סיפורים

יציאת חירום – סיפור קצר

כל עובד חדש היה נלקח לסיור קצר בין קומות בניין המשרדים.

היו מראים לו היכן השירותים והיכן הקפיטריה, היכן מכונת הצילום והיכן משרדי ההנהלה, ואז היו מראים לו את חיה. אחר כך היו מלמדים אותו לעבוד עם תוכנת המחשב של החברה, היו אומרים לו איפה להשאיר את הדואר לכל שאר המחלקות, ואז היו מספרים לו שחיה עובדת בחברה כבר עשרים ושלוש שנה. וחיה הייתה מביטה בכל העובדים החדשים בעיניים קפואות, חולפת על פניהם בדרכה אל שולחנה בקצה החדר מבלי לומר בוקר טוב. לא מזמן, אנשים צעירים החלו לעורר בה תחושת אי-נוחות.

תמיד היא הייתה מאחרת כי גרה בבת-ים, וחוץ מהפקקים עשתה לה הרבה צרות גם המכונית הישנה שלה. וכשהייתה נכנסת אל החדר, וכולם כבר יושבים ועובדים ומסכי המחשבים מנצנצים להם בתוך האישונים, הייתה מתאמצת ללכת זקופה. שיראו שהיא יפה. הייתה מתיישבת ליד השולחן הגדול שלה וכשהייתה הודפת לצדדים את ערימות הניירת היו מתגלים כל כתמי הדיו והטיפקס ומעגלי הקפה המיובשים, והשריטות שנחרטו בעץ כשנגרר השולחן הזה במסדרונות מחדר לחדר מדי כמה שנים. חיה הייתה אז אורזת הכל בארגזים ומסמנת במדבקות את הטלפון והמחשב והכיסא שלה, מסדרת הכל מחדש בחדר אחר ומנסה להתרגל למקום החדש של שעון הקיר הגדול שתמיד חיפשה בו את השעה ארבע.

חמש שנים ישבה חיה במקלט. סחבה לשם את חפציה, שומעת את ההבטחות על האגף החדש שמתכננים לבנות במיוחד עבור עובדי מחלקת הגבייה ונזכרת בגברים שהיו לה בחייה. הם היו מבטיחים וחיה הייתה מאמינה להם, חושבת לעצמה שהייתה מוכנה לוותר על קצת מהיופי הזה שלה שהם לא היו מפסיקים לדבר עליו, אם הייתה יכולה לקבל במקומו קצת יותר מזל.

קירות המקלט היו צבועים בגוון צהוב דהוי ומלוכלך והשטיח היה מרופט, מלא כתמי בוץ. חיה ישבה בפינת החדר ולידה, קבוע בקיר, היה סולם ברזל צר ובקצהו דלת קטנה שמעליה שלט – יציאת חירום. תמיד היה מתמלא גרונה מוך של בחילה כשמשכה את דלת הפלדה הכבדה וריח אבק וריקבון היה מתנפל עליה בכניסה. איזה ריח יש פה, הייתה ממלמלת, מחייכת אל מנהלת המחלקה חיוך שמחייכים כדי לא לצרוח או לבכות. הייתה תולה את תיק הצד על הסולם, ניגשת להכין ספל קפה ופותחת את קופסת הפלסטיק שהיו בה תמיד ירקות חתוכים וקוטג', ומדליקה את המחשב.

לקראת אחת-עשרה הייתה יוצאת לעשן עם עדנה המרכזנית. מישהו הדביק על קיר הקפיטריה של המעשנים מדבקה, כאן יש אוויר נקי, וחיה צחקה. הייתה מעשנת המון, הקול שלה היה מחורץ ומפורר, פניה היו רזים וחיוורים ועיניה היו תמיד פקוחות לרווחה. אצבעותיה היו קמוטות ויבשות ושתי הטבעות הגדולות שענדה היו נוקשות בכל פעם שטפחה על הסיגריה מעל למאפרה. תמיד ארזה את שיערה בסיכת ראש גדולה, מתכתית, וריח בושם מתוק מהול בעשן וקפה היה נגרר אחריה במסדרונות וממלא את המקלט. הייתה מרבה ללבוש את החצאית הפרחונית שקנתה בלונדון לפני שנים, את המגפיים החומים שהיו מוסיפים לה לפחות חמישה סנטימטרים ואת הז'קט השחור העבה, ז'קט של גברים, גדול עליה מעט בכתפיים ובשרוולים.

היו מעמיסים עליה עוד ועוד ועוד עבודה כמו על רהיט ישן שמתעצלים למסור או להשליך. היה ניגש אליה מישהו מקומת ההנהלה, מוהל את הבושם שלה באפטרשייב שלו, ואומר לה שמרחיבים את התפקיד שלה, והיא הייתה מהנהנת הנהונים חטופים ולוחשת ללאה שישבה לידה, כבר עשרים שנה ככה. מרוב שהתפקיד שלי רחב, המשכורת שלי כבר לא עולה עליו, ומחייכת. אותו החיוך כל הזמן, כמו לחיצה מהוססת על המעצור, לפני התאונה.

הגבר האחרון עזב כשהייתה בת ארבעים ושלוש. בוקר אחד היא נכנסה למקלט בצעדים רחבים, רכים, בנעלי סירה חדשות, כחולות. בשתים-עשרה הגיעה עדנה, התכופפה מעל ערימות הניירת ושאלה לאן נעלמה לה בשעת הסיגריה. חיה לחשה משהו ועדנה הלכה משם, כמעט התנגשה בקיר ביציאה. חיה החלה מרוקנת בקבוקים גדולים של מים מינרלים, וקופסאות מלאות בירקות. כעבור שבועות ספורים נודע לה ששמועה מתפשטת בבניין על מחלה סופנית שהיא מנסה להסתיר. אנשים היו מדברים על ביטוח הבריאות של העובדים ואז היו משנים את הנושא כשהבחינו בה מתקרבת.

ואז, בתום חמש שנות מחנק, הוציאו את המחלקה מהמקלט לחדר מרווח בקומה השלישית, שטוף אור שצחצח אותו מבעד לשורת חלונות ארוכה. חיה שוב ארזה, שוב סידרה הכל מחדש. הייתה מביטה בכביש המהיר ובשורת הברושים שבחלונות ומחייכת לעצמה. אותו החיוך כל הזמן.

בתחילת הקיץ היא נכנסה בוקר אחד אל חדרה של מנהלת המחלקה והודיעה שהיא עוזבת. רצתה להימלט משם לפני שיבחינו בבטן המתעגלת ויעשו לה עין הרע. ידעה שאם תצא לחופשת לידה יאמרו לה לא לחזור, ימצאו איזו פרצה בחוק, ירחיבו את התפקיד שלה עוד ועוד ועוד, והיא סירבה להוסיף לבלוע שם עלבונות. זכרה מה אמר לה הרופא, עכשיו את אוכלת בשביל שתיים.

בסוף היום ירדה לחניון, מברכת אנשים לשלום, משאירה מאחוריה ריח בושם ופלפלים, ובדמיונה מלטפת את בטנה מבפנים. ילדה שלי.

מחלונות גבוהים בבניין האפור הציצו אנשים והביטו בה נכנסת למכונית הישנה, ראו אותה נוסעת משם, ונשמו לרווחה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s