רשימה אחרונה - נובלה בהמשכים

רשימה אחרונה – פרק 14

בואי נשב בנוח, לא ככה על אדן החלון כמו חתולה.

הכאב בטן הזה שאני שונאת מתחיל. תמיד הוא מתנפח בנו כמו גזים כשנשבר לנו הציר שמחבר את ההגה לגלגלים. ההרגשה הזאת, המורטת עצבים, כאילו אנחנו שטות על הכביש המהיר בלי שליטה ומולנו משאית ענקית, צופרת ומהבהבת בפנסים. בואי, נשב כאן, נישען על הקיר, נעצור שנייה בצד לפני שתהיה פה תאונת שרשרת. נתחיל מההתחלה, מתישהו משהו יתבהר.

תנסי להיזכר במשהו שכבר כמעט שכחת.

הים, כן, הכי אנחנו זוכרות את הים. השבתות האלה, התמונה הזאת מקועקעת לנו בתודעה. הים הממוסגר בחלון המכונית הפתוח והרוח שבאה ממנו, מפזרת את השיער וממלאת את האוויר בריח הזה, ריח רחוב הרברט סמואל. שמנוניות קרם ההגנה ודריכת כפות רגלינו בבוץ ראשית הים, והצלילה בעיניים פקוחות, צרובות, מתחת לגלים, והמראה הזה, של האופק, כשהיינו מרחיקות לעמוקים ומפנות גב לחוף, ואז נשכבות על הגב, מקשיבות לאוזניים נאטמות במים וצפות בשמש. לפעמים ריחות מזכירים לך, של ארטיקים ושל פירות חמים ושל שתן. לפעמים שירים שהתנגנו אז בדרך במצעד הפזמונים, סאני, גיב מי גיב מי גיב מי אה מן אפטר מידנייט, וואן ויי טיקט טו ד'ה בלוז. אשכרה, כרטיס בכיוון אחד אל הבלוז.

השיכחה הזאת, בגללה הבלוז הכואב הזה בבטן. כבר שנים שאנחנו שוכחות, אחד אחרי השני, את כל הדברים החשובים.

אולי אנחנו כל כך זוכרות את הים הזה פשוט כי כמעט כל התמונות באלבומים הן משם. את רואה אותנו בחול, ילדות, בלי טיפת חספוס בארשת ובגוף המקופל על המגבת, ואת נזכרת באופטימיות. איך האמנו אז, שתינו, לכל מה שאמרו לנו על כל מה שנוכל אם רק נרצה. כאילו זה באמת תלוי רק בנו. כאילו אם רק נהיה ממושמעות וחרוצות ועקשניות, אם לא נפחד מעבודה קשה וכל החרא האמריקאי הזה, נהיה סיפור הצלחה.

איך אהבת להיות סיפור הצלחה, לעשות אותם גאים. לקח לי זמן להסביר לך, אבל בסוף הבנת שזו לא כזו חוכמה גדולה לעשות אותם גאים אֵת השניים האלה. בקושי סיימו תיכון, חיו במין חוסר שביעות רצון, הוא חלם על כסף והיא רק רצתה קצת שקט, ומספיק שקיבלת תשעים באיזה מבחן, כבר היו בטוחים שהעתיד שלנו הולך להיות מזהיר. כל הזמן זה היה באוויר, גם אֵת זה את מתעקשת לזכור, את העתיד הזה באוויר, ההרגשה הזאת שהעכשיו הוא רק ההיערכות שלנו לקראת משהו גדול ומרהיב. חייבים לשאוף להגיע רחוק, לא מילימטר אחד פחות.

בכיתה ב' עשו לנו את המבדקים האלה, לברר מי ילד מחונן. כיתה ב', את מבינה. לחץ היסטרי. מין תחושת דחיפוּת שעד היום רוחשת אצלנו בתחתיות כמו קן נמלים פועלות, מלחיצות אותך, נו נו נו נו כבר. אשפה כבדה מלאה בדגלים תלויה לנו על הגב ושום דגל עוד לא תקעת. כבר בת עשרים. עשרים וחמש. שלושים ואחת. שלושים ושלוש. והדגלים, במקום להתנפנף מאחורינו על פסגות קורות חיינו, נחבטים לנו בגב עם כל צעד כמו הצלפות אכזבה.

שם זה התחיל, בכיתה ב'. כל הבּילְד-אפּ הזה, הציפייה הזאת שבחודשים האחרונים מתפוררת עלייך כמו מבעד לפומפייה ענקית, מתגרדת על השמיים המחוּררים שלך, ואת עומדת בגשם פירורי החיים האלה שנופלים לך על הראש ומתכננת את הבריחה שלנו מפה.

כי העניין הוא שאף פעם לא ממש ידעת מה, ידעת רק איך. בדיוק כמו אבא. מרוב שהיית עסוקה בריצוף הדרך ובעריכת רשימות ובהקמת תפאורות ובכיוון תאורות, לא התפנית לחשוב שנייה מה את רוצה לעשות בכל זה. התבלבלת. כל מה שידעת בלי הרף היה שצריך להצליח בגדול, שזו פסגת השאיפות, אבל לא היה לך אפילו לרגע שום שמץ של מושג איך את רוצה שנגיע לשם, לפסגה הזאת. את הדבר הכי חשוב הזנחת. אותנו, טמבלית. אותנו שכחת.

הכל קרה לנו מול הטלוויזיה. איש לא תיקן אותנו, איש לא מיגר את הטעות, והיה נדמה שזה אפילו לגיטימי, לשבת מול המרקע הזה ולשגות באשליות. לתכנן את החיים שלנו ככה, כמו בסדרות אמריקאיות.

היינו רואות פרקליטי אל איי והיית חושבת, זה נראה כמו משהו לשאוף אליו. החליפות, נשות הקריירה היפות, כל הניירת הזאת החורצת גורלות וסכומי העתק המתגלגלים בין קירות הזכוכית של המשרדים המעוצבים. משפטים, למה לא. אז בכיתה יא', כשהציעו לנו להיכנס לאיזו תכנית ללימודי משפט עברי באוניברסיטה כדי להרוויח עוד חמש נקודות בבגרות, חשבת לעצמך, מעולה, הנה זה מתחיל. וישר סרטים אמריקאים. נסיים את המסלול הזה בהצטיינות ונמשיך ללימודים באוניברסיטה ונצא משם להתמחות במשרד הכי נחשב ויהיה לנו אוטו יפה וכבוד ויוקרה ומלא כסף ונסתובב ככה, כמו אלה בטלוויזיה, בחליפות מחויטות ובנעלי עקב. נפלת בבורגנות.

לא גידלו אותנו על ברכיו של שום ערך אחר, אז נאחזת בחומרנות. משהו צריך היה לתת את הכיוון, לסמן לנו את הדרך, אז רצית שיהיה לנו יום אחד בית כזה כמו של פרקליטי אל איי, עם בריכה ועם אי במטבח, ושנתעסק כל היום ברכישות ובמיזוגים ונחזור הביתה מאוחר ונהיה אישה חזקה ועצמאית עם מלא כסף ומשפחה אוהבת ובעל חתיך. חשבת שכל אלה שאיפות נעלות, מצפן טוב. אז למדנו משפט עברי. היה מעניין, הכל מעניין, והיו לנו עוד חמש נקודות בבגרות, אבל אז הבנת שזה לא בשבילנו, שלא מעניין אותנו להתעסק בשיקום חברות שפשטו רגל כדי למכור אותן ברווח, והלכנו ללמוד מדעי המדינה וספרות. לא הצלחת להרפות לגמרי מהפרקטיקה, התחלת למכור לכל מיני אנשים ששאלו סיפורים על שאיפות דיפלומטיות שיש לך, אבל עמוק בפנים כבר ידעת שאת מבלבלת את המוח. שעם כל הכבוד לכישרון שיש לנו לשפות, את האחרונה שתארח מסיבות קוקטייל ותחזיק בעדינות כוסות שמפניה ותהדק יחסים עם מנהיגים זרים. מה לך ולזה. עוד שנתיים היו צריכות לעבור כדי שתרפי גם מזה.

ואחרי שראינו את כל אנשי הנשיא אמרת לעצמך, גם זה נראה טוב. עיתונות, למה לא. נסתובב ככה כמו דסטין הופמן, נשאל שאלות נוקבות, נחשוף איזו פרשיית שחיתות מסועפת ושערורייתית בצמרת ויום אחד יעשו עלינו סרט. אז הלכנו להיות כתבת נוער במעריב לנוער, חצי שנה בשכר סופרים, ותכתבי, תכתבי, גם זה ירד מיד מהפרק. הבנו שזה לא בשבילנו, הקצב הזה, האינטנסיביות, ההתפלשות במקומיות הזו. ונשארנו בלי שמץ של מושג.

שנים לקח לך לגייס את התעוזה, יא הולכת בתלם שכמוך, ולהודות בלב שלם שאין לך שום עניין בפרקטיקה, שההתנהלות שלך רחוקה מלהיות כלכלית ורווחית, שאת סתם, אוהבת לקרוא ולכתוב יותר מהכול. אפשר לחשוב, איזו חתרנות רדיקלית. אבל שנים לקח לך להודות. שנים ארוכות של בזבוז ושיכחה.

את מנסה כל הזמן, מכניסה אותנו בכוח לסרטים שיש לך בראש, נדבקת למשהו ומתעקשת להצליח בו בגדול, אבל לא מוצאת את הלהט, את החרמנות הזאת שבלעדיה החיים זה סתם. תנועה מעגלית מרחפת בחלל, בלי הציר.

חבל רק שאת לא קולטת שהלהט הזה לא חייב להיות סרט, הוא יכול להיות סתם תמונות סטילס, רגעים. את ויעל על הספה הירוקה בבוקר, שותות קפה. עמידה על דוושות האופניים בירידה, מול הרוח, עם דיסקו באוזניות. סקס קשוב ויסודי ליד בקבוק ריק של יין ושיר ישן ברדיו שזוחל לך על הגוף ליד הצמרמורת בדיוק בסוף, איי לאב יו, סו וואט אם איי סו אפרייד אוף.

את מזלזלת בלהט העניו הזה, המשביע יותר מכל פנטוזי הבלהות שלך.

תני לי כבר, תני לי להחזיק. תאמיני לי שאני יודעת פי אלף יותר טוב ממך מה יעשה לנו טוב. את שכחת. אני עוד זוכרת הכל.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s