רשימה אחרונה – פרק 21

בוב דילן, מה את אומרת. תוציאי קצת עצבים עם פוזיטיבלי פורת' סטריט.

איזה כיף היה לשמוע אותו אז. בלופּ. שבועות. כל כך הרבה חופש וזעם היו בדירה הזאת. ואנחנו, לבד. את מבינה איך זה עובד, עכשיו בחיים לא נוכל שוב לשמוע את השיר הזה מבלי לזכור את זה. זה נדבק, כמו זוג אוהבים רצים להתנפל אחד על השני בשדה התעופה, שירים וזכרונות.

איזה דבר. הצרחות עוד מהדהדות בי מאז, עם כל הערפול שאפף את הימים הראשונים כאן, כל הצרידות והמחנק, כל האושר שהיה כל הזמן בתחתית כל הדברים האחרים. טעם הבירה מאז מתגלגל לי על הלשון. יו ג'סט וונט טו בי און ד'ה סייד ד'טס וינינג! איף יור סו הרט, ואי ד'ן דונט יו שואו איט?! דונט יו אנדרסטנד, איטס נוט מיי פרובלם!!

טוב, על זה לא בא לי, איי ווֹנט יוּ זה זיכרון אחר לגמרי. מה לשים עכשיו.

הנה, הנה. אוי, אלוהים, איך השיר הזה מזכיר את יעל. איך היינו שרות לה אותו בהתחלה, זוכרת. איי ג'סט קנט גט אינאף. כל הזמן רק רצינו לגעת. לא יכולנו להוריד ממנה את העיניים ולא יכולנו להוריד ממנה את הידיים. לא שמענו את זה מאז, אני חושבת. וגם את זה לא נוכל לשמוע שוב בחיים בלי לזכור את החרמנות הזאת, את התשוקה, את יעל. וי סליפ אנד סלייד אז וי פול אינלאב אנד איי ג'סט קנט סים טו גט אינאף…

כשעברנו לכאן מהדירה שלנו ושל הדס, לא חשבת על כלום. במשך שבועות שלמים לא חשבת על כלום, אני חושבת שאלה היו השבועות היפים בחיינו. דחפת שם הכל לארגזים שפרקת כאן ואז טמנת הכל בארונות ובמגירות, הזזת ערימות ממקום למקום בלי להסתכל אפילו. לא רצית לראות. המכתבים, התמונות, כל מה שהיה לנו יחד. לא יכולת לסבול את זה. רק עכשיו, כשארזנו, ראית הכל. מההתחלה שלנו עד הסוף. וכל הזמן ניסית למצוא את העיקר, חיכית לראות למה יתחברו הדברים שאנחנו שומרות, מה יישאר מזה בסוף. שמונה ארגזים ומזוודה.

כי כבד, כבד, זה כבד כל הדברים האלה. נכון, מי באמת צריך כל כך הרבה דברים. לא את כל החיים צריך לסחוב על הגב כל הזמן.

בטח, גם זה היה שם. כל הזמן. תכתבי, עוד כישלון. ה-כישלון בה"א הידיעה, כי עם כסף אף פעם לא הסתדרת. מרוב שתמיד היית כישלון כלכלי מזהיר, מרוב שאף פעם לא עשית מאמץ אמיתי להרוויח מלא כסף, תמיד הרגשת שאין לך סיכוי. שתמיד תצטרכי להילחם על מה שמגיע לך ולספור את השקלים שלך. ואני לא יודעת אם זאת הסיבה, אבל זה בכלל לא משנה, בסופו של דבר נהיית אנטי חומרנית במובן הכי פשטני של המילה. זזת לכיוון ההפוך, לא רצית להתעשר, רצית להתענות. נראה לך הרבה יותר מאתגר, ואת הרי מתה על אתגרים. שרק יתנו לך להזיע.

כל הספרים שלנו, היו יותר מחמש מאות, ואת זרקת וזרקת, השארת לנו עשרים. טעות איומה. את יודעת בדיוק למה. את יושבת כאן עם הרגליים על המזוודה הזאת, מסתכלת עליה כל הערב כמו על גלגל הצלה, מתחבאת לַאמת כמו ילדה מעצבנת. שאת זקוקה לספרים. את אישה של מילים יותר מכל דבר אחר. את אישה של מילים בעברית. כל הספרים האלה, חמש מאות ספרים, זאת הנסענוּת שלך, ככה את מטיילת בעולם. יש אנשים שנצבטים מהמחשבה שימותו מבלי לבקר בניו יורק, בפריז, באלסקה. את נעצבת כשאת חושבת שאולי תמותי לפני שתספיקי לקרוא את כל כרכי "הזמן האבוד", את כל הסיפורים של חוליו קורטאסר, את כל היומנים של וירג'יניה וולף. זה העולם שלך, שם את רוצה לטייל.

הספרייה הזו הייתה החלון המשקיף אל הים שלך, הפתח שלך אל החוץ. היית יושבת מולה כמו מתבוננת בנוף. אחרים יושבים מול מפות ומסמנים מסלולים באצבעות, סיציליה, פלרמו, רומא, מרסיי, ברצלונה. את יושבת מול ספרייך ועינייך מדלגות ביניהם בעונג, כאילו בבת אחת נשקף אלייך כל היופי שעוד צפוי לך, כתבים מן המרתף, המצאת הבדידות, מעוף היונה, מהי פילוסופיה, היינריך קוהן התצלום המושלם. זה האופק שלך, את לא מבינה, מה יישאר לנו בלי זה.

מה, מה יהיה לנו שם. סתם חלון, רגיל, נוף אחר, אבל גם אליו תתרגלי, וגם הוא ייראה לך מתישהו אפור וקודר, ושום דבר לא ידבר אלייך בעברית. את תתרגלי מהר, כמו תמיד, לכל דבר, ואז יבוא הרגע הזה, הנורא, כשהכל שגרה, ואת כמעט שומעת את הטריקה. טראח, ובבת אחת הכל מוגף.

אבל זרקת כמעט הכל כי נתקפת מין תשישות, הכמות העצומה הזו לעומתך בספרייה נראתה לך לועגת לך. נדמה היה שאין לנו סיכוי, שלא נספיק, אז זרקת, לא רצית לראות את זה מולנו. לא יכולת לשאת את הממדים האלה, הרגשת נשברת מתחת לכובד המשא. רצית להסתפק בעשרים המובחרים, זה הרבה פחות מאיים. זה ממלא ארגז אחד בקושי, ואת זה יש לנו עוד סיכוי להספיק. אז למה לאסוף את כל הספרים האלה שכבר לא נקרא בחיים, אמרת לי. כי זה יפה, כי זה עושה רושם על האורחים. כל הזמן נפנופים, נפנופים, נפנופים. אמרת שנמאס לך לנפנף.

ומה הנסיעה הזאת אם לא האמא של כל הנפנופים, אה. אירופה, את תהיי באירופה. החיים יהיו יפים. שקר גדול שמסתיר מתחתיו ערימה ענקית של שקרים קטנים, כמו נמלים רוחשות בקן אפל, אבל באירופה. היכן שהכל מתון ומאופק ואלגנטי, היכן שאנשים מנומסים, היכן שהמבנים מרהיבים, היכן שהחיים יפים. אני לא מאמינה שזרקת לנו את הספרים.

היית משוכנעת שאם ניפטר מהכל, אם נתקלף עד הסוף, תצליחי לגעת בבטן האדמה שלנו. רצית לאבד. כמעט ייחלת להיעלם. התקנאת בנוודים שלא צוברים כי אין להם מקום ואין שום טעם. החיים שלהם קלים, חשבת, תרתי משמע.

היו רגעים שנבהלתי, שאמרתי לעצמי שאם נמשיך להצטמצם ככה נתאבד בסוף כי המסקנה האחרונה שהגיוני להגיע אליה אחרי כזאת הצטמצמות זה המוות, לא, כי שום דבר לא הכרחי, אפילו החיים עצמם, אם מפעילים שיקולים קרים, אם בוחנים את התמונה הגדולה. אבל לא, מסתבר שבריחה זאת גם אופציה.

תדליקי עוד סיגריה, בחייך. צודקת, אבל התמכרות זה כבר סיפור אחר, זה גם סוג של הכרח. נו, תדליקי כבר.

תמיד בסוף הגעגוע הזה, נכון, זוחל כמו נחש לכל הדממות ולכל המנוחות ולכל הנשימות העמוקות. כל הזמן אנחנו מתגעגעות.

רשימה אחרונה – פרק 20

בטח שזה קשור. כן, הכל קשור, אבל זה הכי. זה היה הקש האחרון. הקו האדום. הכול התפוצץ לך בפרצוף.

המכתבים האלה, דחייה אחרי דחייה אחרי דחייה, פיצוץ אחרי פיצוץ אחרי פיצוץ, גמרו אותך. לא כי סירבו לפרסם את הספר, אלא בגלל הלא הזה כל הזמן. שוב ושוב ושוב אמרו לך, לא, לא, לא תודה. את לא כזאת מוכשרת, את לא יכולה לעשות מה שאת רוצה כי לא הכל את יודעת לעשות, את לא, את לא סופרת, את לא סיפור הצלחה. את כישלון. וברגע שוויתרת, ברגע שנכנעת, התחלת להרגיש ששום דבר שיש לך לא שווה. הכל נראה לך כוזב, ניסיון להרגיע את עצמך ולהשתכנע שיש יופי, למרות הכישלון המהדהד, שיש טעם.

עכשיו, העניין הוא, שעמוק בפנים הרגשת הקלה גדולה. משהו שבמשך שנים היה קפוץ, השתחרר. כמו אחרי שאבא מת. כמו אחרי שהדס עזבה. משהו נרגע. וידעת בדיוק מה, אבל סירבת להודות משום מה, ולא נתת לי להתווכח. הייתי צריכה לחכות עד שתחטפי התמוטטות עצבים כדי שאוכל להופיע סוף סוף ולהגיד מה שיש לי להגיד. בכלל, את לא כל כך מקשיבה לי. את לא אוהבת את הסיפור שלי. את לא מוכנה להבין שאני האמת, שאת סתם יציאה קלישאית מפרופורציות. אבל בקיצור, הרגשת מרומה, וגם ידעת שזו את שמרמה אותנו וככה שקעת בעצמך ובחוסר הנחת שלך. סירבת בתוקף להרפות מהקלישאה שלך, מהסיפור המשמים שראינו באינספור סדרות טלוויזיה אמריקניות וסרטים משובטים, ועכשיו את מספרת אותו לעצמך כבר שנים. במקום לנטוש את הכיוון שממילא לא מתאים לך ולבחור בכיוון אחר, הולם, החלטת להעצים את הדרמה, ככה כמו שאת אוהבת, לארוז את החיים שלנו באכזריות ולקחת אותנו מכאן.

שלא לדבר על הלילה הזה. צ'יזבטים מסביב למדורה. החיים שלנו עולים באש ואת מספרת סיפורים.

היית משוכנעת שיעל תציל אותך, שאם רק תסתכלי עליה ותראי איך היא עושה את זה, איך היא חיה את החיים שלה בלי הצגות, בלי ניסיון לעשות רושם, בלי לחפש כל הזמן חלומות גדולים להגשים ודברים לנפנף בהם כמו דגלים, חשבת שאם רק תסתכלי על זה ותתרכזי, זה ידבק בך. שתצליחי גם. אני מנסה כבר שנים להראות לך איך עושים את זה, אבל אני לא מספיק טובה. לא, ברצינות, שום מניפולציה, זה בדיוק מה שאת חושבת, שאני לא מספיק טובה. לא מספיק הרפתקנית, לא מספיק נועזת, לא מספיק פרועה, לא מספיק מגניבה. אז התעלמת ממני, אבל לא הפסקת להביט ביעל. מקרוב, בדקדקנות, לא הפסקת לשאול שאלות, אותה, את עצמך, בחנת את הסדר שבו ארגנה את חפציה, התעניינת בתחומי העניין שלה, הקשבת לה כשדיברה כמו שלא הקשבת לאיש מימייך. מה לא עשית כדי לנסות להשתחרר סוף סוף מהצורך הזה להצליח. בכל הכוח ניסית להשתכנע שזה לא הדבר הכי חשוב בעולם, שלא חייבים למדוד את החיים במונחים של כישלון והצלחה ושלא חייבים בכלל למדוד ולכמת כל הזמן. חשבת שתלמדי ממנה לחיות בשקט, להיות זֵן.

ברור, אף אחד לא זן, אבל ככה ניסחת את זה כי הרגשת שאת חייבת קונטרה קיצונית, כי אצלך זה תמיד היה קיצוני לכיוון השני. הכל בפול ווליום כל הזמן, עד הסוף, יסודי, מוחלט כזה. אף פעם לא ידעת לעגל, להחליק, לוותר. והיית משוכנעת שיעל תלמד אותך.

אבל לא הצליח לך. ולא נתת לי לעזור. לא נתת לי לבוא עדיין.

הכל התחיל פתאום להתקלף, כאילו החיים שלנו נעמדו מולנו במערומיהם והעירום שלהם הביך אותך, נראה לך לא יפה. את זוכרת שהפסיכולוגית אמרה לנו פעם שאנחנו צריכות להתקרב לילדה שהיינו ולחבק אותה, שאנחנו צריכות לאהוב אותה. זה היה הדבר הראשון שנזכרתי בו כשיעל הלכה. בפעם הראשונה אחרי עשר שנים היינו שוב לבד, וזה היה הדבר הראשון שנזכרתי בו. הרגשתי שאת אישה מרה שאני לא רוצה לחבק. נראית לי מעצבנת, עקשנית, ספקנית, שקרנית. לא מאמינה לאף אחד, לשום דבר. מי רוצה לחבק אישה כזאת.

היא הלכה כי אמרת לה ללכת, למה את חושבת שהיא הלכה. למה, את היית נשארת. לא השארת לה ברירה, אבל את יודעת בדיוק כמוה, זה היה סתם. הרסת את זה, סתם. שום סיבה טובה באמת לא הייתה לפרידה הזו.

אל תסתכלי עליי ככה, את רוצה, תתקשרי, לא מאוחר מדי. נו. נו כבר. יא אללה שלך.

טוב, אני חייבת לשים מוזיקה. ידעתי מה אני עושה כשפתחנו את הארגז של הדיסקים. מה שלום חנוך, שנשב פה עכשיו מהורהרות כמו בסרטים שאת אוהבת ונקשיב לאדם בתוך עצמו הוא גר. אין מצב. איך שנים חשבת שהוא שר מכה, זוכרת. לפעמים פותח דלת לקבל מכה. איך יעל צחקה כששמעה אותך שרה את זה, חשבה שזאת בדיחה.

סיפור לשמוע מוזיקה עכשיו, כל שיר מזכיר לנו מישהי אחרת. מה את צוחקת. אין דבר יותר מזכיר ממוזיקה וריחות, נכון. בכל פעם שעוברת לידנו מישהי עם הבושם של הדס או עם הדאודורנט של יעל בא לי להתחבק איתה רק כדי להסניף. זה מכביד לפעמים, כל הזיכרונות, אולי בגלל זה תאוות המחיקה הזאת שלך. אין לך כוח להמשיך לסחוב. אולי בגלל זה ארזת ככה, בלי רחמים, עוברת מחדר לחדר, בצעדים גסים ורחבים, עם ארגז ועם שקית אשפה, ומוחקת. ימים שלמים, עד אמצעי הלילות. זה היה איום ונורא. לי, בסדר, לי זה היה איום ונורא.

אוי, אלוהים, תראי מה יש פה. זה היה הדיסק של האוטו, שירי הנסיעות שלנו. שנות השמונים, מחסן הזיכרונות הכי צפוף שלך. השירים הדבילים האלה היו גורמים לך לבכות לפעמים, משחקים לך בכפתורי הגעגוע והנוסטלגיה כמו איש סאונד מעל הקונסולה הענקית שלו באולפן.

וויאז' וויאז', זוכרת. איך בכית בפעם הראשונה כשהקשבת למילים והבנת אותן. פתאום זה היה אחר, חרב לזיכרון שלך את הצורה. הנחית עלייך ייאוש בעדינות, אבל בבת אחת, כמו התפוצצות בועה. משהו זז, כמו הרעם העמום והתזוזה הקלה בבטן האדמה כשמתחילה רעידה. הרגשת את נבואת הזעם וידעת מיד שהיא נכונה. נבהלת. ואז הקשבת לו עוד פעם ועוד פעם כדי להירגע.

nehttps://www.youtube.com/watch?v=T7YJoGXs2i8

מעל ערי הבירה, מחשבות קטלניות, מבט אל האוקיינוס. לנסוע, לנסוע, ולא לשוב לעולם. הקשבת ובכית. כל הנסיעות על קו החוף, כל השבתות, כל הים הזה, כל הכשהיינו-ילדות. הקשבת ובכית שוב, ושוב ושוב, אולי עשר פעמים. אולי יותר. עד שכל הבכי נגמר לך, עד שרוקנת אותו מהכול, את השיר הזה.