קפיטליזם סימן שאלה

הקואופרטיב כאלטרנטיבה לריצה לכנסת

לפני כשבוע ישבתי עם ד' במסעדה בדרום תל אביב. לידנו התיישב גבר עם עיתון אותו היום וקרא כותרת על דפני ליף שפונתה מדירתה השכורה וביקשה לארגן הפגנה במוצאי שבת. "בכל פעם שהבחורה הזאת מפונה מאיזו דירה, כל המדינה עוברת טלטלה." הוא מלמל בארשת רצינית לכיוון הבחורה שישבה לצידו, וד' צחקה בקול. "סליחה", אמרה לו כשהפנה לעברה מבט מופתע. "זה היה מצחיק."

הנימה המלודרמתית המבוהלת של הדאחקה הזאת הזכירה לי קצת את הציניות הזחוחה בתגובה השלטונית למהפכה שהחלה כאן לפני כחצי שנה. במקום להתפנות סוף סוף לסוגיות הבוערות בחיי היום-יום של אזרחי המדינה, הסתערו המחוקקים על סוגיות לאומניות ומיהרו לנופף בדגלי ההפחדה המוכרים לעייפה של שליטים ושל ממשלות שאין להם מושג ירוק איך לטפל בבעיות האמיתיות. זה היה פחות מצחיק.

בחודשים ובשבועות האחרונים מרבים להספיד את המחאה. להסתלבט על סמליה ועל הישגיה, לבוז לנאיביות של מחולליה, לגחך לנוכח אזכוריה כאילו הייתה טרנד חולף שכבר יצא מהאופנה והוא פאסה-קומפוזה. אבל אם מעמיקים מעט מתחת לפני השטח, לא קשה להבחין בה. היא אמנם לא מרוחה על כל שערי העיתונים ואתרי החדשות, היא כבר לא מוציאה מאות אלפים לרחובות והיא לא שפוכה בשדרות רוטשילד כפיצוץ הגדול ביותר בתולדות המוביל הארצי. אבל מי שבוחר להתייחס למהפכה הזו רק דרך הסמלים שיצרה לה התקשורת, ולשפוט אותה רק לפי הממדים של הפגנות שנקשרות בשמה ושל כותרות בעיתונים, עושה לה רדוקציה מעוותת ומפספס את עיקרה בקילומטר בערך.

מספיק נאמר ונכתב כבר על הישגיה ארוכי הטווח של המחאה החברתית (בארץ ובמקומות נוספים בעולם) שרחוקה עדיין מלהסתיים. השינוי שהיא חוללה ומוסיפה לחולל הוא שינוי עומק הדרגתי בתפיסת המצב הכלכלי והחברתי, בתחושות של בדידות וייאוש וסולידריות ורצון לשנות אל מול הרצון לעזוב, בהרגלי הצריכה, במידת המודעות וההדחקה, ובסדרי עדיפויות שמתארגנים מחדש לפחות בקרב חלק מהאזרחים, ואולי תהיה להם השפעה על תוצאות הבחירות הקרובות לכנסת. אולי לפחות על אחוז ההצבעה.

אחד הרעיונות שעלו, בין רבים אחרים, במהלך ימי המחאה הראשונים, היה רעיון השקיפות. רבים מוטרדים מכך שבעידן הנוכחי שבו אמצעי הכוח העיקרי שיש לאדם הוא כספו, ארגונים עסקיים רבים, גופים ציבוריים ואינספור חסמים ביורוקרטיים מעמעמים את נתיבי הכסף היוצא מכיסו של האזרח ומקשים עליו לדעת מה יעדו הסופי של הכסף הזה – מי מרוויח אותו, מי נהנה מפירותיו, היכן הוא מושקע. רעיון הקואופרטיב – גוף שיתופי שמאפשר לחבריו לקדם מיזמים חברתיים לפי השקפתם, עשה סוג של קאמבק והציע אלטרנטיבה עסקית מעט יותר קורצת משלל חברות ותאגידים שמטרתם היחידה היא מקסום רווחיהם של בעלי המניות.

אתמול השתתפתי בחוג בית אצל גילה, אמא שלי. כשהתקשרתי אליה לפני כמה שבועות לספר לה על כתבה שקראתי בעיתון, הצלחתי להלהיב אותה אפילו יותר מהצפוי. הידיעה על קואופרטיב "שלנו" כמעט הפילה אותה מהכיסא. הדברים שקראה שם, ובהמשך גם באתר הבית של הקואופרטיב, היו בסיס אידיאולוגי ומעשי שהיא מחפשת כבר שנים להשתלב בו כדי ליישם בפועל את תפיסת עולמה, כדי להשתמש בכסף כדלק לפעילות חברתית ולא סתם ככלי למינוף או ליצירת עוד כסף.

ג'קי גורן רוזנבלום וחנן כהן. ממייסדי קואופרטיב "שלנו"

בגלגולם המיושן, קואופרטיבים הם בפשטות חברות בבעלות עובדיהן. כל אחד מהעובדים מחזיק במניה של החברה, יש לו זכות הצבעה שווה בבחירת הוועד המנהל והוא זכאי גם ליהנות מרווחי החברה המתחלקים באופן שווה בין עובדיה. בגלגול המודרני יותר, המותאם למציאות הכלכלית והתרבותית הנוכחית, קואופרטיב הוא איגוד שמבקש להיטיב לא רק עם החברים בו, אלא גם עם הסביבה ועם הקהילה, בכך שהוא מייצר אלטרנטיבה שמאפשרת צרכנות בעלת ערך מוסף – השקיפות שקואופרטיבים מחוייבים לה מאפשרת לכל חבר בהם לדעת לאן הולך הכסף שלו, לשלוט באפיקי ההשקעה וכך לעצב בפועל מודל כלכלי שאינו חזירי-אגואיסטי. קואופרטיב מציב לעצמו דרישות רחבות יותר מ"מקסום רווחים" – המנטרה של כל חברה עסקית – ופועל תוך שמירה מירבית על הסביבה הטבעית ועל האתיקה והמוסר בתחום יחסי העבודה בתוכו ובתוך הגופים שעמם הוא משתף פעולה בפעילות השוטפת. יתרה מכך, רווחי הקואופרטיב לא מושקעים באג"ח או במט"ח כדי לייצר לחברים בו עוד ועוד הון פרטי, אלא מתועלים לקידום פרויקטים שתואמים את השקפתם האידיאולוגית של חברי הקואופרטיב ומאפשרים להם לפעול, להוות מנוע כלכלי-חברתי, כשהמטרות החברתיות הן-הן מטרת הפעילות, והכסף, ככורח המציאות שאנו חיים בה, הוא רק הכלי למימוש היעדים.

האכסיומה הקפיטליסטית המודרנית שהתקבעה בתודעתם של רבים, מביני דבר כהדיוטות, שלפיה ארגון עסקי מחויב בראש ובראשונה לשורה התחתונה של הרווח, אינה עמוד האש של הקואופרטיב. בפעילות העסקית של קואופרטיב יש מוטיבציה ערכית, ותכלית הרווחיות שלו אינה למלא כיסים וחשבונות בנק של אנשים פרטיים, אלא לאפשר לו לפעול מבלי להיות תלוי בתרומות, בבעלי הון אינטרסנטים ובגופים ציבוריים מסואבים.

קואופרטיבים רבים קמו בשנים האחרונות בארץ ובעולם. המגוון רחב מאוד, החל מקואופרטיבים קטנים דוגמת זה וכלה בארגוני גג גדולים דוגמת EACB – איגוד הבנקים הקואופרטיביים האירופי שנוסד בשנת 1970 מתוך מטרה לקדם כלכלה שיש בה אחריות חברתית, קשר ישיר עם הלקוחות ומחוייבות להשקעה ארוכת טווח.

נציגי קואופרטיב "שלנו" שהגיעו לשוחח איתנו עשו זאת, כמו את שאר המלאכה שהם עוסקים בה בחודשים האחרונים למען קידום הרעיון שהם מאמינים בו בכל לבם, בהתנדבות. איש גם לא יכול להבטיח להם שמאמציהם ישאו פרי. והיכולת הזו של אנשים בעלי ניסיון חיים עשיר ורקע מרשים בתחומי שוק ההון והפרסום להאמין ברעיון חברתי היא אחד הפירות היפים ביותר, לדעתי, שהצמיחה המהפכה הזאת. לא מדובר בילדי פרחים – חבורת האנשים שעומדת מאחורי קואופרטיב "שלנו" יודעת דבר או שניים על המציאות הכלכלית ועל כוחות השוק הפועלים בה, אבל האמונה והמסירות שלהם לרעיון שהם מקדמים הצליחו לשכנע אפילו את הספקן הכי חשדן שהיה נוכח אתמול בחוג הבית. הרצון ליצור עתיד טוב יותר, לעצב חברה סולידרית יותר, גרגרנית פחות, ולטפח חשיבה סביבתית וחברתית לטווח ארוך, כל אלה נראים לי כמו ההשקעה הכי נבונה והוגנת בעולם, וכשמאחורי כל המילים היפות האלה והרעיונות האנושיים האלה עומדים אנשים מעשיים וחרוצים שמוכנים להשקיע מזמנם וממרצם כדי לקדם אותם בלי כל תמורה מובטחת, אני נשבעת שזה מחזק בי את האמונה בבני האדם. ודאי שקניתי מניה בקואופרטיב (בעלות 1,000 ש"ח). אם יש משהו שלדעתי ראוי להשקיע בו, הרי שזה בדיוק זה – צורך אמיתי בחברה הוגנת ואנושית שאפשר לחיות בה במידה של שקט נפשי בלי לחוש כל הזמן את הקוטביות האיומה שג'קי גורן רוזנבלום התייחסה אליה כשאמרה שבכל פעם שהיא קונה משהו בארץ היא מרגישה אחת מהשתיים – או שיצאה פראיירית או שדפקה מישהו אחר. זה ממש לא חייב להיות ככה, מהקונספציה הזו מוכרחים להשתחרר.

גורן רוזנבלום. "אנחנו אנשים ריאליים. קבענו לעצמנו לוח זמנים להשגת יעדים של גיוס חברים, ואם זה לא יצליח, נסגור את העסק. אבל לפחות נדע שעשינו כל מה שיכולנו כדי לגרום לזה לקרות."

היתרון של קואופרטיב לעומת חברה בע"מ טמון באג'נדה החברתית שלו. קואופרטיב, בניגוד לחברה עסקית, אינו חותר לצמיחה לשם צמיחה וההצלחה שלו לא נמדדת ברווחים שגורפים חבריו, אלא בכך שהוא מאפשר להם הישג הרבה יותר משמעותי ובר-קיימא מפלוס בעובר-ושב: היכולת לנקוט עמדה ולהתייצב מאחוריה, לשים את הכסף איפה שהפה. וכל עוד האג'נדה החברתית אכן עומדת יציבה, ומובילה בפור ענק, בראש רשימת היעדים של הקואופרטיב, הוא יכול להיות גוף מיטיב רב עוצמה. אבל בדיוק באותה מידה, אם תאוות בצע לצד ראייה תועלתנית וקצרת טווח משתלטות על האג'נדה, מוטב לעשות מה שעשו לא מעט קואופרטיבים ישראליים בעבר, ולהירשם כחברה בע"מ. כמו שאמר לנו דן חיימוביץ, גם הוא ממייסדי "שלנו", מה שהביא לחיסולם של קואופרטיבים שכבר קמו ונפלו במקומות שונים בעולם היה תאוות הבצע של חלק מחבריהם. ואז הוסיפה טובה שפוטהיים מוועדת המינהל של הקואופרטיב, בחיוך מעט קודר, "ככה הגענו עד הלום." החזירות של רבים מאיתנו הביאה אותנו למקום הזה שממנו בדיוק צמחה המהפכה ואותו אנחנו מבקשים לעזוב, מקום שבו תאוות בצע אנוכית ותחושה של מלחמת קיום מתמדת מצליחות לדרוס הכל – זכויות עובדים, הגינות, צניעות, התחשבות, חשיבה על העתיד וסולידריות. ואם מוותרים לרגע על הציניות ומרשים לאמונה, לא נאיבית, פרקטית, אבל אמונה, להיכנס לתמונה, אפשר בקלות לראות בקואופרטיב דרך ללכת בה אל מקום קצת פחות דורסני, הרסני ומנוכר.

לא כל מי שרוצה בשינוי ומעוניין לקדם אותו ולהשפיע מתאים לריצה לכנסת ולפעילות פוליטית במובן הצר ביותר של המילה, אבל נדמה שחברות בקואופרטיב היא אלטרנטיבה לגמרי לא רעה. ויסלחו לי כל המלעיזים והספקנים והמבקרים המבוהלים, אבל תחי המהפכה. לגמרי תחי.

 

*** גילוי נאות: ב-22 ביולי 2013 הודעתי על פרישתי ועל הפסקת חברותי בקואופרטיב "שלנו" לאור ההבנה שאיני שותפה עוד לדרך ניהול הקואופרטיב, ואף חשוב מזה, לאור חוסר שביעות רצוני המתמשך מתוצאות הפעילות, או ליתר דיוק, היעדרן.

הפרישה מקואופרטיב "שלנו" לא הייתה התנערות מהרעיונות העומדים בבסיסו, בהם אני עדיין מאמינה, אף שאני מודה שציניות וחשדנות בכל הנוגע לרעיון הקהילתיות החלו להתרבות בי. רעיון יכול להצליח בדיוק במידה שבה האנשים שמנסים לממש אותו רוצים בהצלחתו יותר מבכל דבר אחר (תהילה, רווח אישי, תועלת אישית, קידום אישי וכיו"ב).

מודעות פרסומת

8 thoughts on “הקואופרטיב כאלטרנטיבה לריצה לכנסת”

  1. זה נשמע כמו חברה רציניים. יש לי הרבה שאלות . איך מגיעים אליהם, יש להם אתר או משהו? לא מצאתי

    1. זה האתר שלהם
      Shelanoo.co.il
      יש להם גם דף בפייסבוק
      שלנו- משנים את המציאות

  2. שירלי שלום,

    אהבתי את הפוסט ויותר מזה את הקואופרטיב. אני בקשר איתם ומשתדל לעזור להשתתף. הפריעה לי מאוד הכותרת והפסקה האחרונה.
    אסור לשום פרוייקט, מוצלח וחשוב ככל שיהיה להוריד מהאחריות שלנו להשתתף בפוליטיקה. נכון לא כל אחד בנוי לרוץ לכנסת אבל כל אחד חייב להתפקד למפלגה, לקחת חלק ככל יכולתו בפעילותה ובמינימום – לבחור את נציגיה לכנסת.
    אסור שפרוייקטים קואופרטיבים ואחרים של העשור הזה יהיו כמו "הארגונים האזרחיים" של שנות התשעים שאפשרו לכל מי שדאגה לחברה עומדת לנגד עיניו להתרחק מ"סירחונה" של הפוליטיקה.
    בקיצור, הצטרפו ל"שלנו" עוד אתמול אבל יום לפני כן בחרו את המפלגה שבה אתם רוצים לתרום. המינימום לתרומה אגב, הוא נמוך בהרבה ממניה – דמי חבר והגעה לבחירות פנימיות פעם בשנתיים שלוש.

    שוב ישר כוח לך, לאמא שלך ולמייסדי שלנו

    אורי

    1. אורי, שלום

      כותרת הפוסט, כטבען של כותרות, מותירה הרבה מקום לפרשנות ולא התכוונתי לרמוז שמי שחבר בקואופרטיב פטור מפעילות פוליטית אחרת. עצם ההפרדה בין פוליטיקה ופעילות בקואופרטיב שגויה בעיניי – התפקדות למפלגה ופעילות במסגרתה היא בעיניי פוליטיקה במובן הצר ביותר של המילה כפי שציינתי בסיום הפוסט לצורך חידוד והדגשה: חברות במפלגה, כבודה במקומה מונח, אבל חברות בקואופרטיב היא השתתפות לא פחות חשובה ובעלת פוטנציאל בפוליטיקה, במובן החברתי הרחב של המילה הזאת. אבל אופי הפעילות בכל אחד מהגופים האלה שונה, והאפשרות לבחור קיימת. לזה התכוונתי. בסופו של דבר, העיקר שאוספים ידע ומידע, מגבשים עמדה מושכלת ועושים איזשהו מאמץ לקדם אותה, כך או אחרת.

  3. שירלי, קצת באיחור אבל רציתי לחלוק איתך את ההתרגשות שלי מלקרוא את הבלוג שלך – ממש ממש התרגשתי וחלקתי עם אחרים – ורוצה להודות לך מקרב לך על הפירגון – זה כל כך חשוב בדרך הארוכה שאנחנו עושים שאת לא מתארת כמה.

    1. ג'קי, פרגון זה חשוב, ואם ההתרגשות וההתלהבות שעולות מהרשומה הזו יעודדו גם אחרים להצטרף, הוא גם יהיה מועיל. אני מעריצה אותך ואת כל המייסדים על הדרך הארוכה הזאת שאתם הולכים בה, ואני באמת מקווה שבעוד זמן לא רב ניפגש באיזו אסיפה כללית שבה נתבשר על פתיחת המרכול הראשון או קופת הפנסיה החדשה של הקואופרטיב.

  4. שירלי שלום,
    פוסט מצוין, ותודה לג'קי שהעבירה אותו. אכן פרויקט "שלנו" ראוי ומרגש. בחיפושי אחר מודלים עסקיים חדשים הגעתי אליהם, ומתכוונת להצטרף כחברה. לצד היתרונות של קואופרטיב יש לשקול את הצורך המהותי להציע התאגדויות עסקיות שמטרתן בכל זאת גם לייצר רווחים וכסף/משאבים על מנת להציע אלטרנטיבה אמיתית לגופים הקיימים כיום (חזיריים יותר או פחות). חברה בע"מ ששייכת לבעליה המרובים יכולה לבחור בדרך התנהלות הוגנת, בשיתוף כאג'נדה, ולפעול באחריות חברתית מתוקף התקנון שלה. ארגון כזה יכול להציע אפיק השקעה נגיש יחסית לאזרח מן השורה ולא רק לבעלי הון. בסופו של דבר אלטרנטיבה עסקית שתצליח ותוכיח היתכנות יכולה לשנות את אופן הפעילות העסקית שקיימת כיום. חשוב לנסות אבל אם רוצים שינוי אמיתי חשוב לא פחות להצליח וחובת ההוכחה בשלב זה היא עלינו, הדוגלים בשינוי.
    אני מקימה עם שותפים פרויקט שונה מעט – רשת אופנה שיתופית, http://www.coa.co.il
    מיזם דומה במהות, שונה בהיקף, ויחסית אפשרי לביצוע בפרק זמן קצר.
    מענין לשמוע את דעתך
    ברכות על קידום הקואופרטיב ורעיונות מרעננים, מזדהה עם הרצון לעשות דברים אחרת
    בברכה
    צפרא פרלמוטר

    1. הי, צפרא

      אני חייבת להודות שההתעניינות שלי בתחום האופנה מוגבלת לטי-שרטים וסניקרס, אבל העברתי את הלינק הלאה לבעלות עניין. אהבתי מאוד את האתר, נוח ומסביר פנים, ואני מסכימה איתך לחלוטין בעניין חובת ההוכחה – אם נצליח לשנות את המודלים העסקיים הנוכחיים ואת היחס הלא פרופורציונלי בעליל בין הנושאים בעול העבודה, השחיקה והמינוס בבנק, ובין היוצאים נשכרים מכל אלה, ממש כאילו היו הפוזטיב של הנגטיב הדוהה והולך, זו תהיה ברכה גדולה. בהצלחה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s