רשימה אחרונה - נובלה בהמשכים

רשימה אחרונה – פרק 16

כבר כמעט לא, אבל הרבה זמן זה לקח לי. את בטח זוכרת. שנה שלמה הסתובבתי עם דחף נורא להכניס לה בעיטה בפרצוף המיוסר. הייתי ממש מרגישה את זה עובר לנו בגוף, את הדף המהלומה, הייתי מפנטזת עליה חוטפת מאיתנו מכות. מילאתי אותנו בזעם.

ככה זה אחרי שנים של דינמיקה שהתקבעה – מי שחיות לצד מזוכיסטית אדוקה לא אמורות להיות מופתעות כשהן מגלות שנהיו סאדיסטיות. אלה החוקים של משחק סכום אפס.

היא נסעה להגשים את חלום הבריחה שלה והשאירה אותנו כאן עם כל הזעם המפלצתי הזה ועם כל מה שלא נאמר בינינו אף פעם. הנחיתה אותנו על הרצפה בנוק-אאוט קטלני ואחרון. ורק משם, מקצה הסנוקרת הזאת, הבנו בדיעבד עד כמה השתיקה העיקשת שלה הייתה הרסנית ואלימה. אלופת העולם הבלתי מעורערת בפאסיב אגרסיב במשקל כבד. קבלי אותה במחיאות כפיים סוערות.

זאת את. מוחקת אותי. דורסת אותי בדהרה המבוהלת הזאת שלך. עושה לי בדיוק מה שהיא עשתה לך.

אם את לוקחת אותנו מכאן בקצה הלילה הזה, נשבעת לך, לא תהיה לך מנוחה. כל החיים שלנו אני אזכיר לך, בלי הפסקה, שאת חתיכת עבריינית נמלטת שחיסלה לנו את החיים בפיגוע טרור וברחה. בחיים שוב לא תוכלי לישון בשקט. היית מתה. אני מתכוונת לכל מילה.

תכתבי שזעם זה דבר מתיש שקשה לתאר. ימים שלמים הייתי כועסת, מתעוררת נעלבת מחלומות שחלמנו עליה ושונאת את האושר החדש שלה כל היום, עד עומק השינה. רציתי לשמוע אותה מרחוק צורחת מכאב.

ברור. הלם, אכזבה, עלבון, את יודעת, כל אלה, הרגילים. אבל מה שבאמת גמר אותי היה ההבנה שבמצב שנקלענו אליו, זה היה הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות לנו. תכתבי מתיישבת, זה רציני עכשיו.

ביום שבו גילינו, כשחיטטנו וראינו את ההודעה הזאת על מסך הנייד שלה אחרי כל השבועות הלא שקטים האלה, אחרי שקראנו אותה שוב ושוב לוודא שאני לא פרנואידית, בשנייה שהיא יצאה אלינו מהמקלחת ואמרנו לה שעד סוף השבוע היא עוזבת, הייתי מאושרת. הרגשתי משוחררת.

שנים רציתי לעזוב, אבל לא היה לך אומץ. היית פחדנית ועצלנית ומבוהלת, ונתקענו כי היה לך נוח. תכתבי, נוח זה דבר נורא. תכתבי, תכתבי, אפילו שזאת קלישאה. תכתבי שכשהנוח הזה התחיל להתפרק, כשהאמונה העיוורת והרומנטיקה המזויפת נשרו מעל ארבע השנים שלנו יחד הרגשתי סוף סוף את האמת מגיחה. מין שמש מסנוורת התפרצה ואור גדול נשפך עלינו כמו ביציאה מאולם התיאטרון החשוך שישבנו בו עד אז, אני בקהל ואת על הבמה. קמנו ויצאנו לרחוב, לחיות. בת שלושים, אבל הרגשתי חדשה.

מעולם לא הרגשתי חופשייה כמו אז, כשהיא יצאה מהמקלחת ואמרנו את האמת, אני רוצה שתלכי מכאן. כל התפאורה קרסה שם ברעש נפץ שהרעיד לנו את כל הגוף, זה היה פשר הצמרמורת, זוכרת. כל הגוף רעד והתברווז, בגלל זה. האיפור נמחה, כל הקירות התרסקו מסביב לבמה וכל דפי המחזה נגרסו לאבקה. ההצגה נגמרה. ארבע שנים הופעת איתה מולי בהצגה הזאת, והנה, במחי הודעת טקסט אחת זה נגמר. המסך ירד ודלת האולם נפתחה.

כי הכל היה כל כך סודי וחשאי, כל כך מבוהל. היא התעטפה תמיד בשתיקה המסתורית הזאת שלה, לא הסכימה לצאת איתנו לאור, ואנחנו נקברנו שם איתה, בפחדנות החשוכה הזאת.

והכי קל להאשים אחרים, הכי קל לבוא אליה בטענות, אבל את אשמה. רק בגללך גאו בנו גלי הזעם האלה. בך רציתי לבעוט. עלייך כעסתי כל הזמן הזה, לא עליה. על שיתוף הפעולה שלך. על השקרנות שלך, על הבוגדנות, על הבטלנות הזאת, בגיל עשרים ושמונה, עשרים ותשע, שלושים, להיקבר בשקט, במין השלמה, במקום לקום, להתנער מכל זה ולארגן לנו חיים אמיתיים.

לא, יקירתי, זה לא. מה שאת עושה עכשיו הוא בדיוק ההיפך, תפסיקי כבר להיתמם. תחשבי לבד. נגמר לי כל הכוח להסביר לך.

 

 

 

את זה את גם כותבת. את כותבת את השתיקות האלה, את השלוקים המהורהרים מהקפה, את מישוש השפה החתוכה, את המשחק הזה בפצע. את כותבת שאת מתלבטת או שאת מרמה. לא סגרנו את ארגז הספרים, נכון.

אני רוצה שתכתבי את זה, אפילו הסימון נשאר כאן, משולש עתיק בקצה הדף, מלפני שנים, כשהיינו עצובה בלי הפסקה. תכתבי את זה, זה מתאים עכשיו.

"הייתה תקופה שלא הכרתי את האיש הזה שהפך לבעלי. כשהייתי ילדה קטנה האם ידעתי מיהו? לוּ היו מורים לי עליו ברחוב 'זה יהיה פעם חתנך', 'אותו פעם תאהבי' – הלא הייתי צוחקת. אקרא לתקופה הזאת: חִזרי! חִזרי! חִזרי, ילדות מאושרת בה לא ידעתי את אהבתי-לעתיד, חִזרי, ילדות רוויית שמש וצהלה ואדישות מוחלטת כלפי האיש הזה, אהוב לבי המת. בואי, ריקנות, מלאי את לבי!"

עכשיו תכתבי את האחיזה הזאת בספר, את ליטוף הכריכה המחוספסת כאילו היא הזכרונות עצמם. מהימים שאבא גסס ואז מת, מהעצב הזה הכואב בכל בוקר, כשהמציאות הייתה מתבהרת מול החלון ששנים התעוררת אליו ופתאום התחלת לתעב. "הילד חולם", תכתבי, תכתבי. הילד חולם. עכשיו תכתבי הילדה. הילדה חולמת.

מודעות פרסומת
רשימה אחרונה - נובלה בהמשכים

רשימה אחרונה – פרק 15

שאלה טובה, נכון? תכתבי, תכתבי את השתיקה הזאת.

תכתבי שאנחנו מדליקות סיגריה, שאני מרגישה בנשימה הרופפת שלנו איך את בקושי מצליחה להיזכר. תכתבי שהשכן ממול קודח בקיר ושאת מתרגזת, תכתבי שככה זה כשממורמרים, הפתיל קצר. הכל מרגיז. ואז תכתבי איך את נרגעת, נזכרת שזה הלילה האחרון, ואיך את חוזרת לחשוב, מתמלאת תימהון כשאת מבינה שאת לא מוצאת תשובה. את לא זוכרת מתי היה לנו כיף בפעם האחרונה.

את לא זוכרת הרגשה כזו, צרופה. את זוכרת משהו אחר, אותנו משיגות משהו ואותך מתרגשת מזה, מתענגת על ההתנשפות הזאת, יריקת אוויר המאמץ האחרון אחרי קו הסיום. אהבת להביט משם לאחור ולראות אותם מתפעלים, נהנית ממחיאות הכפיים. ראית להם בעיניים את העתיד המזהיר שמחכה לנו. זה היה הכיף שלך. בוגדת שכמוך.

טוב, את באה לחדר, צריך לארוז. הכל מוכן, רק את המזוודה השארנו לסוף, ידענו איזה סיפור יהיה להיכנס לבוידעם הזה. מה זה, תגידי לי, מי המציא את זה, זה קטע יהודי נכון, סליקים כאלה בכל הבית. בסדר, זה כבר חפור פה בקיר אז זרקנו לשם כמה דברים שאנחנו לא צריכות במקום לזרוק לפח, אבל לתכנן את זה ככה, מראש, לבנות חללי אכסון שאי אפשר להגיע אליהם בלי סולם, איזה מין היגיון הפוך זה. בקיצור הכל כבר מקופל בארון הריק, רק לשים במזוודה. את באה או לא.

טוב. נרתיח מים בינתיים, נשתה קפה.

בכל פעם שאנחנו אורזות מזוודה את נזכרת בהדס. איך היא אהבה נסיעות. מאז שנפרדנו ממנה את שונאת לארוז. עוד שיכחה שעברה לך. עוד פנטזיה של מישהו אחר שהפסקת להשתתף בה. ואת יודעת שגם זה בגללי, נכון. בגללי אמרת לה ללכת, אחרת הכאילו הזה היה נמשך עוד כמה שנים.

עזבי את המקדחה הזאת, נו, את רוצה שנשים מוזיקה. שתסתיר את הרעש.

מה הפסקתי. אה, כן, חלמה על זה תמיד. לנסוע מכאן היה החלום הגדול שלה. חכמה זאתי, שקרנית מדופלמת. במקום לקרוא לזה בריחה והדחקה והתכחשות והימנעות, במקום לתת לזה שמות מכוערים שיאלצו אותה להתמודד עם האמת הקשה שלה ושל המקום שבו היא חיה, קראה לזה חלום חייה וסגרה את הפינה. ואת קינאת בה. קינאת בהישג הזה שלה כשעוד היית אמריקנופילית מושבעת, רומנטיקנית שמעריצה מימוש עצמי והגשמת חלום חיים, אבל אז סדקתי בנו את כל הקיר הרעוע הזה. התחלתי להרהר בריקבון שמתפשט כשסוגרים ככה פינות, בשכבה דקה של שפכטל-תמונות-מסרטים-ומלים-יפות. היא ברחה מכאן. חלמה לברוח. ואת מה, בדיוק אותו הדבר. מאמצת עכשיו בהתלהבות את החלום הזה, חלום נואש של חלשים שלא מעזים לעשות, רק מחכים שיקרה להם. את בורחת מהחיים שלנו במקום לרדוף אחריהם, משחקת איתי מחבואים ותופסת. מורחת אותי בסיפורי בדים, לא קולטת שלשקר לי זה לתקוע לנו גול עצמי. את מתחמקת ממני, כמו שעשית כל החיים, אל מאחורי שכבות עבות של ייפיופים וסילופים. בוגדת נשארת בוגדת.

התאווררות קצרה. אז עכשיו זאת התאווררות קצרה. בשביל התאווררות קצרה את צריכה דרכון אירופי. בשביל זה למדת צרפתית שלוש שנים. בשביל התאווררות מספיק קורס אחד, גג שניים. בשביל התאווררות מספיק לדעת להזמין כמה מנות במסעדה ולברר איפה המוזיאון, את יודעת לקרוא יצירות של ז'אן ז'אק רוסו בשפת המקור. וכל הסיפורים האלה שלך, על ז'נבה ועל פריז ועל בלגיה וקנדה, כל המקומות שפתאום נהיו אפשרויות, מה זה, התאווררויות. אוי, נו, תעשי לי טובה.

אני לא יודעת כבר מה להגיד לך. אולי באמת יש דברים שלא מוכרחים להתמודד איתם. אולי לפעמים הדחקה זה הכי נכון, הכי מועיל לאגואיסטים כמוך. אולי כל האמביציה והעקשנות האלה שלך יביאו אותנו רחוק יום אחד. כן, את אוהבת לשמוע את זה, נכון. עדיין. אבל מצד שני, מה שלא טרחו לומר לך אף פעם, אולי לא יצא מזה כלום. תיסעי לכל המקומות האלה, תתאווררי עד שכבר לא יישאר לך אוויר בשום מקום, עד שהבדידות והזרות והגעגועים יהיו בלתי נסבלים, וזהו. תחזרי מההרפתקה שלך כשייגמר הכסף, או כשיאזלו כוחות הנפש, או כשידהה גם החידוש שבזה, וגם זה, אירופה היקרה שלך, תהיה הרגל.

הכל את עושה, הכל חוץ מלהתבגר ולהשלים סוף סוף עם מי שאנחנו. מה הבעיה שלך. מה את בורחת מזה כבר שנים כמו מאש, תקועה בתוך חלומות של אחרים כאילו הכל עדיף על אנחנו.

ארבע שנים עם הדס, בגללך, שיתפנו פעולה עם ההצגה. שני חדרי שינה, שני ארונות בגדים, והעצירות הזאת לעיני אנשים, הבּלימה כל הזמן, שחס וחלילה לא ניגע, שלא נביט בה בהשתהות ארוכה מדי, שלא ניראה קרובות מדי, שלא נסגיר דבר. ורק עכשיו את מבינה את המחיר. מחיר מופקע כזה על שקר לא שילמנו בחיים.

רגע, המים רתחו. איפה המאפרה.

את שומעת את זה. לא, השיר. השיר ברדיו של השכנה. תראי, תראי אותה, יושבת וכותבת במחברת, אישה מבוגרת. מזמן לא ראיתי מישהי כותבת ככה. יפה, לא. תקשיבי, תקשיבי.

ותראי את האור הזה. את תמותי מגעגועים לפינה הזו בחלון. לאיך שרואים מפה יפה את השקיעות. תכתבי, עומדת במטבח, זוכרת, מסתכלת על ענן ורוד. חמוד, נכון?