בטח שזה קשור. כן, הכל קשור, אבל זה הכי. זה היה הקש האחרון. הקו האדום. הכול התפוצץ לך בפרצוף.
המכתבים האלה, דחייה אחרי דחייה אחרי דחייה, פיצוץ אחרי פיצוץ אחרי פיצוץ, גמרו אותך. לא כי סירבו לפרסם את הספר, אלא בגלל הלא הזה כל הזמן. שוב ושוב ושוב אמרו לך, לא, לא, לא תודה. את לא כזאת מוכשרת, את לא יכולה לעשות מה שאת רוצה כי לא הכל את יודעת לעשות, את לא, את לא סופרת, את לא סיפור הצלחה. את כישלון. וברגע שוויתרת, ברגע שנכנעת, התחלת להרגיש ששום דבר שיש לך לא שווה. הכל נראה לך כוזב, ניסיון להרגיע את עצמך ולהשתכנע שיש יופי, למרות הכישלון המהדהד, שיש טעם.
עכשיו, העניין הוא, שעמוק בפנים הרגשת הקלה גדולה. משהו שבמשך שנים היה קפוץ, השתחרר. כמו אחרי שאבא מת. כמו אחרי שהדס עזבה. משהו נרגע. וידעת בדיוק מה, אבל סירבת להודות משום מה, ולא נתת לי להתווכח. הייתי צריכה לחכות עד שתחטפי התמוטטות עצבים כדי שאוכל להופיע סוף סוף ולהגיד מה שיש לי להגיד. בכלל, את לא כל כך מקשיבה לי. את לא אוהבת את הסיפור שלי. את לא מוכנה להבין שאני האמת, שאת סתם יציאה קלישאית מפרופורציות. אבל בקיצור, הרגשת מרומה, וגם ידעת שזו את שמרמה אותנו וככה שקעת בעצמך ובחוסר הנחת שלך. סירבת בתוקף להרפות מהקלישאה שלך, מהסיפור המשמים שראינו באינספור סדרות טלוויזיה אמריקניות וסרטים משובטים, ועכשיו את מספרת אותו לעצמך כבר שנים. במקום לנטוש את הכיוון שממילא לא מתאים לך ולבחור בכיוון אחר, הולם, החלטת להעצים את הדרמה, ככה כמו שאת אוהבת, לארוז את החיים שלנו באכזריות ולקחת אותנו מכאן.
שלא לדבר על הלילה הזה. צ'יזבטים מסביב למדורה. החיים שלנו עולים באש ואת מספרת סיפורים.
היית משוכנעת שיעל תציל אותך, שאם רק תסתכלי עליה ותראי איך היא עושה את זה, איך היא חיה את החיים שלה בלי הצגות, בלי ניסיון לעשות רושם, בלי לחפש כל הזמן חלומות גדולים להגשים ודברים לנפנף בהם כמו דגלים, חשבת שאם רק תסתכלי על זה ותתרכזי, זה ידבק בך. שתצליחי גם. אני מנסה כבר שנים להראות לך איך עושים את זה, אבל אני לא מספיק טובה. לא, ברצינות, שום מניפולציה, זה בדיוק מה שאת חושבת, שאני לא מספיק טובה. לא מספיק הרפתקנית, לא מספיק נועזת, לא מספיק פרועה, לא מספיק מגניבה. אז התעלמת ממני, אבל לא הפסקת להביט ביעל. מקרוב, בדקדקנות, לא הפסקת לשאול שאלות, אותה, את עצמך, בחנת את הסדר שבו ארגנה את חפציה, התעניינת בתחומי העניין שלה, הקשבת לה כשדיברה כמו שלא הקשבת לאיש מימייך. מה לא עשית כדי לנסות להשתחרר סוף סוף מהצורך הזה להצליח. בכל הכוח ניסית להשתכנע שזה לא הדבר הכי חשוב בעולם, שלא חייבים למדוד את החיים במונחים של כישלון והצלחה ושלא חייבים בכלל למדוד ולכמת כל הזמן. חשבת שתלמדי ממנה לחיות בשקט, להיות זֵן.
ברור, אף אחד לא זן, אבל ככה ניסחת את זה כי הרגשת שאת חייבת קונטרה קיצונית, כי אצלך זה תמיד היה קיצוני לכיוון השני. הכל בפול ווליום כל הזמן, עד הסוף, יסודי, מוחלט כזה. אף פעם לא ידעת לעגל, להחליק, לוותר. והיית משוכנעת שיעל תלמד אותך.
אבל לא הצליח לך. ולא נתת לי לעזור. לא נתת לי לבוא עדיין.
הכל התחיל פתאום להתקלף, כאילו החיים שלנו נעמדו מולנו במערומיהם והעירום שלהם הביך אותך, נראה לך לא יפה. את זוכרת שהפסיכולוגית אמרה לנו פעם שאנחנו צריכות להתקרב לילדה שהיינו ולחבק אותה, שאנחנו צריכות לאהוב אותה. זה היה הדבר הראשון שנזכרתי בו כשיעל הלכה. בפעם הראשונה אחרי עשר שנים היינו שוב לבד, וזה היה הדבר הראשון שנזכרתי בו. הרגשתי שאת אישה מרה שאני לא רוצה לחבק. נראית לי מעצבנת, עקשנית, ספקנית, שקרנית. לא מאמינה לאף אחד, לשום דבר. מי רוצה לחבק אישה כזאת.
היא הלכה כי אמרת לה ללכת, למה את חושבת שהיא הלכה. למה, את היית נשארת. לא השארת לה ברירה, אבל את יודעת בדיוק כמוה, זה היה סתם. הרסת את זה, סתם. שום סיבה טובה באמת לא הייתה לפרידה הזו.
אל תסתכלי עליי ככה, את רוצה, תתקשרי, לא מאוחר מדי. נו. נו כבר. יא אללה שלך.
טוב, אני חייבת לשים מוזיקה. ידעתי מה אני עושה כשפתחנו את הארגז של הדיסקים. מה שלום חנוך, שנשב פה עכשיו מהורהרות כמו בסרטים שאת אוהבת ונקשיב לאדם בתוך עצמו הוא גר. אין מצב. איך שנים חשבת שהוא שר מכה, זוכרת. לפעמים פותח דלת לקבל מכה. איך יעל צחקה כששמעה אותך שרה את זה, חשבה שזאת בדיחה.
סיפור לשמוע מוזיקה עכשיו, כל שיר מזכיר לנו מישהי אחרת. מה את צוחקת. אין דבר יותר מזכיר ממוזיקה וריחות, נכון. בכל פעם שעוברת לידנו מישהי עם הבושם של הדס או עם הדאודורנט של יעל בא לי להתחבק איתה רק כדי להסניף. זה מכביד לפעמים, כל הזיכרונות, אולי בגלל זה תאוות המחיקה הזאת שלך. אין לך כוח להמשיך לסחוב. אולי בגלל זה ארזת ככה, בלי רחמים, עוברת מחדר לחדר, בצעדים גסים ורחבים, עם ארגז ועם שקית אשפה, ומוחקת. ימים שלמים, עד אמצעי הלילות. זה היה איום ונורא. לי, בסדר, לי זה היה איום ונורא.
אוי, אלוהים, תראי מה יש פה. זה היה הדיסק של האוטו, שירי הנסיעות שלנו. שנות השמונים, מחסן הזיכרונות הכי צפוף שלך. השירים הדבילים האלה היו גורמים לך לבכות לפעמים, משחקים לך בכפתורי הגעגוע והנוסטלגיה כמו איש סאונד מעל הקונסולה הענקית שלו באולפן.
וויאז' וויאז', זוכרת. איך בכית בפעם הראשונה כשהקשבת למילים והבנת אותן. פתאום זה היה אחר, חרב לזיכרון שלך את הצורה. הנחית עלייך ייאוש בעדינות, אבל בבת אחת, כמו התפוצצות בועה. משהו זז, כמו הרעם העמום והתזוזה הקלה בבטן האדמה כשמתחילה רעידה. הרגשת את נבואת הזעם וידעת מיד שהיא נכונה. נבהלת. ואז הקשבת לו עוד פעם ועוד פעם כדי להירגע.
nehttps://www.youtube.com/watch?v=T7YJoGXs2i8
מעל ערי הבירה, מחשבות קטלניות, מבט אל האוקיינוס. לנסוע, לנסוע, ולא לשוב לעולם. הקשבת ובכית. כל הנסיעות על קו החוף, כל השבתות, כל הים הזה, כל הכשהיינו-ילדות. הקשבת ובכית שוב, ושוב ושוב, אולי עשר פעמים. אולי יותר. עד שכל הבכי נגמר לך, עד שרוקנת אותו מהכול, את השיר הזה.
מינימליסטית wannabe 