יום-יום, קפיטליזם סימן שאלה

STUFFOCATION – חלק א'

"בבוקר יום שני אחד בספטמבר 2010, התעורר אדם בשם ריאן ניקודימוס (Ryan Nicodemus) בחדר שלא היה בו דבר מלבד מיטתו. השמיים בחוץ היו כחולים. רוח קלה נשבה. אנשים פתחו שבוע חדש, לגמו קפה, נכנסו למכוניותיהם, נסעו צפונה לדייטון, דרומה לסינסינטי. היה זה יום כמו כל יום אחר. ניקודימוס התיישב במיטתו ומצמץ בעיניו. לצד מיטתו לא ניצבו מנורת קריאה או שידה, תמונות לא היו תלויות על קירות החדר, דבר לא היה שם פרט למיטה שישן בה ולמצעים שעליה.
הוא הסיט מעליו את השמיכה ופסע ברכות על השטיח, חלף על פני ארונות הבגדים הריקים ונכנס אל הפרוזדור. הבית היה ריק לגמרי. הדבר היחיד שעמד בו היה צליל מוזר. 'זה היה ממש משונה', נזכר ניקודימוס. 'כמו דממה, אבל מהדהדת מאוד'.
אילו היית שם, מתעוררת לבדך בבית ההוא, היית מדמה לחשוב שהתעוררת אל תוך חלום סוריאליסטי, בבית מוזר, יום לאחר שבעליו עזבו והותירו מאחור את כל רכושם בתוך ארגזים ושקיות אשפה למרגלות גרם המדרגות.
ניקודימוס ירד אל קומת הכניסה והרים את אחד הארגזים. הוא קרא את הכיתוב על התווית – "שונות 7" והזיז את הארגז הצידה. הוא הרים ארגז נוסף – "קשקושים מהמטבח 2" – והזיז גם אותו. הוא המשיך כך עד שמצא את ארגז "חדר אמבטיה 1" ונבר בו. הוא פנה לחטט גם בשקיות עד שמצא בהן והוציא משם מגבת רחצה. הוא סגר את השקית בקשירה, חתם את הארגז, ועלה להתקלח.
מתחת לזרם המים חשב לעצמו ניקודימוס, 'איך ההרגשה? משונה? טובה יותר? בית שאין בו דברים הוא טוב יותר או נורא יותר?' כי זה לא היה חלום, כל הבוקר הזה. זה היה ניסוי."
כך נפתח Stuffocation, ספרו של ג'יימס וולמן.

תוצאת תמונה עבור ‪stuffocation‬‏

זה שנים ארוכות שאני מינימליסטית wannabe. יושבת ומדמיינת את חפציי מתפּחתים, אבל לא עושה דבר. היו כמה ניסיונות קלושים לברור מבין כל מה שיש לי רק את מה שנחוץ לי באמת, אבל אף לא אחד מהניסיונות האלה הניב תוצאות; מדי פעם השלכתי משהו לפח או למכולת המחזור, לפעמים אפילו ערמות שלמות של ניירת, פריטי לבוש, כלי מטבח וסתם שמונצעס שהיו כגל אבנים שאין לו הופכין. אבל היה ברור שיש צורך בצעד הרבה יותר דרמתי כדי להשיל באמת את כל המשקל העודף מהדירה שלנו, ממרחב המחיה שלנו. כי מאז שעברתי לדירה משלי לפני 13 שנה, לא באמת הקדשתי מחשבה לסביבת המגורים המיידית שלי. שלושת מעברי הדירה התבצעו בחטף, חפצים ורהיטים נארזו, נערמו ונדדו אל כתובת חדשה, שם נפרקו ופוזרו כלאחר יד. פתאום, אחרי שנים של מגורים בין רהיטים לא אחידים וחפצים חסרי כל ערך אמיתי, תחושת המועקה הקבועה שמלווה אותי התגבשה לכדי החלטה. כשקראתי את התיאור שלעיל בפתח הספר של וולמן התרוממה בי סוף סוף תנופה וקמתי לעשות מעשה –
כל חפציי – תכולת ארון הבגדים, תכולת ארונות המטבח, תכולת המגירות כולן ותכולת כוננית הספרים – נארזו בארגזים לפני כעשרה ימים. כמו ניקודימוס, התעוררנו אני וד' בבוקר שבת שעברה אל דירה כמעט ריקה. רק ארגזים, תרמיל מתפקע מבגדים, שקיות אשפה מלאות בנעליים וכמה רהיטים כבדים ניצבו לעומתנו בסלון הדירה, ממתינים שנחרוץ את גורלם.

Displaying IMG_20160826_191424.jpg

בימים הראשונים יצאו מהארגזים בקילוח דק בעיקר בגדים וכלי מטבח; ספלי הקפה שלנו, סירים ומחבתות, כלי אוכל, קרש החיתוך, מכנסיים, חולצות, גרביים ולבנים. דברים שאנו משתמשות בהן על בסיס יומיומי מצאו מהר מאוד את דרכם בחזרה אל הארונות. אבל כעת, יותר משבוע אחרי שהכול נארז, כמעט הכול עדיין מונח בארגזים. שתי ארוניות, כוננית אחת ושידת מגירות קטנה, מיועדות למסירה. שולחן הכתיבה הענק שלנו יוחלף בשולחן קטן יותר שיתאים בדיוק לצרכינו ויתפוס הרבה פחות מקום. כוננית הספרים השחורה, שבמשך שנים עמדה בסלוני הדירות שגרתי בהן, הוצאה אל הרחוב ונאספה משם כעבור שעות אחדות על-ידי מישהו שכנראה הזדקק לכוננית יותר ממני. הספרים שהיו עליה, קרוב ל-500, בארגזים עכשיו. וד', ימים אחדים אחרי פרויקט האריזה, גילתה בוקר אחד בדרכה לעבודה את ספריית הרכבת, מצאה בה ספר של הסופר האהוב עליה, ולקחה אותו בהשאלה, נרגשת מההרפתקה החדשה של אי-בעלות. עכשיו שתינו יודעות לאן נעביר לפחות חלק מהספרים שלא נרצה בהם עוד. אין ספק שכמה ספרים יישארו, אבל יהיו אלה עשרות בודדות בלבד, שיישארו כי אלה ספרים שאנו רוצות לקרוא בעתיד הקרוב, או שכבר קראנו, וכל כך אהבנו, שמדי פעם אנו מציצות בהם שוב. שני מדפים ברוחב 1 מ' בלבד החלטנו להקצות להם. הם יהיו לבנים, תלויים מעל שולחן הכתיבה הקטן, שתלטנים ומעיקים הרבה פחות מהספרייה השחורה.

הארגזים כנראה ירבצו פה בסלון ובמרפסת עוד כמה שבועות. ודאי נוציא מהם עוד חולצה או שתיים, סיר פסטה, סיר פופקורן, אולי עוד כמה ספרים. אולי לא. אולי הספר הבא שנקרא יגיע גם הוא מספריית הרכבת, או מספריית רחוב, או מתוך ערמה שמישהו אחר ישליך כי לא ירצה בה עוד.

מימוש הפנטזיה של דילול החפצים, ההתעמתות החזיתית הזו עם כל מה שיש לנו כדי להבין מה מכל זה באמת נחוץ לנו, הוא הרפתקה שצפויה להימשך עוד זמן מה. בינתיים אני קוראת את ספרו של וולמן, שסוקר את ההיסטוריה המודרנית של החומרנות האנושית, מציג מחקרים מדעיים המלמדים שכלכלה המבוססת על צרכנות מובילה למחנק, לדיכאון ולאי-נחת, ומציע לנו להקדיש מחשבה לשאלה, מה הם הדברים החשובים לנו באמת, ולסלק מחיינו את כל היתר כדי לפנות להם פנאי ומקום.

"הפילוסוף הבריטי ג'רמי בנתם (Jeremy Bentham) נהנה יותר מכל לפתוח כל בוקר באכילת כמה עוגיות ג'ינג'ר חמות וחריפות, ובלגימת קפה חזק. אולם, כפי שהבחין בנתם, בעוד שנהנה מאוד מספל הקפה הראשון, הספל השני היה מענג הרבה פחות. כלכלנים וסוציולוגים מצאו לזה שם: חוק התועלת השולית הפוחתת. אך לא בטוח שיש צורך במונח טכני כדי להבין את הטענה של בנתם. נדמה שהאבחנה הפשוטה שלו היא תמצית בעיית החפצימחנק (stuffocation)  ופרדוקס החומרנות – מעט זה טוב, אבל בהחלט יכול להיות יותר מדי מכל הטוב הזה" (עמ' 64).

Displaying IMG_20160512_124842.jpg

מודעות פרסומת

3 thoughts on “STUFFOCATION – חלק א'”

  1. פוסט נפלא… תודה 🙂

    מכירה את הבלוג של תנועת ההאטה?…

    1. היי ביולוג ירושלמי 🙂 אם הכוונה לבלוג בעברית של Slow, אז אני מכירה בהחלט. אפילו שיתפתי שם כמה מהפוסטים שעלו בבלוג הזה.

      1. כן, מתכוון לבלוג של תנועת ההאטה הישראלית – SLOW (עמית נוייפלד האגדי).
        מוזר, אולי קראתי אותך שם ולא שמתי לב. אני אוהד גדול של הבלוג הנ"ל ועוקב אדוק.

        ישר כח! אהבתי מאוד את התכנים המינימליסטיים שלך 🙂
        אמשיך לעקוב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s