רשימה אחרונה - נובלה בהמשכים

רשימה אחרונה – פרק 14

בואי נשב בנוח, לא ככה על אדן החלון כמו חתולה.

הכאב בטן הזה שאני שונאת מתחיל. תמיד הוא מתנפח בנו כמו גזים כשנשבר לנו הציר שמחבר את ההגה לגלגלים. ההרגשה הזאת, המורטת עצבים, כאילו אנחנו שטות על הכביש המהיר בלי שליטה ומולנו משאית ענקית, צופרת ומהבהבת בפנסים. בואי, נשב כאן, נישען על הקיר, נעצור שנייה בצד לפני שתהיה פה תאונת שרשרת. נתחיל מההתחלה, מתישהו משהו יתבהר.

תנסי להיזכר במשהו שכבר כמעט שכחת.

הים, כן, הכי אנחנו זוכרות את הים. השבתות האלה, התמונה הזאת מקועקעת לנו בתודעה. הים הממוסגר בחלון המכונית הפתוח והרוח שבאה ממנו, מפזרת את השיער וממלאת את האוויר בריח הזה, ריח רחוב הרברט סמואל. שמנוניות קרם ההגנה ודריכת כפות רגלינו בבוץ ראשית הים, והצלילה בעיניים פקוחות, צרובות, מתחת לגלים, והמראה הזה, של האופק, כשהיינו מרחיקות לעמוקים ומפנות גב לחוף, ואז נשכבות על הגב, מקשיבות לאוזניים נאטמות במים וצפות בשמש. לפעמים ריחות מזכירים לך, של ארטיקים ושל פירות חמים ושל שתן. לפעמים שירים שהתנגנו אז בדרך במצעד הפזמונים, סאני, גיב מי גיב מי גיב מי אה מן אפטר מידנייט, וואן ויי טיקט טו ד'ה בלוז. אשכרה, כרטיס בכיוון אחד אל הבלוז.

השיכחה הזאת, בגללה הבלוז הכואב הזה בבטן. כבר שנים שאנחנו שוכחות, אחד אחרי השני, את כל הדברים החשובים.

אולי אנחנו כל כך זוכרות את הים הזה פשוט כי כמעט כל התמונות באלבומים הן משם. את רואה אותנו בחול, ילדות, בלי טיפת חספוס בארשת ובגוף המקופל על המגבת, ואת נזכרת באופטימיות. איך האמנו אז, שתינו, לכל מה שאמרו לנו על כל מה שנוכל אם רק נרצה. כאילו זה באמת תלוי רק בנו. כאילו אם רק נהיה ממושמעות וחרוצות ועקשניות, אם לא נפחד מעבודה קשה וכל החרא האמריקאי הזה, נהיה סיפור הצלחה.

איך אהבת להיות סיפור הצלחה, לעשות אותם גאים. לקח לי זמן להסביר לך, אבל בסוף הבנת שזו לא כזו חוכמה גדולה לעשות אותם גאים אֵת השניים האלה. בקושי סיימו תיכון, חיו במין חוסר שביעות רצון, הוא חלם על כסף והיא רק רצתה קצת שקט, ומספיק שקיבלת תשעים באיזה מבחן, כבר היו בטוחים שהעתיד שלנו הולך להיות מזהיר. כל הזמן זה היה באוויר, גם אֵת זה את מתעקשת לזכור, את העתיד הזה באוויר, ההרגשה הזאת שהעכשיו הוא רק ההיערכות שלנו לקראת משהו גדול ומרהיב. חייבים לשאוף להגיע רחוק, לא מילימטר אחד פחות.

בכיתה ב' עשו לנו את המבדקים האלה, לברר מי ילד מחונן. כיתה ב', את מבינה. לחץ היסטרי. מין תחושת דחיפוּת שעד היום רוחשת אצלנו בתחתיות כמו קן נמלים פועלות, מלחיצות אותך, נו נו נו נו כבר. אשפה כבדה מלאה בדגלים תלויה לנו על הגב ושום דגל עוד לא תקעת. כבר בת עשרים. עשרים וחמש. שלושים ואחת. שלושים ושלוש. והדגלים, במקום להתנפנף מאחורינו על פסגות קורות חיינו, נחבטים לנו בגב עם כל צעד כמו הצלפות אכזבה.

שם זה התחיל, בכיתה ב'. כל הבּילְד-אפּ הזה, הציפייה הזאת שבחודשים האחרונים מתפוררת עלייך כמו מבעד לפומפייה ענקית, מתגרדת על השמיים המחוּררים שלך, ואת עומדת בגשם פירורי החיים האלה שנופלים לך על הראש ומתכננת את הבריחה שלנו מפה.

כי העניין הוא שאף פעם לא ממש ידעת מה, ידעת רק איך. בדיוק כמו אבא. מרוב שהיית עסוקה בריצוף הדרך ובעריכת רשימות ובהקמת תפאורות ובכיוון תאורות, לא התפנית לחשוב שנייה מה את רוצה לעשות בכל זה. התבלבלת. כל מה שידעת בלי הרף היה שצריך להצליח בגדול, שזו פסגת השאיפות, אבל לא היה לך אפילו לרגע שום שמץ של מושג איך את רוצה שנגיע לשם, לפסגה הזאת. את הדבר הכי חשוב הזנחת. אותנו, טמבלית. אותנו שכחת.

הכל קרה לנו מול הטלוויזיה. איש לא תיקן אותנו, איש לא מיגר את הטעות, והיה נדמה שזה אפילו לגיטימי, לשבת מול המרקע הזה ולשגות באשליות. לתכנן את החיים שלנו ככה, כמו בסדרות אמריקאיות.

היינו רואות פרקליטי אל איי והיית חושבת, זה נראה כמו משהו לשאוף אליו. החליפות, נשות הקריירה היפות, כל הניירת הזאת החורצת גורלות וסכומי העתק המתגלגלים בין קירות הזכוכית של המשרדים המעוצבים. משפטים, למה לא. אז בכיתה יא', כשהציעו לנו להיכנס לאיזו תכנית ללימודי משפט עברי באוניברסיטה כדי להרוויח עוד חמש נקודות בבגרות, חשבת לעצמך, מעולה, הנה זה מתחיל. וישר סרטים אמריקאים. נסיים את המסלול הזה בהצטיינות ונמשיך ללימודים באוניברסיטה ונצא משם להתמחות במשרד הכי נחשב ויהיה לנו אוטו יפה וכבוד ויוקרה ומלא כסף ונסתובב ככה, כמו אלה בטלוויזיה, בחליפות מחויטות ובנעלי עקב. נפלת בבורגנות.

לא גידלו אותנו על ברכיו של שום ערך אחר, אז נאחזת בחומרנות. משהו צריך היה לתת את הכיוון, לסמן לנו את הדרך, אז רצית שיהיה לנו יום אחד בית כזה כמו של פרקליטי אל איי, עם בריכה ועם אי במטבח, ושנתעסק כל היום ברכישות ובמיזוגים ונחזור הביתה מאוחר ונהיה אישה חזקה ועצמאית עם מלא כסף ומשפחה אוהבת ובעל חתיך. חשבת שכל אלה שאיפות נעלות, מצפן טוב. אז למדנו משפט עברי. היה מעניין, הכל מעניין, והיו לנו עוד חמש נקודות בבגרות, אבל אז הבנת שזה לא בשבילנו, שלא מעניין אותנו להתעסק בשיקום חברות שפשטו רגל כדי למכור אותן ברווח, והלכנו ללמוד מדעי המדינה וספרות. לא הצלחת להרפות לגמרי מהפרקטיקה, התחלת למכור לכל מיני אנשים ששאלו סיפורים על שאיפות דיפלומטיות שיש לך, אבל עמוק בפנים כבר ידעת שאת מבלבלת את המוח. שעם כל הכבוד לכישרון שיש לנו לשפות, את האחרונה שתארח מסיבות קוקטייל ותחזיק בעדינות כוסות שמפניה ותהדק יחסים עם מנהיגים זרים. מה לך ולזה. עוד שנתיים היו צריכות לעבור כדי שתרפי גם מזה.

ואחרי שראינו את כל אנשי הנשיא אמרת לעצמך, גם זה נראה טוב. עיתונות, למה לא. נסתובב ככה כמו דסטין הופמן, נשאל שאלות נוקבות, נחשוף איזו פרשיית שחיתות מסועפת ושערורייתית בצמרת ויום אחד יעשו עלינו סרט. אז הלכנו להיות כתבת נוער במעריב לנוער, חצי שנה בשכר סופרים, ותכתבי, תכתבי, גם זה ירד מיד מהפרק. הבנו שזה לא בשבילנו, הקצב הזה, האינטנסיביות, ההתפלשות במקומיות הזו. ונשארנו בלי שמץ של מושג.

שנים לקח לך לגייס את התעוזה, יא הולכת בתלם שכמוך, ולהודות בלב שלם שאין לך שום עניין בפרקטיקה, שההתנהלות שלך רחוקה מלהיות כלכלית ורווחית, שאת סתם, אוהבת לקרוא ולכתוב יותר מהכול. אפשר לחשוב, איזו חתרנות רדיקלית. אבל שנים לקח לך להודות. שנים ארוכות של בזבוז ושיכחה.

את מנסה כל הזמן, מכניסה אותנו בכוח לסרטים שיש לך בראש, נדבקת למשהו ומתעקשת להצליח בו בגדול, אבל לא מוצאת את הלהט, את החרמנות הזאת שבלעדיה החיים זה סתם. תנועה מעגלית מרחפת בחלל, בלי הציר.

חבל רק שאת לא קולטת שהלהט הזה לא חייב להיות סרט, הוא יכול להיות סתם תמונות סטילס, רגעים. את ויעל על הספה הירוקה בבוקר, שותות קפה. עמידה על דוושות האופניים בירידה, מול הרוח, עם דיסקו באוזניות. סקס קשוב ויסודי ליד בקבוק ריק של יין ושיר ישן ברדיו שזוחל לך על הגוף ליד הצמרמורת בדיוק בסוף, איי לאב יו, סו וואט אם איי סו אפרייד אוף.

את מזלזלת בלהט העניו הזה, המשביע יותר מכל פנטוזי הבלהות שלך.

תני לי כבר, תני לי להחזיק. תאמיני לי שאני יודעת פי אלף יותר טוב ממך מה יעשה לנו טוב. את שכחת. אני עוד זוכרת הכל.

מודעות פרסומת
רשימה אחרונה - נובלה בהמשכים

רשימה אחרונה – פרק 13

כבר שנים אני מסתכלת מהצד עלייך ועל אמא, ומחכה לפיצוץ, ובעקבותיו להתפכחות שלך. משהו ביניכן גבולי כל הזמן, מסוכן, כמו תקלה בכּוּר. כל הנורות האדומות מהבהבות, קריאות היסטריות בכריזה, אנשים מתרוצצים, מצב חירום. כל הזמן מצב חירום.

את לא יודעת מה לעשות איתה. אכולת רגשות אשם, את יודעת עמוק בפנים שאין לך איתה כמעט שום דבר במשותף. השקפות העולם שלכן כל כך שונות שאין לכן כמעט על מה לדבר. יש ביניכן איזו הבנה רגשית עמוקה, איזה כאב עובר ביניכן כל הזמן, תלות חולנית קצת של סיעוד נפשי, אבל יש גם פער ענק בין מבני האישיויות שלכן שמעולם לא הצלחת לגשר עליו.

היא מתקשרת לפחות פעם ביום לשאול מה נשמע ולספר סיפורים שלרוב, אין לך סבלנות לשמוע, ואת לא מסוגלת אף פעם לחלוק איתה את מצבי הרוח המתחלפים שלך ואת הייאוש הפילוסופי הזה ואת התשישות כי היא נבהלת מזה, זה מחריד אותה. היא מיד מחפשת דרך להוציא אותך מזה, להועיל, לא מסוגלת להקשיב לזה. ואת לא משתחררת מהכפילות הזאת – דואגת לה כל הזמן, הבדידות שלה שוברת את הלב שלך, ואת אוהבת אותה, מעריצה את השכל הישר שלה, את כוחות ההישרדות שלה, ואת זקוקה לה, בכל מה שקשור לחיים האמיתיים, להתנהלות בעולם הזה ולהבנת מנגנון החוקים שלו, את לא יכולה בלי הייעוץ שלה, בלי התמיכה, אבל את גם בזה לה, בדיוק בגלל כל אלה, נרתעת מחוסר היכולת שלה להתעלות מעל למציאות המרופשת אל עבר מחוזות של מחשבה עמוקה ותיאורטית. מטאפורית. השירה הזאת שלך, המילים היפות, זה מכביד עליה. מעיק. מתנשא בעיניה.

חתיכת תחת תפסת עליה אחרי הלימודים, נהיית אינטלקטואלית עאלק עם חשיבה ביקורתית ופתאום אמא נראתה לך כמו עוד אחת מהעדר, עוד אחת שנהנית מאחוות ההיסטריה רוצים-לזרוק-אותנו-לים-רק-כוח-הם-מבינים-תרבות-של-ברברים-אין-עם-מי-לדבר, עוד אחת שיושבת בסלון המצוחצח שלה בחיבוק ידיים ולא מפסיקה לקטר, צופה בכל מהדורות החדשות ותכניות האקטואליה ומקפידה לעיין במוספים הכלכליים, אבל לא קוראת ספרים, לא מסוגלת להבין מה שעובר עלייך ואת לא מצליחה ללמוד לחיות ככה, כמוה, בלי לבזבז אנרגיות מנטאליות.

הדבר היחיד שמציל אתכן הוא הצניעות שלה, הענווה, החוכמה. הראשונה שפקחה לך את העיניים, מרטה מתוכן את קורי החלום האמריקאי וחשפה לפנייך את המנגנון, הראתה לך את חדר המנועים של הטיטאניק הזאת. הראשונה שלימדה אותך לא להאמין, לא לחמוד, כי זו אחיזת עיניים. היא זו שגילתה לך את תהומות החובות והאשראי מתחת לכל הג'יפים האלה והפנטהאוזים והסקי והסיגרים והקוניאק. זה אף פעם לא עשה עליה רושם. היא בזה לנפנופים האלה, רואה דרכם את המינוס בעובר ושב. והיא זוכרת כל הזמן את המפסידים הגדולים, את הנגזלים הנשכחים, את המרוּמים.

ארוחת הצהריים ההיא שבה כולם התנפלו עליה כששאלה למה מנהל בנק צריך להרוויח כל כך הרבה כסף, על מה, ולמה הפקידים והמנקים והמאבטחים צריכים להרוויח כל כך פחות, את לא תשכחי איך זה העציב אותך. כאילו כל העוול שבעולם התחוור לך אז, בהתנפלות הגסה הזאת. כמה חמלה ראית אז באמא, כמה אנושיות. כאילו נתנה לחולשה שלך רשות. ואז נרמסה בגלל זה. זה שבר אותך.

ואת נאחזת בזה, בשבר הזה, בכל כוחך, כי זה סיב הפלדה בקירות הבית המשותף שלכן. זה מחזיק הכל. הרגע הנורא הזה כשפתאום הבנת את הנחיתות שלך, שם הייתן הכי קרובות. ומסביב מרחבים של ריחוק ואי-הבנה.

במקום שתודי כבר שאת בדיוק כמוה. שגם לך יש חרדות קיומיות במובן הכי ארצי של המילה, שגם את פוחדת מעוני יותר מכל כי את יודעת שאין חולשה גדולה מזו, ושגם את טיפוס של שגרה והרגלים. יש דברים קטנים, פשוטים כל כך, נטולי מחשבה ומילים, פקעות-פקעות של עשייה צרופה שתולות ביומיומינו ואת אוהבת אותן. את שוקעת בהן והן מניחות אותך, כמו תינוקת, בערסלי שלווה תלויים כמו תחנות עצירה בדהרת חייך. קיפול בגדינו. ניגוב השיש אחרי הדחת הכלים. תליית הבגדים לייבוש. ניקוי אורז. את ניצבת מעל הקערה שאורז מושרה בה במים צוננים ומשקיעה שם את כף היד שלנו ומנקה אותו, מקרצפת היטב כנגד דופן המסננת, דולה מבפנים זרעים זרים, כהים מדי, מרוּקמים אחרת מדי, פירורי דברים אחרים שהשתחלו לשקית האורז בהיסח דעתו של מישהו, ואת לשה ולשה בסבלנות, מנקה ומנקה, ממיינת, לא מהרהרת בדבר, כל כולך מסורה היטב לנעימות המים בין האצבעות, להתערבלות הגרגרים, ואז את שופכת את המים העכורים ושקט מופתי ממלא אותך כשאת עוקבת אחריהם נשפכים ומתנקזים בכיור, כאילו איזו תאוות סדר וניקיון באה על סיפוקה בשפיכה הזו. ואז את פוערת את מכונת הכביסה ושולפת משם את בגדינו הנקיים, מרחרחת, מנערת, תולה אותם על החבלים בשעת תליית הכביסה האהובה עלייך, שעת טרום צהריים, כשהשמש מתרוממת מחממת ורוח מתחפר בפנים, בתוך השרוולים, את תולה אותם בסבלנות, בהקפדה, הפוכים שלא ייצרבו הצבעים ותַדהה אותם השמש, ואז את מסתכלת בהם מתנפנפים בחום חצות היום ואותה תאווה שלך נשכבת לנוח. את אוהבת את הדברים האלה. זה כל כך פנימי ומזוקק כשזה בא, כאילו טבוע בנו, הזיהוּר וההילוּל האלה של מלאכות פשוטות. אבל יש להניח שמאמא למדנו את זה, בלימוד המוטמע הזה, הבּלוּע, התורשה. יש בנו את זה, בדיוק כמו בה, את אהבת היומיום ואת רומנטיקת הסתמי. החיבה לנוחות. זעיר הבורגנות.

ואת שונאת את המכנה המשותף הזה, הוא כל כך אפרורי ומעליב בעינייך.

אנחנו שוכבות על הספה עם הספר של שבתאי, קוראות אותו בפעם השלישית ומתענגות על המשפטים שהוא עשוי מהם, על כאבי החיים הרשומים בו בצלילות מייסרת, על מילים שמעלות אותך על גדותייך מרוב הרהורים ורגש, וכל הזמן ברקע את מזכירה לנו לעשות מכונה צבעונית ולרחוץ את האוטו ולשלם את הארנונה ולהדיח את הכלים. את אוהבת להתרומם לרקיעים של הגות, אבל זה תמיד מבוקר כי את לא יכולה בלי המציאות המעגנת שלך. תודי בזה כבר סוף סוף במקום להתעקש להיות הרפתקנית סוערת. תסתכלי כבר בהבנה גם על החלקים האחרים שלנו. אין לך מושג איך זה ישחרר אותנו.