רשימה אחרונה - נובלה בהמשכים

רשימה אחרונה – פרק 13

כבר שנים אני מסתכלת מהצד עלייך ועל אמא, ומחכה לפיצוץ, ובעקבותיו להתפכחות שלך. משהו ביניכן גבולי כל הזמן, מסוכן, כמו תקלה בכּוּר. כל הנורות האדומות מהבהבות, קריאות היסטריות בכריזה, אנשים מתרוצצים, מצב חירום. כל הזמן מצב חירום.

את לא יודעת מה לעשות איתה. אכולת רגשות אשם, את יודעת עמוק בפנים שאין לך איתה כמעט שום דבר במשותף. השקפות העולם שלכן כל כך שונות שאין לכן כמעט על מה לדבר. יש ביניכן איזו הבנה רגשית עמוקה, איזה כאב עובר ביניכן כל הזמן, תלות חולנית קצת של סיעוד נפשי, אבל יש גם פער ענק בין מבני האישיויות שלכן שמעולם לא הצלחת לגשר עליו.

היא מתקשרת לפחות פעם ביום לשאול מה נשמע ולספר סיפורים שלרוב, אין לך סבלנות לשמוע, ואת לא מסוגלת אף פעם לחלוק איתה את מצבי הרוח המתחלפים שלך ואת הייאוש הפילוסופי הזה ואת התשישות כי היא נבהלת מזה, זה מחריד אותה. היא מיד מחפשת דרך להוציא אותך מזה, להועיל, לא מסוגלת להקשיב לזה. ואת לא משתחררת מהכפילות הזאת – דואגת לה כל הזמן, הבדידות שלה שוברת את הלב שלך, ואת אוהבת אותה, מעריצה את השכל הישר שלה, את כוחות ההישרדות שלה, ואת זקוקה לה, בכל מה שקשור לחיים האמיתיים, להתנהלות בעולם הזה ולהבנת מנגנון החוקים שלו, את לא יכולה בלי הייעוץ שלה, בלי התמיכה, אבל את גם בזה לה, בדיוק בגלל כל אלה, נרתעת מחוסר היכולת שלה להתעלות מעל למציאות המרופשת אל עבר מחוזות של מחשבה עמוקה ותיאורטית. מטאפורית. השירה הזאת שלך, המילים היפות, זה מכביד עליה. מעיק. מתנשא בעיניה.

חתיכת תחת תפסת עליה אחרי הלימודים, נהיית אינטלקטואלית עאלק עם חשיבה ביקורתית ופתאום אמא נראתה לך כמו עוד אחת מהעדר, עוד אחת שנהנית מאחוות ההיסטריה רוצים-לזרוק-אותנו-לים-רק-כוח-הם-מבינים-תרבות-של-ברברים-אין-עם-מי-לדבר, עוד אחת שיושבת בסלון המצוחצח שלה בחיבוק ידיים ולא מפסיקה לקטר, צופה בכל מהדורות החדשות ותכניות האקטואליה ומקפידה לעיין במוספים הכלכליים, אבל לא קוראת ספרים, לא מסוגלת להבין מה שעובר עלייך ואת לא מצליחה ללמוד לחיות ככה, כמוה, בלי לבזבז אנרגיות מנטאליות.

הדבר היחיד שמציל אתכן הוא הצניעות שלה, הענווה, החוכמה. הראשונה שפקחה לך את העיניים, מרטה מתוכן את קורי החלום האמריקאי וחשפה לפנייך את המנגנון, הראתה לך את חדר המנועים של הטיטאניק הזאת. הראשונה שלימדה אותך לא להאמין, לא לחמוד, כי זו אחיזת עיניים. היא זו שגילתה לך את תהומות החובות והאשראי מתחת לכל הג'יפים האלה והפנטהאוזים והסקי והסיגרים והקוניאק. זה אף פעם לא עשה עליה רושם. היא בזה לנפנופים האלה, רואה דרכם את המינוס בעובר ושב. והיא זוכרת כל הזמן את המפסידים הגדולים, את הנגזלים הנשכחים, את המרוּמים.

ארוחת הצהריים ההיא שבה כולם התנפלו עליה כששאלה למה מנהל בנק צריך להרוויח כל כך הרבה כסף, על מה, ולמה הפקידים והמנקים והמאבטחים צריכים להרוויח כל כך פחות, את לא תשכחי איך זה העציב אותך. כאילו כל העוול שבעולם התחוור לך אז, בהתנפלות הגסה הזאת. כמה חמלה ראית אז באמא, כמה אנושיות. כאילו נתנה לחולשה שלך רשות. ואז נרמסה בגלל זה. זה שבר אותך.

ואת נאחזת בזה, בשבר הזה, בכל כוחך, כי זה סיב הפלדה בקירות הבית המשותף שלכן. זה מחזיק הכל. הרגע הנורא הזה כשפתאום הבנת את הנחיתות שלך, שם הייתן הכי קרובות. ומסביב מרחבים של ריחוק ואי-הבנה.

במקום שתודי כבר שאת בדיוק כמוה. שגם לך יש חרדות קיומיות במובן הכי ארצי של המילה, שגם את פוחדת מעוני יותר מכל כי את יודעת שאין חולשה גדולה מזו, ושגם את טיפוס של שגרה והרגלים. יש דברים קטנים, פשוטים כל כך, נטולי מחשבה ומילים, פקעות-פקעות של עשייה צרופה שתולות ביומיומינו ואת אוהבת אותן. את שוקעת בהן והן מניחות אותך, כמו תינוקת, בערסלי שלווה תלויים כמו תחנות עצירה בדהרת חייך. קיפול בגדינו. ניגוב השיש אחרי הדחת הכלים. תליית הבגדים לייבוש. ניקוי אורז. את ניצבת מעל הקערה שאורז מושרה בה במים צוננים ומשקיעה שם את כף היד שלנו ומנקה אותו, מקרצפת היטב כנגד דופן המסננת, דולה מבפנים זרעים זרים, כהים מדי, מרוּקמים אחרת מדי, פירורי דברים אחרים שהשתחלו לשקית האורז בהיסח דעתו של מישהו, ואת לשה ולשה בסבלנות, מנקה ומנקה, ממיינת, לא מהרהרת בדבר, כל כולך מסורה היטב לנעימות המים בין האצבעות, להתערבלות הגרגרים, ואז את שופכת את המים העכורים ושקט מופתי ממלא אותך כשאת עוקבת אחריהם נשפכים ומתנקזים בכיור, כאילו איזו תאוות סדר וניקיון באה על סיפוקה בשפיכה הזו. ואז את פוערת את מכונת הכביסה ושולפת משם את בגדינו הנקיים, מרחרחת, מנערת, תולה אותם על החבלים בשעת תליית הכביסה האהובה עלייך, שעת טרום צהריים, כשהשמש מתרוממת מחממת ורוח מתחפר בפנים, בתוך השרוולים, את תולה אותם בסבלנות, בהקפדה, הפוכים שלא ייצרבו הצבעים ותַדהה אותם השמש, ואז את מסתכלת בהם מתנפנפים בחום חצות היום ואותה תאווה שלך נשכבת לנוח. את אוהבת את הדברים האלה. זה כל כך פנימי ומזוקק כשזה בא, כאילו טבוע בנו, הזיהוּר וההילוּל האלה של מלאכות פשוטות. אבל יש להניח שמאמא למדנו את זה, בלימוד המוטמע הזה, הבּלוּע, התורשה. יש בנו את זה, בדיוק כמו בה, את אהבת היומיום ואת רומנטיקת הסתמי. החיבה לנוחות. זעיר הבורגנות.

ואת שונאת את המכנה המשותף הזה, הוא כל כך אפרורי ומעליב בעינייך.

אנחנו שוכבות על הספה עם הספר של שבתאי, קוראות אותו בפעם השלישית ומתענגות על המשפטים שהוא עשוי מהם, על כאבי החיים הרשומים בו בצלילות מייסרת, על מילים שמעלות אותך על גדותייך מרוב הרהורים ורגש, וכל הזמן ברקע את מזכירה לנו לעשות מכונה צבעונית ולרחוץ את האוטו ולשלם את הארנונה ולהדיח את הכלים. את אוהבת להתרומם לרקיעים של הגות, אבל זה תמיד מבוקר כי את לא יכולה בלי המציאות המעגנת שלך. תודי בזה כבר סוף סוף במקום להתעקש להיות הרפתקנית סוערת. תסתכלי כבר בהבנה גם על החלקים האחרים שלנו. אין לך מושג איך זה ישחרר אותנו.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s