רשימה אחרונה - נובלה בהמשכים

רשימה אחרונה – פרק 19

תגידי, מה, ככה את כותבת. כל הבלבול מוח הזה, זה הסיפור שלך. ספרות פסיכולוגיסטית זה לא קצת פאסה.

ואחר כך מה תעשי עם זה. סתם כותבת. מה את אומרת. ולא מעסיקות אותך מחשבות על מה יהיה עם זה, מה יצא מזה, את לא מדמיינת את הכריכה. לא מאמינה לך. כי אני מכירה אותך, הרי זאת המחלה שלך. את לא מתחילה שום דבר בלי תכנית.

הכי פחדת שנהיה פתטיות, נכון, אלה שכותבות וכותבות ואף אחד לא קורא, וכלום לא קורה.

פחדת שנהיה אבא.

איך שהתחלת להרגיש שזה הכיוון התחיל הייאוש. התחלת לארוז, להסתכל על כל דבר בחיים שלנו ולשאול, צריך או לא צריך. ארגנת את מכירת החיסול שלפני הסגירה כאילו החיים שלנו הם עסק שפשט את הרגל, כי נשארת בלי תכנית. כי הכל אצלך רשימות ומטלות. דברים שכבר עשית ודברים שעוד צריך לעשות, ככה את מחלקת את החיים שלנו. טיפת שקט אין איתך, כלום אי אפשר לעשות סתם, כי מתחשק, בשביל הכיף. אז אל תספרי לי עכשיו שאת כותבת את זה סתם כי בא לך. אין אצלך סתם.

תמיד הייתה לך תכנית. תמיד היה משהו שרצית, תמיד סימנת איזו מטרה, היה לנו אופק. ופתאום כלום. אל תזלזלי במשבר הזה, זה שברון לב נורא. ועוד לא התחלת אפילו להתאושש מזה, בקושי הבנת מה קרה. לא קל להתעשת אחרי שחצי חיים בונים משהו ואז הוא מתמוטט וקורס רגע לפני הסיום. כל מה שאת רואה סביבך כבר חודשים נראה לך כמו ענני אבק ועיי החרבות שלך. את עומדת באמצע ההרס הזה ובקושי מצליחה לנשום מרוב שהגרון שלנו מלא בחול. אין לך מושג מה יהיה איתנו, אין לך מושג מה את רוצה, את לא יודעת לאן ללכת מכאן ובחיים לא הרגשת כל כך אבודה.

ממה את רוצה להתחיל.

אבא תמיד היה הפחד הגדול שלך. ככל שהשנים עברו אחרי שהוא מת הבנת ביתר שאת את תחושת ההחמצה שלו. זה כאילו הוא כאן עכשיו, לא את. ההרגשה הזאת של חיים שלמים שהתפספסו, זה לא שלך. זה שלו. את דווקא עושה את ההיפך, נוטשת כל מיני אשליות לטובת האופי האמיתי שלך, מוותרת בקלות על מה שלא נועד לך. נכון, יש בזה משהו, זו לא את, זו אני. זו אני שמתפכחת, ואת מתעקשת לא לעשות את זה איתי. את מתעקשת לעשות מזה משבר קיומי, להרגיש שפספסת את חייך, לחיות את הדרמה של אבא ולצאת ממנה בחיים. לנסוע מכאן במקום למות. קשה לך להשלים עם מי שאנחנו. אני לא ממש יודעת למה.

הסיפור של אבא היה סיפור פשוט. הוא רצה להצליח והיה מוכן לשלם מחירים, אבל הוא לא היה לבד, היו לו אישה ושני ילדים, והיו דברים שהיא סירבה בכל תוקף לתת לו להקריב. כסף, נו, בטח כסף, הרי רק על כסף דיברו אצלנו בבית. אין יותר זעיר בורגנות מהמקום שגדלנו בו, את הרי כבר יודעת את זה. כשאבא ואמא התחתנו סבא "סידר" אותם, ככה אומרים בבורגנית, דאג שהבת שלו ובעלה יהיו מסודרים. וכל השנים אבא הרגיש שהוא חי על חשבון מישהו אחר. לא היה לו דבר חשוב יותר מלהוכיח שגם לבד הוא מסוגל להסתדר. אבל הוא לא הצליח וזה גמר אותו. ואת משוכנעת שזה גם מה שסִרטן אותו.

הבן אדם עישן כמעט שלוש חפיסות סיגריות ביום ולא העז לעשות שום פעילות גופנית כי הוא היה מהזן הישן של הגברים, אלה שחושבים שאם אתה מוטרד לשנייה מהבריאות שלך אתה קוקסינל. היה מוזנח ועקשן עם תורשה דפוקה שירש מאבא שעישן גם הוא כמו ארובה ומת מזה בגיל 45, בדיוק כמו הבן שלו, תכתבי, תכתבי, אבל לך זה לא מספיק, אמנם יש בזה היגיון בריא, אבל אין בזה צדק פואטי אז את מעדיפה לקנות את הקשקוש הפסיכוסומטי הזה, כאילו בריאות זה לא עניין של מזל, כאילו כל החיים המזוהמים והמעובדים והפלסטיקיים והחסרי מנוחה האלה שלנו הם לא סיבה מספיק טובה למחלה. כאילו באמת הוגן להאמין שכל המחלות האלה, כל הסרטנים האלה ומחלות הלב, זה עניין של נסיבות, שאנשים שרע להם, שהחיים שלהם קשים להם מדי, שהפספוס צורב להם כל הזמן, הגוף שלהם חוטף מחלה. אז כבר שנים את פוחדת להסתרטן ולמות מרוב תחושת החמצה.

תפסיקי כבר לחפש כל הזמן את כוונת המשורר כמו ילדה קטנה בשיעור ספרות. אין משורר ואין כוונה, את לא מבינה.

מה את עושה. להקריא מה. עכשיו את מביימת את כל הסיפור הזה, את רואה, עוד פעם הפוטושופ הזה שלך. בסדר, בסדר, איפה. סוף החלק השלישי… הנה.

"כתבת את שיריך כדי לנסות לעשות רושם ועכשיו אתה מנסה להרשים כשאתה קורע אותם. זה דרמתי מדי, מיותר, לא נחוץ, אתה מייחס להם חשיבות יותר ממה שיש בהם. באותה מידה יכולת לפרסם אותם בספר, אפילו לזכות בקצת מוניטין; העולם היה נראה אותו דבר. עוד תלמד להתייאש יותר בשקט, יותר צנוע, בדממה. כהלכה."

טוב, עכשיו תכתבי שלא משנה מה הנסיבות, כשעוזבים מקבלים פרספקטיבה, זה כן. תכתבי שפרספקטיבה זה דבר נדיר מאוד. תכתבי שבדרך כלל צריך אסונות, אבל נסיעות הן אלטרנטיבה לא רעה.

הנה, רואים מכאן עכשיו את כל השתלשלות הייאוש הזה שלך בתוך המשפחה שלנו, מההתחלה. מהסבים והסבתות עד עכשיו. כמו תינוק הוא נולד וגדל איתנו, הייאוש הזה, ורק עכשיו, לקראת הנסיעה, בימים האחרונים, אני רואה אותו. הכל מתחבר לי.

לְמה את הכי מתגעגעת בזמן האחרון. לסבא ולסבתא, נכון. געגוע כזה שלא מרפה, פועם כל הזמן ברקע, כמו לב, ולפעמים את שמה לב פתאום, מרגישה איך לכמה רגעים חיית לפי הקצב שלו. את מתגעגעת לדירה הקטנה שלהם בגבעתיים, באמצע כצנלסון, עם רעש האוטובוסים והירקן בכניסה לבניין, ועם הצניעות שהייתה שם. את מתגעגעת לזה, זה חסר לך. את מנסה לשחזר את זה אבל לא מצליחה כי אין לך סיכוי, כי כל העולם השתנה והוא לא מאפשר את זה יותר, זה לא מתאים לאתיקה שלו, צניעות. הוא לועג לזה, מסכל את זה, עושה ממך צחוק. ואנחנו גם שייכות לדור שחונך להאמין שמגיע לו הכול. זה האסון שלנו. כי נגיד שזה נכון, השטות הזאת, נגיד שמגיע לנו, מי רוצה את זה. מי צריך כל כך הרבה.

הצניעות התחלפה בתאוות החדש בתוך תרבות השפע, ובתוך כל זה הלכת לאיבוד מרוב הרבה עד שהתייאשת. כמה אפשר לאכול כשלא רעבים. בסוף נחנקים, או מקיאים. כל הזמן הכל עודף. את כותבת איזה קשקוש בגוגל ומקבלת מאות אלפי תוצאות, לכי תמצאי עכשיו מה שהתכוונת אליו בתוך כל האשפה הזאת. ואלה נהיו החיים שלך, ככה כבר שנים, ממיינת אשפה ומחכה למצוא את הלב, את החרצן, את מה שאת מתכוונת אליו. אבל העולם הזה ניצח אותך, הצליח להסיח את דעתך מהעיקר. הפך את החיים שלך לחיטוט בזבל. הבהיל אותך והנה את בורחת.

איך אני זוכרת את הרהיטים שהיו בדירה שלהם, כל החיים עברו עליהם עם אותם רהיטים. שום דבר לא היה חד-פעמי, כמעט הכל היה לתמיד. רק לחשוב על זה מרגיע אותך.

מה לאט לאט, יקירתי, אין עוד הרבה זמן, אמרתי לך כבר מזמן, כשרק צץ לך בראש הרעיון הזה, שאני לא יודעת אם כדאי לעשות את זה דווקא הלילה, שנייה לפני הטיסה. אבל התעקשת.

למה התעקשת באמת. באמת, שאת תתחרטי. נחמד לשמוע, אבל את רצינית. באמת חשבת שיש סיכוי שתתחרטי. את הרי לא מתחרטת אף פעם. טוב, את אף פעם לא לגמרי משוכנעת, אמביוולנטית כל הזמן בגלל רגשי הנחיתות הדפוקים האלה, בטוחה תמיד שרוב הסיכויים שאת טועה, אבל דווקא הפעם היה לך ברור. ולא כי זה נכון, פשוט כי את לא יכולה אחרת.

את היסטרית, את במנוסה. את מרגישה שאת לא מסוגלת להישאר פה עוד דקה. אם יודיעו בבן-גוריון שהטיסה מתעכבת את משוכנעת שתוציאי אותנו מדעתנו באופן סופי. בחיים שלנו לא רצית משהו כמו שאת רוצה עכשיו להסתלק מכאן. ובגלל זה יש לי כאן חתיכת אתגר, אני יודעת, אבל אני אומרת לך, אל תעשי לי את הפרצוף המתנשא הזה, אני מכירה אותו, לא עושה עליי רושם, תקשיבי – אנחנו לא נוסעות לשום מקום, את מבינה. זה הדבר היחיד שישגע אותך באמת.

תפסיקי כבר לנסות להיות מי שאנחנו לא.

בסדר, תעשי מה שאת רוצה, תנסי מה שמתחשק לך, אבל תהיי מספיק בוגרת וכנה ותכירי בגבולות שלך. לא, זה לא נקרא לפרוץ את הגבולות של עצמך, את סתם מנסה להיות מישהי אחרת. אנחנו זקוקות לאחיזה, אנחנו לא בנויות להרפתקאות. ואת יודעת את זה. יש פה כמה יתדות שנעוצים היטב באדמה שלנו ואת מזלזלת בהם, אבל אני אומרת לך, אם תשחררי אותם, אם תרפי מהכל ותעיפי אותנו מכאן, אנחנו נלך לאיבוד בחלל. נישאב לתוך החור השחור של החיים שלנו.

אני לא יודעת למה, באמת, אבל את לא כל כך אוהבת אותנו. את מאוכזבת מאיתנו. והגיע הזמן שתכניסי לך כבר לראש – אַת מי שאַת. נקודה.

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s