STUFFOCATION – חלק ב'

אני עדיין זוכרת היטב מחשבות שהיו עולות בי פעם במטוסים בדרך לחופשות בחו"ל; אני זוכרת איך הייתי מתמוגגת מהמחשבה על כך שכל מה שנחוץ לי ארוז בתיק אחד. אני זוכרת בבירור עד כמה זה היה מרגיע אותי. המחשבה על כך ששום דבר לא שלי, חוץ מהמעט שהבאתי איתי, ושלא יהיו אינספור חפצים מיותרים מסביבי ומול עיניי, שיטיחו בי כל הזמן את ההאשמה הטורדנית שאיני משתמשת בהם, הייתה ממש נוסכת בי סוג של שלווה שלא ידעתי איך לכנות אותה. לא ידעתי אפילו איך להסביר אותה לעצמי.
ולפני כמה שנים קראתי בפעם הראשונה על מינימליזם. ואז הבנתי. הוספתי לקרוא עוד, ועוד, והתברר שרבים הם האנשים שאי-בעלות וכמות מועטה-אבל-מדויקת של חפצים מרגיעים אותם. התברר שתרבות הצריכה מתחילה לגלות סימני שחיקה, שאפילו יש אנשים שמדברים כבר על פוסט-מטריאליזם.

"ביום שני, 11 במאי 1925, מעט אחרי השעה 10:00, בשעה שאור השמש שטף את חלל האולם ביוסטון, טקסס, השתררה דממה בקרב קהל של גברים ונשים מענף הפרסום כשג'נטלמן גבה-קומה בעל מראה מכובד פסע אל במת הנואמים; אדם בשנות החמישים לחייו ששיערו החום, המאפיר בצדי ראשו, היה משוך לאחור, ופסוקת חצתה אותו מעט משמאל לאמצע. הוא לבש חליפה כהה בת שלושה חלקים וחולצה לבנה בעלת צווארון ששוליו מעוגלים. 'פרסום לא נתפס תמיד כחלק חיוני מהכלכלה שלנו', אמר הנשיא-לעתיד של ארה"ב, הרברט הובר. אבל באותם רגעים ממש התחולל השינוי. 'כעת המושכות בידיכם', אמר לקהל אנשי ונשות הפרסום. 'משימתכם היא לעורר תשוקה'.
פרסום, האמין הובר, הוא אחד הפתרונות הטובים לבעיה הבוערת ביותר שעמה התמודדה אז כלכלת ארה"ב – ייצור עודף (overproduction). מאז תום מלחמת האזרחים ב-1865, השלום וענף החקלאות ובתי החרושת שינו את פני המדינה. מיליוני מטרים רבועים של ערבות מכוסות עשבי פרא הפכו לשטחים מניבים – חוות לגידול חזירים, לגידול חיטה ולייצור אינספור דברים אחרים. ענפי תעשייה שלמים צצו כפטריות אחרי הגשם. האומה כולה הייתה זרועה בתי יציקה לייצור מתכות, מפעלי טקסטיל וסדנאות לייצור מכוניות, טרקטורים, רכבות. מסילות חצו את הארץ לאורכה ולרוחבה, מסיעות מכשירי רדיו וסכיני גילוח לצד מגזינים והשפעה שהגיעו מגורדי השחקים הרחוקים בניו יורק ובשיקגו אל הצפון, אל הדרום, אל מזרח ומערב. אפילו מלחמת העולם הראשונה עזרה, כי יבולים באירופה נהרסו ומפעלים נסגרו, ופירוש הדבר היה עבודה רבה יותר לתעשייה האמריקאית.
בשישים השנים שאחרי מלחמת האזרחים גדלה אוכלוסיית ארה"ב פי שלושה – מ-35 מיליון ל-114 מיליון תושבים. באותו פרק זמן גדלה התפוקה פי 12–14. כלומר, התעשייה בארה"ב גדלה במהירות גדולה פי ארבעה מקצב גידול האוכלוסייה, וכעת, בשנות ה-20 של המאה ה-20, ענפי הייצור והחקלאות בארה"ב ייצרו הרבה יותר מכפי שיכלו למכור. האירופים חזרו בהדרגה לייצר בעצמם את המזון ואת הסחורות שלהם, והאמריקאים הגיעו למה שכונה בפי שר העבודה ג'יימס ג'. דיוויס 'רוויית הצורך' […] הדילמה הייתה פשוטה: אפשרות אחת הייתה שהחקלאים והמפעלים ייצרו פחות; אפשרות אחרת – שאנשים יצרכו יותר" (עמ' 79–80).
כך, לפי וולמן, התחולל השינוי התרבותי המשמעותי ביותר במאה העשרים. והוא הראיה לכך ששינויים מרחיקי לכת יכולים להתחולל בחברה האנושית המודרנית ולזעזע את עמודי התווך שעליהם היא ניצבת, לעצב בה מחדש את עולם המושגים.

מעוז המינימליזם, לפחות על פי כמות הבלוגים והספרים שעוסקים בו, הוא ארה"ב. כנראה כי זה המעוז והערש של תרבות הצריכה. ולפעמים הבלוגים והספרים האמריקאים האלה, באמת, פשוט בלתי נסבלים. עם הסגנון הניו אייג'י והקואוצ'רי שלהם, המעט דידקטי והמעט מתנשא וטרחני, ועם החלום האמריקאי הזה שלהם ובלבולי המוח על לידתו, על חייו ועל מותו, ועם מופרעי הקצה שבאמת הולכים עם זה עד הסוף, וסופרים לראווה ברשימות מטרחנות את כל החפצים שלהם. וכמובן, עושים זה עם זה תחרות, אבל עם טוויסט – למי יש הכי פחות.

הבעיה עם מינימליזם היא שהרבה מינימליסטים פוצים ונודניקים הצליחו להשניא אותו על כל מי שלרגע מגלה עניין ברעיון. יש הטוענים נגדם שמדובר בכת של אנשים כפייתיים, בסמל סטטוס של בורגנים ש"נמאס להם להיות אמידים", כי הרי מי שמסתפק במועט לא מתוך בחירה, אלא מכורח נסיבות חייו, לא נקרא "מינימליסט"; הוא סתם "עני". יש הסבורים שמדובר בקונספירציה של "אפל" שפשוט רוצה שבמקום שיהיו לנו כל מיני "חפצים", שזה מה-פאסה-קומפוזה, רק נעלה הכול לענן. ויש שפשוט חוטפים קריזה, ובצדק, על בלוגרים שחושבים שהם מאמנים ומומחים להעצמה ומתיימרים להשיא עצות לחיים טובים ולהציע תובנות בשקל. כי עיקרון פשוט להפליא, שלא מפסיקים לדבר עליו, נהיה חתיכת ניג'וס מעצבן.

אבל אם מזקקים את כל החפירה המוארת הזו לכדי תמצית די פשוטה, נדמה שבסך הכול הופעל איזה רפלקס הקאה לאומי שם באמריקה. חלק מתושבי האומה החזקה והעשירה בתבל פשוט נהיו אוביס במובן הרחב (…) של המילה, עד שחטפו מעצמם בחילה.

המינימליזם הוא כמעט הסוג היחיד של תרבות נגד, המרד האחרון שעוד נותר במערב הנצלן והשבע. כשפרסומות מתנפלות עליי מכל עבר, לפעמים באגרסיביות מקוממת ממש, והצעות להלוואות מגיעות אליי בהודעות טקסט ממקורות עלומים, ובטלוויזיה ובקולנוע משודר בעיקר תוכן שיווקי, ופחות תוכן חדשותי, אמנותי או בידורי בעל ערך אמיתי, וכן-חברת-מועדון לא-חברת-מועדון, ומשהו מהמבצעים שלנו? ולפנק-לפנק-לפנק, וכשאני כבר יודעת, כמו שיודע כל מי שלא חי במערה או בחלל, כמה עוולות יש בצדו השני של מטבע הפינוק הזה, גם לי מתחשק להקיא. להעיף הכול, כי ברוב המכריע ממילא אין לי שום צורך, ולהיות מינימליסטית. למרוד בתרבות הצריכה בכך שאשתתף בה כמה שפחות ואהנה מכל שנייה בלעדיה.
לפי וולמן, זו בדיוק הבעיה של המינימליזם – שהוא תגובת נגד, שהוא בחירה שאנשים עושים על דרך השלילה. אחרי סיפור האהבה הגדול שהיה לנו עם החומרנות, אומר וולמן, המינימליזם הוא בסך הכול הריבאונד.
וולמן לא סבור שמינימליזם הוא זרם תרבותי שצפוי להשתלט על המיינסטרים. אפילו לא קרוב לזה. הוא גם פוסל את מה שמכונה simple living כאלטרנטיבה שיש לה סיכוי לפלס דרך אל הזרם המרכזי, וגם את ה-medium chill, האנטיתזה למה שמכונה בעברית "אקזיט". וולמן מסביר שלאנשים כיום יש כל מיני דרכים להתמודד עם התרבות השלטת, שבמידה לא מבוטלת של בריונות דוחקת בנו לעבוד קשה, להזיע ולעשות מלא כסף כדי שנוכל לפרוש בגיל מוקדם, תשושים עד העצם, אבל עתירי הון, נזיל ונזיל פחות. זה האידיאל, וחלקנו לא ממש מתחברים אליו.
אבל וולמן סבור שלבעיית החפצימחנק יש פתרון אחר – הוא קורא לו experientialism.

 

 

— ובינתיים ביומן הפינוי: עשרה זוגות נעליים חופפו בשבוע החולף אל מכולת הבגדים למחזור; מעט הבגדים שאנו לובשות מבין כל אלה שיש לנו כבר שבו אל הארון אחרי מחזור לבישה-כביסה-ייבוש-קיפול; ובארגזים נותרו בגדי הקיץ שאיננו לובשות כבר שנים ובגדי החורף הממתינים לטיפול דומה.
בגדול, רוב חפצינו עדיין ארוזים בערימת הארגזים שבסלון.