הרגע שאחרי – סיפור קצר

 לחזור אל בלוג נטוש אחרי שלוש שנים זה קצת כמו לשוב אל האורחים בסלון אחרי שנכנסתי לרגע לחדר פנימי לנהל בו שיחת טלפון פרטית שהתארכה מדי. לא נשאר כלום מהערב, רק בקבוקים ריקים ומפיות מלוכלכות בצלחות. והאורחים אינם.

בקיצור, אני לא יודעת אם נשאר כאן מי שיקרא את הפוסט הזה, אבל פתאום התעורר בי חשק להקים את הבלוג הזה לתחייה. אז בתור התחלה (חדשה) אני שמה בו סיפור קצר.

———————————————————————–

"זה השעון הביולוגי של המוח. הוא מתחיל לזוז לאט כשמתבגרים".

אחרי שתיקה ארוכה של היסח דעת אני שומעת פתאום את קולה. עיניי חוזרות לסייר בחלקת פניה אחרי שנדדו לבחון בינתיים כל מה שהשתנה בה. הפתילים הלבנים בשיערה, כמו קצפֵי גלים, מתנחשלים במין כבדות רכה בכל פעם שהיא מסיטה את שיערה הסמיך מעיניה. אני נזכרת בתנועה הזו, כמה אהבתי אותה – הצוואר הנזרק בחדות אלכסונית, השיער המושלך לאחור והאצבע החותמת, פולחת כמו משוט ברווח בין לחיה לקווצה המרדנית האחרונה, שבסוף תמיד נכנעת ונסוגה גם היא אל מאחורי כתפה. נקודות חן נוספו לה על גב כף היד. "כתמי שמש", היא אומרת. עפעפיה כבדו מעט, שני פסים ארוכים משספים את צווארה לרוחבו, וכל החריצים החדשים בתוויה הנושנים אוגרים בתוכם וממסגרים ביניהם איזו בשלות רווּיה, מעמקים של נחמה וסבלנות. הדברים בה שנותרו כשהיו צובטים ומסעירים בי מחדש כל מה שאי פעם רחשתי לה. הכול מתערבל ותוסס בין הקשתות הגבוהות, היפות כל כך, בכפות רגליה היחפות המונחות על השרפרף, ועורה, תמיד בצבע של סוף חופשת קיץ באיזו עיירת חוף ציורית ורחוקה, וחיוכה הפתוח, החשוף, המתמסר, שתמיד נראה מבין את כל בין-המילים ובדיוק בגלל זה מִתחייך, מתמוגג מחולשות אנושיות ומכּנוּת. ואצבעותיה, שמרבות לגעת, מוּשטות לנוח על הכתף ולזחול על הלחי ועל הצוואר, סוטרות בעדינות לירכי כשהיא צוחקת וממוללות את קצה השרוול שלי כשהיא מקשיבה לי אומרת לה, "חמש-עשרה שנה לא התראינו, יָלי. ופתאום את פה, במטבח שלי. לא צריך שעון של מוח כדי להרגיש בבת אחת את כל הזמן שעבר."

"כן, אבל כאילו רק אתמול ישבנו במרפסת שלנו ואכלנו את המנגו הזה, זוכרת? זה בגלל הקצב המשתנה בשעון הביולוגי, קראתי על זה איפשהו. בגלל זה הזמן עובר לנו מהר, בגלל השעון הביולוגי במוח שלנו."

"בטח", אני ממלמלת לעברה, רוצה להביט בה בנחת. השיחה שהיא מבקשת לגלגל מֵפרה את השלווה. "המוח. הכול זה המוח".

היא מניחה לי לרגע. כל ההיכרות שלנו מפעם מכתיבה את קצב השיחה. דברים קטנים שרק אנחנו יודעות זו על זו, שתמיד היו בינינו מבלי להיאמר, מונחים ברווחים הקטנים הפעורים ביני לבינה, פירות בצבעים עזים וגדודים חריפי ניחוח של פטריות בר שצמחו פרא ביער האינטימיות שלנו. ואנחנו צועדות מעדנות בינותיהם. היער אחר עכשיו, זקן, עזובה וקרחות מוטלים בו, עלים מתים וענפים יבשים, אבל זה כל מה שיש לי ולה, רק היער ההוא שנותר גם אחרי חמש-עשרה שנות שתיקה, כשהתקשרה ואמרה שהיא מתגעגעת. חוזרת ארצה. מתה לראות אותי. ככה. כאילו כלום. כמו קרע בזמן. כמו רימון שמוטל אל תוך מחסני הזיכרון והנוסטלגיה, מרעיד ומניף אותם ברעש מחריש אוזניים, מפזר באוויר את כל תכולתם. אני ממש רואה את זה לנגד עיניי, את כל העבר שלנו קפוא באוויר, תלוי בו המום, מפוצץ.

"זה היה רעיון לא טוב? את נראית באמצע משהו. כאילו עובר עלייך איזה דבר לא נעים שלא בא לך לדבר עליו."

"לא. סתם הקיץ הזה, את יודעת שאני שונאת אותו. החום הזה מתיש אותי. מביא לי דיכאון."

הנה החיוך הזה. והיא לוגמת מהמים ומרימה את רגליה המשוכלות באוויר, מחליפה ביניהן. מסלקת יתוש בבעיטה זעירה.

"את בטוחה?"

"בטוחה שמה?"

"שזה הכול, שזה רק החום הזה. שאת לא מתבאסת שבאתי."

אני מסתכלת בה וחושבת. רוצה להיות כנה.

"אני לא מתבאסת שבאת. אני רק נזכרת פתאום בבת אחת."

מבעד לחלון המוגף רואים את השמיים העכורים, את פקק התנועה של סוף יום חמישי, את פירות הפיקוסים נושרים על המדרכה ומכתימים אותה, כמו טיפות גשם ראשון, וצל ענק של יונה מוטל על קיר הבית שממול.

"אולי אני פשוט מרגישה זקנה נורא פתאום. אולי זה העניין. הייתי בת שלושים וקצת כשנפרדנו ונסעת והנה את שוב כאן, ואנחנו כבר נושקות לחמישים". אני קמה, זוכרת איך הייתה משתתקת ונסוגה מפניי ברגעים כאלה, איך הייתה נרתעת ממני כשהייתי מתחילה לשקוע בעצבות הקיומית הזו. "רוצה אבטיח?" אני שואלת. מביטה בה לרגע, מופתעת עדיין ממנה כאן. היא מהנהנת אליי ואני ניגשת למקרר, מוציאה ממנו את האבטיח שקניתי לכבודה, ושולפת סכין גדולה ממגירת הסכו"ם.

"הכול, רק לא מנגו."

"את לא מגזימה קצת, יָלי? זה לא היה כזה נורא."

"זה היה נורא. פרידות זה איום ונורא. ולפרידה שלנו תמיד יהיה ריח מנגו."

אני עדיין זוכרת היטב בדיוק איך אהבה יעל לאכול את האבטיח שלה, ואני בוצעת אותו ביד בוטחת, חותכת אותו לפלחים גסים ומושיטה לה אחד ריחני, מנוקד גרעינים לבנים, וסכין.

"ואם זה באמת לא היה כזה נורא, איך זה שלא החלפנו בינינו מילה חמש-עשרה שנה?"

"כי נפרדנו, יָלי. נפרדנו." אני נוגסת בפלח האבטיח שלי, מתלכלכת בצדי הפה ומוחה באצבע דביקה את מיץ הפרי. "אי אפשר להיפרד וגם להישאר יחד. כשזה לא עובד, זה לא עובד."

היא מלפפת את הסכין באצבעות הארוכות שלה ועושה את התנועה הזו, העגולה והמדויקת, ברווח הלבן שבין הפרי לקליפה, מנתקת את הפלח שנופל לצלחתה ואז חותכת בו קוביות-קוביות. נועצת בהן את הסכין ותוחבת אותן לפיה. תמיד אהבתי לראות אותה אוכלת.

"זה ממש קשה לפעמים, את יודעת? האכזריות הפסקנית הזאת שלך. הנחישות הזאת שבה את תמיד חותכת."

אני מביטה בה ומבקשת סליחה, בלי לומר מילה. רק מניחה לה לראות בעיניי ובארשת פניי את כל העייפות והכניעה. לא התכוונתי להיות רעה, לא עשיתי דבר בכוונה. היא יודעת. אני יודעת שהיא יודעת.

"לא התגעגעת אליי בכלל? בכל השנים האלה שלא ענית למיילים שלי, לא התגעגעת?"

"איזו מין שאלה, יָלי, נו באמת. אני לא סוציופתית. אני פשוט לא יודעת אף פעם מה לעשות בקצוות פרומים. איך להתמודד עם השאריות. את יודעת את זה הרי, את מכירה את זה יותר מכל אחד אחר. אלף פעם דיברנו על זה."

היא מהנהנת בפה מלא, מביטה איתי בשמים. כמעט נדמה שגם היא מחפשת בהם את הסתיו. אולי בגללי. אולי בשבילי. רחשי אבטיח נֶאכל, פלחים מתפצחים בפּיות ומיץ נמצץ בתאווה, הקליפות מוטלות בזו אחר זו לצלחות, ואפשר כמעט לשמוע באוויר את הבחירה. כל אחת מאיתנו סורקת את האפשרויות ומחליטה; על מה תדבר, על מה תבליג, לְמה מוקדם מדי, לְמה מאוחר מדי, על מה נעים לדבר עכשיו יחד, ממרחק של זמן, ומה עדיף להותיר מאחור, היכן שהיה אז. לא לגעת.

"בקיצור, זה יפה, מדברים על זה בהקשר של הפסיכולוגיה של הזמן. השעון הביולוגי של המוח. כשאנחנו ילדים השעון הזה רץ. הכול צומח, גדל, משתכלל, כמו בניין חדש שמתרומם פתאום באיזה מגרש ריק. הכול חדש כל הזמן. ובגלל שאצלנו הכול רץ, כל מה שבחוץ נראה מזדחל. המרחק בין הבוקר לערב של אותו היום נראה כמו משהו שאין לו סוף. אנחנו פשוט לא רואים את הסוף כשאנחנו צעירים. אבל אז מתחלף פתאום הקצב. המגרש כבר מלא בבניין המוכן שכבר גרים בו אנשים ומתלכלכים בו הקירות החיצוניים ומתיישן בו הכול. השעון הביולוגי מאט את הקצב. ויחסית אליו, כל מה שקורה סביבנו נראה פתאום ממהר. הזמן עף."

היא מלקקת את האצבעות ומפנה אליי את המבט, ואני מזהה בו משהו חדש. צמרמורת מרעידה לי את הגב כשפתאום אני רואה מולי את יעל שהשתנתה.

"כשרק הכרנו, את זוכרת? כל יום היה כמו שנה. ובשבוע שעבר, כשהתקשרתי, אחרי שדיברנו ושמעתי את הקול שלך, הייתי המומה. ארזתי וארגנתי הכול לנסיעה ופתאום זה הכה בי, חמש-עשרה שנה. חמש-עשרה שנה. ככה. כמו כלום."

אני חושבת על כל הדברים שהיא לא יודעת. נזכרת איך בוקר אחד, כשרוקנתי את ארון הבגדים כדי להרים את בגדי החורף למדפים העליונים ולהוריד את בגדי הקיץ, להטמין את שמיכת הפוך בארגז המצעים ולפרוש על המיטה סדין דק, ראיתי פתאום שאת כל הבגדים שלי שיעל הכירה כבר זרקתי. הבנתי שאין לי אפילו פריט לבוש אחד שיעל מכירה, ושאם היא חושבת עליי לפעמים ומדמיינת אותי בעיני רוחה, אני לבושה שם בבגדים שכבר מזמן אין לי.

אני מתבוננת בבגדיה בשעה שאני מדברת אליה, מדמיינת שעון ביולוגי אחד משותף מתקתק במוח שלי ובמוח שלה. "והריצה הזאת של הזמן, זה לא רק זמן שעבר, נכון? זה כאילו גם כל הזמן שעוד נשאר. פתאום כן רואים את הסוף, וכל השנים שעוד נשארו לי נראות לי כמו כלום, כמו סתם. כאילו נשאר רק להעביר את הזמן."

היא אומרת שזה מזכיר לה איזו מרצה שלימדה אותה באוניברסיטה, בוושינגטון. פתאום כאילו פתחה את המזוודה והוציאה קצת משם, מפזרת לי חו"ל בדירה, מניחה על השולחן שוקולדים מהדיוטי-פרי ומשהו זר שלה, שאני לא מכירה.

"בשיעור האחרון היא הסתכלה עלינו במין מבט כזה, מבט שיודע שכולנו יודעים שהכול הצגה, שבסוף ממילא יֵרד המסך, ושצריך רק למצוא דרך להמשיך באלגנטיות, לא לצנוח אל המרֶרֶת העלובה הזו שניגפת מול כל הסיזיפיות וחוסר הפשר. היא הסתכלה עלינו ואמרה, אל תוותרו על הסקרנות, תמשיכו ללמוד כל הזמן. כאילו לא מתים אף פעם."

ואז היא מחייכת את החיוך הזה שלה. החיוך שאי אפשר להיות נבוך במחיצתו, שאי אפשר להעמיד מולו פנים. החיוך הזה שלה, שתמיד היה מעביר בי תחושה נעימה של מין משיכת כתף מלאה הבנה כאובה ומפויסת.

ואז היא קמה להכין לנו קפה קר, כמו שהייתה מכינה לנו פעם, בצהריים הכי חמים של הקיץ. היא נעמדת לרגע בגבה אליי, מרימה את שיערה וחושפת את עורפה לרוח המזגן, פותחת את החלון ואומרת שמריחים כבר את הסתיו. שתמיד הייתי ככה, מדוכדכת בימות הקיץ. ותמיד היא הייתה מזכירה לי שעם הסתיו זה יעבור. וזה תמיד היה נכון. "נשאר לנו עוד המון זמן, נועה'לה. ועוד מעט ירד גשם ויהיה קר, ואת תחזרי להיות אופטימית, והקצב יחזור להיות רגיל. שום דבר לא יזחל ושום דבר לא ירוץ."

קולות נפץ קטנים מתגלגלים מהמטבח כמו עגלה שמתפרקת בנסיעתה, יעל מתכתשת שם עם מגש של קרחונים, עוקרת אותם מגומחותיהם ומטילה אותם אל כוסות הזכוכית הגבוהות.

"עזבי את זה", היא מותירה לידי את המילים כמו צעיף דק, כמו ריח גופהּ, כשהיא מתיישבת מולי סוף סוף ולוגמת ברעש. והמילים נושרות לאט, כמו עלי שלכת, וקרח צונן מתגלגל בין השיניים ללשון. "עזבי, יעבור. סתם רגע בזמן."