רשימה אחרונה - נובלה בהמשכים

רשימה אחרונה – פרק 18

אני פותחת. ככה, כי בא לי לראות אותה.

די. די כבר, זה לא עובד נו, זה אף פעם לא עבד. המחיקה הזאת שלך. איך שמשהו נגמר את רצה לטשטש עקבות, כאילו זה ימחק לנו את הכאב מהמאדרבורד. לא יודעת לחיות עם זכרונות.

איך אני מתגעגעת. ליופי הזה במרחק נגיעה, לקרבה. לניחותא שהייתה איתה.

לענווה הזאת, שלא נופלת בפח האמריקאי, לא קונה את האגו-טריפ-להמונים הזה.

בכל פעם שאת מרגישה את העלבון הצורב הזה כאילו נותרת מאחור וחייך ברחו לך, זה מהדהד בך, המשפט שהיא לחשה לנו פעם כשאמרת שאת רואה את זה בכל פינה, בכל אחד, את האכזבה שכאילו באה עם הגיל, את ההתפשרות, את חוסר שביעות הרצון. אנשים חייבים להפסיק לעוף על עצמם, היא אמרה אז, וראית לה בעיניים את האמת הפשוטה. וזה שקע בך כמו שברי ספינה טרופה, הפריח ענן קטן של חול בקרקעית, התמקם שם, וקפא. רובנו לא מקוריים כל כך, לא נועדנו לגדולות, לא ניזכר זמן רב אחרי מותנו, לא נטביע שום חותם. כל כך אדולסנטי מצדי להיעלב מזה, אמרת לעצמך והטית אותנו לכיוונה, להישען עליה במין שקט ותרני, כשנכנעת סוף סוף לרוח הנעימה שלה. זו שנישבה בך בכל פעם שהבנת שהיא אוהבת אותך ככה, לא כי אולי את מסוגלת ליותר. היא אהבה את החיים שהיו לנו יחד, לא את הפוטנציאל שלהם. זה הרפה בך את הנפש הקפוצה. ובכל פעם שהשענת אותנו עליה ככה באה הרוח שלה ונענעה את שברי הספינה, הזכירה לך, אבל בעדינות, בחמלה.

איך אהבת את זה שהבטנו ערב אחד בשידה באור מנורת הקריאה ואמרת לה, אלוהים אדירים, כמה אבק, והיא מיד הושיטה יד לכבות את האור. ואז החזירה אותה ללטף את הירך שלנו. הכל בשלווה, בלי שמץ שיתוף פעולה עם הבהלה שלך. תמיד היא ידעה להשקיט אותך, להדוף אותך מהאמצע המבעבע להיכן שניתן לראות את התמונה הגדולה, היכן שהפרופורציות מצננות את האובססיות שלך. זה לא ייתכן, שתיבהלי מאבק, אמרה לך וחייכה את שארית המשפט, הרי דוק של אבק זה דבר בלתי נמנע.

יעל יודעת לחיות בכיף, כיף באמת. לא כזה שנראה טוב בפייסבוק, שנשמע מלהיב כשיוצאים לשתות עם חברים ומספרים להם, שעושה רושם, שמגניב. זה לא מעניין אותה, המשחק הזה. היא משחקת משחק יותר מורכב, אמיתי – החיים, לא מה שהם היו יכולים להיות.

ובדיוק בגלל זה התאהבנו בה, כי יש בזה יופי שכובש אותנו. בשל, אנושי, חם, וכל כך נשי.

בדיוק ההיפך מהדס, מוכרת החלומות שלך. תמיד ניסינו איתה איזה חלום רומנטי ואסתטי שרץ לה בראש ושגם אנחנו אימצנו, כמו סרט במצלמת סופר-אייט, שרוט וחורק מרוב יושן ונוסטלגיה. חלמנו איתה. לא חיינו באמת אפילו לרגע. רק שקענו עוד ועוד בתכנונים, של חופשות, של העתיד, של הבית שנקנה, של הארוחה הבאה שנבשל, שקענו בתכנונים כדי להיאחז בציפייה. ישבנו יחד, קבורות במנהרה החשוכה ההיא, ופינטזנו אור במקום לקום על הרגליים, לגשת אל הפתח ולצאת אליו. זה כל מה שעשינו יחד. שנים.

תכתבי, תכתבי את זה. אין לי מושג, לא יודעת איך כותבים צרחה.

לא זרקת את המכתב האחרון שלה, נכון.

רגע, תכתבי, תכתבי את הדבר הזה, את המחלה שלך, את הארגזים המסודרים האלה, כמו באיזה ארכיון לאומי. אמא מגיעה מחר, הכנת לה כסף לַמובילים, ובמעטפה נפרדת המפתח לבעל הבית, ובעוד מעטפה צילום של הדרכון שלך. את אישה חולה. מתכננת, מתייקת, מתעקשת להשליט סדר. אבל תמיד ברגע האמת בקצה כל הסידורים האלה את נתקעת. תמיד אנחנו שם, בכניסה לחיים.

הנה, "אלבומים וניירת", כאן דחפנו את זה. דווקא את זה התעקשת לא לזרוק, אז אִרכּבנו, חשבת שיהיה לזה אותו אפקט. אבל הנה, זה בדיוק ההבדל. תכתבי שאנחנו קוראות את זה עכשיו שוב, בפעם הראשונה אחרי שלוש שנים.

אהבת את זה, את זוכרת, להתכתב איתה. התמכרת לרומנטיקה הזולה והשחוקה הזאת ועכשיו היא רחוקה וזרה וכל מה שנשאר ממנה זה החלום שדיגמנת כמו בובת תצוגה.

ניסיתי כל הזמן להגיד לך שהיא נסחבת איתנו כמו ילד על סקייטבורד שתופס לך את הפגוש. היא רצתה תנועה שתסחב אותה כי לא היה לה כוח להסחיב את עצמה, וזה החמיא לך נורא, להסחיב אישה אחרת. איך הסתבכתן ברמאויות, את בשלה והיא בשלך, זה איום ונורא. מכאן, מעבר לכל הזמן שעבר, זה נראה גרוטסקי ממש.

למה את חושבת שהכל התחיל להתפורר כשכתב היד שלנו התחיל לחזור מכל המו"לים? אל תעשי לה הנחות עכשיו, תודי, היא הייתה מאוכזבת. היא ראתה את הנסיעה שלנו דועכת, ועזבה. הלכה לחפש לה מנוע אחר.

בכל הפעמים האלה שצרחתי לך באוזן שבואי נלך כבר, שרע לנו, שהיא חושבת רק על עצמה, לא רואה אותנו, את היית מתיישבת וכותבת מכתבים. זה כנראה לא ישתנה בנו בחיים. זה, המחשבה הזאת, שהכול אפשר לפתור במילים. הנה, אפילו עכשיו. הלילה הכי בודד בחיים שלנו ותראי אותך, רושמת אותו.

רע לי רע לי מה נעשה מה נעשה מה יהיה. היית כותבת את זה שוב ושוב, בעשרות ניסוחים נרדפים.

לא היה לך אומץ לעזוב, לעמוד מולה ולהגיד, די, תסחבי את עצמך בעצמך, אני הולכת. וללכת. תמיד סתמת לי את הפה, דחפת אותי לפינה, הדבקת את הגב שלי לקיר עם השאלות האלה שלך, מה נעשה אז, עוד פעם לבד, להזכיר לך, שכחת. שכחת כבר איזה סיוט זה היה.

אז נשארנו.

שם נשארנו, עד שבעטו בך. ועכשיו את עוזבת, מאוהבת. למה הכול הפוך אצלך תמיד.

מי ילך אחרייך ככה, כמו יעל, ישלח ידיים, יכבה לך את כל האורות מעל לאבק. מי, תגידי לי. אפילו לי כבר נמאס.

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s