נוסטלגיה אנלוגית

הספרים שלי ואני – חלק ב'

שומעים? אז מסתבר שמדובר באתגר שהמעטתי בערכו – מסתבר שאני קוראת לאט משחשבתי ושקשה לי להיפרד מספרים יותר מששיערתי. עדיין לא הצלחתי להשתחרר מהחשש שמקנן בי, שאחד מהספרים בספרייה שלי – זה שעדיין לא קראתי, כמובן – הוא הספר הכי טוב שאקרא אי-פעם.

יש ודאי כאלה שהיו פשוט אורזים את כל הספרים בארגזים ומוצאים מישהו לתת לו אותם – חצי שעה גג של פינוי ואריזה, עוד שעה-שעתיים לנסיעה ופריקה, ונגמר הסיפור. דף חדש.

ולמרות שאני דווקא מחובבי שיטת ה-cold turkey ופחות מתחברת למריחה סנטימנטלית של סופים, כשמדובר בספרייה שלי, אני טיפה'לה פחות נחרצת. אני מרגישה צורך לוודא שלא אתחרט על שום ספר שאני מסלקת ממנה, ואני קצת מתפתה לזרום עם האלמנט הנוסטלגי והקצת מסכם שיש בפרויקט הזה – הספרייה האקלקטית שלי מזכירה ומשקפת המון עבר והמון שינויים. יש כאן ספרים שהיו של הוריי, ספרים שרכשתי בשנות הלימודים, ספרים שקניתי בטיולים בחו"ל, ספרים שקיבלתי במתנה מכל מיני אנשים קרובים יותר ופחות, והכי מביך – ספרים שפעם חשבתי ש"חשוב" שאקרא, כי כל אדם מלומד ותרבותי אמור להחזיק עותק שלהם בספרייה שלו.

והפרויקט הזה גם דומה קצת לטיפול פסיכולוגי כי הוא חושף לא מעט חרדות, כמו כל פרויקט decluttering. המון חפצים שיש לנו קשורים לחרדות. ומצד אחד, אפשר פשוט להשליך הכול לפח ולוותר על ההתעמתות הזו. אבל מצד שני, גם אם אשליך את כל הבית לפח, אבל לא אטפל בבעיית השורש – היקשרות לא בריאה לחפצים – לא עשיתי כלום.

אז כמו בדילולים קודמים, גם עכשיו, בניסיון הזה לדייק את הספרייה שלי ולהתאים אותה לשלב בחיי שבו אני נמצאת, אני נהנית לעשות את זה ביסודיות ובתשומת לב. אני מתבוננת ומהרהרת בחרדות שמבצבצות בין הספרים, ואני לומדת עוד קצת על היקשרות לחפצים – על היאחזות מעיקה ומיותרת בעבר, על געגועים, על חלומות לא רלוונטיים ויומרות מפעם, על מערכות יחסים מורכבות, על שלל מכאובים ישנים ותשתיות קורסות שנרקבים לאטם מאחורי כל החפצים המיותרים שמונחים אצלי בבית, שאין להם שום ערך פרקטי או אסתטי ונדמה כאילו תפקידם רק לגלם את כל האישיוז – מערכת היחסים המורכבת שלי עם אימא שלי, הניסיון שלי לעמוד בציפיות של אבא שלי גם יותר מ-20 שנה אחרי שהוא מת, והבעייתיות באופן שבו מושגים כמו "הצלחה" ו"אושר" התגבשו בראיית העולם שלי ברבות השנים. ואני גם נזכרת במשפט על נוסטלגיה שאמרה פעם סמדר שיפמן מהחוג לספרות. אני לא זוכרת את המילים המדויקות שלה, אבל אני זוכרת שהיא השתמשה במילה "טיפשים" ואני זוכרת את רוח הדברים – משהו בסגנון "נוסטלגיה היא עניין לטיפשים, כי החיים רק משתפרים כל הזמן". WORD.
הדבר העיקרי שצובט לי בלב כשאני נזכרת בעצמי מפעם הוא העובדה שהייתי צעירה, כי מבאס להזדקן. אבל חוץ מזה – בעיקר מבוכה. היה אמנם המון אופק, אבל אני הצעירה הייתה קצת מגושמת ומפוזרת ולא לגמרי סגורה על עצמה, ויש יופי בבגרות ובניסיון של אישה בגילי, שכבר יודעת מי היא ומה נחוץ לה ומה מתאים לה, ויש בה הרבה פחות ביקורת עצמית, והיא הרבה יותר מפויסת ופחות קפוצה ולחוצה להוכיח את עצמה ולעמוד בציפיות של כל מיני אנשים שאינם אני.
וכשיוצאים מחנות ספרים בלי כובד משקלו של הארגז שהותרתי שם, הקלילות הזו מחדדת את ההבנה. תחושת השחרור מקבלת לרגע צורה ברורה.

הקיצר, יש התקדמות, אף שהיא איטית משחשבתי שהיא תהיה. וכזכור – מלכתחילה לא הייתי אופטימית.

25 ספרים נמסרו אתמול לחנות של "סיפור חוזר" בגבעתיים. מה שמזכיר לי, מה הקטע עם "סימנייה"? אני עדיין מנסה להבין איך להסיר את הספרים שהצעתי שם למכירה. מה זה הממשק הענתיקה הזה, ולמה אנשים שקונים ומוכרים ספרים יד שנייה מתעקשים למתג את עצמם כדינוזאורים? איך יכול להיות שכל כך מסובך לפתוח דף באתר ולעדכן אותו מדי פעם? איך אין אפשרות להגדיר העדפות בפרופיל (נגיד, לא מעוניינת לדרוך בסניף הדואר ולכן לא שולחת ספרים, אלא מעדיפה לבצע שליחויות על אופניי ולספק אותם במו עצמי לכל קונה באזור גבעתיים-ר"ג-ת"א)? אפילו ספר אחד לא מכרתי דרך האתר. אולי כי הספרים שהצעתי למכירה הם לא פופולריים בקטע קיצוני, ואולי כי שם המשחק באתר הזה הוא אורך רוח. מה שלא תהיה הסיבה, אני באתי לחפף, לא לאגור ולהמתין ובינתיים למכור בשיטת הטפטפת. להיתקע עם ארגזי ספרים בבית עד שמישהו במקרה יהיה פתאום נורא לחוץ על עותק של "מי מפחד מווירג'יניה וולף?" באנגלית פחות מתאים לי.

אז כאמור, בחרתי באופציה הכי פשוטה ונוחה לחיפוף ספרים (לא כולל השלכתם למכולת מחזור הנייר או לחילופין, הנחתם על ספסל ברחוב) – ניגשתי לחנות של "סיפור חוזר" בגבעתיים, מסרתי להם ארגז עם 25 ספרים, וקיבלתי בתמורה זיכוי ע"ס 15 שקלים. לא בטוח שאנצל אותו, אלא אם ארצה ספר שלא קיים במהדורה דיגיטלית. מה שכן בטוח זה שאחזור לשם עם עוד ארגז. שיטה נחמדה – מזמינים בירות, משאירים את הארגז הריק במסדרון, סמוך לכוננית הספרים, ובכל פעם שמחליטים להיפטר מאיזה ספר מניחים אותו בארגז. כשהארגז מלא, לוקחים אותו ל"סיפור חוזר". ואז שוב, וחוזר חלילה, עד השלמת הפרויקט.

אפשר גם להשאיר ספרים בספריות הרכבת או בספריות הרחוב הפזורות במקומות שונים בתל-אביב, אבל משהו בחנות החמימה והאסתטית של "סיפור חוזר" עשה לי חשק למסור דווקא להם את הספרים הישנים שלי. סליחה על ההאנשה, אבל לפעמים אני נעצבת לראות ערימות ספרים זנוחות מתפזרות ומתלכלכות ומתפרקות ברחוב. התחשק לי למצוא לספרים הישנים שלי בית טוב.

את רוב הספרים שמסרתי קראתי, ואת רוב אלה שקראתי קראתי עד הסוף. לא נלחמתי לסיים את אלה ששעממו אותי או הביכו אותי כי לא היו כתובים או מתורגמים מספיק טוב. גיליתי שני ספרים משובחים – "מסעדת הגעגועים" של אן טיילר ו"נוכח הים" של דוד פוגל – ונהניתי לאמן את שריר השחרור: להבין שאפשר ליהנות גם מעונג חולף ושזה שנהניתי מקריאה של ספר לא בהכרח אומר שאקרא בו שוב. ספר שחוזרים אליו הוא דבר נדיר ביותר. גם כאלה יש אצלי בספרייה, אבל בודדים. וזה כבר עניין לפוסט אחר.

אז אני ממשיכה, וללא ספק צפוי להתפרסם פה חלק ג' של "הספרים שלי ואני" השד-יודע-מתי, ובינתיים נחמד לי לראות את הספרייה שלי מתעדכנת. כמו כל פינה בבית ובחיים שלי, גם הספרייה ויחסיי עם ספרים ועם קריאה משתנים באופן טבעי עם נסיבות חיי ועם רוח הזמן – ונכון לעכשיו, הספרייה הדיגיטלית שלי תופחת על חשבון זו המודפסת, והיומרות האינטלקטואליות של הסטודנטית הפוצית שהייתי בחוג לספרות ב"גילמן" מתחלפות בחיפוש של האישה המעט יותר צינית ומפוכחת שאני כעת אחר הברקות ודיוקים נוגעים ללב, ותוכן מעניין, מחכים ומשעשע.

2 תגובות על ״הספרים שלי ואני – חלק ב'״

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s