רשימה אחרונה – פרק 11

זוכרת איך הקשבנו לנאום של ראש הממשלה באו"ם, כמו חוטפות עוד סטירת לחי. קטנה כזאת, אלה כבר סתם סטירות, לא כואב, רק מדגיש את הנחיתוּת, את חוסר האונים. כמו ילדת כאפות בחצר בית הספר, מדי פעם עובר איזה בריון ומוריד לה אחת, שלא תשכח מי מנהל פה את העניינים. שלא תחשוב לרגע שאכפת לו ממנה. שלא יעבור לה היאוש.

ראש הממשלה שלנו מושיט את ידו לשלום, אבל. מושיט, אבל מאגרף בה מלא אבלים, לא אחד. בגדול הוא מוכן, רוצה נורא, בטח, מי לא רוצה שלום. רוצה, בטח רוצה, אבל. והאבלים שלו לא משאירים שום פתח. היה מדהים להקשיב לו ולהבין איך אבל יכול להיות בריח ענק על דלת פלדה. טראח! סוגר הכל. אנחנו רוצים מזרח תיכון חדש אבל לא נותנים לנו, סוגרים עלינו מכל הכיוונים, הטרור מסתנן אלינו מבעד לאזרחים, אנחנו קורבנות, כרגיל, נלחמים פה על קיומנו, וזכותנו להגן בכל דרך על עצמנו, זכותנו להתיישב על אדמתנו, להתרברב בדמוקרטיותנו, ואבל אבל אבל אבל, כי לא יהיה כאן שלום, כי המלחמה והשכול והנרדפוּת הם סלע קיומנו. הקשבנו לו עורם שם סיסמאות קלישאיות על דוכן הנואמים והרגשת שמרוב שאנחנו שונאים לצאת פראיירים, בחיים לא נדע להיות ג'נטלמנים. להילחם בתבונה על הדברים הנכונים במקום להתנפח כמו ערסים ולנפנף בשרירים. להפסיק כבר להתעקש להוכיח שאנחנו לא מיעוט רמוס ומושתק, סתם לנסות לחיות בשקט. לא להתנפל כל הזמן, על כולם, מרוב פחד, כמו אמסטף ניצול קרבות כלבים בפוסט טראומה. לכי תמצאי לזה פסיכולוג.

ממש חוכמה גדולה, להגיד שזה מה שיש. להתעקש שזאת המציאות שלנו, ולהציע למי שזה לא מתאים לו, שילך. תמיד מזמינים אותו ללכת, להסתלק, את כל מי שמעז להתלונן, למתוח ביקורת, להטיל ספק, להגיד שרע לו כאן ככה. מזמינים אותו ברוחב לב לעזוב ולפנות מקום לטובים ממנו, לאלה שמוכנים לחיות ככה, במלחמה מתמדת, וגם לשאוב מזה גאווה ומשמעות אידיאולוגית. העיקר שלא נצא פראיירים. איך עוד לא שינו את ההמנון. הרי עין כבר מזמן לא צופייה לציון, היא צופייה לחו"ל, ונפש יהודי לא ממש הומייה כאן, היא בעיקר מסוכסכת מרוב משבר זהות כמו נערה מתבגרת, ותקוותנו אבודה, תראי איך את נראית הלילה, ואת לא היחידה. אבל אין פה אחד שמוכן לצאת פראייר. זה צריך להיות ההמנון. לא נצא פראיירים. לחן: עממי.

זה נכון, הכל נכון, אבל אין לך מה לחפש בשום מקום אחר. לא ככה. זאת אומרת שלא ככה, בהיסטריה, מרוב פניקה. אנחנו עוד ניסע, אני מבטיחה לך שניסע. יהיה לך החו"ל הזה שלך לכמה שנים, מה את חושבת שאני לא רוצה, שלא חסר לי אוויר, שלא מתגבר בי הרעב לנופים ולריחות ולרחובות אחרים. אבל נעשה את זה כשנמצא סיבה טובה, לא ניסע מרוב יאוש.

יש כל כך הרבה סדר שצריך להשליט, יש כל כך הרבה דברים חשובים שמתבלגנים לנו כבר שנה מרוב שאת לא רואה בעיניים, את זה קצת יותר דחוף לסדר. בזה קצת יותר דחוף לטפל. הנסיעה הזאת תחכה. החיים שלנו, זה לא יחכה עד שתתעשתי. יש דברים שאין להם תקנה, את מבינה את זה.

את יכולה להמשיך לשטוף לעצמך את המוח ככה יופי-יופי כמו שאת יודעת, אבל אני לא מאמינה לך לרגע, וגם את כבר מתחילה לפקפק. את קיבלת החלטה ברגע של חולשה ואת לא יודעת להודות שטעית, את לא יודעת להפסיק באמצע גם כשברור לך שזה הדבר החכם לעשות. התחלת, ולכן תסיימי. חתיכת אנאלית. את כל כך פוחדת להיות כישלון, להתחרט ולהפסיק משהו באמצע, לרדת מהעץ הזה, כל כך פוחדת מזה, שאת מעדיפה לשקר לעצמך מאשר לקחת צעד אחד אחורה, לפרק את הארגזים האלה ואת המזוודה, להסתכל למשבר שלנו בעיניים ולטוס לדירה של יעל בפלורנטין לפני שיהיה מאוחר מדי.

אל תנסי למכור לי את החצי חיוך המפויס הזה ואת הנצנוץ הזה בעיניים שלנו משתקפים בכל החלונות באור הנוגה הזה של הירח. הלו! אני מכירה אותך. אני יודעת בדיוק מה את עושה. את לא נוסעת לחפש לנו שום חיים טובים יותר, אל תבלבלי את השכל, את יודעת בדיוק כמוני שבשנייה שנצא מכאן, זה רק יתחיל להידרדר. את תהיי אומללה. את תהיי תלושה, את תאבדי הכל. את פשוט חלשה מכדי לטפל בנו, לחבוש את הפצעים שלנו, להקשיב לכל הכנות שיש לי להגיד, ולחפש פתרון. ואת מתביישת להישאר כאן ככה, שבר כלי, בין כל האנשים שמכירים אותנו. את מעדיפה לספר שאנחנו נוסעות, את חושבת שזה עושה על מישהו רושם. הרבה יותר קל לנסוע לחו"ל הזה שכל כך מעריצים כאן מאשר להישאר ולהיות אמיתית.

ושם לאף אחד לא אכפת. מי מכיר אותנו שם בכלל. איזו נחמה. איזו קורת רוח של מיואשים. זה הקסם החו"לי היחיד שמהפנט אותך עכשיו – את תהיי זרה. לא רק שאנחנו לא מעניינות שם אף אחד, יותר מזה – אף אחד שם לא מעניין אותך. אין ספק, זה מקסים. פשוט מקסים.