רשימה אחרונה - נובלה בהמשכים

רשימה אחרונה – פרק 17

את חולמת על ריק.

ועוד איך. מראה לי בדמיוננו שטח הפקר שומם של נונשלנט ושל שיכחה, ומספרת לי שלשם צריך לנסוע.

למה? אבל למה את חושבת שאי אפשר לשמור גם את הישן? כמעט שנה שאת לא עושה שום דבר חוץ מלפנות מקום, כאילו החיים הם תחלופה בלתי פוסקת, כאילו לא יהיה לנו שום דבר חדש אם לא תקפידי לקזז אותו עם הישן שהיה לפניו. ואני כבר לא מדברת על המחשבה האינפנטילית שזה אפשרי בכלל, להתחיל מחדש. כי זה לא מציאותי, מעצבנת אחת, אין לזה שום קשר לטבע האנושי. אנחנו כבר בת יותר משלושים, את תל ארכיאולוגי מלא שכבות ואין התחלה חדשה. אפשר להוסיף, אפשר להבריש את החולות, אבל מה זה המחיקה ההיסטרית הזאת, את נורמלית, תגידי לי. לרוקן לנו ככה את החיים, לשבת איתי פה בין ארגזי שאריות, ולספר לי שככה אנחנו מזדקקות, שככה אנחנו מדייקות, שככה ייפסק הבלבול הזה. את לא מצליחה להבחין, מרוב יאוש ומצוקה, בין הדברים שצריך והדברים שאפשר להעיף לפח, אז את זורקת הכל. את זורקת לי הכל לפח.

יעל. את יעל את זורקת לנו לפח. ולזה אין לך שום תירוץ, אפילו לא הסבר. סתם, כי את אובדת עצות ומתה מפחד.

איפה הנייד, יש לי איזו הרגשה. לא יודעת, הרגשה.

כלום, אה. חשק, זה היה חשק. תקווה. אני מתה לשמוע ממנה.

כי יעל אמיתית. אפילו את, הבוגדת שאת, היית אמיתית איתה. מהשנייה הראשונה. ראית לה בעיניים את הכנות הנינוחה והתאהבת באנושיות הצרופה שלה, הפגומה בלי בושה. הצוחקת בקלות, המושכת כתף הזאת, לא שוקעת עמוק מדי. כל כך לא רומנטי. להתאהב באנשים בוגרים זה לא רומנטי בעינייך, תודי, תינוקת, רומנטי זה סיפור אהבה של שתי פסיכיות, נכון, של נשים תלושות, אבודות, נאחזות אחת בשנייה להציל ולהינצל, כל הקשקוש הזה. ככה אנחנו והדס התחלנו. שתי אבודות והוזות, כשהכרנו אותה בתיכון, ילדות דהויות מרוב סרטים אמריקאיים, ואהבנו עצובים כמונו, זה קסם לנו אז.

היא הייתה מדברת המון על התאבדות, זוכרת. זה נורא, הקיטש המורבידי הזה, השם שהיא נתנה לחלום הבריחה שלה לפני ששינתה אותו ל"לנסוע מכאן", אבל אז היה בזה קסם, בעצב הזה התהומי, זה היה כובש. הזדהינו איתה. והיה משהו משותף עמוק נורא.

קשה להסביר. משהו בילדותיות שלנו, בנאיביות, בבדידות, כמו ביצורים שמיימיים, זוכרת את הסצנות הכי יפות בסרט הזה, כשהן היו מתהלכות בתוך הפנטזיות שלהן והייתה תחושה שהדמיון שלהן משותף. ככה, ככה הרגשנו אז עם הדס. פנטזנו איתה בשתיקות ובמבטים את אותו עולם, את אותם חיים. נקשרנו היטב, היה בינינו משהו שלא מניח לי מאז. מודה, מה את רוצה, אני לא כמוך, לא ממהרת להשליך לפח. לא עובר יום שאני לא זוכרת אותה, משוחחת איתה בפנים, בלחש, אני מודה, אף פעם לא הכחשתי. הרי אמרתי לך כבר בהתחלה, בשנייה שהבנתי שזה נגמר, שפרידות זה נורא. נשענו עליה בחיבוק ההוא האחרון, שעד היום אני לא יודעת מה היה בו יותר, כאב או זעם, וידענו שלא ניגע בה ככה שוב לעולם. זה הרגיש משוגע איך שהיא הופרשה פתאום החוצה בבת אחת, נהייתה אישה זרה. הדבר הכי מוזר בעולם. להיפרד.

אבל אחרי כמה חודשים עם יעל פתאום קלטתי שגם איתה אנחנו ככה. יחד. מין התכפלות כזו, כאילו הצמחנו עוד מערכת שלמה של עצבים שחשים דברים חדשים, הדברים של יעל.

הדס אמנם הייתה הראשונה, איתה גילינו את זה, אבל זה נשאר לנו גם אחרי שהיא הלכה, הכישרון הזה לאינטימיות. כי זו לא היא. זה לא מה שהיה לנו איתה, זה אנחנו.

נכון. לא יודעת, הם פשוט שוכנים בנו יחד, תאוות האינטימיות הזאת לצד הפחד.

בגלל אמא, את יודעת. בגלל הפחד שצרב אותה כמו ברזל מלובן משאיר סימן כשאבא נתקף בהרפתקנות ההיא וסיכן כל מה שהיה להם. הפחד הגדול שתאבד הכל. היא העבירה בהסכמתו את כל רכושם הדל שיהיה רשום על שמה למקרה שיום אחד יגיעו מעקלים לגבות ממנו חובות. היא כל כך פחדה מזה, ואמרה לנו תמיד מאז שחשוב שנעמוד על הרגליים, שיהיה לנו משהו משלנו לנחות בו גם אם כל החיבורים שנעשה עם אחרים יתפרקו. זה כל כך חשוב, הייתה אומרת כל הזמן, מפמפמת את זה לעורקי ההתבגרות שלנו כמו באינפוזיה, שתמיד תהיי עצמאית. שלא תהיי תלויה באיש. ותמיד זכרת את המילים האלה, את הפחד הנורא שלה ששכן כמו ריח בכל חדרי הבית שגדלנו בו, הפחד הזה לאבד הכל.

אחרי שנים, בדירות אחרות, המשכת להריח את הפחד הזה בין הקירות. היית מתבוננת מדי פעם בכל מה שצברנו עם הדס וממיינת, זה שלה, זה שלי. את זה אני אקח כשניפרד, את זה היא. חשבת אז שמרוב חרדה לקיומך העצמאי את לא מסוגלת לטשטש מחיצות בינך ובין אחרים, אבל עכשיו את כבר יודעת, נכון, את יודעת שזה לא היה זה, זו הייתה היא. לא רצינו מעולם לטשטש את המחיצות בינינו ובינה. זה אף פעם לא היה הדבר הכי טבעי בעולם, לחיות איתה.

ומשהו קרה לנו אחרי שהיא עזבה, אחרי שהתפרקה עלינו כל תפאורת ההצגה. הייתה מין התבגרות מואצת. היה נדמה שמי שהיינו איתה נשארה הרחק הרחק מאחור, מנופפת לעברנו בשמשה האחורית. זה היה יפה, זה היה מרגש, אבל פעם. זה התחיל להרגיש ישן, לא מכאן. וכל היזכרות בה מאז היא לא מרוב געגוע, רק מתוך הרגל, שלא יהיו לך טעויות. נשברת לנו צלחת בכיור כשאנחנו מדיחות את הכלים ואת שומעת אותה נאנחת בבוז, רוטנת על השלומיאליות שלנו. אנחנו קמות לחפש במילון מילה שאנחנו לא מכירות ואת מרגישה בגב את העיניים שלה מתמלאות הערכה כי אנחנו סקרניות וכל הזמן מנסות ללמוד משהו. אנחנו מתגלגלות על האופניים ביום שמש של עונת מעבר והעצים והרוח והאור מצחצח את הירקון, הכל חם ומנשב ויפה, ואת זוכרת אותה, כי על זה היא חלמה כל הזמן, על רגעים כאלה. את מרגישה אותה עדיין בגוף שלנו כמו איבר כרות, כמו כאב רפאים. אבל אין בך געגוע. מדי פעם את עוד שואלת אותי, אולי נשלח משהו, אולי בכל זאת. כמה מילים, תמונה, אולי נתעניין בשלומה, אבל אני לא מניחה לך להיסחף לדרמה הנוסטלגית הזאת. אני יודעת שזה לראות רוחות. זה לדבר עם מתים.

זה כן, זה בדיוק זה. הכל נשבר, וזה מת. באופן טבעי, לא בכוח כמו שאת הורגת אותי, היא מתה בנו. שום דבר לא חי בזכרונות שלנו ממנה, רק עומד במקום, דוהה, מעלה אבק.

היא הייתה מזמן.

בגיל שלושים וארבע נשים כמו יעל כובשות אותנו. נראות בעינינו חזקות, נבונות. כמו בַספר של דֶבּלין, "העיקר באדם הן העיניים והרגליים. צריך לדעת לראות את העולם, וללכת אליו."

מה החוכמה לפחד ולהתחבא ולפנטז ולחכות ולחכות שיקרה משהו טוב. מי רוצה לחזור לשם. לא אהבתי אותנו ככה. אהבתי אותנו עם יעל, שרואה את חייה והולכת לקראתם, מבינה שאין שום דבר גדול מזה, ושצריך פשוט ללכת אל זה כל הזמן, לחיות את זה כבר, לא לחכות שזה יגיע. אני חושבת שזה נהדר, לחשוב ככה.

וגם את. אין לך מושג עד כמה זה יחסר לך. הדבר המחיה הזה שהתאהבנו בו מהשנייה הראשונה.

מה זה היה. הנייד. כלום.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s