שאלה טובה, נכון? תכתבי, תכתבי את השתיקה הזאת.
תכתבי שאנחנו מדליקות סיגריה, שאני מרגישה בנשימה הרופפת שלנו איך את בקושי מצליחה להיזכר. תכתבי שהשכן ממול קודח בקיר ושאת מתרגזת, תכתבי שככה זה כשממורמרים, הפתיל קצר. הכל מרגיז. ואז תכתבי איך את נרגעת, נזכרת שזה הלילה האחרון, ואיך את חוזרת לחשוב, מתמלאת תימהון כשאת מבינה שאת לא מוצאת תשובה. את לא זוכרת מתי היה לנו כיף בפעם האחרונה.
את לא זוכרת הרגשה כזו, צרופה. את זוכרת משהו אחר, אותנו משיגות משהו ואותך מתרגשת מזה, מתענגת על ההתנשפות הזאת, יריקת אוויר המאמץ האחרון אחרי קו הסיום. אהבת להביט משם לאחור ולראות אותם מתפעלים, נהנית ממחיאות הכפיים. ראית להם בעיניים את העתיד המזהיר שמחכה לנו. זה היה הכיף שלך. בוגדת שכמוך.
טוב, את באה לחדר, צריך לארוז. הכל מוכן, רק את המזוודה השארנו לסוף, ידענו איזה סיפור יהיה להיכנס לבוידעם הזה. מה זה, תגידי לי, מי המציא את זה, זה קטע יהודי נכון, סליקים כאלה בכל הבית. בסדר, זה כבר חפור פה בקיר אז זרקנו לשם כמה דברים שאנחנו לא צריכות במקום לזרוק לפח, אבל לתכנן את זה ככה, מראש, לבנות חללי אכסון שאי אפשר להגיע אליהם בלי סולם, איזה מין היגיון הפוך זה. בקיצור הכל כבר מקופל בארון הריק, רק לשים במזוודה. את באה או לא.
טוב. נרתיח מים בינתיים, נשתה קפה.
בכל פעם שאנחנו אורזות מזוודה את נזכרת בהדס. איך היא אהבה נסיעות. מאז שנפרדנו ממנה את שונאת לארוז. עוד שיכחה שעברה לך. עוד פנטזיה של מישהו אחר שהפסקת להשתתף בה. ואת יודעת שגם זה בגללי, נכון. בגללי אמרת לה ללכת, אחרת הכאילו הזה היה נמשך עוד כמה שנים.
עזבי את המקדחה הזאת, נו, את רוצה שנשים מוזיקה. שתסתיר את הרעש.
מה הפסקתי. אה, כן, חלמה על זה תמיד. לנסוע מכאן היה החלום הגדול שלה. חכמה זאתי, שקרנית מדופלמת. במקום לקרוא לזה בריחה והדחקה והתכחשות והימנעות, במקום לתת לזה שמות מכוערים שיאלצו אותה להתמודד עם האמת הקשה שלה ושל המקום שבו היא חיה, קראה לזה חלום חייה וסגרה את הפינה. ואת קינאת בה. קינאת בהישג הזה שלה כשעוד היית אמריקנופילית מושבעת, רומנטיקנית שמעריצה מימוש עצמי והגשמת חלום חיים, אבל אז סדקתי בנו את כל הקיר הרעוע הזה. התחלתי להרהר בריקבון שמתפשט כשסוגרים ככה פינות, בשכבה דקה של שפכטל-תמונות-מסרטים-ומלים-יפות. היא ברחה מכאן. חלמה לברוח. ואת מה, בדיוק אותו הדבר. מאמצת עכשיו בהתלהבות את החלום הזה, חלום נואש של חלשים שלא מעזים לעשות, רק מחכים שיקרה להם. את בורחת מהחיים שלנו במקום לרדוף אחריהם, משחקת איתי מחבואים ותופסת. מורחת אותי בסיפורי בדים, לא קולטת שלשקר לי זה לתקוע לנו גול עצמי. את מתחמקת ממני, כמו שעשית כל החיים, אל מאחורי שכבות עבות של ייפיופים וסילופים. בוגדת נשארת בוגדת.
התאווררות קצרה. אז עכשיו זאת התאווררות קצרה. בשביל התאווררות קצרה את צריכה דרכון אירופי. בשביל זה למדת צרפתית שלוש שנים. בשביל התאווררות מספיק קורס אחד, גג שניים. בשביל התאווררות מספיק לדעת להזמין כמה מנות במסעדה ולברר איפה המוזיאון, את יודעת לקרוא יצירות של ז'אן ז'אק רוסו בשפת המקור. וכל הסיפורים האלה שלך, על ז'נבה ועל פריז ועל בלגיה וקנדה, כל המקומות שפתאום נהיו אפשרויות, מה זה, התאווררויות. אוי, נו, תעשי לי טובה.
אני לא יודעת כבר מה להגיד לך. אולי באמת יש דברים שלא מוכרחים להתמודד איתם. אולי לפעמים הדחקה זה הכי נכון, הכי מועיל לאגואיסטים כמוך. אולי כל האמביציה והעקשנות האלה שלך יביאו אותנו רחוק יום אחד. כן, את אוהבת לשמוע את זה, נכון. עדיין. אבל מצד שני, מה שלא טרחו לומר לך אף פעם, אולי לא יצא מזה כלום. תיסעי לכל המקומות האלה, תתאווררי עד שכבר לא יישאר לך אוויר בשום מקום, עד שהבדידות והזרות והגעגועים יהיו בלתי נסבלים, וזהו. תחזרי מההרפתקה שלך כשייגמר הכסף, או כשיאזלו כוחות הנפש, או כשידהה גם החידוש שבזה, וגם זה, אירופה היקרה שלך, תהיה הרגל.
הכל את עושה, הכל חוץ מלהתבגר ולהשלים סוף סוף עם מי שאנחנו. מה הבעיה שלך. מה את בורחת מזה כבר שנים כמו מאש, תקועה בתוך חלומות של אחרים כאילו הכל עדיף על אנחנו.
ארבע שנים עם הדס, בגללך, שיתפנו פעולה עם ההצגה. שני חדרי שינה, שני ארונות בגדים, והעצירות הזאת לעיני אנשים, הבּלימה כל הזמן, שחס וחלילה לא ניגע, שלא נביט בה בהשתהות ארוכה מדי, שלא ניראה קרובות מדי, שלא נסגיר דבר. ורק עכשיו את מבינה את המחיר. מחיר מופקע כזה על שקר לא שילמנו בחיים.
רגע, המים רתחו. איפה המאפרה.
את שומעת את זה. לא, השיר. השיר ברדיו של השכנה. תראי, תראי אותה, יושבת וכותבת במחברת, אישה מבוגרת. מזמן לא ראיתי מישהי כותבת ככה. יפה, לא. תקשיבי, תקשיבי.
ותראי את האור הזה. את תמותי מגעגועים לפינה הזו בחלון. לאיך שרואים מפה יפה את השקיעות. תכתבי, עומדת במטבח, זוכרת, מסתכלת על ענן ורוד. חמוד, נכון?
מינימליסטית wannabe 