יום-יום

מינימליזם חברתי

אני וד' בבר השכונתי. ערב של בילוי זוגי שהוא תמצית וסך כל חיי החברה שלי.

מאז ימי בית הספר היסודי תמיד הייתה לי חברה אחת שהייתה ה-BFF הבלתי מעורערת. היינו צמודות זו לזו בביה"ס ואחר הצהריים, לומדות יחד, משחקות יחד, נרשמות יחד לחוגים, יוצאות יחד לבלות ב"עיר" (סרטים בקולנוע "אואזיס" ושיטוטים בקניון "איילון", בילויים מאוד פופולריים בחוגים של מגה-חננות מסוגי שנעוריהם עברו עליהם ברמת גן של שנות ה-90) וכיו"ב, כמקובל בין בסטיז. תמיד הייתה BFF אחת בלבד, ומעולם לא הייתה חפיפה; בסטי אחת הייתה תופסת את מקומה של קודמתה, שהייתה יוצאת (או מוּצאת) מיד מהתמונה. תמיד היו גם כמה חברויות לוויין קז'ואליות, אבל הבסטיז היו לב העניין, מחליפות זו את זו בסדרה של חברויות אמיצות, שלכל אחת מהן התמסרתי כל כולי עד שהרגשתי שהיא מתרוקנת מכל התוכן שהיה בה; המסירות, הכנות וההדדיות היו מתחילות לחרוק, ואז החלו פרפורי גסיסה מכמירי לב עד שכל מה שנשאר מהקרבה הגדולה הסתכם ב"לשמור על קשר" ו"למה את לא מתקשרת?", צירופי מילים ששנואים עליי בערך כמו אירועים חברתיים במשרד; אלה וגם אלה מעוררים בי תחושה מעיקה של סימולציית תהליך חיברות כושל בתנאי מעבדה.

20190518_092459
פאפא ואני מכייפים במסיבה במשרד

הבסטי של התיכון החליפה את הבסטי של ביה"ס היסודי, ואחריה באה זו של השירות הצבאי, שהוחלפה בתורה ע"י הבסטי של ימי גילמן העליזים. ופה זה כבר התחיל להסתבך קצת. כי הקשר עם הבסטי מהצבא, שנמשך גם אחרי השחרור, התפתח לקשר זוגי, וההיא מגילמן הייתה סטרייטית שעד היום אני לא יודעת בוודאות אם היה לה ברור שאני דלוקה עליה וזה החמיא לה, או אם היה לה ברור ולא היה לה מושג מה לעשות עם זה. מה שבטוח זה שהיה לה ברור. וזה שבר את לבי שוב ושוב במשך כל לימודי התואר.

וכשאני והבסטי מהצבא הפכנו לזוג, כל שברונות הלב והתשוקה לגילמנית דעכו ונמוגו באחת, כאילו מערכת היחסים האינטימית שהתרקמה לי סוף-סוף השביעה את הרעב המתמשך שעד אז אכל בעיקר אכזבות. שנים אחדות הייתה שם חפיפה בין הבתזוג לחברה הסטרייטית והצלחתי לנהל יותר ממערכת יחסים קרובה אחת, אבל אז שתיהן הסתיימו כמעט במקביל – הזוגיות התפרקה, והגילמנית עברה לכפר-סבא והקימה משפחה. המרחק הגיאוגרפי והטרדות השונות לגמרי שהעסיקו כל אחת מאיתנו, וגם קצת מטען רגשי לא לגמרי פתור שנותר בינינו, החריבו הכול ונגמר הסיפור.

אני חושבת על כל זה, נזכרת שבאותם ימים ממש נכנסה ד' אל חיי, ופתאום ברור לי כשמש שתמיד חתרתי, במודע או לא במודע, למערכת יחסים אינטימית. זה כל מה שתמיד חיפשתי. זה היה החלל היחיד שתמיד-תמיד, מילדות, היה לי דחוף למלא – הצורך בקרבה אנושית גדולה. בהיותי ההיפך הגמור מה-social butterfly החינני, אני נהנית מיחסים אינטימיים יותר משאני נהנית מכל סוג אחר של קשר אנושי. ואחרי שנים שבהן הרגשתי לא נוח עם זה, הגיעו שנות ה-40 לחיי ואיתן איזו נינוחות שכנראה באה עם הגיל; נמאס לי לנג'ס לעצמי והתחלתי לפרגן, בין היתר, לנטייה הטבעית שלי למינימליזם חברתי.

כל אינטראקציה בין-אישית שאין בה הרבה אותנטיות ואין לה ערך מעשי, רגשי או אינטלקטואלי של ממש – צ'יט-צ'ט, רכלנות, הצורך שלנו לשמוע את החוכמות של עצמנו כדי להפיג שעמום רגעי – היא מבחינתי סרח עודף מאוד-לא-חיוני של החיים לצד אנשים אחרים. כולנו חוטאים בזה מדי פעם, אבל אני מתעקשת לנסות לצמצם עד כמה שניתן את ממדי הרעש הלבן הזה. שיחות חולין ריקות ומפגשים שלמים שלא נאמר בהם שום דבר נוגע ללב, מצחיק, או מעניין משרים עליי תמיד תחושה מדכדכת במיוחד של שיממון.
רבים מבכים את הנזק שנגרם לאנושיות שלנו כתוצאה משלל שכלולים טכנולוגיים שמייתרים הרבה שיחות ומפגשים, ומעודדים, לדידם של אותם מבכים, חוסר נימוס. אני מוכרחה להודות שמבחינתי, השכלולים האלה הם אחד היתרונות הבולטים של הקידמה הטכנולוגית. יש אינטראקאציות שהגיע הזמן באמת שמשהו ייתר אותם (מפגשים מלבבים עם זבנים מצוברחים ונותני שירות מיזנטרופים, למשל, ושיחות טלפון מייגעות שהיו מרפדות כראפיה פואנטה שהיום אפשר פשוט לשגר אותה בוואטסאפ בלי כל הקש מסביב). ובכל הנוגע לנימוסים והליכות, אני לא רואה שום הבדל בין שליפת הנייד באמצע שיחה פנים-אל-פנים כשמתקבלת הודעה לבין מפסיקים-כל-מה-שעושים-ורצים-אל-הטלפון-הקווי-כשהוא-מצלצל, ואני לא חושבת שהראשון גס-רוח יותר מהשני. חוסר הנימוס פשוט התעדכן. גם גלילת הפיד בנייד כשהמומנטום של מפגש עם זולתים בדרגות קרבה שונות מתחיל לאזול (פידים נגללים הם ה"טוב, אז…" החדש) היא בסך הכול המקבילה הטכנולוגית של השעמום האנלוגי מפעם. ההבדל הוא שפעם לא היה במה לבהות ברגעי השתיקה האלה, אז היו נזרקים לחלל החדר כל מיני בחיי-מדינה-של-מושחתים-נהייתה-לנו-כל-הכנסת-קרימינלים-אה או מה-יהיה-עם-יוקר-המחיה-פה-זה-הזוי-לא-פשוט-הזוי כדי להפיג את המבוכה. לא בטוח שזה עדיף.

אורח החיים המינימליסטי, כמו חיי קהילה למשל, וכמו כל אורח חיים, לא מתאים לכל אחד. מי שהצמצום והמיעוט האלה משרים עליו תחושה כללית של באסה וגורמים לו להרגיש מסכן, יהיו הסיבות לכך אשר יהיו, כנראה ירגיש פחות בנוח אם ינסה לאמץ אפילו חלק מהפרקטיקות המינימליסטיות. מנגד, האנשים שהמינימליזם ממש תפור למידותיהם הם אלה שבאופן טבעי הולכים בדרך הצמצום והשקט ומוצאים בה מרגוע. זה עניין של העדפות אישיות ואופי שלא בהכרח קשורים תמיד לסטים מושרשים היטב של ערכי תרבות הצריכה (לעתים קרובות כן, אבל לפעמים לא).

גם מינימליזם חברתי מתאים רק למי שממילא לא מתלהב מבילויים הומים ורבי-משתתפים בברים או בסלונים של חברים, ויעדיף תמיד לשבת בשקט על ספה ולקרוא משהו, לתפור עונה שלמה של סדרה בבינג' מהפנט, או לנהל שיחה אינטימית עם מישהו קרוב.
בדידות היא תחושה סובייקטיבית של ניכור וניתוק, שיכולה לתקוף אותך גם באמצע מסיבת יום ההולדת שלך כשכל החברים שלך מבסוטים ובסבבה ורוקדים ומרימים לך. ומצד שני, גם מי שיש לה רק חברה אחת או שתיים וקשרי משפחה קרובים יכולה ליהנות ממערכות יחסים עשירות ומספקות שיפיגו את בדידותה, אנד ד'ן סאם.

לא פעם, אחרי שאנשים מפורסמים מתים, כותבים עליהם בעיתון, כדי לשכך את חרדות הבדידות והמוות של כולנו, שהם "מתו בביתם, מוקפים בבני משפחה וחברים קרובים". מוקפים. אני תמיד מדמיינת גדודים של אנשים צובאים על מיטותיהם של הגוססים האלה, מושיטים אליהם ידיים לנחם אותם ברגעיהם האחרונים, לוחשים להם כל מיני מילים חמות, או סתם יושבים לידם בשקט כדי שלא ירגישו בודדים. זה כמובן לא אמיתי, קלישאת הלא-מתו-לבד הזו. זה מין משהו כזה שאומרים, אבל זה לא עובד ככה, אף אחד לא מת מוקף. מתים עם אדם אחד אהוב ליד המיטה. או שניים. או שמתים לבד כי מוות קורה לפעמים בהפתעה גמורה. אי אפשר לחיות מוקף באנשים ואי אפשר למות ככה. לא באמת. אבל כולנו פוחדים לדמיין את הרגעים האחרונים שלנו, וכולנו נתקפים לעתים בדידות קיומית ומחפשים נחמה, אז ככה באות לעולם קלישאות נצחיות שמדקלמים לנו כמו סיפורים לפני השינה. ששש, לא תמותי לבד, תירגעי. תירגעי, אומרים לך. תמותי מוקפת, סבבה? מוקפת. יאללה, תתקדמי.

סוף הערב, אני וד' בחזרה בדירה, שבעות וקצת טיפּסיות ובראש טוב באופן כללי. סיומו של ערב של בילוי זוגי שהוא תמצית וסך כל חיי החברה שלי.

מודעות פרסומת
נוסטלגיה אנלוגית

חוזרת למחברת

Jot היא מילה שאין לה מקבילה הולמת בעברית. הדרך היחידה לתרגם אותה היא להוסיף מעין ביאור מובלע, ולומר שכשמישהו is jotting something down הוא "רושם לעצמו משהו בחטף", "מקשקש לעצמו איזו תזכורת", או משהו דומה לאלה. אין בעברית פועל אחד מדויק שמתאר את הפעולה הספונטנית, הכאוטית-משהו והרומנטית של שליפת פנקס או מחברת מהתיק או מהכיס כדי לרשום במהירות מחשבה שפוחדים לאבד.
ועוד במין תַּצְלִיל כמעט-מושלם – Jot ממש נשמע כמו משיכה נסערת של עט או עיפרון על גבי נייר. קשה לי לדמיין איך אפשר לשחזר מין אווירת שאר-רוח-פראי או זרם-תודעה-שלוח-רסן כזו באפליקציית Notes כלשהי.

אין ספק שבעידן המחברות והפנקסים היו שלל רשימות פרוזאיות כמו "לקנות לחם!" ו"לקבוע כבר תור לשפםגבות". אבל הרבה פנקסים ומחברות היו נשלפים כדי שאפשר יהיה ללכוד מחשבות חולפות מעט יותר מרחיקות לכת כמו רעיון ליצירה חדשה, שם של ספר לקרוא, קופי גאוני שיצית את המהפכה הבאה, לחן מושלם, מילה שמשמעותה לא ברורה ויש לחפש אותה במילון, ועוד מגוון אינסופי של זנבות הרהורים שנדמו מבטיחים.

בספרייה הלאומית בבריטניה נפתחה תערוכה שסוקרת את תולדות הכתיבה האנושית והרשימה (note-taking) ומוצגים בה, בין היתר, מחברות, פנקסים ופתקים של יוצרים ושל ממציאים כמו ג'יימס ג'ויס, מוצרט, ומגלה הפניצילין אלכסנדר פלמינג.
הפרספקטיבה הרחבה של התערוכה בוחנת את התפתחות הכתיבה כדרך להטביע חותם – מכתב החרטומים במצרים ועד האימוג'ים, ומציעה להרהר בעתיד הכתב בעולם שנעשה יותר ויותר דיגיטלי ובשאלה האם נוותר מתישהו לחלוטין על כלי כתיבה ומקלדות לטובת העברת מסרים באמצעות סרטונים והודעות קוליות.

אחרי שהתחלתי לכתוב בבלוג הזה, פחת בהדרגה הצורך שלי לשלוף מדי פעם את המחברת שהייתה לי אז ולשרבט בה רעיונות. במקום לשרבט, הייתי מקלידה אותם בטיוטות הפוסטים שלי עד שהייתי מסיימת את סדרת ההגהות הדקדקנית של כל פוסט ומפרסמת אותו. ואז היה נותר רק ה"עותק" הסופי, הערוך, המתוקן של הטקסט, וכל הטיוטות שלו, ומילים ופסקאות שלמות שנמחקו, היו כלא היו.
אבל לאחרונה התעורר בי געגוע לאפשרות הישנה ההיא לרשום רעיונות בלי סדר. וגם לקשקש עליהם ולמחוק. לסמן בזעם ובתיעוב איקס גדול על משהו שנראה הרבה פחות מוצלח ממרחק של זמן, ולעומת זאת להתפעל מחדש, אחרי שכמעט שכחתי, מאיזה רעיון ישן, ולהקיף אותו בעיגול בחיבה. לצייר פרפר קטן בין שתי מילים כדי לדחוף ביניהן עוד חצי משפט. להוסיף הערות בשולי הדף.
יש בזה משהו מאוד לא מינימליסטי, בכל הניירת והשַרבֶּטֶת האלה, אבל יש להן ערך מוסף – ממצאים מדעיים מוכיחים שפעולת הכתיבה מעודדת למידה – ויש בהן סוג של קסם שקשה מאוד למצוא לו תחליף דיגיטלי; יש משהו ראשוני ביכולת לשרבט, שהטכנולוגיה אינה מאפשרת, ושאני מתגעגעת אליו אחרי שנים של הקלדה. הסדר שאפליקציות ומערכות הפעלה כופות עלינו כשאנו רושמים רעיונות חדשים הוא אמנם יעיל ואסתטי, אבל יש איזה דיסוננס צורמני בין ההמולה המחשבתית הקדחתנית שמתחוללת אצלנו בראש באותם רגעים לבין הסדר המופתי שנשמר במסך המבהיק ובעצם פעולת ההקלדה המונוטונית והכתב האחיד שהיא מפיקה. ומשהו בדיסוננס הזה משבש את התפרים הגסים של רעיונות ראשוניים, של טיוטות. של רשימות. אם פורמים את התפרים המגושמים האלה באלגנטיות טכנולוגית, הולכים לאיבוד ניואנסים שנובעים ממעמקים לא-תמיד-מוסברים של אינטואיציה ורגש ודחפים. כשכותבים פתק הניואנסים האלה יכולים איכשהו לבוא לידי ביטוי בצורה ובגודל של האותיות, בקצב תנועת העיפרון ובכוח שמפעילות עליו האצבעות שמושכות אותו על הדף, בפיזור המילים ובסימנים שאפשר לשרבט ביניהן ולידן. בכתיבה הדיגיטלית המוקפדת, לעומת זאת, משהו גורע מהאותנטיות של הניואנסים האלה. כאילו פעולת השרבוט עצמה – בכתב יד נחפז שלהוט לאחוז ברעיון לפני שיחמוק – היא אילוסטרציה של פרץ מחשבה, מעין המחזה של טיוטה מנטאלית. אני לא מצליחה לחשוב על שום מקבילה דיגיטלית לדיוק הזה.

אז אני חוזרת למחברת.
ואני מקווה שזו תהיה גם חזרה אל המחברת המקוונת, אל הבלוג הזה, שבצורת קשה תקפה אותו בשנים האחרונות מפאת שילוב של חוסר זמן וחוסר השראה.

20190512_183500