קפיטליזם סימן שאלה

שפע סימן שאלה (עאלק סימן קריאה)

רוב הבדיחות על חשבונם של צמחונים וטבעונים עבשות כביסקוויטים דאשתקד. לא הייתי טורחת לכתוב פוסט שלם בגלל בדיחה אחת, האחרונה ששמעתי, אלמלא הייתה נשמעת לי כמו סימפטום ומעוררת בי מחשבות על בדיחה אחרת, אבל דומה – שטיפת המוח האמריקנית שההתפכחות ממנה חוגגת יומולדת שנה. יאפ, המחאה הזאת.

"יש כל כך הרבה אפשרויות בעולם, לוותר על אחת מהן מתוך בחירה זה מצחיק."

מישהי אמרה את זה לא מזמן לד' בשיחה שגלשה לטבעונות. מישהי שחושבת שלא לרצות משהו מכל מה שאפשר לרצות, זה מצחיק. מישהי שלפי ההיגיון הפשטני הזה שלה, אם אני יכולה לדהור ברחובות רכובה על אופנוע הארלי או אופני "פיקסי" אופנתיים ואני מעדיפה את אופני ההרים הישנים שלי, אני מצחיקה, ואם אני יכולה לקנות 20 קילו תפוחים, אבל אני מסתפקת בקילו אחד, זה קורע. וכן הלאה וכיו"ב, אינספור דוגמאות. וכל זה תוך התעלמות מוחלטת מהעובדה שאת רוב הדברים שרוב האנשים בעולם הזה רוצים, הם לא יכולים להרשות לעצמם. לא באמת.

האמירה הזו שלעיל משתייכת לאחד משני המחנות הגדולים שביניהם מתחלקים מרבית המסתלבטים על צמחונים ועל טבעונים – במחנה האחד נמצאים אלה שחושבים שכל מי שבחר לא לאכול בשר הוא צדקן יהיר ויפה נפש שחושב שהוא טוב מאחרים, מוסרי ונאור והומני מהם, ואולי זה נכון במקרים מסוימים, אבל אם לדבר בשם עצמי בלבד, אני פשוט כבר לא יכולה, במצפון שקט, לאכול בשר, ומצפון לא שקט מוציא לי את התיאבון. זה הכול. אז עם ליצנים מהסוג הזה פחות קשה לי להתמודד, כי הם והפסיכולוגיה-בשקל של בדיחות הקרש הקלישאיות וחסרות הסובלנות שלהם נשכחים במהרה.

אבל המחנה השני, זה שהשתייכתי אליו עד לא מזמן, זה שהבלוג הזה מתעד את הניסיון שלי להיחלץ ממנו, הוא המחנה של אלה שלא רק שאינם מאמינים שלפעמים פחות זה יותר, הם מאמינים בקנאות שאפילו רק טיפה פחות זה איום ונורא. זה המחנה של מי שקונה את השטיק האמריקני שמתעקש לשכנע אותנו שאנחנו מדהימים, שאין עלינו, שהכול מגיע לנו, שמימוש עצמי ומיצוי החיים האלה מתבטאים בלרצות, לרצות הרבה, ואז לרצות יותר ולרצות את זה כל הזמן. וגם למהר ולקנות כל מה שאנחנו רוצים, מיד, בלי לדחות סיפוקים, כי לחסוך ולקנות אחר כך זה לתבוסתנים, לקמצנים, לאנשים שהקיק שלהם הוא לשבת מדי פעם עם ניירת מלאה מספרים, לעשות חישובים, לתכנן את ההוצאות, לחשב מאזנים… צ'עמם. אנחנו צעירים מלאי חיים ותאוות, מגניבים, ספונטנים, הרפתקנים, ואנחנו הולכים על זה. מדחיקים את העו"ש ואת הזיקנה שלנו, קונים בתשלומים, מגהצים את כרטיס האשראי כל עוד מסכימים לקבל אותו. אלה החיים הטובים.

אשליית השפע. יש, כביכול, שפע של אפשרויות, שפע של הזדמנויות, ועלינו רק לבחור ביניהן. אבל השפע הזה, המיוחצן היטב, לא אמיתי. רוב האנשים לא יכולים להרשות לעצמם ליהנות ממנו, לא באמת. מי שקונה דירה ומשלם עליה משכנתה במשך עשרים וחמש או עשר שנים או אפילו שנה, לא יכול להרשות לעצמו לקנות דירה. מי שקונה דירה במזומן, רק זה מישהו שיכול להרשות לעצמו דירה משלו. מי שיכול לקנות אוטו במזומן יכול לומר שידו משגת אוטו. מי שקונה אוכל, בגדים, מכשירים חשמליים, ביטוחים, בפחות משני תשלומים, מי שיכול לרכוש משהו בלי לגלגל את ההוצאה לחודש הבא, רק הוא יכול לומר שידו משגת, אבל אורח החיים הזה – מינוס בבנק, אשראי ותשלומים, אורח חיים שנראה לרובנו טבעי כמו השמש בצהריים, כי אנחנו לא מכירים אחר מלבדו, זה לא שפע אמיתי, זה שפע מדומה. רק קומץ אנשים חיים במזומן, כי יש להם המון כסף. סך הכנסותיהם גבוה מסך ההוצאות החודשיות שלהם. רוב אוכלוסיית העולם לא חיה ככה, היא חיה על חשבון הכנסות עתידיות, בחודשים הבאים, ולרוב, גם בשנים הבאות.

אופציית החיסכון לא מיוחצנת באותה אובססיביות. ריביות שבנקים מציעים על פקדונות הן לרוב מגוחכות וכך משקפות היטב את מעמד קונספט החיסכון במערכת כלכלית שבה מעודדים אותנו לעשות בדיוק את ההפך: לקחת עוד ועוד הלוואות, לשקוע בחובות עתירי ריביות, לקנות כל שטות באשראי ובתשלומים. אם במקום לשלם משכנתה ב-25 השנים הקרובות אחסוך את הכסף הזה, יכול להיות שבעוד 25 שנים אוכל להרשות לעצמי דירה, להרשות לעצמי באמת, לא בכאילו, אבל למי בכלל נשאר כסף לחיסכון כשהמחיה הבסיסית לא מפסיקה להתייקר בלי שום תיאום עם השכר, וגם אילו יכולתי, בחברה הישגית כמו זו שאנו חיים בה, שלא מפסיקים לדבר בה על צמיחה כאילו היא ערך עליון ונחלת הכלל, זה שיא העולב, לחסוך. זו חוצפה, זו חבלה במשק. צריך לחיות את הרגע, לכלות מה שיש וגם מה שאין. ומה שיהיה יהיה. כי לנשום זה לא לחיות, כידוע, ולפנק-לפנק-לפנק, ומגיע לי הטוב ביותר ומגיע לך הטוב ביותר וכל זה.

וכאילו לא די בעצם האשלייה, יחצני השפע גם מקפידים לייצר את התחושה שמי שלא ממצה את השפע המדומה הזה, מי שלא לוקח כי יש, הוא לוזר. אורזים אותו, את השפע עאלק הזה, בנייר מבריק של בריאות ושל אושר, של מימוש עצמי ושל הרפתקנות, וזה אמור להיות התרכיז, טעם החיים, המתנה שלנו לעצמנו – הדברים שאנו יכולים לקנות הם האושר שלנו, אורח החיים הבריא שלנו, שמחת החיים שלנו, ההנאה. ובתוך כל זה יוצרים מין מיסוך בינינו, המקפידים ליהנות מהשפע המוצע לנו, ובין מי שמספק לנו אותו – העבדים המנוצלים המייצרים את כל הגאדג'טים שאנחנו צורכים, תופרים את הבגדים שאנחנו לובשים, בונים את הבניינים שלנו, סוללים את הכבישים שלנו, מאבטחים את הקניונים שלנו ומנקים את הבתים ואת הרחובות שלנו ואין להם אפילו שמץ של סיכוי ליהנות מהשפע הזה אי פעם אם המודל הכלכלי יישאר כפי שהוא – כזה שמיטיב אך ורק עם הקומץ שמעצב אותו ומנהל אותו לתועלתו האישית.

את כל זה מקפידים באדיקות ובבריונות להסתיר מפנינו כדי שהשפע ייראה מזהיר ומגניב ורומנטי. ואמיתי, כמובן, כאילו הוא באמת גם שלנו. כאילו אם רק נרצה, ונעבוד מספיק קשה, נוכל להרשות לעצמנו יום אחד מה שהבכירים בוול-סטריט יכולים להרשות לעצמם. ורובנו קונים את הקלישאה המקושקשת הזו.

ומרביתנו, כמו זו המצוטטת בפתח הפוסט, אלה שמהללים את השיטה ש-@$#^%#$%^ אותם ונאנקים בתוך שלולית זיעה מרוב מאמץ לשחק לפי הכללים שלה, נאלצים לעבוד במקומות עבודה שהיינו שמחים לעזוב, אבל אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו כי שוק העבודה לא מציע לנו שום משרה בתחומי העניין וההתמחות שלנו, ושכרנו נשחק, אבל זה מה יש, וגם על זה מצפים מאיתנו להגיד תודה, כי לא התמזל מזלנו להתברג במקצוע הנכון, ולפחות אנחנו לא מחוסרי עבודה, ואנחנו גם נאלצים לעבוד המון שעות במשרה מלאה אחת לפחות כי אחרת לא נסגור את החודש, וזה מותיר לנו מעט מאוד פנאי, וקדחת העבודה, מרוב אדרנלין או מרוב חרדה או מרוב הדחקה, מייצרת אצלנו איזו אמונה שאוטוטו נגיע רחוק, שעלינו על הדרך הנכונה, רק להיות קצת יותר חרוצים, קצת יותר עקשנים, ואנחנו שם.

רובנו מסרבים בתוקף להודות שהשיטה רקובה, ולא רק זה, לא פעם אנחנו מגינים עליה בחירוף נפש כי להודות שאינך יכול להרשות לעצמך משהו מכל השפע שהעולם הזה מציע, להודות שקשה לך, שאתה נאבק על קיומך ומשווה מחירים ומכבה את האור כשאתה יוצא מהחדר, זה לצאת לוזר, להיות במאסף, להשתרך בקצה האחורי של הטור הכל-אמריקאי הזה, של אנשים שצועדים לעבר ההצלחה. אז כולנו נותנים לצועדים בראש להכתיב את סדר העדיפויות, לקבוע מה המקצועות הנחשבים ביותר, השווים הכי הרבה, מה כללי המשחק, מה צודק, מה הגון והאינטרסים של מי זקוקים להגנה (של בעלי ההון, כמובן, אחרת ידירו רגליהם מהארץ ואנחנו נינטש וגורלנו יהיה רע ומר, כך מספרים לנו). מעטים מעזים להתייצב מול הטענות המוטחות בנו, "יא עצלנים! תעבדו גם בשלוש עבודות אם צריך! תחסכו במקום לקנות אייפונים ולפטופים, תפסיקו לאכול בחוץ, תפסיקו לטייל בחו"ל!" ומשיבים שזה כבר מזמן לא עניין של צניעות וחסכנות, זה מזמן לא עניין של הסתפקות במועט, זו פשוט משימה בלתי אפשרית בעולם הזה, שנהיה כאן, לרצות קצת. אפילו המעט ההכרחי (קורת גג, חשמל, מים, תחבורה) יקר בטירוף והשכר, כמובן, לא מתעדכן בהתאם. שלא לדבר על זה שהסתפקות במועט בעולם שיש כל כך הרבה ממה ליהנות בו (עאלק, כאמור) זה תמהוני, לא אתי אפילו, ולא מוסרי. זה מעכב את הצמיחה. זאת בדיחה.

גם לא מכבדים אותי בפירות וגם מצפים ממני לקנות באשראי כדי להניע את הכלכלה שלהם. ואני מצחיקה.

ואחרי ששמעתי מד' על היציאה הזאת נזכרתי בכל מיני דברים שאמרו אנשים שצמחונות מצחיקה אותם, שלא לדבר על טבעונות, נזכרתי בפרצופים שנמרחו אז על פניהם, ותהיתי מי פה המתנשא, מי חושב שהוא טוב יותר ממי, ולפי איזה היגיון להיות מינימליסטית wannabe זה יותר מצחיק ונלעג מלהיות עשירה בכאילו.