נוסטלגיה אנלוגית

חופשה בעלמא

ביוני השנה התפרסם באתר "הפורום הכלכלי העולמי" פוסט תחת הכותרת "למה פרסום באמת גורם לנו להיות פחות מאושרים".

כתבתי כאן בבלוג בעבר על התופעה המכונה "צריכה ראוותנית". גם המחקר הזה ,שעוסק בקשר בין חשיפה לפרסום לבין תחושות של רווחה ושביעות רצון, קשור לאותה נטייה אנושית למדוד את איכות החיים ואת קורת הרוח שלנו תמיד ביחס לאלה של הסובבים אותנו. מדובר במחקר רחב יריעה המתבסס על מדגם של כ-900,000 אזרחים מ-27 מדינות באירופה שנשאלו מדי שנה, בין השנים 1980-2011, על מידת שביעות הרצון שהם חשים ועל היבטים רבים נוספים הנוגעים להם ולחייהם. במקביל, נמדדה באותו פרק זמן ההוצאה על פרסום ב-27 המדינות הללו.

הממצא העיקרי של המחקר הוא שככל שההוצאה על פרסום עולה, ניכרת ירידה ברמת שביעות הרצון. יש כמובן גרף, שמציג את הנתונים בצורה ברורה ומראה שלפרסום יש השפעה שלילית על רמות שביעות הרצון שלנו. לדברי החוקרים, לפי האפקט השלילי של הוצאות על פרסום כפי שהוא עולה מהמחקר שלהם, הכפלה היפותטית של הוצאות אלה תוביל לירידה של 3% ברמות שביעות הרצון של הנבדקים – כמחצית משיעור ההשפעה שיש לנישואים על רמת שביעות הרצון, וכרבע משיעור ההשפעה שיש לאבטלה.

החוקרים מציינים שעל אף שהממצאים משמעותיים ומבוססים מבחינה סטטיסטית, המחקר אינו מצביע על "המנגנון הסיבתי" (causal mechanism) שיוצר את היחס הזה. כתבה ב"אקונומיסט" מציעה מנגנון אפשרי, שאמנם מתייחס לאזרחי יבשת אחרת מזו שנבדקה במחקר, אבל עוסק באותה תופעה גלובלית, צריכה ראוותנית, שנבדקה והוכחה כרבת-משקל במחקרים קודמים –

"בעשורים האחרונים חל גידול בשיעור האמריקאים שעובדים שעות ארוכות, והגידול המהיר ביותר חל דווקא בקרב עובדים ששכרם הוא הגבוה ביותר. מדובר בחריגה משונה כשהנורמה בעולם היא שעות עבודה פוחתות ככל שההכנסה גדלה. ייתכן שגורם עיקרי לכך הוא קנאת המעמדות שמתדלקת הצריכה הראוותנית. במדינות עשירות, הצרכים הבסיסיים של רוב האנשים באו על סיפוקם זה כבר. כדי לגרום לעובדים להמשיך לעבוד קשה – במיוחד לאלה ששכרם גבוה – מוכרחים תמיד להיות איזשהם מוצרי צריכה ושירותים שנמצאים קצת מעבר להישג ידם. יתכן שחוסר שביעות רצון כמצב קבוע מחולל צמיחה כלכלית בכך שהוא משאיר עובדים יצרניים – שאילולא אותם מוצרי צריכה נחשקים אולי היו נהנים מזמן רב יותר במחיצת משפחותיהם – כבולים לשולחנות העבודה שלהם. מצד שני, יש משהו מוזר בשגשוג שתלוי בכך שאנשים לעולם לא יהיו שמחים בחלקם."

חשיפה לפרסומות מאמללת אותנו כי בגלל קנאת המעמדות היא מעוררת בנו רצונות שלא בהכרח תואמים את הצרכים שלנו, וכך היא מפריעה לנו כל הזמן לשמוח בחלקנו. חוץ מזה, היא גם מדגישה את המגבלות הכלכליות שלנו ומחדדת, אפילו אם זה לא מתחדד אצלנו לגמרי במודע ובצורה מפורשת, את הקשר בין עבודה קשה למוצרי צריכה. המדד המוכר של "כמה משכורות צריך כדי לקנות דירה/קרוסאובר/יאכטה/חופשה באיי סיישל" הוא כידוע לא מהמרימים. זו כפי הנראה הסיבה שבגללה אנשים ש"עשו אקזיט" או "נולדו לכסף" מעוררים הרבה קנאה – הם פשוט לא חייבים לעבוד כדי לקנות כל מה שהם רוצים. או במילים אחרות, הם לא נדרשים, כמו רוב בני האדם, לשלם את המחיר הכבד של שעבוד (מודרני וממותג כ"קריירה" ו"הגשמה עצמית" ככל שיהיה) כדי לקנות דברים שרובנו יכולים רק לפנטז עליהם.

ובמסגרת הצורך הזה לתעדף, צורך שנכפה על כל האנשים העובדים שלא יכולים להרשות לעצמם כל מה שבא להם, שאלת ה-work-life balance היא שאלה קשה – מה חשוב לי מספיק כדי שאוותר עבורו על נתח נכבד משעות הפנאי שלי? איך אני רוצה לבלות את שעות הפנאי יקרות הערך (תרתי-משמע) האלה? איך אוודא שההכנסה שכל שעת עבודה שלי מניבה תהיה מושקעת בדברים שחשובים לי? בודדים האנשים שבאמת מקדישים מחשבה לשאלות האלה ומנסים להשיב להן בכנות, ואז מתאימים את אורח החיים שלהם לסדר העדיפויות שקבעו לעצמם. במקום זה, רובנו פשוט עושים מה שהכי קל לעשות, לכאורה, ומה שכולם סביבנו עושים – עובדים בעבודה הכי מכניסה שאנחנו מצליחים למצוא ומשתמשים בכסף שאנחנו משתכרים כדי לקנות דברים שמשמחים אותנו או מרגשים אותנו או נראים לנו חשובים או מגניבים.

המחקר של Michel, Sovinsky, Proto & Oswald על היחס בין הוצאות פרסום לבין שביעות רצון הוא לא הראשון שעוסק ביחס ההפוך בין עושר לאושר, מרמת הכנסה מסוימת, ובהשלכות השליליות של החומרנות האנושית. ומדהים אותי בכל פעם מחדש להיווכח בכך שבני האדם מונעים בעיקר ע"י קנאה, תחרותיות, הישגיות וחומרנות, ושקבלת החלטות שיגדילו את רמת שביעות הרצון שלנו בטווח הארוך היא אחד הדברים שהכי קשה לנו לעשות.

— ניסיתי לחשוב על segue אלגנטי לדיווח הקצרצר על החופשה שלי, אבל לא הצלחתי. אני רק יודעת שמוכרח להיות קשר בין מחשבות על עבודה ופנאי ואיך לתמרן ביניהם, לבין היופי הפשוט והצרוף שיש ביום חופש ספונטני —

לפני כמה שבועות יצאתי לחופשה בעלמא. סתם ככה, הודעתי כמה ימים מראש שלא אגיע לעבודה, סימנתי לי את התאריך ביומן כדי שלא אתבלבל ואקבע בטעות משהו ביום הזה, ולא תכננתי דבר חוץ מלא- להתייצב-במשרד-כרגיל. אמנם הרגשתי צורך להשליך איזה עוגן שאוכל להיאחז בו (בדיקת דם) – כאילו חופשה היא אוקיינוס רחב ידיים ועמוק שאם טובלים בו לרגע עלולים לחטוף שכרון מעמקים – אבל חוץ מהעוגן הזה, האוקיינוס היה ריק.

"עולם" בארמית (עלמא) נהיה "סתם" כשמוסיפים לו ב' בתחילתו (בעלמא). קטע. ואם חושבים על זה ככה, חופשה בעלמא נהיית קצת זן. חופשה בעולם, פראפרזה על "לחיות את הרגע". בלי שום סיבה להיחפז, בלי המשמעת הנוקשה והתובענית שמכתיבים לוחות זמנים, בלי תכניות, בלי משימות, בלי מסלול, בלי סידורים. רק רצון להינפש, שגרה שבורה ומנוחה.

בימי חופשה כאלה אני אוהבת לקחת עד לקצה את מה שמכונה staycation או holistay ורק ליהנות מהשהייה בבית, מחוסר המחוייבות המוחלט, מחוסר המשמעת ומהבטלה. אני נהנית גם "לקנן" בימים כאלה: למיין כביסה בנחת כאילו זו שיטת מדיטציה; לבשל ארוחת ערב מוקדמת; להיטפל לאיזו פינה בבית שכבר תקופה מעצבנת אותי – להסיר ממנה את כל האבק ולסדר אותה מחדש עד שהיא לשביעות רצוני; לסתום בגבס איזה חור בקיר, או לתלות את התמונה שמאז שעברנו לכאן היא עומדת מאחורי דלת חדר הארונות ומחכה. אני אוהבת לשבת על הספה בשקט, ליד החתולה, ולקרוא בלי הפרעות ובלי העייפות שתמיד מכבידה על העיניים בשעות הערב, אחרי שעות ארוכות מול המחשב. אני אשכרה מרגישה חיונית ומלאת אופטימיות בימי חופשה כאלה. צעירה, רעננה, ממש חשה את הסוללה שלי נטענת. פתאום האיזון הזה, בין שעות עבודה לשעות פנאי, הופך ממוטו בנאלי בפוסטים של אנשי HR ב"לינקדאין" למשהו ממשי שאני מרגישה אותו בפעולה. אני מבינה על בשרי את הצורך באיזון הזה, את הנחיצות של הפוגה, ואת האפקטיביות שלה בחידוש כוחות.

ואני מקפידה לקחת ימי חופשה כאלה מיד כשמתעורר הצורך, בלי לחכות יותר מדי ולעשות לעצמי מבחני סיבולת – אורזת לי בתיק קטן כמה דברים בודדים שבא לי לבלות במחיצתם יום שלם, ויוצאת לחופשה בעלמא, יעד מומלץ לטיול חווייתי בהתאמה אישית.

תגובה אחת על ״חופשה בעלמא״

  1. איזה פוסט אדיר ונפלא לקריאה שמגיע ממוח מסקרן, בשל ורב-גוני שכתב אותו.
    זה היה לי פשוט נהדר.
    המניפסטיזציה (הגשמה?) הזו של המחשבה שלי, שתקועה לי בתוך השכל כדיבורים ללא מילים לעצמי בלבד, במילים שבעצמך את כתבת – "…לשלם את המחיר הכבד של שעבוד מודרני שממותג כ"קריירה" ו"הגשמה עצמית" ככל שיהיה…".
    ואני, שתמיד לא הבנתי את המושג "קריירה" (כי אין לי אחת) ושאלתי אחרים מה זה אומר והם לא ידעו להשיב לי… ושתמיד נגעלתי מהמחשבה של "הגשמה עצמית" דרך מקום העבודה… והנה, מקבל את מה שחשבתי אותו – השעבוד המודרני ממותג כחשקים נפלאים ומאוד מועילים לפרט – קריירה והגשמה עצמית.
    עשית לי סדר במחשבות, אז תודה.

    לוקח יום חופש… כשחוזר לעבודה לאחר יום-יומיים שואלים אותי – "נו, מה עשית? איפה טיילת? לאן נסעת?"… ואני עונה – "כלום, נחתי, בהיתי בקירות". כנ"ל אם זה יומיים או שבוע.
    וזה בדיוק מה שאני עושה (בין לא לעשות כלום ללא לא לעשות כלום). הבהיה בקירות, או במילים אחרות החלימה בהקיץ, מרפאת את אוטוסטרדת מחשבות הכלום והשום דבר שכל הזמן מתרוצצת לי בראש.
    לא לעשות כלום זה דבר נפלא. ומפליא כל כך לראות עד כמה אנשים מתקשים בכך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s