחר. נעלה לפייסבוק תמונות של רצפת פרקט וחלונות בלגיים וגנים וכנסיות וכולם יקנאו, יחשבו שאנחנו שותות את החיים בקשית.
אנחנו נוסעות כדי שיהיה לך יותר קל להיות שקרנית, זאת הסיבה הכי גרועה בעולם לנסוע מכאן. לא, לא. לימודים באיזה טכניון יוקרתי, שליחות דיפלומטית, חופשה, אהבה, הזדמנות חד-פעמית, אלה סיבות, אבל זה, מה זה בכלל. בואי נעשה אמבטיה עם קומקום חשמלי ונחבר אותו לשקע, בואי נקפוץ לאיילון מהגשר, זה כבר עדיף. אותנטי, לפחות. מה פתאום לנסוע, מה זה קשור בכלל. כמה עמוק יכול להיות החור השחור הזה של ההדחקה, יא אללה שלך.
ואימא מאושרת. תבוא לכאן בארבע בבוקר להסיע אותנו לשדה, לראות את המטוס שלנו ממריא, לוקח אותנו אל החיים החדשים האלה. היא משוכנעת שהיא מצילה אותך מהדיכאון. שהיא עשתה לך את הטובה של החיים שלך. היחידה, היחידה שקונה את ההצגה הזאת שלך. או אולי לא. אולי היא פשוט אובדת עצות.
זוכרת איך הקשבנו לנאום של ראש הממשלה באו"ם, כמו חוטפות עוד סטירת לחי. קטנה כזאת, אלה כבר סתם סטירות, לא כואב, רק מדגיש את הנחיתוּת, את חוסר האונים. כמו ילדת כאפות בחצר בית הספר, מדי פעם עובר איזה בריון ומוריד לה אחת, שלא תשכח מי מנהל פה את העניינים. שלא תחשוב לרגע שאכפת לו ממנה. שלא יעבור לה היאוש.
ראש הממשלה שלנו מושיט את ידו לשלום, אבל. מושיט, אבל מאגרף בה מלא אבלים, לא אחד. בגדול הוא מוכן, רוצה נורא, בטח, מי לא רוצה שלום. רוצה, בטח רוצה, אבל. והאבלים שלו לא משאירים שום פתח. היה מדהים להקשיב לו ולהבין איך אבל יכול להיות בריח ענק על דלת פלדה. טראח! סוגר הכל. אנחנו רוצים מזרח תיכון חדש אבל לא נותנים לנו, סוגרים עלינו מכל הכיוונים, הטרור מסתנן אלינו מבעד לאזרחים, אנחנו קורבנות, כרגיל, נלחמים פה על קיומנו, וזכותנו להגן בכל דרך על עצמנו, זכותנו להתיישב על אדמתנו, להתרברב בדמוקרטיותנו, ואבל אבל אבל אבל, כי לא יהיה כאן שלום, כי המלחמה והשכול והנרדפוּת הם סלע קיומנו. הקשבנו לו עורם שם סיסמאות קלישאיות על דוכן הנואמים והרגשת שמרוב שאנחנו שונאים לצאת פראיירים, בחיים לא נדע להיות ג'נטלמנים. להילחם בתבונה על הדברים הנכונים במקום להתנפח כמו ערסים ולנפנף בשרירים. להפסיק כבר להתעקש להוכיח שאנחנו לא מיעוט רמוס ומושתק, סתם לנסות לחיות בשקט. לא להתנפל כל הזמן, על כולם, מרוב פחד, כמו אמסטף ניצול קרבות כלבים בפוסט טראומה. לכי תמצאי לזה פסיכולוג.
ממש חוכמה גדולה, להגיד שזה מה שיש. להתעקש שזאת המציאות שלנו, ולהציע למי שזה לא מתאים לו, שילך. תמיד מזמינים אותו ללכת, להסתלק, את כל מי שמעז להתלונן, למתוח ביקורת, להטיל ספק, להגיד שרע לו כאן ככה. מזמינים אותו ברוחב לב לעזוב ולפנות מקום לטובים ממנו, לאלה שמוכנים לחיות ככה, במלחמה מתמדת, וגם לשאוב מזה גאווה ומשמעות אידיאולוגית. העיקר שלא נצא פראיירים. איך עוד לא שינו את ההמנון. הרי עין כבר מזמן לא צופייה לציון, היא צופייה לחו"ל, ונפש יהודי לא ממש הומייה כאן, היא בעיקר מסוכסכת מרוב משבר זהות כמו נערה מתבגרת, ותקוותנו אבודה, תראי איך את נראית הלילה, ואת לא היחידה. אבל אין פה אחד שמוכן לצאת פראייר. זה צריך להיות ההמנון. לא נצא פראיירים. לחן: עממי.
זה נכון, הכל נכון, אבל אין לך מה לחפש בשום מקום אחר. לא ככה. זאת אומרת שלא ככה, בהיסטריה, מרוב פניקה. אנחנו עוד ניסע, אני מבטיחה לך שניסע. יהיה לך החו"ל הזה שלך לכמה שנים, מה את חושבת שאני לא רוצה, שלא חסר לי אוויר, שלא מתגבר בי הרעב לנופים ולריחות ולרחובות אחרים. אבל נעשה את זה כשנמצא סיבה טובה, לא ניסע מרוב יאוש.
יש כל כך הרבה סדר שצריך להשליט, יש כל כך הרבה דברים חשובים שמתבלגנים לנו כבר שנה מרוב שאת לא רואה בעיניים, את זה קצת יותר דחוף לסדר. בזה קצת יותר דחוף לטפל. הנסיעה הזאת תחכה. החיים שלנו, זה לא יחכה עד שתתעשתי. יש דברים שאין להם תקנה, את מבינה את זה.
את יכולה להמשיך לשטוף לעצמך את המוח ככה יופי-יופי כמו שאת יודעת, אבל אני לא מאמינה לך לרגע, וגם את כבר מתחילה לפקפק. את קיבלת החלטה ברגע של חולשה ואת לא יודעת להודות שטעית, את לא יודעת להפסיק באמצע גם כשברור לך שזה הדבר החכם לעשות. התחלת, ולכן תסיימי. חתיכת אנאלית. את כל כך פוחדת להיות כישלון, להתחרט ולהפסיק משהו באמצע, לרדת מהעץ הזה, כל כך פוחדת מזה, שאת מעדיפה לשקר לעצמך מאשר לקחת צעד אחד אחורה, לפרק את הארגזים האלה ואת המזוודה, להסתכל למשבר שלנו בעיניים ולטוס לדירה של יעל בפלורנטין לפני שיהיה מאוחר מדי.
אל תנסי למכור לי את החצי חיוך המפויס הזה ואת הנצנוץ הזה בעיניים שלנו משתקפים בכל החלונות באור הנוגה הזה של הירח. הלו! אני מכירה אותך. אני יודעת בדיוק מה את עושה. את לא נוסעת לחפש לנו שום חיים טובים יותר, אל תבלבלי את השכל, את יודעת בדיוק כמוני שבשנייה שנצא מכאן, זה רק יתחיל להידרדר. את תהיי אומללה. את תהיי תלושה, את תאבדי הכל. את פשוט חלשה מכדי לטפל בנו, לחבוש את הפצעים שלנו, להקשיב לכל הכנות שיש לי להגיד, ולחפש פתרון. ואת מתביישת להישאר כאן ככה, שבר כלי, בין כל האנשים שמכירים אותנו. את מעדיפה לספר שאנחנו נוסעות, את חושבת שזה עושה על מישהו רושם. הרבה יותר קל לנסוע לחו"ל הזה שכל כך מעריצים כאן מאשר להישאר ולהיות אמיתית.
ושם לאף אחד לא אכפת. מי מכיר אותנו שם בכלל. איזו נחמה. איזו קורת רוח של מיואשים. זה הקסם החו"לי היחיד שמהפנט אותך עכשיו – את תהיי זרה. לא רק שאנחנו לא מעניינות שם אף אחד, יותר מזה – אף אחד שם לא מעניין אותך. אין ספק, זה מקסים. פשוט מקסים.
מינימליסטית wannabe 