יופי זה דבר מביך

לפני כשנה התוודעתי ל"פסטיבל הבינלאומי לתיאטרון ולסרטי בובות" שנערך מדי חודש יולי במרכז לתיאטרון בובות בחולון.

אז, לפני שנה, הגיע אליי לתרגום סרט תיעודי מקסים על תיאטרון בובות למבוגרים:

השנה, לקראת פתיחת הפסטיבל ביולי, הגיע סרט תיעודי נוסף, "יופי זה דבר מביך" (Beauty Is Embarassing).

ויין וייט, גיבור הסרט, הוא אמן פורה שאוהב להצחיק, ובעולם האמנות, כפי שחוזרים ואומרים מרואיינים שונים בסרט, לא נוטים להתייחס ברצינות לדברים מצחיקים. או בלשונו של וייט "אמנים לא אמורים לבדר, הם אמורים לפקפק בערכי הליבה של אנשים, לגרום להם להעריך מחדש את חייהם ולספק להם תובנות עמוקות על איזה בלה-בלה מזוין".

אין חדש בסוגיה הזו, סוגיית חמקמקות ההומור החכם והגבול הדק-לפעמים בין בידור ואמנות, אבל אף על פי שזה לא חדש, זה מעניין. במיוחד כשזה עשוי היטב ומעודד אותנו ליהנות בלי נקיפות מצפון, לצחוק בלי בושה, להתרגש בלי לתהות כל הזמן אם מדובר באמנות גבוהה או נמוכה. ויין וייט לא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות. "צחוק זה דבר קדוש", הוא אומר. "בלעדיו, נמות." אבל הוא גם מודה שהספקות לא מפסיקים להציק לו ושכמו כולם, גם הוא חסר ביטחון. אז אפשר לקרוא לו אמן ממורמר ולהגיד שבגלל זה הוא אומר "פאק יו" כל הזמן ולועג למבקרי אמנות שמאנפפים בזלזול כשהם נתקלים בעבודות שלו, אבל מצד שני, אפשר גם לתהות מה יש בו בדיוק בעולם האמנות שגורם לו להפגין יחס כל כך ספקני ומתנשא כלפי כל דבר כיפי. אולי בשם הסרט טמונה התשובה. ("פלצנות צרופה" זו תשובה קלה מדי)

במחוזות קטנים כשלנו, היכן שהגודל מספיק בקושי להצדיק את המיינסטרים (במונחים של גודל הקהל), כמעט בלתי אפשרי למצוא שוליים. כל מה שלא צפוי להיות רב-מכר או שובר קופות מעורר ספקות רבים לפני שמישהו טורח להשקיע כסף בהבאתו לכאן.

מגוון פסטיבלים מציגים סרטים כאלה, סרטים שלא בהכרח מיועדים לכ-ו-ל-ם (פסטיבל "אפוס" לסרטי תרבות ואמנות, פסטיבל הקולנוע הגאה, פסטיבל דרום, ופסטיבלים אחרים בסינמטקים ברחבי הארץ), ופסטיבל המרכז לתיאטרון בובות לא נופל מאף אחד מהם באיכות הסרטים שהוא מציע. אז נכון, כמה אנשים ילכו לראות סרט על האמן האמריקני ויין וייט? כמה ישראלים מכירים אותו בכלל? אפילו באתר "האוזן השלישית" אין עותק של הסרט התיעודי הזה, אולי כי יש אפשרות לצפות בו באינטרנט תמורת תשלום… אבל בכל מקרה, יש בפסטיבלים כאלה, ובסרטים שמוקרנים בהם, סוג של נחמה. לא רק אשליות מוכרים לנו כאן, גם אמנות יפה.