קפיטליזם סימן שאלה

STUFFOCATION – חלק ג' (אחד לפני האחרון)

ג'יימס וולמן, מחבר הספר "Stuffocation", הוא חזאי תרבות (cultural forecaster). כך לפחות הוא מציג את עצמו. וחזאים כמותו אינם דבר נדיר בשנים האחרונות, שבהן העיסוק בעתיד – העתידנות – הפך רווח בגלל המהירות הרבה שבה המציאות משתנה; בניסיון להבין כיצד נחיה בעולם של תוחלת חיים מתארכת, של שינויים מרחיקי לכת בשוק העבודה וקצבאות פנסיה בסיכון גבוה שלא ברור מה יעלה בגורלן, של שחיקה מתמדת בצמיחה ושל עומס גדל והולך על המשאבים הטבעיים, רבים פונים אל העתידנים בחיפוש אחר תשובות.

לפי וולמן, קיימת שיטה בדוקה לדעת אם רעיון חדשני או טכנולוגיה חדשה יצליחו לפלס את הדרך אל המיינסטרים ולהפוך בעתיד למגמה רווחת. חמש שאלות שבוחנות את יכולתו של החידוש להשתלב בחיינו ולשפר אותם הן אבן הבוחן שהוא מציע:

האם החידוש/ההמצאה פשוטים להבנה?

האם קל ונוח לנסות אותם, האם הם נגישים?

אם מישהו ינסה את החידוש/ההמצאה, האם אנשים יבחינו בכך?

האם החידוש/ההמצאה מתאימים לאורח החיים שלנו ויוכלו להשתלב בו בקלות? האם קל ליישם את החידוש/ההמצאה ולהשתמש בהם בחיי היום-יום?

האם החידוש/ההמצאה מציעים משהו טוב במהותו מהחלופה הקיימת כיום?

לפי וולמן, אם התשובה לכל אחת מהשאלות הללו חיובית, יש להניח שהפיתוח החדש יעשה לו נפשות ויתפשט במהירות. ויש אפילו גרף, שהוצג לראשונה בעבודת דוקטורט של סטודנט לסוציולוגיה מאייווה – אוורט רוג'רס (Everett Rogers) – בראשית שנות ה-60; רוג'רס בדק במחקרו כיצד מתפשט השימוש בחידושים חקלאיים, והשווה את ממצאיו לתהליכים דומים בתחומים כמו אנתרופולוגיה, גיאוגרפיה ובריאות הציבור. הוא גילה שלא משנה לאיזה תחום משתייכים הרעיונות שהוא בודק במחקרו, הם מתפשטים בצורה דומה להפליא – תחילה ישנם הממציאים, אחריהם מתפשט הרעיון אל קבוצת חלוצים שמאמצים אותו, בהמשך מתקבל החידוש בקרב קהל גדל והולך בזרם המרכזי, ולבסוף הוא נעשה גם חלק מחייהם של אחרוני הנשרכים מאחור, צאצאיהם האידיאולוגיים של ה"לודיטים", שתמיד מהססים לאמץ טכנולוגיות חדשות ופיתוחים חדשניים.

על בסיס השאלות הללו קובע וולמן שהמינימליזם אינו בדרך אל הזרם המרכזי, ושלא הוא צפוי לחולל את המהפכה התרבותית הבאה:

"יש הבדל גדול מאוד בין סילוק החפצים העודפים שלנו מחיינו, לבין סילוק רובם המכריע. ואם עוצרים לרגע לחשוב על התשובה לשאלה האחרונה מבין החמש בהקשר של מינימליזם, אמנם חומרנות מופרזת מזיקה לנו וצריכה מופחתת אולי יכולה להיטיב עמנו, אבל כל תנועה לעבר חיים מינימליסטיים תיעצר עוד לפני שתשלים את הצעד הראשון, מהסיבה הפשוטה שחפצים הם דבר טוב.
חפצים הם, בין היתר, הכלים שמאפשרים לנו לעשות יותר, לנוע מהר יותר ולהשיג דברים שנמצאים הרחק מעבר ליכולות הטבעיות שלנו. חפצים הם דבר טוב כי הדברים החומריים ששייכים לנו, כמו בית או מעיל, יכולים לספק לנו לא רק תחושת ביטחון, אלא גם הגנה ממשית שמאפשרת לנו לשרוד. חפצים הם דבר טוב כי הם עוזרים לנו לבטא את הזהות שלנו ואת השקפת העולם שלנו, ולהציג את החוזקות שלנו; כמו אריות שמנפנפים ברעמות המפוארות שלהם, או ציפורים שמרטיטות את נוצותיהן הססגוניות, גם בתרבות האנושית אנו מפגינים את העובדה שאנו ראויים לזיווג באמצעות חפצים – חולצות כחולות של Miami Dolphins או חולצות אדומות של Liverpool FC, מכונית Prius או פורד מוסטנג, אופני פיקסי או אופנוע הארלי. חפצים הם דבר טוב, כי הם מחברים בינינו לבין אחרים, בינינו לבין התרחשויות ואירועים שונים, ובינינו לבין העבר שלנו; פסל עץ מנסיעה לאפריקה, או וואזה שהחמות קנתה לנו, למשל. חפצים גם מבטאים את הצורך הבסיסי שלנו בגירוי, והם פשוט גורמים לתחושה נעימה כי כיצורים ארציים בעלי גוף, אנחנו נהנים מהחומריות של דברים – המראה, המגע והריח של כיסא עץ, למשל, של תיק עור חדש, של צעיף קשמיר, או של כיסוי טלפון נייד שהודפס במדפסת 3D.
בקיצור, חפצים הם דבר טוב, כי זה אנושי ליהנות מהם, כי הם שימושיים ומועילים, כי הם מאפשרים חיברות, וכי הם גורמים לנו ליהנות ולהרגיש טוב. וזו הבעיה הקשה של התנועה המינימליסטית, כי מי ירצה להצטרף לחבורת אנשים שמאמינה שעלינו להחזיק ברשותנו כמה שפחות חפצים?" (עמ' 121-123)

אני לא חושבת שמישהו יחלוק על כך שחומרנות ורכושנות הן תכונות אנושיות בסיסיות, אבל בניגוד לטענה של וולמן, מינימליזם אינו סתם תרבות-נגד אנטי-חומרנית, אלא עיקרה הוא ניסיון מודע להפוך את הצרכנות, שהיא כאמור חלק בלתי נפרד מחיינו בעולם המודרני, לפחות אימפולסיבית ואוטומטית ויותר מבוססת על ידע ועל נתונים, מותאמת לצרכינו ולטעמנו האישיים, ואחראית. מינימליסטים אולי חוטאים בפלצנות וצדקנות יתר, אבל סגפנות היא בלי ספק לא אחת המגרעות שלהם. אחת הטענות שמינימליסטים מציגים לא פעם היא שהם יעדיפו לקנות ג'ינס איכותי, שנתפר על-ידי עובדים המועסקים בתנאים אנושיים, ולשלם עבורו אפילו 100 דולר, אם יוכלו ללבוש אותו וליהנות ממנו במשך עשר שנים עד שיתבלה, במקום לרכוש במבצע של ארבעה ב-100 ג'ינסים זולים שנתפרו באינדונזיה על-ידי עבדים ושיתחילו להיפרם בכביסה השלישית. מינימליסטים לא יוותרו בשום אופן על מה שנחוץ להם, שמשמח אותם, שמעשיר את חייהם ומקל עליהם, והם גם לא ימהרו להתפשר על איכות, אבל הם מנסים להבחין בין "מספיק" ל"יותר מדי". לקנות, אבל בקפידה. להקדיש לזה מחשבה, להיות מודעים לכל המחירים והעלויות הכרוכים בחומרנות שלהם (סדנאות יזע, השחתת הטבע, זיהום ופסולת, סבל של בעלי חיים ובני אדם) ולנסות להשיב איזה איזון, שלתחושתם, הופר מזמן.
בדיוק כפי שהחסכנות שלנו נתפסה כמידה רעה בעידן שבו היה צורך בצרכנות מוגברת כדי להחיות את הכלכלה, כעת, בעידן צרכנות היתר, נחוצה מעט חסכנות, או צרכנות שקולה, כדי להשיב לנו מעט שקט נפשי, לאפשר לנו הנאה משמעותית יותר מהחיים שלנו, ולהפסיק להתעלל בסביבה הטבעית שלנו.

שלושה זוגות אופניים בבית אחד, למשל – אחד שלי, אחד של ד', ואחד חשמלי שמשרת את שתינו – עשויים להיראות למתבונן מהצד כמו משהו בזבזני או מוגזם, אבל אנחנו מרגישות שזה עונה בצורה מדויקת ביותר על הצרכים שלנו; אנחנו נהנות לרכוב על אופניים הרבה יותר מאשר לנסוע במכונית או בתחבורה ציבורית בתוך העיר, האופניים מבחינתנו הם כלי תחבורה נוח וחסכוני, וכל המקום שהאופניים האלה תופסים לנו בדירה, וכל העלויות הכרוכות ברכישה ובתחזוקה שלהם – גבוהות (או נמוכות) ככל שתהיינה – מוצדקים בעינינו, כי הצרכים, הנוחות, מידת ההנאה, וגם חיסכון, במידת האפשר, והתחשבות בסביבה הם השיקולים העיקריים שעליהם אנחנו משתדלות לבסס את הצריכה שלנו.

Displaying IMG_20161007_151653.jpg

גם הניסיון לחזור לחיים פשוטים, המגולם בעקרונות תנועת ה-simple living, הוא לא הפיתרון לבעיית החפצימחנק, לפי וולמן, כי חיים פשוטים כמו אלה שידעה האנושות לפני המהפכה התעשייתית אינם באמת פשוטים; איבדנו מאז מיומנויות שהיו לנו פעם, ואין באותם חיים פשוטים-לכאורה את כל ההגנות שהחיים המודרניים מספקים לנו. פעם היה מובן מאליו שאדם יודע לגדל את מזונו בעצמו, לתפור ולהטליא את בגדיו, להכין את ביתו לחורף ולקיץ. כיום אנחנו יודעים בעיקר ללכת לסופר ולירקן, להזמין אנשי מקצוע להתקין ולתקן לנו דברים, ולבצע רכישות באינטרנט. מעטים הם אלה שתופרים מכפלות במכנסיים בעצמם או מתקנים בגד במקום להשליך אותו לפח ולקנות אחר במקומו, ורובנו לא יודעים להתמודד עם כל מיני תקלות חשמל ואינסטלציה שעשויות להתקיל אותנו כחלק בלתי נפרד מתנאי החיים המודרניים שלנו. אבל הדבר הכי בעייתי בחיים הפשוטים-לכאורה האלה, הוא שהם פשוט משעממים. אין בהם מספיק עניין וגירויים, בוודאי לא מבחינתו של מי שהורגל לסף הגירוי של המאה ה-21; כיף נורא לשכב לפעמים על הגב מתחת לכיפת השמים, להתפעל מזריחות ומשקיעות ומירח מאיר וכוכבים, ולאכול פירות וירקות טריים שלא שכחו שהם פירות וירקות מרוב הקפאה ושימור, אבל… גם קפה טעים זה כיף, ומכונת כביסה ושמפו ריחני, וטלוויזיה טובה, וקולנוע, וספרים, והאינטרנט וכל מה שאפשר למצוא בו. ומבחינתנו, כאנשי המאה ה-21, דווקא חיים כאלה הם הדבר הפשוט והמובן מאליו. לחיות בטבע ולגדל בעצמנו את המזון שלנו, למצוא דרכים להתגונן מפגעי מזג האוויר ולא ליהנות מתרבות פנאי, זה כבר לא פשוט בכלל, ואפילו די מבאס ומסובך.

לא מינימליזם, לא הניסיון לשחזר חיים פשוטים מפעם וגם לא חיים מודרניים בהילוך נמוך – שעות עבודה מעטות, הסתפקות במועט וניסיון לרכז את מירב הזמן והמאמצים בחוויות ובאנשים שמסבים הנאה ואושר – כל אלה, לפי וולמן, אינם הפיתרון לבעיית החפצימחנק.
הפיתרון שהוא מזהה – לא מייחל לו או מפנטז עליו – אלא מזהה במגמות עכשוויות בשיווק, במסחר ובשירותים, בתכנים ברשתות חברתיות, בתרבות העירונית ובחייהם של כמה אנשים ומשפחות שהוא מביא את סיפורם בספר, הפיתרון הזה הוא מה שוולמן מכנה experientialism – חווייתיות (בניגוד לחומרנות). לכאורה, פיתרון פשוט שכרוך בהיסט מוקד תשומת הלב של החברה האנושית – במקום להשעין על חפצים את כל כובד המשקל של התרבות שלנו, של רדיפת הסטטוס, התחרותיות והרצון שלנו ליהנות ולשמוח ולהפיק עניין וריגושים, עלינו למקד את כל אלה בחוויות. חוויות מותירות חותם הרבה יותר חיובי ועמוק מחפצים (על כך בהרחבה בחלק הבא) ומבחינות רבות, יש בהן הרבה פחות פוטנציאל לתסכול ולטרחה.
שחקו את המשחק של ברוסטר (מהסרט "המיליונים של ברוסטר"), מציע וולמן – נסו לבזבז כמה שיותר כסף מבלי להשאיר עקבות. כך תצברו הרבה יותר חוויות מחפצים, ותגדילו בשיעור ניכר את הסיכוי שלכם ליהנות מהחיים.

לכאורה, מדובר בפיתרון פשטני, אבל הוא טומן בחובו מהפכה תרבותית של ממש. וולמן מרחיב על כך בספרו, אבל שורש העניין הוא הגדרה מחדש של המושג "הצלחה", שתהלום עולם ערכים שונה מזה שהכתיב השינוי התודעתי של ראשית המאה העשרים בארה"ב; להיות experientialist פירושו לקבל במודע החלטה הפוכה מזו שהתקבלה אז, כשהפרסום והצרכנות הפכו לליבת התרבות המערבית המודרנית – לא לבטל לגמרי את הדהרה קדימה, אבל להרגיע אותה. לא לעצור, אבל להאט. להיות מסוגלים להגיד "לא" כשמציעים לנו משהו בחינם, אם אין לנו שום צורך בו. לקנות רק ספר אחד שאנחנו באמת רוצים, ולא עוד שלושה שלא נקרא, רק כי "4 ב-100", למצוא דרך חדשה להיות הישגיים, כזו שלא כרוכה בכל כך הרבה "דברים".
שינוי תרבותי מהותי מהסוג שהחווייתיות מציעה יעצב חברה שבה אפשר יהיה לעבוד פחות קשה, לומר "לא" ל"פריביז" ולוותר על מה שנראה כמו קידום או שדרוג, אם אנחנו יודעים עמוק בלב שהוא אמנם יאפשר לנו לנפנף במשהו ולהשוויץ, אבל בעיקר יעשה אותנו קצת יותר אומללים וקצת פחות שלווים.

הפוסט הזה מתחיל להתארך יתר על המידה, אז אשאיר מעט לחלק הבא (לא כולל אפילוג), שבו יסופר על "הפסיכולוגיה של החוויה", עוד קצת על המהפכה התעשייתית, אנקדוטה חביבה על "keeping up with the Joneses"  ועל התופעה המכונה "conspicuous consumption", קצת על מדדים של צמיחה ורווחה ועל הבעייתיות המגולמת בשימוש בתמ"ג (GDP) ואולי עוד כמה פכים קטנים.

— ובינתיים, ביומן הפינוי, תגלית נעימה היא התחזוקה הפשוטה להפליא של חיי היום-יום כשכמות החפצים פוחתת; מרוב שיש מעט כלים בכיור, "מפתה" להדיח אותם מיד לאחר השימוש במקום להניח להם להצטבר, וכך הכיור תמיד ריק ומלאי הכלים תמיד זמין. גם סל הכביסה עובד באותה השיטה ומעט הבגדים שאנחנו ממש אוהבות ללבוש מתכבסים, מתייבשים ומתקפלים מהר, כך שסל הכביסה כמעט תמיד ריק והארון כמעט תמיד מלא.

Displaying IMG_20161015_203433.jpg

מודעות פרסומת

1 thought on “STUFFOCATION – חלק ג' (אחד לפני האחרון)”

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s