באג קריטי בתוכנה – סיפור קצר

הן לא הצליחו לדבר. והשנים חלפו.
העלבון והטינה נותרו לא מפויסים. משהו נשאר לא מחול.
וכל הזמן כל המילים היו לא-טובות-דיין.
והשתיקות היו גרועות אפילו יותר מכל המילים הלא-טובות.
ובכל השנים שחלפו הן זעו כל הזמן באי-נוחות ברווח הזה שבין מילים לא טובות, שתיקות גרועות, וזיכרון.
ואיש לא הבחין באי-נוחות הזו. היא הייתה קטנה-קטנה, זערורית, נדחקה בקלות למרווחים הכי מיקרוסקופיים בסדר יומן – כשהמתינו ללחם הקלוי שיזנק מן המצנם; כשהביטו בראי בעיניים פעורות לרווחה, מורחות את ריסיהן במסקרה, יודעות מי עדיין שומרת את צעירותן בזכרונה; כשחזרו על עקבותיהן לוודא שהמכונית נעולה; כשסיימו לשחות 30 בריכות ואז הבינו שדעתן הוסחה ושהן לא יודעות בוודאות אם שחו את הבריכה ה-30 או רק הכינו את ה-30 במחשבה כדי לספור אותה, ואז פשוט שחו עוד בריכה. שיהיה.
הן גיששו מדי פעם באינטרנט, אורבות זו לזו במרחבים המתעתעים, הבוהקים, מחכות לאות.
אבל הן לא הצליחו לדבר. והשנים חלפו מהר.

עד שערב אחד הן גלשו אל אותו הדף. שתיהן חיפשו טיסה זולה למונטריאול. הן הקליקו באותה השנייה בדיוק על טיסת טורקיש-איירליינס מ"שארל-דה-גול" ל"פייר אליוט טרודו" ואז הופיעה הודעת שגיאה באמצע המסך – "מערכת זיהוי הנוסעים נתקלה בשגיאה בלתי צפויה. אנא נסו שנית. אם הבעיה נמשכת, יש ליצור קשר עם מנהל השרת".
הן ניסו שנית, אך שום דבר שעשו לא עזר. המסך קפא. הקשות המקלדת שלהן לא נענו בשום תגובה. הן טלטלו את העכברים, הקישו על אנטר, על אסקייפ, על דיליט, וכלום. הן ניסו להיזכר מה עשו כדי לנסות ולהבין איך לתקן, אבל נפער מין היסח דעת כזה שכמו בולען שואב אליו הרהורים תועים, והבליחה בו ההבנה שהן חשבו זו על זו. לרגע. כפי הנראה נזכרו בטיסה האחרונה שלהן יחד, כשסיימו ללמוד באוניברסיטת מונטריאול וחזרו ארצה. הן ודאי נסחפו אל פרטי הפרטים של כל מה שקרה בטיסה הזו, כל מה שהן מתגעגעות אליו מאז שנפרדו – התשוקה וחוסר הבושה וחוסר הפחד. לרגע אחד הן לא שמו לב, ואולי הקליקו בטעות על איזו פרסומת, אולי הסכימו לאיזו הורדה, אולי חטפו איזה וירוס.
הן הגיחו מאחורי דלתות שנפערו לרווחה, והופיעו בפרוזדור – הבוגדת בפתח חדרה, ליד החלון הפעור אל תוך מטע האבוקדו, בדרכה לחפש בחדר האורחים ובמטבח דירתה את הטלפון הנייד כדי להתקשר לספק האינטרנט, והנבגדת על מפתן משרדה הלבן בקומת ההנהלה המשקיפה אל הכביש המהיר, נחפזת אל מחלקת התמיכה הטכנית בקומה הראשונה.
עוד בטרם הספיקו לפסוע פסיעה אחת נתקלו זו בזו והתנערו מעוד מרווח מיקרוסקופי של היסח דעת.
הן עמדו כך לרגע, זו מול זו, מוכות תימהון. הבוגדת הנבוכה חייכה את החיוך מאז, והנבגדת התמלאה בתחושת הפורענות המחרידה שחריפותה כמעט לא התעמעמה, תחושת האימה של מי שעומד מול האדם הכי קרוב אליו, ולא מזהה אותו עוד. הרגע שבו האינטימיות שלהן התמוטטה וזרות נפערה ביניהן פועם ביניהן שוב. ואז מתייצב ביניהן נציג שירות חייכן בחולצה מגוהצת בצבע תכלת ואומר שזו שגיאה שהיא כמעט עניין שבשגרה, ומוסיף, "שבו בבקשה. אל דאגה, הנושא בטיפול".
"אבל מה זה?" הן שואלות אותו. "מה המקום הזה?"
הוא מחייך במבוכה. "כפי שאמרתי, זה קורה לא מעט. לאחרונה זה כמעט עניין שבשגרה, בגלל ההתפתחות המהירה במנועי החיפוש ובאלגוריתמים של איסוף הנתונים ברשת. עד עכשיו היו מגיעים לידינו רק נתונים סטטיסטיים כמו גיל ומגדר ותחומי עניין של הגולשים. בחודשים האחרונים התחילו להופיע בפעילות הרשתית גם היסחי הדעת שלהם." הוא מדבר על זה במין טבעיות, כאילו זו התפתחות טכנולוגית הגיונית, אבל הבוגדת והנבגדת מתקשות להבין. "מה זאת אומרת, היסחי הדעת?"
"זאת אומרת שאנחנו מזהים גם מחשבות תועות וחלומות בהקיץ שמבזיקים במוחות המשתמשים שלנו באמצע הגלישה. אנחנו יודעים אילו רגשות מתעוררים בהם כשהם מקלידים מילה מסוימת, או שם, בתיבת החיפוש, אנחנו יודעים אילו תוצאות להציג להם כדי לעורר את שרשרת התגובות הרצויה לטובת המפרסמים, ואצלנו באתר יודעים כבר לזהות כמעט את כל מגוון האסוציאציות והזכרונות, אפילו שירים וסצנות מסרטים, שמתעוררים במשתמשים הקבועים שלנו כשהם מזמינים דרכנו כרטיסים. לפעמים יש התנגשויות בין היסחי דעת. כלומר, כששני משתמשים גולשים לאתר באותו הזמן וחושבים זה על זה, או נזכרים זה בזה, זה עלול לשבש את פעילות איסוף הנתונים ולהפיל את המערכת".
הן מביטות בו במבוכה, מנסות בכל כוחן לא להביט זו בזו, אבל חשות היטב את הקרבה.
"אדוני, אנחנו ישבנו מול מסכי המחשב שלנו והזמנו כרטיסי טיסה באתר, ואז הופיעה הודעת שגיאה, ועכשיו אתה. איך הגענו לכאן? אנחנו פשוט לא מבינות."
הוא מעסה את סנטרו במין תנועת מלקחיים נפתחת ונסגרת בקצה האצבע המורה ובקצה האגודל. בעודו ממשש את עור פניו הלבן שגולח למשעי באותו הבוקר, הוא מנסה לחשוב על דרך אחרת להסביר בה את התקלה. "זה פשוט מין מקום כזה שקיים, אבל לא באמת. מגיעים לכאן, אין בזה כל ספק, אבל קשה להסביר איך." כעת הוא מוריד את מלקחי אצבעותיו במורד צווארו וצובט בתנועות עדינות את העור הרפוי התלוי לו מעל לגרגרת. "זה באג באלגוריתם. משהו שכבר התבצע מתבצע מחדש, כאילו לא התבצע בעבר, ואז יש מין התנגשות בין כל הנתונים, ונפילה. ואז מופיעה הודעת השגיאה. כמו כשנדמה שאנחנו זוכרים משהו שכבר שכחנו. זה קורה לפעמים. וזה מה שקורה פה, ממש כאן, במקום הזה." איזה מקצב פנימי מתגבר בו ולרגע הוא נראה כמו משתחרר מלפיתה של הזיה.
"ניסיתן לכבות ולהדליק?" הוא שואל, בוחן כיוון אפשרי אחר, אבל הן ממהרות להשיב, "בוודאי שניסינו. אי אפשר היה לעשות כלום חוץ מכיבוי אלים, כי הכול היה תקוע, אבל גם אחרי שהדלקנו את המחשב מחדש וגלשנו לאתר שלכם הגענו לאותו המסך. משהו תקוע. משהו לא בסדר בתקשורת."
הוא מחייך אליהן באדיבות, מהנהן בכובד ראש משרה ביטחון ומציע להן בתנועת יד רחבה לשבת על הספה האפורה שבחדר. "אל דאגה, אתן תטוסו בזמן ותגיעו בשלום אל היעד, רק מעט סבלנות. אני מבטיח, זה עניין של כמה רגעים. אי-נעימות קלה, זערורית, מיקרוסקופית כל כך שלא תבחינו בה כלל. היא תידחק לאיזה מרווח חסר משמעות בחייכן כשתחליפו תחנה ברדיו, כשתקישו באצבע אוטומטית על מסך המגע בנייד שלכן, תפשפשו בתיבת המייל, תסרקו את הפידים ברשתות החברתיות, ותכבו הכול מבלי לזכור דבר. שם היא תהיה. במרווחים. קטנה-קטנה וכמעט לא מורגשת. שבו, תשתו משהו, אנחנו ניגש לשרת המרכזי ומיד נשחרר את הנעילה שלכן."

הן יושבות בשתיקה רגע ארוך עד שהנבגדת אומרת ברוך, "לפעמים פשוט אי אפשר לתקן".
"מה?"
"יש באגים שאי אפשר לתקן. פשוט מוציאים גרסה חדשה של התוכנה".
"כן, אני לא באמת יודעת. זה לא ממש התחום שלי."
"אני יודעת. זוכרת, זאת אומרת". היא מחייכת בניסיון להעיר איזו אינטימיות שאולי נותרה זכורה, אבל שום דבר לא נענה. הכל כבר פג מזמן. "אני פשוט לא קונה את ההצגה."
"הצגה?"
"כן, הספות והקפה והחיוך הזה. וההסבר הטרחני הזה על כל מה שהם יודעים עליי במקום לתקן כבר את התקלה ולשחרר אותי. לשחרר אותנו. אני פשוט לא יודעת איך יוצאים מכאן, אחרת כבר מזמן הייתי זזה."
"בסדר, אבל ככה זה עובד. מה את רוצה, שהוא יסתובב פה היסטרי ויצעק בפניקה, באג באלגוריתם באג באלגוריתם? אז הוא מגיש קפה ומושיב על ספה. פאסון", מוסיפה הבוגדת אחרי מחשבה קצרה, מבקשת להבהיר שהמילה הזו אינה רק כפשוטה, שיש בה עקיצה מרומזת. והנבגדת לרגע מתמסרת לאיזו תחושה של ביתיות נושנה, כי רק מכרים מדברים זה עם זה ככה, ברמיזות, אבל מיד היא נבהלת, כי אין דבר מפחיד יותר מלהתמסר לבוגדים, והיא מתרעמת בקול, "אני פשוט לא מבינה מה אנחנו עושות פה, זה משגע אותי".
"איך הגענו לכאן יחד. קטע, לא?"
"אה-הא, כן. קטע".
"ועכשיו מה?"
"או. זאת שאלה שכבר שנים אין לי תשובה עליה". היא שוקלת את המשך הדברים כי יודעת עד כמה הם עלולים להיות בלתי הפיכים, ואז מתעצמת בה החלטיות והיא אומרת, "את יודעת, לפעמים אין תשובות. כמו באג קריטי בתוכנה".
"כן", מהנהנת הבוגדת, "אבל לנו כבר אי אפשר להוציא גרסה חדשה".
ואז מהבהב ביניהן סוף-סוף חצי חיוך של הבנה.
"לא, אצלנו כבר בגרסת הבטא הבינו שהתוכנה לא…"
"לא תקינה".
"כן. לא תקינה".

הן יושבות שם עוד כמה רגעים על הספה, לוגמות יחד מהקפה שהוגש להן, שוקעות בעוד היסח דעת משותף מבלי להחליף מילה או מבט, ולבסוף יוצאות משם בצעד מהוסס. הן יודעות שהיו שם, אבל נבוכות לזכור את זה, דוחקות את זה הצידה, מגששות אחר הפאסון. מבקשות להיאחז בשגרת יומן, לעבור לדבר הבא.
מביטות בשמים הן רואות אותם נצבעים בוורוד-סגלגל של זריחה, או בכתום-כחלחל של שקיעה, הן לא יודעות לומר.
יכול להיות שאף נופפו זו לזו לשלום לפני שחזרו אל מסכי המחשב התקועים שלהן, לעשות עוד ריסטארט.