כבר כמעט לא, אבל הרבה זמן זה לקח לי. את בטח זוכרת. שנה שלמה הסתובבתי עם דחף נורא להכניס לה בעיטה בפרצוף המיוסר. הייתי ממש מרגישה את זה עובר לנו בגוף, את הדף המהלומה, הייתי מפנטזת עליה חוטפת מאיתנו מכות. מילאתי אותנו בזעם.
ככה זה אחרי שנים של דינמיקה שהתקבעה – מי שחיות לצד מזוכיסטית אדוקה לא אמורות להיות מופתעות כשהן מגלות שנהיו סאדיסטיות. אלה החוקים של משחק סכום אפס.
היא נסעה להגשים את חלום הבריחה שלה והשאירה אותנו כאן עם כל הזעם המפלצתי הזה ועם כל מה שלא נאמר בינינו אף פעם. הנחיתה אותנו על הרצפה בנוק-אאוט קטלני ואחרון. ורק משם, מקצה הסנוקרת הזאת, הבנו בדיעבד עד כמה השתיקה העיקשת שלה הייתה הרסנית ואלימה. אלופת העולם הבלתי מעורערת בפאסיב אגרסיב במשקל כבד. קבלי אותה במחיאות כפיים סוערות.
זאת את. מוחקת אותי. דורסת אותי בדהרה המבוהלת הזאת שלך. עושה לי בדיוק מה שהיא עשתה לך.
אם את לוקחת אותנו מכאן בקצה הלילה הזה, נשבעת לך, לא תהיה לך מנוחה. כל החיים שלנו אני אזכיר לך, בלי הפסקה, שאת חתיכת עבריינית נמלטת שחיסלה לנו את החיים בפיגוע טרור וברחה. בחיים שוב לא תוכלי לישון בשקט. היית מתה. אני מתכוונת לכל מילה.
תכתבי שזעם זה דבר מתיש שקשה לתאר. ימים שלמים הייתי כועסת, מתעוררת נעלבת מחלומות שחלמנו עליה ושונאת את האושר החדש שלה כל היום, עד עומק השינה. רציתי לשמוע אותה מרחוק צורחת מכאב.
ברור. הלם, אכזבה, עלבון, את יודעת, כל אלה, הרגילים. אבל מה שבאמת גמר אותי היה ההבנה שבמצב שנקלענו אליו, זה היה הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות לנו. תכתבי מתיישבת, זה רציני עכשיו.
ביום שבו גילינו, כשחיטטנו וראינו את ההודעה הזאת על מסך הנייד שלה אחרי כל השבועות הלא שקטים האלה, אחרי שקראנו אותה שוב ושוב לוודא שאני לא פרנואידית, בשנייה שהיא יצאה אלינו מהמקלחת ואמרנו לה שעד סוף השבוע היא עוזבת, הייתי מאושרת. הרגשתי משוחררת.
שנים רציתי לעזוב, אבל לא היה לך אומץ. היית פחדנית ועצלנית ומבוהלת, ונתקענו כי היה לך נוח. תכתבי, נוח זה דבר נורא. תכתבי, תכתבי, אפילו שזאת קלישאה. תכתבי שכשהנוח הזה התחיל להתפרק, כשהאמונה העיוורת והרומנטיקה המזויפת נשרו מעל ארבע השנים שלנו יחד הרגשתי סוף סוף את האמת מגיחה. מין שמש מסנוורת התפרצה ואור גדול נשפך עלינו כמו ביציאה מאולם התיאטרון החשוך שישבנו בו עד אז, אני בקהל ואת על הבמה. קמנו ויצאנו לרחוב, לחיות. בת שלושים, אבל הרגשתי חדשה.
מעולם לא הרגשתי חופשייה כמו אז, כשהיא יצאה מהמקלחת ואמרנו את האמת, אני רוצה שתלכי מכאן. כל התפאורה קרסה שם ברעש נפץ שהרעיד לנו את כל הגוף, זה היה פשר הצמרמורת, זוכרת. כל הגוף רעד והתברווז, בגלל זה. האיפור נמחה, כל הקירות התרסקו מסביב לבמה וכל דפי המחזה נגרסו לאבקה. ההצגה נגמרה. ארבע שנים הופעת איתה מולי בהצגה הזאת, והנה, במחי הודעת טקסט אחת זה נגמר. המסך ירד ודלת האולם נפתחה.
כי הכל היה כל כך סודי וחשאי, כל כך מבוהל. היא התעטפה תמיד בשתיקה המסתורית הזאת שלה, לא הסכימה לצאת איתנו לאור, ואנחנו נקברנו שם איתה, בפחדנות החשוכה הזאת.
והכי קל להאשים אחרים, הכי קל לבוא אליה בטענות, אבל את אשמה. רק בגללך גאו בנו גלי הזעם האלה. בך רציתי לבעוט. עלייך כעסתי כל הזמן הזה, לא עליה. על שיתוף הפעולה שלך. על השקרנות שלך, על הבוגדנות, על הבטלנות הזאת, בגיל עשרים ושמונה, עשרים ותשע, שלושים, להיקבר בשקט, במין השלמה, במקום לקום, להתנער מכל זה ולארגן לנו חיים אמיתיים.
לא, יקירתי, זה לא. מה שאת עושה עכשיו הוא בדיוק ההיפך, תפסיקי כבר להיתמם. תחשבי לבד. נגמר לי כל הכוח להסביר לך.
את זה את גם כותבת. את כותבת את השתיקות האלה, את השלוקים המהורהרים מהקפה, את מישוש השפה החתוכה, את המשחק הזה בפצע. את כותבת שאת מתלבטת או שאת מרמה. לא סגרנו את ארגז הספרים, נכון.
אני רוצה שתכתבי את זה, אפילו הסימון נשאר כאן, משולש עתיק בקצה הדף, מלפני שנים, כשהיינו עצובה בלי הפסקה. תכתבי את זה, זה מתאים עכשיו.
"הייתה תקופה שלא הכרתי את האיש הזה שהפך לבעלי. כשהייתי ילדה קטנה האם ידעתי מיהו? לוּ היו מורים לי עליו ברחוב 'זה יהיה פעם חתנך', 'אותו פעם תאהבי' – הלא הייתי צוחקת. אקרא לתקופה הזאת: חִזרי! חִזרי! חִזרי, ילדות מאושרת בה לא ידעתי את אהבתי-לעתיד, חִזרי, ילדות רוויית שמש וצהלה ואדישות מוחלטת כלפי האיש הזה, אהוב לבי המת. בואי, ריקנות, מלאי את לבי!"
עכשיו תכתבי את האחיזה הזאת בספר, את ליטוף הכריכה המחוספסת כאילו היא הזכרונות עצמם. מהימים שאבא גסס ואז מת, מהעצב הזה הכואב בכל בוקר, כשהמציאות הייתה מתבהרת מול החלון ששנים התעוררת אליו ופתאום התחלת לתעב. "הילד חולם", תכתבי, תכתבי. הילד חולם. עכשיו תכתבי הילדה. הילדה חולמת.
מינימליסטית wannabe 