הלב נרעש – סיפור קצר

בארבע לפנות בוקר זה מתחיל. השכן הגרוש, הלום הקרב, שמתגורר בקומת המרתף בבניין ממול, צועק. אני חושבת שהוא צועק. לפעמים נדמה לי לרגעים שאני המוגזמת. שכולם פשוט מדברים, בקולם הרגיל, הטבעי, ורק לי זה תמיד נשמע מופרז. פולשני. בגלל איזה שקט בלתי אפשרי שאני מנסה לצוד. אבל אחרי ששמעתי כמה מדיירי הרחוב מתלחשים עליו הבנתי שהוא מגזים, לא אני. צועק בחלון פתוח, גוער בגרושתו בטלפון מי יאהב אותך כמוני, מדליק את הרדיו ומפורר ומפרק את שנתי בניגונים ודיבורים ליליים ברשת ב', מדיח כלים מתחת לחלונו הפעור אל חדר השינה שלי, ומרים את קולו העמוק, הנמוך, החזק, צורח אל השכנה המתהלכת עליו בעקביה בשעת בוקר, מתכוננת לצאת לעבודה, שכל הלילה לא ישן, שהוא לא ישֵן בלילות, שהיא יודעת את זה. צועק אל החלונות הפתוחים מחדר השינה שלו הפעור לרווחה.

ובשש בבוקר השכנים מהקומה שמעליי מוציאים את הכלב לטיול. הטיפוף הנמרץ שלו מתפזר במורד גרם המדרגות כמו תבלין נזרה על תבשיל, ומאחוריו ריצת הילד המוליך אותו בטיוליו, ממהר אחריו במאמץ לא לאבד אחיזה ברצועה ולא ליפול במרוצתו, וצועק. ילדים הם מוגזמים. זו ברירת המחדל שלהם. אין דיבורים, רק צעקה קולנית תובענית ושתלטנית. רץ, הילד של השכן, במדרגות מאחורי הכלב, ומספר שברי סיפורים, משגר לאחור, אל אביו המשתרך בעקבותיו, הרהורים חטופים שניתזים מריצתו כמו קליעים. ואז הוא חולף בריצה-טיסה על פני דלת הכניסה שלי, רץ עם כלבו במרחק מטרים אחדים ממני, מעבר לדלת הדקה המוגפת, ודלת האינטרקום, מרוב תנופת פתיחתה, מתנגשת ברעש בקיר הבניין, קיר הסלון שלי, וניטחת בחזרה במקומה, רק כדי שיגיע אליה סוף-סוף האב המשתרך, יפתח אותה, ויטרוק אותה שוב. והריצות והטיפוף וסיפורי הילד השבורים והשתרכות האב מוסיפים להתגולל על רחבת הכניסה לבניין, להדהד בסלוני כמו שיירי תהלוכה חגיגית, ורק כעבור רגע ארוך נגוזים, נדחקים אל שולי רשרוש העלווה בחצר הקטנה בחזית הבניין, ציוץ הציפורים הקבוע, ורחש העלים הדק, החרישי, המלחך את המדרכה ואת אספלט הכביש בקרקעית כל הדברים.

ואז השכן מלמטה עולה מדירת המרתף שלו ומתניע את הקטנוע החונה ליד חלוני הפונה אל רחבת הכניסה לבניין. כמו חתלתול המקיץ בבהלה כשמשב ריצת מישהו נהדף אל פניו, כל גופי מזדעק ונס פנימה, מחפש מעמקים חשוכים ושקטים להידחק אליהם. להירגע בהם. המנוע המטרטר מרעיד את הרצפה, אני מרגישה את הרטטטטטטט בתוך כפות רגליי, בתוך הגב. כאילו רכבת עומדת למעוך אותי, כאילו מישהו רוצה ברעתי.
כדי לרכך את עוצמת הפגיעה, כדי לעמעם את העלבון החד, את עוצמת המכה, אני מזכירה לעצמי שהוא נחמד. תמיד אומר שלום כשאני חולפת על פניו, תמיד שואל מה הולך, מחייך אליי, משתהה, מלטף את לייקה. פעם ירדתי אליו להחזיר לו את המפתח ששכח בסוויץ' של הטוסטוס. פעם הבאתי אליו ארגז ירקות שהיה מיועד לו והונח בטעות על מפתן דלתי. הוא תמיד חביב אליי, תמיד מחייך. אילו רק הכיר את הצרחה שנפערת בי תמיד לעומת הקטנוע המתעורר הזה שלו, משוועת להיזרק אליו, להיות מוטחת בפניו, לצעוק עליו את כל המחקרים הקושרים בין זיהום רעש לאוטם שריר הלב.
אבל אני מתאפקת. שואפת את ענני הגראס שהוא מפריח לפעמים מחלונו, את ניחוחות האפטרשייב שהוא מתיז שם על עצמו, מקשיבה לשידורי הטלוויזיה שלו, למשחקי המחשב שלו, לצד שלו בכל שיחות הטלפון שלו. מזכירה לעצמי שהוא נחמד.

ובצהריים, לאה. מנהלת שיחת מרפסת כאילו 1965 עכשיו. גוררת את התריס כדי לתלות כביסה, ובמין תיאום מושלם, כאילו חיכתה לה, כאילו התרגלה לפגוש אותה שם מדי יום באותה השעה, היא מוצאת במרפסת התאומה ממול את שכנתה בבניין הסמוך, והן פוצחות בשיחה. ואצלי שוב צעקה נהדפת פנימה, מילים שהייתי צורחת אילו רק היה לי אומץ. תתקשרי אליה. על הטלפון, לאה, כבר שמעת? קמצנית אחת. תזמיני אותה אלייך לתה ועוגיות, תשבו ותדברו שעות. למה ככה, מעל לכביסה, כמו בסרט תקופתי? למה מעל לראש שלי בקול האימתני הזה שלך, המורתי, שרק את חלקו בשיחה אני שומעת. כמו פטיש אוויר, בוטש בי את כל המחשבות. הכול אני יודעת עלייך, מורתי, כי את צועקת. צועקת בחלון פתוח לרווחה שכשהיית מורה לאמנות ועבדת במשרד החינוך אז היה כך וכך, ושהבן שלך סיים לשלם את המשכנתה, ושהנכד שלך אומר לך סבתא את חופרת, ושבחיים לא יעשו פה תמ"א כי זה לא ישתלם לשום קבלן. ואני יודעת גם שאמך כבר לא יורדת מהמיטה. שרזית 15 קילו בגללה, ושלפעמים, פתאום את בוכה. את מחליפה לה חיתולים ומאכילה אותה בכפית, ומזל שהכלה שלך רופאה באיכילוב, כי אחרת אלוהים יודע. איך היא דואגת לה. ככה. שוכבת. מוטלת במיטה ובוהה בקיר שמולה.
את כל זה את מספרת אל הרחוב, בחלון פתוח לרווחה. לא יודעת שאני מתחתייך, מקשיבה בלית ברירה. או שלא אכפת לך.

ותמיד ישנם ההוא או ההיא שחונים מול חלוני לנהל רגע שיחה בדיבורית. חלונות הרכב שלהם מוגפים, ספונים באוושת המזגן הם משוכנעים שהם מנהלים שיחה פרטית, ולא יודעים, או שלא אכפת להם, שכל השיחה שלהם דולפת החוצה. הכול אני שומעת. מתי יש להם תור אצל הרופא, ולמה ובדיוק עד כמה זה מזוהם ולאיזו אנטיביוטיקה המרשם, ומתי הם אוספים את הילד, וכמה עלה השולחן אוכל, ולמה היא אף פעם לא מזמינה אליה. מכוניותיהם כמו תיבות תהודה, מגבירות את השיחות ומשליכות אותן החוצה. הכל ניתך עליי, מבול של מילים לא רצויות, לא בהזמנה, ואני נאנסת להקשיב לשיחות ולחיים של אחרים. כל הזמן. כולם צועקים את חייהם החוצה, משפריצים אותם עליי, ואני שואלת את עצמי אם גם אני ככה ניתזת. אם גם אותי שומעים בוכה או משתעלת, יורקת מים לכיור אחרי צחצוח השיניים, מורידה את המים, עושה קס-קס-קס למינצה שתבוא להתלטף קצת, או קוראת ללייקה בכל מיני שמות חיבה משונים – צ'וּקוּמוּקוּ, חֶמְדה טָבוֹת, צילה בינדר וגל גדות, משעינה את האופניים על הקיר כדי לשלוף את המפתח מהכיס, מניחה לרגע שקיות מרשרשות על הרצפה כדי לפתוח את הדלת לרווחה. מדברת לעצמי. מדליקה את הגז. פותחת ברז. שואבת אבק.
אולי גם אני ניתזת, אף שבכל רגע אני משתדלת לחיות את חיי בשקט, בלחישה.

איך מתעוררת בי תמיד עוגמת נפש כשרעש מתנפץ עליי פתאום. איך זה תמיד כמו בוקס באף. או בבטן. או בגב.
ואיך הלב תמיד נרעש, כאילו מצא אוצר של חום אנושי, כשהשכן מלמעלה, בן הזוג של האב המשתרך, בולם את ריצותיו ואת צעקותיו של הילד בלחישה תקיפה ליד חלוני, "ששששששש. שש בבוקר, אנשים עוד ישנים. אתה צועק. ששששששששששששששששששש."