רשימה אחרונה - נובלה בהמשכים

רשימה אחרונה – פרק 12

היי, אמא. בסדר. עכשיו אני מסיימת, נשאר רק להכניס למזוודה. לא נראה לי שאני אצליח לישון. לא יודעת, נראה. מה איתך, את לא עייפה. אולי נוותר. מונית, מה הסיפור. בסדר, אמא, את יכולה לבוא עכשיו, נשתה קפה, למה את צריכה להישאר ערה כל הלילה. כי זה מיותר, באמת, אני יכולה לקחת מונית. ואם הייתי נוסעת לסוף שבוע, מה ההבדל. טוב, איך שאת רוצה, אבל אם את עייפה, אמא, באמת, לא צריך לעשות מזה כזה סיפור. טוב. כן, הכסף מוכן במעטפה, אני אתן לך אותה עם המפתח והצ'קים האחרונים לעירייה ולחברת חשמל, ואל תשכחי לבקש ממנו את השטר חוב, דיברתי איתו אתמול, הוא אמר שהוא יביא אותו. בסדר. נתראה אוטוטו.

ים של סבלנות מצטבר בך מאז שסיפרת לה שאנחנו נוסעות. ים. ברור, לשם היא לא תתקשר פעמיים ביום, שם לא יהיו ארוחות שישי כל שבוע וארוחות חג אלף פעמים בשנה. בטח, אני די משוכנעת שבעיקר בגלל זה כל הישראלים בחו"ל כל הזמן, בתורות, משחקים בכיסאות מוזיקליים בבן-גוריון. בורחים מהמחנק המשפחתי הזה.

איזו אמא זאת. יותר משנתיים התרוצצה בקונסוליות ובשגרירויות בין כל מיני פקידים שהשפילו אותה והתישו אותה כשביקשו שלל מסמכים ותעודות לידה והוכחות לקיומה עד שקיבלה סוף סוף את הדרכון האירופי שלך. כשקיבלנו את התואר שלנו בהצטיינות היא לא שמחה ככה.

היא כל כך שונה ממך. כמעט אף פעם היא לא מבינה למה אנחנו עושות מה שאנחנו עושות, לאן אנחנו מנסות להגיע, מה אנחנו רוצות. אבל תמיד יש לה הרגשה שאנחנו יודעות, מסיעות את החיים שלנו באוטוסטרדה והיד יציבה על ההגה. איך את מדברת איתה בשקט כל השנה האחרונה, בלי להתרגז, בלי למהר, כאילו מִקְדָמת קרבה וחום על חשבון הגעגוע. מרגיעה אותה, משכנעת אותה שזה יעשה אותך סוף סוף מאושרת, מוכרת לה את החיים החדשים האלה שלנו, עם הברק המצוחצח הזה, וריחות מסממים של קניונים. מחייכת אליה מאחורי הקופה הרושמת מזויפת כמו שירות לקוחות. מברברת באוזניה על כל מה שאנחנו הולכות לעשות שם, ללמוד שפה, לטייל ביבשת, לראות עולם, שלג, מוזיאונים, אגמים, הסטוריה, בא לי להעיף לך שתי סטירות. ככה, הצביעות הזאת. ההתרפקות הזאת על אירופה כאילו זה מה שחסר לך בחיים. אירופה. כאילו שִיק ודרך ארץ ועידון זה מה שחסר לנו כאן, כאילו חוץ מזה הכל בסדר.

גדלנו כאן, יא אירופית ווֹנאבי לוק-אלייק שכמוך. הערסיוּת והשלוכיוּת והחוליגניוּת והסחבקיוּת הן אבני פינה בתרבות שלנו גם אם תתכחשי לזה עד מחר. למה, מה הבעיה. אז משנים, אם רוצים, מתקנים את הקלקולים בְסבלנות, בעקשנות, ביד קשה לפי הצורך. כמו לחנך ילד. אל תתחכמי, לא אמרתי להמציא את עצמנו מחדש, את יודעת שאני לא מאמינה בשטות הזאת, אבל אפשר לשאוף להשתפר אם כל כך מגעיל אותנו מה שאנחנו.

את כמו הדס, בדיוק אותו הדבר. לא מרוצה, אבל מתעצלת לעבוד קשה, לבנות מה שחסר, לשפץ, אז במקום זה את נוסעת אל מקום אחר ומנסה להיקלט. ספּחת. רוצה את זה מוכן. הרי זה הכי הישראלי המכוער שלא רוצה לצאת פראייר, לחפש פתרון קסם, לנחות שם ולדמיין שאנחנו חלק מזה, שזה שלנו. קשקוש מתנשא והעמדת פנים והתעסקות שטחית במעטפת. שום דבר מכל זה לא נוגע בשורש ואני לא קונה את זה, זה לא מחזיק אפילו טיפת מים. הרי כל כך שקוף שהדבר היחיד שמושך אותך לחו"ל עכשיו זו הזרות, זה מסיר ממך לגמרי את כל האחריות. זה לא באמת שלך, את רק אורחת, אנחנו ממילא תכף הולכות.

את רוצה שניסע לשם רק כדי שתוכלי להיות שם, וזה לא ישנה כלום. אז לא יצפרו לנו בכביש ויהיו אוטובוסים בשבת ושלג ייערם על המרפסת שלנו ואיש לא יגרור לידנו כפכפים ולא יידחף לפנינו בתור, אז מה. אז מה. כל מה שרופף ממילא ייתלש שם סופית, כל הנורא יחמיר. מה כולם חושבים שנעשה שם בדיוק, קריירה, משפחה בלונדינית עם איזו גויה, בית בקאנטרי סייד. מה את חושבת, שדווקא שם נמצא כל מה שאיבדנו כי אין שם דודי שמש ומנועי מזגנים בחזיתות הבתים ונעים לצעוד ברחובות הראשיים. תגידי, את באמת סתומה. איך אנשים קונים את הקשקוש הפסבדו-אקזוטי הזה, כאילו מרגע שזזים מכאן לאירופה משתדרגים. כאילו לעלות על מטוס לפריז ולהישאר שם עד שהירושה של סבתא תיגמר זה כזה הישג גדול. את הרי תשבי שם בודדה ומבוהלת ואובדת עצות, זרוקה לבד באיזו דירת חדר בשכונה הכי זולה שנמצא, ותרגישי אבודה בעולם. אבל זה יצטלם יפה. האור שיישפך על זה יהיה אחר. נעלה לפייסבוק תמונות של רצפת פרקט וחלונות בלגיים וגנים וכנסיות וכולם יקנאו, יחשבו שאנחנו שותות את החיים בקשית.

אנחנו נוסעות כדי שיהיה לך יותר קל להיות שקרנית, זאת הסיבה הכי גרועה בעולם לנסוע מכאן. לא, לא. לימודים באיזה טכניון יוקרתי, שליחות דיפלומטית, חופשה, אהבה, הזדמנות חד-פעמית, אלה סיבות, אבל זה, מה זה בכלל. בואי נעשה אמבטיה עם קומקום חשמלי ונחבר אותו לשקע, בואי נקפוץ לאיילון מהגשר, זה כבר עדיף. אותנטי, לפחות. מה פתאום לנסוע, מה זה קשור בכלל. כמה עמוק יכול להיות החור השחור הזה של ההדחקה, יא אללה שלך.

ואימא מאושרת. תבוא לכאן בארבע בבוקר להסיע אותנו לשדה, לראות את המטוס שלנו ממריא, לוקח אותנו אל החיים החדשים האלה. היא משוכנעת שהיא מצילה אותך מהדיכאון. שהיא עשתה לך את הטובה של החיים שלך. היחידה, היחידה שקונה את ההצגה הזאת שלך. או אולי לא. אולי היא פשוט אובדת עצות.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s