יום-יום

חמישה דברים שחשובים לי

לכאורה, כעת מגיע הרגע שבו אני נדרשת לשאלה הכי קשה – מה אני רוצה?
אחרי שהשלכתי כל מה שמיותר ומצאתי מקום למה שנשאר, כביכול נותר רק להבין מה העיקר. כאילו יש צורך במין מהלך שיטתי כזה של מיון וסידור וניפוי לפני שאפשר להתפנות לשאלה הגדולה – מה אני רוצה ומה הכי חשוב לי בחיי.

יש לי המון זכרונות מסרטים אמריקאיים של שנות ה-80 וה-90, סרטים שבהם אנשים חיפשו את הדרך. חיפשו את עצמם. יצאו למסעות. שאלו שאלות גדולות. אלה היו סרטים אמריקאיים במובן הכי נורא של המילה, כי הבעיה עם גבבת הקלישאות האלה – "ללכת בעקבות החלומות", "לחשוב בגדול", "להעז לצאת מאיזור הנוחות" (השנואה עליי מכולן), "לא לתת לחיים להתבזבז" וכל הממבו ג'מבו הזה, היא שאיש לא שואל את עצמו שאלות גדולות ואז יוצא לשבת על החול מול הים ולהרהר בהן. איש לא נוסע בכביש המהיר במכונית עם גג נפתח, רוח פורע את שיערו, דימינואנדו חרישי מלווה זום אין אל תוך פניו, ואז קרשנדו צוהל, והוא מבין משהו ושובר ימינה, או שמאלה. אל ההיא שסופסוף הבין שהוא אוהב אותה, או אל נמל התעופה, להספיק לטיסה שתשנה את חייו, או משהו.
איש לא מוצא תשובה פשוטה וחד-משמעית לשאלה הזו, מה אני רוצה. ואם נראה לי לרגע שכן, זה כנראה כי מישהו מנסה למכור לי משהו.
אנשים אמיתיים פשוט חיים את חייהם, ומניחים לכל מיני כוחות להדוף אותם, למשוך אותם, לשאת אותם, לרמוס אותם, וכו'. והאמת היא, שלרוב האנשים אין כשרונות יוצאי דופן או דברים מעניינים מאוד לומר או רעיונות גאוניים שיכולים לשנות את העולם. ואלה, באמת, עדיף שיפסיקו לרדוף אחרי החלומות שלהם ויפה שעה אחת קודם, כי המרדף הזה רק יתסכל אותם. ואת זה אני אומרת מניסיון אישי. מוטב שיתרכזו בדברים שהם טובים בהם, גם אם לעולם לא ידבק בהם אבק כוכבים, ובכל מה שאפשר ליהנות ממנו ולשאוב ממנו משמעות, גם אם הוא קטן וצנוע, קלישאה של ענווה – לקרוא ספר טוב, לנהל שיחה מעוררת מחשבה, ללמוד שפה, לאמץ חיה עזובה, לגדל ילד, לחבק בהתנדבות תינוקות נטושים. לעשות משהו שיביא למישהו איזושהי תועלת, רק לא לחיות כל הזמן במין ציפייה דרוכה לדבר הגדול הבא, א-לה מאדאם בובארי.
(תסביך מוכר של דור ה-Y שמוסבר היטב בפוסט המצוין הזה)

אני גדלתי על הסרטים הבנאליים האלה שהבטיחו לי שאם רק אכין את שיעורי הבית ואסיים את לימודיי בהצטיינות אהיה אשת קריירה אמידה, ושאם אקשיב תמיד ללב שלי, אהיה מאושרת. ואז, אחרי שנים ארוכות של כתיבה, חלום נעוריי להיות סופרת התנפץ ברוב שפריץ ורסס על שובר הגלים של מציאות חיי, וחלף זמן עד שהצלחתי לגייס כוחות, ולרתום את כל כוח הרצון שלי לטובת משהו חדש. לנסות למצוא טעם אחר.
למזלי, אחרי שברון הלב הראשוני, באה ההבנה המשחררת שעם כל הכבוד להוליווד ולחלומות נעוריי, מעולם לא נועדתי להיות סופרת. אני לא מספרת סיפורים.
כשאני חושבת על ימי הכתיבה הראשונים שלי, על הפעמים הראשונות שבהן התיישבתי לנסות להתנסח, אני זוכרת רק צורך עז להיות לבד. לדבר עם עצמי. לחשוב במכוון ובמודע, להמיר איזה אי-שקט טורדני ואמורפי במילים סדורות, בהרהורים מנוסחים לעילא. זה תמיד עזר לי להיות מובנת לעצמי, המאמץ לנסח את מחשבותיי במילים. זו תמיד הייתה משמעות הכתיבה מבחינתי, הסיבה שבגללה אני כותבת. מעולם לא היה מעורב בזה דחף לגולל סיפור.
וההבנה שאינני סופרת, הייתה בה הרפיית שריר נוסכת שלווה ממש. התחושה שאת יודעת מי את, זה דבר רב-עוצמה. לפעמים את רוצה לחשוב שאת מישהי אחרת, מישהי שאולי תמיד שאפת להיות, מישהי שאולי תמיד אמרו לך, או רמזו לך, או התנו אותך להאמין שעלייך להיות. אבל הרגעים שבהם מי שאת באמת נעשית צלולה ומובנת לך, אלה רגעים של חסד. אותנטיות היא דבר נדיר, וכשצדים אותה, גם אם להרף עין, יש בזה מין זרם חשמלי שמחווט מחדש את כל הסדר הדמיוני במוח הקודח, וזה בלתי הפיך. מרגע שמהבהבת ההבנה הזו, והידיעה כבר חצתה את סף ההכרה, אין דרך חזרה. ואולי צריך להתבגר מעט כדי לאמץ את זה בחום, ולא להירתע מהבנות שלא הולמות את חלומות הנעורים.

לא יהיה מדויק לומר שאני שואלת את עצמי עכשיו מה אני רוצה. אני לא. אני פשוט מבחינה באותם רגעים שבהם מתקומם בי איזה אי-נחת בגלל משהו שלא הספקתי לעשות, אני מקדישה לרגעים האלה מעט יותר מחשבה מפעם, ואני מנסה להבין מהם הדברים שכשאיני מתפנה להם, מצטברת בי טינה. בינתיים ליקטתי רשימה של כמה דברים פשוטים להפליא. ובפוסט הזה, שהוא מעין שילוב של רשימת מצאי ומצפן, בא לי למנות אותם, בסדר לגמרי שרירותי.

  1. האופניים שלי.
    מאז שהייתי תלמידת תיכון (לפני יותר מעשרים שנה) אני רוכבת על אופניים ממקום למקום. ולצד הנוחות הממכרת שיש בכלי התחבורה הזה, יש הרבה מה לומר גם בזכות פרצי האדרנלין שממלאים את הגוף ואת הנפש במהלך הרכיבה ואחריה. כשאני לא יכולה לרכוב על אופניי בגלל מזג האוויר (משהו שכמעט לא קורה באזורנו) אני נוטה לשקוע בדיכאון קל.
  2. הספרים שלי.
    יש מידה של שקט נפשי ופנאי שנחוצים כדי שאפשר יהיה לשקוע בקריאת ספר טוב. תקופות שבהן אני מתקשה להתרכז בקריאה הן תמיד תקופות מדכדכות, וזו תמיד באסה כפולה כי אל"ף, אני לא קוראת, ובי"ת, עצם חוסר היכולת לקרוא הוא סימפטום שמצביע על תקלה במצברוח.
  3. מילים מילים מילים.
    אני זוכרת את ההתרגשות האדירה שמילאה אותי בשיעור הראשון בלימודי התרגום; ישבנו קומץ סטודנטים בכמה עמדות תרגום סימולטני בכיתת מעבדה, ומרצה בכירה בחוג ישבה מולנו וסיפרה לנו מהם הדברים הדרושים ממתרגם טוב. היא דיברה על סקרנות כמעט אבסולוטית, על היכולת להקשיב, להבין, להתנסח. היא דיברה על הצורך להיות מעורה באקטואליה ועל היכולת להבין מה אנשים אומרים גם כשהם לא רהוטים. היא אמרה שמתרגם כמעט לעולם לא ייתקל במשהו שאינו מבין מבלי למהר לבדוק ולנסות לפענח, והוסיפה שמתרגם הוא קצת כמו מרגל שמנסה לפתור תעלומה, לחפש איזו כוונה נעלמה. היא תיארה דחף להבין דברים לעומקם. ואני ישבתי מולה, והתמוגגתי לנוכח המחשבה שכל אותם דברים שתמיד ידעתי שאני רוצה מקבלים פתאום שמות ברורים ולגיטימציה מלאה, ואפילו קוראים להם מקצוע, ואומרים שאפשר להתפרנס מהם, ולהביא תועלת – לעזור לאנשים להבין זה את זה בשפתם, לחשוף אותם לתכנים חדשים, לאפשר תקשורת בין זרים. ואני מכירה כבר היטב את התחושה הזו שמתלקחת בי כשאני מצליחה למצוא את המילה המדויקת. זה אף פעם לא מדעי, אין נוסחה שמאפשרת להתקדם בצעד בוטח בנתיב המוליך אל המילה הנכונה, אבל כשאני מגיעה אליה אני תמיד מרגישה תחושה של הישג שאין לי בשום הזדמנות אחרת. וכמו אספן קפדן שמטפח את האוסף שלו יום-יום, אני כותבת וקוראת בעברית, באנגלית ובצרפתית, לומדת את השפות האלה כל הזמן ולא מפסיקה ללקט מילים. ליהנות מכל הידע ההיסטורי, הפוליטי, הלשוני והתרבותי שגלום בהן, ולהפיק עונג אסתטי ורגשי פשוט מהצלילים שלהן ומהאסוציאציות שהן מעלות.
    וזה לא משהו שאנשים זוכים בגללו בתהילת עולם. זה לא מה שחלמתי עליו כשהייתי מדמיינת לי, ילדה זעיר-בורגנית שכמותי, עתיד של הצלחות וקריירה ושגשוג ומעמד מקצועי. זה לא להיט, זה לא ויראלי, זה לא אקזיט. זה משהו קטן-קטן שאי אפשר אפילו להסביר ולהתחקות אחריו, המסלול הפתלתל הזה בין מילה או מונח בשפה אחת למקבילה המושלמת שלהם בשפה אחרת. אבל עם כל כמה שזה זעיר ומופנם ולא זוהר בשום צורה, זה משהו שחשוב לי לשכלל – היכולת לעבור במסלול המוליך משפה לשפה, מבלי לאבד שום דבר בדרך.
  4. ד'.
    הפוקס היחיד, הגדול ממש, שהיה לי בחיי. והיא לא מופיעה ברשימה הזו כי פוצי-מוצי וזה, אלא כי כשעוברות עליי יותר מדי שעות בלעדיה, אני קצת כמו יורד-ים שאיבד כיוון. ד' היא היבשה באופק. יש בה, ובאיך שהיא חיה את חייה, מין הבנה עמוקה של הטבע האמיתי שלה שמרגיע אותי להימצא במחיצתה. ד' אינה מאוהבת בעצמה ואינה מלקה את עצמה, היא פשוט חיה עם עצמה בשלום ובכנות גדולה, יודעת מי היא ומה היא, ולא מרבה להתבלבל. היא לא מנסה לעשות על איש רושם. וכמובן, זה עושה עליי רושם עז.
    הקלישאה האלמותית אמנם גורסת שמי שאוהב באמת, אוהב אותך כמו שאת, אבל יש אהבה גדולה יותר, וזו היכולת לאהוב אותך משתנה. לאפשר לך כר נרחב לעשות בו סיבובי פרסה וחראקות, לנסוע ולחזור, להתרחק ולהתחרט, לומר דברים רבים כמים ואז להפשיל מכנסיים, לבוסס במים האלה עד גובה הברכיים, שפופה, ולדלות את הפנינים. ד' תמיד מחכה איתי בסבלנות עד שאדלה פנינים, ואין דבר פחות מובן מאליו מזה – מישהי שמלווה אותך כשאת עושה שטויות, מתייסרת ומתבלבלת, בלי לשפוט ובלי לתבוע בחזרה את המוּכר, כאילו שמי שהייתן בראשית ההיכרות זה איזשהו סוג של הבטחה או התחייבות.
    אני זוכרת איך היא כבשה את לבי באחת בזכות משפט אחד קצר שהוציאה מפיה. הפרצוף היפה שלה היה אמנם מכת הברק הראשונה, אבל הדיבור שלה, המילים שבחרה, האופן שבו אמרה אותן, זה הכריע אותי סופית. אני נמסה כשמישהו מצליח לנסח בצורה מדויקת ורהוטה מחשבה חמקמקה שחלפה בראשי אימתי. אני מתמוגגת מאנשים שמדברים היטב. אין בעיניי טרן-אוף נורא יותר מעילגות, ואין בעיניי תכונה שובת לב יותר מהיכולת להתנסח היטב ולומר מילים מדויקות על העולם הזה ועל החיים בו, כאילו לא דשו בזה כבר משוררים והוגי דעות אלפי שנים לפנינו. וד' לא מפסיקה לכבוש את לבי במשפטים הכנים והמדויקים שהיא יודעת לומר; משוררת ריאליסטית שמחברת שירה הומוריסטית עם המון דמיון ציורי ופרוע, ועושה מהחיים שלנו סרט אנימציה סטופ-מושן שובה לב, בדיוק כמו שהיא אוהבת. כל רגע בלעדיה הוא רגע מבוזבז.
  5. הבלוג שלי.
    היו לא מעט תקופות בחיי שבהן כתבתי יומן. כזה עם מחברת ועיפרון. כיום אני מקלידה כמעט באופן בלעדי, לא כולל פתקאות ושרבוטים, והבלוג הזה הוא היומן שלי.
    אני נהנית מהעובדה שיש לבלוג עוקבים, ושחלקם מגיבים מדי פעם לתכנים שאני מפרסמת. אני מקפידה לא לחצות את הגבול הדק שבין האישי לאישי-מדי, ואני משתדלת שיהיה פה מעניין. אבל יותר מכול, הבלוג הזה הוא תרגיל במחשבה ממוקדת ובכתיבה מדויקת. אני כותבת כאן, בדיוק מאותה סיבה שציינתי למעלה, כדי להיטיב להבין.
    במאמרו "הסיבות שבגללן אני כותב" (Why I Write) כותב ג'ורג' אורוול כך: "ידעתי שניחנתי בכישרון למעשה המילים ובכוח להתמודד עם עובדות לא נעימות, וחשתי שכך נוצר עבורי מעין עולם פרטי שבו ביכולתי לתבוע את נקמתי על כשלוני בחיי היומיום". אורוול מתאר את עצמו כילד בודד למדי, שפיתח אהבה גדולה למילים. תיאורים של כל דבר שנתקל בו היו מתרקמים במחשבתו, וכך הוא היה מתנהל בעולם, מספר לעצמו את סיפורו כל הזמן.
    מאז שאני זוכרת את עצמי, מילים מלוות אותי בלי הפסקה. נאספות, מנסות לחדד איזו אמת, לתאר משהו במדויק. לגשר על איזה פער ביני לבין הזולת, ביני לבין העולם, ולספק לי הסברים ותיעוד. משהו בניסיון הבלתי פוסק לדייק בבחירת מילים מאפשר לי להסביר לעצמי את החיים האלה.
    במאמר אחר של אורוול, אולי המפורסם מכולם, גם הוא מאותה שנה (1946) הוא עוסק בשפה הפוליטית (Politics and the English Language) ומסביר כיצד מניפולציות במילים יכולות לצקת כל משמעות כמעט לכל דבר. אינפלציה של אהבה ושל חלום ושל מסע ושל גילוי ושל מלחמה ושל הרפתקה. אורוול מדבר על ניצול לרעה של השפה ועל שימוש במילים כדי להוליך שולל, בכוונת זדון, או סתם בגלל רשלנות וחוסר מיומנות. הוא מצר על כך שכותבים, הן בשפה הפוליטית והן בפרוזה, אינם מקפידים לדייק. וכך, לדבריו, בשל עצלנות או חוסר יכולת להתבטא כראוי, "הקונקרטי מתמוסס אל תוך האבסטרקטי, ונדמה שאיש אינו מצליח להעלות במוחו ביטוי שאינו שחוק ומשומש לעייפה. פרוזה עשויה פחות ממילים בודדות שנבחרו בשל משמעותן, ויותר מביטויים שמלאכת חיבורם דומה למלאכת הרכבת לול תרנגולות מלוחות מוכנים מראש".
    לומר משהו בעל משמעות ולנסח אותו בצורה מדויקת וברורה זו משימה לא פשוטה שדורשת מאמץ מחשבתי. אורוול מתקומם במאמרו נגד ההתעקשות של כותבים, בעיקר מדענים ופוליטיקאים, להשתמש בצירופי מילים שארגנו עבורם אחרים במקום לחשוב בעצמם על מילים שיבטאו בדיוק את מה שבכוונתם לומר. "השימוש במטאפורות עבשות, בדימויים דהויים ובצירופים כבולים חוסך לכותב מאמץ מחשבתי ניכר, אך המחיר הוא משמעות שנותרת עמומה, לא רק לקורא שלו, אלא גם לכותב עצמו". ולא רק פוליטיקאים דמגוגים ועיתונאים עצלנים מפעילים את "מחולל הקלישאות" הזה. גם הדיבור הכמוס, האישי, של אנשים עם עצמם, גם הוא חוטא בזה לא פעם. בין היתר, אשמה בזה השפה האמריקאית שכמו מתווכת נדל"ן שרלטנית שמפרסמת דירות שאינן, מבקשת למכור לכולם איזו פנטזיה מתקתקה ורומנטית של חיים. גם שפה יכולה לרמות ולהוליך שולל, לגזול את היכולת ליהנות מהחיים כפשוטם, ולנסח בפשטנות גסה ושקרית את המורכבות שלהם, שההתמודדות עמה מחייבת לא פעם מאמץ והקפדה מייגעת על פרטים. אפשר בקלות להשתמש במילים כדי לתעתע, לרקום רשת סבוכה ויעילה של רמייה עצמית ולחיות בסרט. אבל אפשר גם להבקיע באמצעותן תיבות תהודה רועמות, ובעזרת מילה אחת כנה ומדויקת להשתיק את לופ קולות ההדחקה החנפניים והמנחמים, וליידות באוויר אמת חד-משמעית כמו קליע חודר שריון ומרסק אבנים.
    "האויב הגדול ביותר של שפה ברורה הוא חוסר כנות. כשיש פער בין כוונותיו האמיתיות של אדם לאלה המוצהרות, מפנה אותו האינסטינקט אל מילים ארוכות ואל ביטויים חבוטים, באותו אופן שבו האינסטינקט של דיונון מביא אותו לפלוט דיו". השפה אמורה להיות אמצעי ביטוי, לא אמצעי הסתרה, טוען אורוול. "אם תדברי באנגלית פשוטה יותר", הוא מציע, "תהיי משוחררת מעול הטיפשות הגרוע ביותר ששמרנות עלולה לחולל. לא תוכלי לדבר בדיאלקטים הנדרשים, וכשתעירי הערה מטופשת, טיפשותה תהיה ברורה, אפילו לך".
    כוחה של מילה הוא דבר די מפעים, ואני חושבת שהבנתי את זה בשלב די מוקדם בחיי. ומאז אני מקפידה לפנות זמן לתרגל חפּשָׂנוּת מילים וניסוחים מדוייקים, לגלות שוב ושוב את "האושר הטמון במילים עצמן", ולהתמסר ל"תשוקה לראות דברים כפי שהם".
מודעות פרסומת
יום-יום, קפיטליזם סימן שאלה

STUFFOCATION – חלק אחרון

"מאז ראשית העיסוק בחקלאות לפני כ-12,000 שנה ועד ימי המהפכה התעשייתית, עבודה הייתה פחות או יותר מה שנדרשו בני השבט לעשות כדי להישאר בחיים. פירוש הדבר היה שבהחלט היו תקופות של עבודה מפרכת, במיוחד בעונת הזריעה באביב ובימי הקציר בסתיו, אז הייתה נאספת כל הקהילה לזרוע זרעים, ללקט יבולים, ולהשלים את כל המלאכות הדרושות. אולם, לצד תקופות אלה היה שפע של פנאי למה שמכונה היום באנגלית chilling. סתלבט, בעברית. בקיץ, לאחר שהיבולים נזרעו, בימים בהירים של שמש, ובחורף, כשהימים היו קצרים ואנשים העדיפו להישאר בבתיהם, היו הרבה פחות מטלות, ולא נותר אלא ליהנות משפע הזמן הפנוי.
המהפכה התעשייתית שמה סוף למה שניתן כיום לכנות 'עידן הסתלבט'. התעשיינים, עם המכונות והמפעלים ושעוני הנוכחות שלהם, יצאו למתקפה נגד כל מי שהיה מרוצה מכל הזמן הפנוי שעמד לרשותו. הם אילצו אנשים לעבוד במשך שעות ארוכות, מה שהותיר להם הרבה פחות זמן להסתלבט. הם שילמו לעובדים ביד רחבה תמורת עבודתם – במושגים יחסיים, לפחות – וגרמו לכל מי שבחר בעבודה קצת פחות מכניסה להיראות רע, גם אם זה אפשר לו חיים נינוחים יותר.
ואז, בעזרתם האדיבה של אנשי הפרסום, ניצלו התעשיינים את נטייתם הטבעית של בני האדם להתאמץ לעמוד בקצב ולהצליח, ויצרו את ההתניה שהובילה אותנו להאמין בכך שעלינו לשאוף לסטנדרטים גבוהים יותר ויותר ולשיפור בלתי פוסק ברמת החיים שלנו. מכיוון שהדרך היחידה להשיג את המטרה הזו הייתה כרוכה בעבודה מאומצת ובצריכה מתמדת, כל מי שלא עבד קשה ולא צרך ללא לאות היה מקור לאכזבה גדולה. כתוצאה מכך התעצבה חברה שבה אנשים התמקדו בכמות החפצים שלהם, ואיכות החיים שלהם הייתה רק עניין שולי. היו לכך יתרונות רבים, אבל ככל שירדה קרנה של הכמות הגדלה והולכת של חפצים, חזרנו להיות מוטרדים מאיכות החיים שלנו.
חיים בהילוך נמוך הם בלי ספק מסוג הדברים שקורים וקוסמים לאנשים. כל מי ששכב אי-פעם אפרקדן בשמש, כל מי שהשתרע על ספה בסוף היום, או שכב במיטתו וייחל ל"רק עוד עשר דקות", או שעה, יכול להבין את הקסם שבאורח חיים כזה. למעשה, תחושה כזו, הרצון לחיות חיים רגועים ונינוחים, טבעית יותר מהקדחתנות הנחפזת המאפיינת את תרבות החומרנות הקפיטליסטית.
לחיים בהילוך נמוך יש עוד יתרונות רבים שניתן למנות: פשוט להבין את אורח החיים הזה וקל מאוד לנסות אותו; והוא מתאים בצורה כמעט מושלמת לצורת החיים הנוכחית שלנו – פשוט נעבוד קצת פחות מכפי שהתרגלנו לעבוד.
אבל אף שרבים כתבו בשבח הרעיון הזה וכינו אותו במגוון שמות (enoughism, satisficing), אין כל ראיה כמותית משכנעת לכך שהחיים בהילוך נמוך הם קונספט שצובר תאוצה. אין כל סימן לנקודת המפנה המעידה על כך שהרעיון הזה צפוי להתקדם במעלה 'גרף ה-S' (שהוצג בפוסט הקודם), ולהפוך למגמה מרכזית […] אם המעבר לחיים פשוטים (simple living) הוא מעין ניסיון להסיט את החברה מהכביש הראשי אל שביל צדדי, ומינימליזם הוא המשך הנסיעה בכביש המהיר, אבל בחריקת בלמים כששתי הרגליים על הברקס – 'החיים בסתלבט' הם כמו המשך הנסיעה בכביש הזה, אבל תוך שאנחנו מרימים את הרגל מדוושת הגז ושטים לנו בהילוך שני. זה קצב שהרבה יותר נעים לחיות בו – אלה חיים נינוחים ורגועים, ויש שפע של זמן להביט מהחלון, לצפות בטלוויזיה ולשחק עם הילדים שלנו. אבל מי באמת רוצה לנסוע כל הדרך בהילוך שני? הרי זה כמו לומר, סבבה, אני אשתתף במשחק, אבל בלי להתאמץ יותר מדי." (עמ' 149-151)

תוצאת תמונה עבור ‪Van Gogh millet‬‏

בעבר, מסביר וולמן, מי שסירב להיות חלק מהזרם המרכזי היה "מוריד הילוך" או פורש לחלוטין מהמירוץ, פשוט כי לא היו לו הרבה ברירות. בעולם המחובר והמקוון של היום, לעומת זאת, לא מדובר עוד בבחירה בין שחור ללבן, בין המשך הריצה אל עבר שדרוגים בלתי פוסקים במעמד החברתי וברמת החיים לבין פרישה מהחיים המודרניים ומעבר לחיי קהילה נידחים וקרובים לאדמה. כיום אפשר לעבוד כמעט מכל מקום כמעט בכל שעה, וכמה מהסיפורים שמביא וולמן, של אנשים שעשו כל מיני בחירות בחייהם, ממחישים את מגוון החלופות הקיימות כיום. אין הכרח לוותר על עבודה שאוהבים, על הבית או על הדירה בעיר ועל החברים כדי לחיות חיים המבוססים על ערכים חווייתיים. וולמן סבור שיש שבט גדל והולך של מי שהוא מכנה "היפים (hippies) עם מחשבונים" – אנשים שממשיכים לחיות את חייהם בדיוק כפי שנהגו לחיות אותם עד עכשיו, וממשיכים לקחת חלק במערכת החברתית והתרבותית השלטת, הם פשוט מסיטים את הערכים שלהם, שהיו מבוססים על חומרנות, אל עבר החווייתיות, שזזה, לטענתו, בתנועה מתמדת, אל עבר לבו של הזרם המרכזי.

"עד לפני זמן לא רב, לא הייתה תשובה מדעית לשאלה – מה תורם יותר לאושר שלנו, חוויות או חפצים? מה שכן ניתן היה לטעון, בעקבות מאמרו המפורסם של הכלכלן ריצ'רד איסטרלין (Easterlin) מ-1974, הוא ש'מעגל הקסמים' של החומרנות אינו קסום כפי שאולי נדמה במבט ראשון. איסטרלין הבהיר זאת כשטען שהכנסה גבוהה יותר, מעבר לרף מסוים, אינה מובילה עוד לאושר רב יותר.
בעשורים שחלפו מאז זיהו חוקרים אמת נוספת: אנשים חומרניים יותר נוטים להיות מאושרים פחות. זה היה ממצא מעניין, אבל הוא הציג חידה חדשה, כי איש לא ידע לומר באיזה כיוון פועלים היחסים האלה – האם העובדה שהם חומרניים גורמת לאנשים להיות מאושרים פחות? או שמא ההיפך הוא הנכון, ואומללות היא שגורמת לאנשים להיות חומרניים? ואולי, כפי שהציעה דארבי סקסבי (Saxbe) העוסקת במחקר פסיכולוגי, לאחר שבדקה את היחס בין עקה (stress) לבלגן (clutter), היחסים האלה דו-כיווניים? ואולי בכלל אף אחד מהשניים אינו גורם לשני, והקשר ביניהם קלוש בלבד, קשר מהסוג המכונה בפי מדענים מִתאם, או קורלציה?
הבנת טיב היחסים האלה אינה רק בגדר שאלה מדעית. מדובר בסוגיה מהותית, בכל הקשור לאושרם של בני אדם.
ואז, בשנת 2003, שיתפו פעולה שני פסיכולוגים – טום גילוביץ' (Gilovich) וליף ואן-בוון (Leaf van Boven) במחקר שהשיב לשאלה הזו, ונחשב לציון דרך – את מאמרם 'לעשות או לרכוש? זו השאלה' פתחו השניים בתהייה פשוטה: האם חוויות, יותר מחפצים, מסבות אושר לאנשים?

תוצאת תמונה עבור ‪happy experientialism‬‏

כדי לברר את התשובה הבהירו תחילה את ההבדל בין שני המושגים. הדרך הפשוטה ביותר לחשוב על כך היא שחוויה היא משהו שעושים וחפץ הוא משהו שיש לנו. יש מקרים שבהם ההבדל הוא ברור, אבל יש גם שטח אפור; רוב החפצים מספקים חוויה מסוג כלשהו. אפילו כיסא מספק חוויית ישיבה, במקרה הטוב, נוחה. ויש חפצים שהקשר ביניהם לחוויה שהם מספקים הדוק אף יותר – מגלשי סקי, טלוויזיית תלת-ממד, מכונית 'פורשה'.

תוצאת תמונה עבור ‪great bicycle riding photos‬‏
ואן-בוון וגילוביץ' החליטו שהפיתרון טמון בכוונתו של האדם; אם אדם רוכש משהו מתוך כוונה לרכוש חוויה כלשהי, כלומר, כדי ליהנות מהאירוע או האירועים שאותה רכישה תאפשר לו, הרי שמדובר בחפץ חווייתי. לעומת זאת, אם הוא רוכש משהו בכוונה להחזיק ברשותו אובייקט מוחשי כלשהו, הרי שמדובר ברכישה חומרית. שני החוקרים הוכיחו, וכמוהם גם חוקרים נוספים, שההבחנה הזו יעילה, ושהיא אף מסייעת לאנשים בבואם לבחור; יש אנשים שכאשר הם חושבים על הטלוויזיה שלהם, למשל, הם מדמיינים את הדבר הגדול שניצב בסמוך לקיר בחדר האורחים שלהם ונראה טוב עם הרהיטים ששם ועושה רושם על האורחים שלהם. אחרים מדמיינים קודם כול את הסרטים או את תחרויות הספורט שבהם יצפו במכשיר.
בשלב הבא, לאחר הגדרת ההבדל בין רכישה חווייתית לרכישה חומרית, ערכו ואן-בוון וגילוביץ' סדרת ניסויים שבהם ביקשו מהנבדקים לחשוב על רכישות חווייתיות וחומריות שביצעו. לאחר מכן הציגו להם שאלות בנוסח: כשאת חושבת על הרכישה הזו, עד כמה היא גורמת לך להיות מאושרת? עד כמה תורמת הרכישה הזו לאושר בחייך? באיזו מידה היית אומרת שהכסף שהשקעת ברכישה הזו היה השקעה נבונה? באיזו מידה את סבורה שמוטב היה להשקיע את הכסף שהוצאת על הרכישה הזו במשהו אחר שהיה מסב לך אושר?
תוצאות הניסוי היו ברורות, והמסקנה – פשוטה: חוויות אכן מסבות לאנשים אושר יותר מכפי שעושים זאת חפצים. בכך שהראו כיצד חוויות, דברים שאנחנו עושים, מסבים לאנשים אושר יותר מכפי שעושים זאת החפצים שאנו רוכשים, יכלו שני החוקרים לפתור את חידת היחסים בין חומרנות לאומללות – חומרנות, הם סיכמו, גורמת לאומללות. אם אנו רוצים להיות מאושרים, עלינו להשקיע את כספנו, את הפנאי ואת האנרגיות שלנו בחוויות ולא בחפצים, כי לחוויות סבירות גבוהה יותר להסב לנו אושר.

תוצאת תמונה עבור ‪great concert photos‬‏

תוצאת תמונה עבור ‪standup show audience‬‏

תוצאת תמונה עבור ‪great experientialism photos‬‏
למה? למה חוויות מועילות יותר מחפצים בדרך אל האושר שלנו? כמה חלוצים בתחום המחקר הפסיכולוגי – בין היתר, ריאן האוול (Howell), טראביס קרטר, אליזבת דאן, וגם ואן-בוון וגילוביץ' – מנסים עד היום להבין למה. בינתיים, הם מצאו לכך חמש סיבות עיקריות:
ראשית, לחוויות יש נטייה להיות מושפעות יותר ממה שפסיכולוגים מכנים 'רה-אינטרפרטציה חיובית', או במילים פשוטות, אנו נוטים לראות אותן באור חיובי. אם תעשי טעות ותקני חפץ לא מוצלח – נעליים שיכאיבו לך או מכנסיים שתיראי בהם רע – זו תהיה בחירה גרועה. תהיי תקועה איתה. אבל במקרה של חוויה, המצב שונה. גם כשחוויות משתבשות להחריד, הפרשנות החיובית שלנו נוטה למצוא בהן משהו טוב. איכשהו, גם חופשות שבהן לא הפסיק לרדת גשם, או נסיעות ארוכות שבהן מישהו הקיא עלינו, גם אם הן היו נוראות בעינינו בזמן אמת, הן אף פעם לא נראות איומות כל כך כאשר אנחנו מספרים עליהן כעבור זמן. ואיפשהו עמוק בפנים, אנחנו יודעים שזה כך. בגלל זה אנחנו אומרים לפעמים, 'יום אחד ניזכר בכל זה ונצחק'. ובאמת, גם בחוויה הכי לא נעימה, כואבת, שעשתה לנו כאב בטן נורא או גרמה לנו מבוכה איומה, אנחנו נזכרים יום אחד בחיוך.
שנית, חפצים, בניגוד לחוויות, נוטים לאבד מערכם עם הזמן מכיוון שהם חשופים להשפעה של מה שמכונה בפי פסיכולוגים 'הסתגלות נהנתנית' (hedonic adaptation). למשל, משחק או צעצוע חדש, או טלפון נייד שקניתם ממש עכשיו – כשאתם יוצאים מהחנות, או רגע אחרי שהשליח הגיש לכם את החבילה, אתם נרגשים מהרכישה החדשה שלכם. אתם לא מפסיקים לשחק בחפץ החדש שלכם, ללחוץ על כפתורים, ללמוד כיצד להשתמש בו, להראות אותו לחברים. אבל בחלוף ימים, שבועות וחודשים אתם מתרגלים אליו, עד שבסופו של דבר כלל אינכם מבחינים בו. אתם מסתגלים לכך שהוא ברשותכם, ועם ההסתגלות הזו, אתם מפיקים ממנו פחות ופחות עונג.
הסיבה השלישית לכך שחוויות הן גורם יעיל יותר בדרך אל האושר, לדברי הפסיכולוגים, היא שבניגוד לחפצים, קשה יותר לערוך ביניהן השוואות. ודאי שאפשר להשוות בין חוויות שונות, וכולנו עושים זאת, אבל הקשר בין חוויות, בניגוד לזה שבין חפצים, הוא הרבה פחות השוואתי מטבעו; הערכה של חפצים חומריים היא הרבה יותר אובייקטיבית. השוואה בין מכוניות או בתים לא שונה מאוד מהשוואה בין תפוחים לתפוחים קצת אחרים. הניסיון להעריך חוויות, לעומת זאת, הוא הרבה יותר סובייקטיבי. זה כמו לומר שרוק הוא סגנון מוזיקלי טוב יותר מהיפ-הופ או ממוזיקה קלאסית. או כמו להשוות בין צניחה חופשית לקריאת ספר, או לגינון, או לשירה, או למסיבת תחפושות. העובדה שקשה יותר להשוות בין חוויות היא עובדה חשובה, כי פסיכולוגים גילו שאם קשה יותר לקבוע איזו חוויה היא טובה או גרועה יותר, קיימת סבירות נמוכה יותר שאנשים יחששו לעשות בחירה לא נכונה או להתחרט בהמשך, וגם פחות סביר שהם יהיו מוטרדים מההשלכות שיהיו לבחירה שלהם על המעמד החברתי שלהם. בשל כל אלה, חוויות, יותר מחפצים, מעודדות תחושה של רווחה ושל שקט נפשי.
הסיבה הרביעית – חוויות עדיפות על חפצים כי אנו נוטים לראות בהן תרומה משמעותית לזהות שלנו, או חלק מהותי ממנה. במילים אחרות, אנו נוטים לראות בחוויות חלק ממה שהופך אותנו למי שאנחנו. תחשבי על הפעם האחרונה שבה השתתפת במסיבת תחפושות או טיפסת לראש גבעה או התחרית באירוע ספורט כלשהו. במידה מסוימת, זה עיצב את הזהות שלך יותר מהחפצים האחרונים שרכשת. ואילו התבקשת לוותר על חפץ כלשהו או על חוויה שהייתה לך, על מה יש להניח שהיית מוותרת – היית מוחקת זיכרון של מסיבת רווקות או חתונה שהיית בה, או שהיית מעדיפה לוותר על הבגדים שלבשת באירועים האלה?
ולבסוף, הסיבה החמישית לכך שחוויות מסבות לנו יותר אושר מחפצים טמונה בעובדה שהן מקרבות אותנו לאנשים אחרים, ומכיוון שאנחנו, בני האדם, חיות חברתיות, זה מסב לנו אושר. ויש לכך שלושה היבטים; ראשית, כשאנו עושים משהו, בניגוד למצב שבו יש לנו משהו, יש להניח שאנו עושים זאת בחברת מישהו נוסף. שנית, פסיכולוגים גילו שבעוד שרכישות של חפצים נוטות ליצור ריחוק בינינו, חוויות נוטות לגרום לנו לחוש חלק מקבוצה. למשל, ההבדל בין מכונית לקמפינג, ובין שני בעלי רכבים שיוצאים ממכוניותיהם במגרש חנייה לשני מחנאים שיוצאים מהאוהלים הסמוכים שלהם באותה השעה. הסבירות שבעלי המכוניות ירגישו שיש ביניהם קשר, או שיתחילו לגלגל שיחה, נמוכה הרבה יותר. המכוניות שלהם לא יגרמו להם להרגיש חלק מקבוצה חברתית כלשהי כפי שחוויית המחנאות ודאי תעשה. גם אילו הייתה לשניהם אותה מכונית בדיוק, הם היו מרגישים מנוכרים, בעוד שהמחנאים, גם אילו היו מגיחים מתוך שני אוהלים שונים לחלוטין, ולכל אחד מהם היה רקע שונה – האחד מחנאי מיומן ומנוסה והשני בטיול הקמפינג הראשון שלו – הם עדיין היו, בסבירות גבוהה, פוצחים בשיחה, כי שניהם משתייכים ל'מועדון הקמפינג' ויש להם חוויות משותפות ונושאי שיחה לא מעטים.
המכנה המשותף הזה בין אנשים הוא ההיגיון מאחורי ההיבט השלישי בתשובה לשאלה, למה חוויות מקרבות בין אנשים – מהסיבה הפשוטה שהן נושא טוב יותר לשיחה. יש להניח שמי שעשה משהו יוכל לספר דברים מעניינים יותר ממי שיש לו משהו. מחקרים אף הראו שאנשים מעדיפים לשוחח עם אנשים שמדברים על חוויות ולא על חפצים. מה עדיף, לשמוע מישהו מספר על המכונית שלו, או על טיול הקמפינג האחרון שיצא אליו?
לסיכום, חמש הסיבות שמצאו הפסיכולוגים לכך שחוויות תורמות יותר לאושר שלנו הן הנטייה של חוויות להצטייר בזכרוננו באור חיובי, העובדה שהן פחות מושפעות מ'הסתגלות נהנתנית', הקושי להשוות ביניהן, העובדה שבעינינו הן מהוות תרומה משמעותית לעיצוב הזהות שלנו והקירבה שהן מעודדות בינינו לבין אנשים אחרים." (עמ' 157-163)

תוצאת תמונה עבור ‪thelma and louise‬‏


וולמן מתאר אירוע שיווקי של מותג היוקרה "לואי ויטון" בהאנגר במרכז לונדון, שכלל הפקה של תיאטרון בשם Punchdrunk – תיאטרון שבו הקהל אינו יושב במקומות מסומנים ומביט בשחקנים המופיעים מולו על במה, אלא מתהלך במסדרונות, עולה ויורד בגרמי מדרגות, עובר מקומה לקומה ומחדר לחדר מבלי לדעת בוודאות מה בדיוק קורה ולאן הוא אמור להגיע. כל אחד מהצופים פונה להיכן שהוא בוחר ללכת, ורואה דברים שונים מאלה שרואים הצופים האחרים, ובעודו תועה כך בין החללים השונים בתיאטרון הוא נקלע אל מחזות קצרים, מאולתרים, סוריאליסטיים. השחקנים לוחשים וצועקים, נכנסים אל החדרים השונים, נדחפים, מתווכחים, מספרים סיפורים, מחבקים ומנשקים אלה את אלה, ולעתים גם את הצופים. ישנו סיפור מסגרת, אבל הוא פחות לינארי ונוקשה מסיפור המחזה בתיאטרון רגיל.
בהמשך מתוארת ארוחת ערב שנערכה גם היא למטרות שיווקיות על-ידי חברה בשם Bompas&Parr. באותה ארוחה מצא עצמו וולמן בחדר בלי חלונות שרצפתו משובצת מרצפות שחור-לבן ותקרתו מעוטרת בכוכבי זהב. הקירות היו צבועים בצבעי לבן, שמנת ושיש ורוד, מעוטרים בגווני אפור, שחור ואדום, ובקצה החדר ניצב כס מלכות. כך נראו מקומות הפולחן והמפגש של הבונים החופשיים לפני כמה עשרות שנים. על מסך מול כס המלכות הוקרן הסרט הסוריאליסטי Holy Mountain מ-1973, שכהכנה לצילומיו נטל הבמאי LSD. את האירוע השיווקי הביזארי הזה מימנו רשת מלונות Andaz והמותג Hendrick's Gin. כשוולמן נפגש עם Bompas מהצמד Bompas&Parr כדי לנסות להבין טוב יותר את מגמת השיווק החווייתי, הסביר לו בומפס, "כולם אוטוביוגרפים היום. כולם כותבים כל הזמן את סיפור חייהם. לכן חשיבותם של הסיפורים גדלה. בשנות השמונים אנשים רצו מכוניות מהירות. היום אנשים רוצים שיהיה להם סיפור טוב לספר."
וולמן מכנה את המגמה המסתמנת הזו "כלכלת חוויות", ולצד אירועים שיווקיים המתמקדים בחוויה של קהל היעד יותר מאשר במוצר עצמו, וולמן מספר גם על אולמות קולנוע, שכרטיסי הכניסה אליהם כוללים השתתפות בהמחזה של עולם הסרט בהשתתפות הקהל, כולל תלבושות, שחקנים, ותפאורה, לפני ההקרנה, והוא מצטט מתוך טור שהופיע ב-Harvard Business Review כשהוא מתאר מגמת שינוי דומה גם בשוק העבודה: "העבודה שלנו צפויה להשתנות באופן דרמתי; במקום לראות בה דרך לצבור כסף ולקנות דברים שאיננו זקוקים להם כדי להרשים אנשים שאיננו מחבבים במיוחד, תהיה עבורנו העבודה שלנו מעין במה שעליה אנו יכולים להתבטא ולממש את התשוקות שלנו – משמעות היא הכסף החדש". או במילים אחרות, חוויות הן החומר החדש.

"העשורים האחרונים של המאה ה-19 היו תור הזהב של ארה"ב – המסחר והתיעוש ייצרו עושר אדיר למשפחות של אילי הון מיליונרים כמו משפחת אסטור ומשפחת ונדרבילט. כדי להפגין את מעמדם בחברה הגבוהה נהגו בני המשפחות הללו לערוך מסיבות יוצאות דופן – ארוחת ערב רשמית המוגשת על גב סוס, למשל – ולעטר את האחוזות שלהם בפריטים שמקובל היה אז לראות בעיקר ב'פאלאצי' איטלקיים וב'שאטואים' צרפתיים – למשל, מתחם Astor Courts באחוזה הכפרית של משפחת אסטור, המעוצב בסגנון ארמונו של לואי ה-16.
בימיו האחרונים של אותו עידן זהב בחן הסוציולוג תורסטין ובלן (Thorstein Veblen) את החברה המשגשגת שבה חי, והבין עד כמה רב הדמיון, במובנים רבים, בינה לבין חברות פרימיטיביות. אין זה משנה, הבין ובלן, אם נולדת במערה בצרפת בתקופה הניאוליתית, בבקתה פשוטה עשויה מוטות עץ וכפות דקלים בימי הביניים, או בטירה מפוארת במאה ה-19, בכל אחד מהמקרים הללו מושקעת כמות ניכרת מהאנרגיה שלך בהצגת החוזקות שלך לראווה לעיני שאר בני האדם. הברברים אמנם עשו זאת באמצעות מפגני כוח פיזי, אך ובלן טען שהדרך הטובה ביותר לעשות זאת בחברה המודרנית היא באמצעות מפגנים פזרניים של קניית דברים בכסף. בספרו הסאטירי משנת 1899 – The Theory of the Leisure Class – הוא העניק שם חדש לנוהג הזה לקנות כל מיני דברים לא בהכרח למטרות מעשיות, אלא בעיקר לצורך האדרת המעמד החברתי. הוא קרא לזה 'צריכה ראוותנית' (conspicuous consumption).
עם העלייה בשכר והירידה במחירי מוצרים כמו מכוניות ומכשירי רדיו במאה העשרים, צריכה ראוותנית הייתה אפשרית לא רק במשפחות עשירות כמו משפחת אסטור, אלא גם בקרב ההמונים. ובדיוק כפי שוובלן לעג ל'מעמד הפנאי', סופר בשם ארתור רגלאנד 'פאפ' מומנד (Arthur Ragland 'Pop' Momand) לעג למעמד העובדים בסדרת קריקטורות חדשה בעיתון New York World. הקריקטורות האלה, שהראשונה בהן התפרסמה ב-1913, ושהופיעו בעיתון במשך 26 שנה, נקראו Keeping Up with the Joneses.

תוצאת תמונה עבור ‪keeping up with the Joneses socks cartoon‬‏

בין אם גם אתם, כמו אלויסיוס, גיבור הסדרה, מקללים את משפחת ג'ונס ואת הצריכה הראוותנית, ובין אם לאו, אין ספק שזה היה מרכיב מרכזי בתרבות החומרנית שצברה תאוצה. זו בסך הכול גרסה של התרבות העכשווית שלנו לתכונה חייתית ואנושית כאחד; זו דרכנו לנפנף ברעמות שלנו, לפרוש את נוצותינו, ולקרוא בקול כמו קופים. אם החווייתיות אכן צפויה לתפוס את מקומה של החומרנות כתרבות השלטת במאה ה-21, גם היא תזדקק למנגנון פשוט, שיאפשר לאנשים להפגין לראווה את חוזקותיהם ואת מעמדם החברתי. האמת היא, שכבר יש לאנשים דרך לעשות זאת." (עמ' 185-187)

המדיה החברתית, כמובן, שבה אנו מנפנפים בסמלי הסטטוס העדכניים שלנו – לא עוד בגדים ומכוניות, אלא טיולים מסביב לעולם, צלילות, צניחות וקפיצות באנג'י, טיפוס, רכיבה על אופניים, התנדבות בארגונים הומניטריים, ליטוף חיות ומשחק עם ילדים, יוגה מול השקיעה, או מול הזריחה, פסטיבלי קולנוע ומוזיקה, כנסים של TED, שבוע האינטרנט בניו יורק ולילות לבנים בתל אביב. כל אלה מציפים את "פייסבוק", "אינסטגרם", "טוויטר" וכל הרשתות החברתיות האחרות שמאפשרות לכל אחת, מכל מקום ובכל זמן, להציג בזמן אמת את צריכת החוויות הראוותנית שלה.

תוצאת תמונה עבור ‪experientialism‬‏

"בשלהי שנת 2007, פחות משנה לאחר שנבחר לנשיאות, ניקולא סרקוזי ניצב בפני בעיה – ההתמוטטות הכלכלית, שהיטלטלה בשל הרוחות העזות של צריכה מופרזת, קיפאון בשכר, אי-שוויון והתייקרות המשאבים, החריפה במהירות ואיימה להפוך ל'מיתון הגדול'. הצניחה בתמ"ג כלל לא הייתה באשמתו. העולם כולו חש את השפעת הקריסה, אבל זה לא עניין את האנשים שהכניסו אותו לארמון האליזה, המצביעים הצרפתים שהיו צפויים להכריע בשאלה האם הוא יישאר שם גם אחרי הבחירות הבאות. וחנו סר בעיניהם במהירות מסחררת; שיעור התמיכה בו צנח מ-65 אחוזים אחרי הבחירות ביולי 2007 ל-41 אחוזים בלבד בפברואר 2008, והמפלגה שלו ספגה תבוסה קשה בבחירות המקומיות שנערכו בצרפת חודש לאחר מכן.
השאלה שטרדה את מנוחתו של סרקוזי בשעה שהתהלך במסדרונות ארמון האליזה הייתה, כיצד יוכל לזכות שוב בתמיכת מצביעיו? הבעיה לא הייתה רק בתמ"ג, החליט. הבעיה הייתה, כפי שכתב מאוחר יותר, העובדה ש'העולם שלנו, החברה שלנו והכלכלה שלנו משתנים, והמדדים אינם משתנים בהתאם'. הצרפתים, חשב סרקוזי, לא ישפטו את ביצועיו רק על-פי התמ"ג ורמת החיים, אלא גם על בסיס השאלה עד כמה טוב להם, עד כמה הם מאושרים ושבעי רצון מחייהם. במילים אחרות, הצרפתים לא היו מוטרדים רק מכמות החפצים שלהם, הם היו מעוניינים באיכות חיים.
ובכן, סרקוזי החליט לגבש מדד של קידמה שיהיה מוצלח ומדויק יותר מהתמ"ג, ומקובל על ציבור רחב יותר. הוא הרכיב צוות של אנשי אקדמיה; בין היתר, חוקר הפסיכולוגיה ההתנהגותית דניאל כהנמן, וכלכלנים כמו ז'אן פול פיטוסי וג'וזף סטיגליץ. חברי הצוות חיברו דוח ובהמשך גם ספר שבו הציגו את ממצאיהם – Mismeasuring Our Lives: Why GDP Doesn't Add Up – וסרקוזי מיהר ליישם את הרעיונות שהוצגו בספר. ב-2010 הייתה צרפת לאומה המובילה הראשונה שמדדה לא רק את גודלה ואת שיעור צמיחתה של הכלכלה שלה, אלה גם את שלוֹמוּתה (welllbeing) של האוכלוסייה. אפשר לומר שצרפת הייתה המדינה הגדולה הראשונה שלא התעניינה רק ברווחתם החומרית של תושביה, אלא ביקשה גם לדעת איזו מין חוויית חיים יש להם. ב-2011 הלכה גם בריטניה בעקבותיה, ואחריה עשו זאת מדינות נוספות – גרמניה, אוסטרליה, קנדה, וגם ארה"ב. כולן מחפשות דרכים טובות יותר למדוד שלוֹמוּת ולעקוב אחר הקידמה […]
יש לפנינו עדיין דרך ארוכה לעבור לפני שנוכל לפתור את כל המחלוקות בניסיון לגבש מדד מוצלח. וזה בסדר גמור. אפשר לטעון שמה שכלכלנים ופסיכולוגים עושים כיום בניסיון למדוד שלוֹמוּת וקידמה דומה מאוד למה שעשה סיימון קוזנץ (Kuznets) בתחום הכלכלה בשנות ה-30 של המאה הקודמת, כשהפך את הכלכלה מדיסציפלינה ספקולטיבית שבבסיסה אידיאולוגיות שונות למדע חברתי אמפירי.
לאור המעבר מקידמה חומרית לקידמה חווייתית, יש להניח גם שפסיכולוגים, מתישהו בעתיד הקרוב, יהיו דמויות מפתח בגופי ממשל בדומה לכלכלנים כיום: הפסיכולוג בארי שוורץ (Schwartz) הציע לאחרונה מקבילה פסיכולוגית ל'מועצת היועצים הכלכליים' שנוסדה ב-1946 – 'מועצת היועצים הפסיכולוגיים' של נשיא ארה"ב.
האם פירוש הדבר שכמו מאמרו של קוזנץ מ-1934, שהוביל לביסוסו של מדד עולמי לקידמה חומרית, יהיה לנו קנה מידה בין-לאומי שימדוד את איכות החיים שלנו, ושיידרש פחות או יותר אותו משך זמן כדי לבסס את מעמדו כמדד מוסכם? שיהיה לנו מדד כזה בעוד כ-25 שנה, כלומר, בשנת 2040 בערך? אני סבור שכן." (עמ' 219-224)

אלה רק חלק מהסיפורים, מהמחקרים, מהנתונים ומהתחזיות בספר Stuffocation, הסוקר את המגמות המצביעות על כך שחוויות צפויות לתפוס מקום מרכזי בתרבות ובחברה שלנו, ומציע מגוון סיפורים ואנקדוטות על תולדות החומרנות האנושית במאה האחרונה. לצד נתונים שנאספו במחקרים מתחומי הכלכלה והפסיכולוגיה, מוצגים בספר גם סיפורים אישיים של אנשים ושל משפחות שניסו למצוא דרך לחיות את חייהם מבלי להקדיש את רובם המכריע לעבודה ולצריכה.
זה אינו ספר עיון אקדמי, והוא מספק בעיקר חוויית קריאה קלילה, מעניינת ומעשירה (ברובה). יש בו אמנם נספח מיותר בהחלט שמכיל עצות בנוסח "טיפים לחווייתן המתחיל", והוא חוטא לעתים במיסיונריות מביכה במאמציו הנלהבים-יתר-על-המידה לשכנע את קוראיו שהתמסרות לחוויות תשנה את חייהם מן הקצה אל הקצה. אולם בעיקר, הספר הזה מציע סקירה מעניינת של תולדות תרבות הצריכה, ובוחן מגמות עכשוויות בניסיון להבין באיזה מין עולם נחיה כאן בעוד כמה עשרות שנים.
חווייתיות היא למעשה המכנה המשותף בין כל התנועות העכשוויות הנאבקות בבעיית החפצימחנק – התמקדות במערכות יחסים, בפעילות פנאי, בטיולים, בנסיעות ובאירועי תרבות, במקום בחפצים ובצריכתם, בתחזוקתם, בשינועם, בביטוחם, באחסונם, בהחלפתם ובהשלכתם הבלתי פוסקת לפח. לפי וולמן, אנו מצויים כעת בעיצומו של שינוי מהותי המתחולל בתפיסת העולם שבבסיס החברה שלנו. העובדה שבראשית המאה ה-20 חוללו קברניטי התעשייה האמריקאית שינוי דומה, אבל בכיוון ההפוך, ועיצבו חברה של עובדים חרוצים וצרכנים להוטים ומשולהבים, היא עדות לכך ששינוי בקנה מידה כזה יכול להתחולל שוב ושערכי היסוד של החברה המודרנית שלנו הם משהו שניתן ואף רצוי להטיל בו ספק. וולמן סבור שכדאי לבחון את הערכים האלה מחדש כדי להיחלץ ממצוקת החפצימחנק שפוגעת באיכות החיים שלנו.
ובניגוד לטענה שלו, מינימליזם היא לא סתם תרבות-נגד אנטי-צרכנית ואנטי-חומרנית שבגלל סלידתה מחפצים אין לה סיכוי לצבור אוהדים ותאוצה, זו פשוט דרך אחת מני רבות להחליף את מרכז הכובד ולהתמקד באיכות חיים במקום בתחזוקתם. סילוק החפצים המיותרים לטובת פינוי עוד ועוד מקום, פנאי ואנרגיות הוא רק הדרך להגיע אל המטרה. ספירת חפצים, כמו שעושים כמה מינימליסטים קיצוניים, רחוקה מלהיות לב העניין במינימליזם. בסופו של דבר, מה שכל הדילול והאוורור האלה חותרים אליו הוא ניסיון כן ונחוש להשיב לשאלה, מה ומי חשובים לי בחיי, ואחרי שהתשובה ברורה, לפנות את הדרך לשם ולהתחיל ללכת בה.

יום-יום, קפיטליזם סימן שאלה

STUFFOCATION – חלק ב'

אני עדיין זוכרת היטב מחשבות שהיו עולות בי פעם במטוסים בדרך לחופשות בחו"ל; אני זוכרת איך הייתי מתמוגגת מהמחשבה על כך שכל מה שנחוץ לי ארוז בתיק אחד. אני זוכרת בבירור עד כמה זה היה מרגיע אותי. המחשבה על כך ששום דבר לא שלי, חוץ מהמעט שהבאתי איתי, ושלא יהיו אינספור חפצים מיותרים מסביבי ומול עיניי, שיטיחו בי כל הזמן את ההאשמה הטורדנית שאיני משתמשת בהם, הייתה ממש נוסכת בי סוג של שלווה שלא ידעתי איך לכנות אותה. לא ידעתי אפילו איך להסביר אותה לעצמי.
ולפני כמה שנים קראתי בפעם הראשונה על מינימליזם. ואז הבנתי. הוספתי לקרוא עוד, ועוד, והתברר שרבים הם האנשים שאי-בעלות וכמות מועטה-אבל-מדויקת של חפצים מרגיעים אותם. התברר שתרבות הצריכה מתחילה לגלות סימני שחיקה, שאפילו יש אנשים שמדברים כבר על פוסט-מטריאליזם.

"ביום שני, 11 במאי 1925, מעט אחרי השעה 10:00, בשעה שאור השמש שטף את חלל האולם ביוסטון, טקסס, השתררה דממה בקרב קהל של גברים ונשים מענף הפרסום כשג'נטלמן גבה-קומה בעל מראה מכובד פסע אל במת הנואמים; אדם בשנות החמישים לחייו ששיערו החום, המאפיר בצדי ראשו, היה משוך לאחור, ופסוקת חצתה אותו מעט משמאל לאמצע. הוא לבש חליפה כהה בת שלושה חלקים וחולצה לבנה בעלת צווארון ששוליו מעוגלים. 'פרסום לא נתפס תמיד כחלק חיוני מהכלכלה שלנו', אמר הנשיא-לעתיד של ארה"ב, הרברט הובר. אבל באותם רגעים ממש התחולל השינוי. 'כעת המושכות בידיכם', אמר לקהל אנשי ונשות הפרסום. 'משימתכם היא לעורר תשוקה'.
פרסום, האמין הובר, הוא אחד הפתרונות הטובים לבעיה הבוערת ביותר שעמה התמודדה אז כלכלת ארה"ב – ייצור עודף (overproduction). מאז תום מלחמת האזרחים ב-1865, השלום וענף החקלאות ובתי החרושת שינו את פני המדינה. מיליוני מטרים רבועים של ערבות מכוסות עשבי פרא הפכו לשטחים מניבים – חוות לגידול חזירים, לגידול חיטה ולייצור אינספור דברים אחרים. ענפי תעשייה שלמים צצו כפטריות אחרי הגשם. האומה כולה הייתה זרועה בתי יציקה לייצור מתכות, מפעלי טקסטיל וסדנאות לייצור מכוניות, טרקטורים, רכבות. מסילות חצו את הארץ לאורכה ולרוחבה, מסיעות מכשירי רדיו וסכיני גילוח לצד מגזינים והשפעה שהגיעו מגורדי השחקים הרחוקים בניו יורק ובשיקגו אל הצפון, אל הדרום, אל מזרח ומערב. אפילו מלחמת העולם הראשונה עזרה, כי יבולים באירופה נהרסו ומפעלים נסגרו, ופירוש הדבר היה עבודה רבה יותר לתעשייה האמריקאית.
בשישים השנים שאחרי מלחמת האזרחים גדלה אוכלוסיית ארה"ב פי שלושה – מ-35 מיליון ל-114 מיליון תושבים. באותו פרק זמן גדלה התפוקה פי 12–14. כלומר, התעשייה בארה"ב גדלה במהירות גדולה פי ארבעה מקצב גידול האוכלוסייה, וכעת, בשנות ה-20 של המאה ה-20, ענפי הייצור והחקלאות בארה"ב ייצרו הרבה יותר מכפי שיכלו למכור. האירופים חזרו בהדרגה לייצר בעצמם את המזון ואת הסחורות שלהם, והאמריקאים הגיעו למה שכונה בפי שר העבודה ג'יימס ג'. דיוויס 'רוויית הצורך' […] הדילמה הייתה פשוטה: אפשרות אחת הייתה שהחקלאים והמפעלים ייצרו פחות; אפשרות אחרת – שאנשים יצרכו יותר" (עמ' 79–80).
כך, לפי וולמן, התחולל השינוי התרבותי המשמעותי ביותר במאה העשרים. והוא הראיה לכך ששינויים מרחיקי לכת יכולים להתחולל בחברה האנושית המודרנית ולזעזע את עמודי התווך שעליהם היא ניצבת, לעצב בה מחדש את עולם המושגים.

מעוז המינימליזם, לפחות על פי כמות הבלוגים והספרים שעוסקים בו, הוא ארה"ב. כנראה כי זה המעוז והערש של תרבות הצריכה. ולפעמים הבלוגים והספרים האמריקאים האלה, באמת, פשוט בלתי נסבלים. עם הסגנון הניו אייג'י והקואוצ'רי שלהם, המעט דידקטי והמעט מתנשא וטרחני, ועם החלום האמריקאי הזה שלהם ובלבולי המוח על לידתו, על חייו ועל מותו, ועם מופרעי הקצה שבאמת הולכים עם זה עד הסוף, וסופרים לראווה ברשימות מטרחנות את כל החפצים שלהם. וכמובן, עושים זה עם זה תחרות, אבל עם טוויסט – למי יש הכי פחות.

הבעיה עם מינימליזם היא שהרבה מינימליסטים פוצים ונודניקים הצליחו להשניא אותו על כל מי שלרגע מגלה עניין ברעיון. יש הטוענים נגדם שמדובר בכת של אנשים כפייתיים, בסמל סטטוס של בורגנים ש"נמאס להם להיות אמידים", כי הרי מי שמסתפק במועט לא מתוך בחירה, אלא מכורח נסיבות חייו, לא נקרא "מינימליסט"; הוא סתם "עני". יש הסבורים שמדובר בקונספירציה של "אפל" שפשוט רוצה שבמקום שיהיו לנו כל מיני "חפצים", שזה מה-פאסה-קומפוזה, רק נעלה הכול לענן. ויש שפשוט חוטפים קריזה, ובצדק, על בלוגרים שחושבים שהם מאמנים ומומחים להעצמה ומתיימרים להשיא עצות לחיים טובים ולהציע תובנות בשקל. כי עיקרון פשוט להפליא, שלא מפסיקים לדבר עליו, נהיה חתיכת ניג'וס מעצבן.

אבל אם מזקקים את כל החפירה המוארת הזו לכדי תמצית די פשוטה, נדמה שבסך הכול הופעל איזה רפלקס הקאה לאומי שם באמריקה. חלק מתושבי האומה החזקה והעשירה בתבל פשוט נהיו אוביס במובן הרחב (…) של המילה, עד שחטפו מעצמם בחילה.

המינימליזם הוא כמעט הסוג היחיד של תרבות נגד, המרד האחרון שעוד נותר במערב הנצלן והשבע. כשפרסומות מתנפלות עליי מכל עבר, לפעמים באגרסיביות מקוממת ממש, והצעות להלוואות מגיעות אליי בהודעות טקסט ממקורות עלומים, ובטלוויזיה ובקולנוע משודר בעיקר תוכן שיווקי, ופחות תוכן חדשותי, אמנותי או בידורי בעל ערך אמיתי, וכן-חברת-מועדון לא-חברת-מועדון, ומשהו מהמבצעים שלנו? ולפנק-לפנק-לפנק, וכשאני כבר יודעת, כמו שיודע כל מי שלא חי במערה או בחלל, כמה עוולות יש בצדו השני של מטבע הפינוק הזה, גם לי מתחשק להקיא. להעיף הכול, כי ברוב המכריע ממילא אין לי שום צורך, ולהיות מינימליסטית. למרוד בתרבות הצריכה בכך שאשתתף בה כמה שפחות ואהנה מכל שנייה בלעדיה.
לפי וולמן, זו בדיוק הבעיה של המינימליזם – שהוא תגובת נגד, שהוא בחירה שאנשים עושים על דרך השלילה. אחרי סיפור האהבה הגדול שהיה לנו עם החומרנות, אומר וולמן, המינימליזם הוא בסך הכול הריבאונד.
וולמן לא סבור שמינימליזם הוא זרם תרבותי שצפוי להשתלט על המיינסטרים. אפילו לא קרוב לזה. הוא גם פוסל את מה שמכונה simple living כאלטרנטיבה שיש לה סיכוי לפלס דרך אל הזרם המרכזי, וגם את ה-medium chill, האנטיתזה למה שמכונה בעברית "אקזיט". וולמן מסביר שלאנשים כיום יש כל מיני דרכים להתמודד עם התרבות השלטת, שבמידה לא מבוטלת של בריונות דוחקת בנו לעבוד קשה, להזיע ולעשות מלא כסף כדי שנוכל לפרוש בגיל מוקדם, תשושים עד העצם, אבל עתירי הון, נזיל ונזיל פחות. זה האידיאל, וחלקנו לא ממש מתחברים אליו.
אבל וולמן סבור שלבעיית החפצימחנק יש פתרון אחר – הוא קורא לו experientialism.

 

IMG_20160903_092151

 

— ובינתיים ביומן הפינוי: עשרה זוגות נעליים חופפו בשבוע החולף אל מכולת הבגדים למחזור; מעט הבגדים שאנו לובשות מבין כל אלה שיש לנו כבר שבו אל הארון אחרי מחזור לבישה-כביסה-ייבוש-קיפול; ובארגזים נותרו בגדי הקיץ שאיננו לובשות כבר שנים ובגדי החורף הממתינים לטיפול דומה.
בגדול, רוב חפצינו עדיין ארוזים בערימת הארגזים שבסלון.

יום-יום, קפיטליזם סימן שאלה

STUFFOCATION – חלק א'

"בבוקר יום שני אחד בספטמבר 2010, התעורר אדם בשם ריאן ניקודימוס (Ryan Nicodemus) בחדר שלא היה בו דבר מלבד מיטתו. השמיים בחוץ היו כחולים. רוח קלה נשבה. אנשים פתחו שבוע חדש, לגמו קפה, נכנסו למכוניותיהם, נסעו צפונה לדייטון, דרומה לסינסינטי. היה זה יום כמו כל יום אחר. ניקודימוס התיישב במיטתו ומצמץ בעיניו. לצד מיטתו לא ניצבו מנורת קריאה או שידה, תמונות לא היו תלויות על קירות החדר, דבר לא היה שם פרט למיטה שישן בה ולמצעים שעליה.
הוא הסיט מעליו את השמיכה ופסע ברכות על השטיח, חלף על פני ארונות הבגדים הריקים ונכנס אל הפרוזדור. הבית היה ריק לגמרי. הדבר היחיד שעמד בו היה צליל מוזר. 'זה היה ממש משונה', נזכר ניקודימוס. 'כמו דממה, אבל מהדהדת מאוד'.
אילו היית שם, מתעוררת לבדך בבית ההוא, היית מדמה לחשוב שהתעוררת אל תוך חלום סוריאליסטי, בבית מוזר, יום לאחר שבעליו עזבו והותירו מאחור את כל רכושם בתוך ארגזים ושקיות אשפה למרגלות גרם המדרגות.
ניקודימוס ירד אל קומת הכניסה והרים את אחד הארגזים. הוא קרא את הכיתוב על התווית – "שונות 7" והזיז את הארגז הצידה. הוא הרים ארגז נוסף – "קשקושים מהמטבח 2" – והזיז גם אותו. הוא המשיך כך עד שמצא את ארגז "חדר אמבטיה 1" ונבר בו. הוא פנה לחטט גם בשקיות עד שמצא בהן והוציא משם מגבת רחצה. הוא סגר את השקית בקשירה, חתם את הארגז, ועלה להתקלח.
מתחת לזרם המים חשב לעצמו ניקודימוס, 'איך ההרגשה? משונה? טובה יותר? בית שאין בו דברים הוא טוב יותר או נורא יותר?' כי זה לא היה חלום, כל הבוקר הזה. זה היה ניסוי."
כך נפתח Stuffocation, ספרו של ג'יימס וולמן.

תוצאת תמונה עבור ‪stuffocation‬‏

זה שנים ארוכות שאני מינימליסטית wannabe. יושבת ומדמיינת את חפציי מתפּחתים, אבל לא עושה דבר. היו כמה ניסיונות קלושים לברור מבין כל מה שיש לי רק את מה שנחוץ לי באמת, אבל אף לא אחד מהניסיונות האלה הניב תוצאות; מדי פעם השלכתי משהו לפח או למכולת המחזור, לפעמים אפילו ערמות שלמות של ניירת, פריטי לבוש, כלי מטבח וסתם שמונצעס שהיו כגל אבנים שאין לו הופכין. אבל היה ברור שיש צורך בצעד הרבה יותר דרמתי כדי להשיל באמת את כל המשקל העודף מהדירה שלנו, ממרחב המחיה שלנו. כי מאז שעברתי לדירה משלי לפני 13 שנה, לא באמת הקדשתי מחשבה לסביבת המגורים המיידית שלי. שלושת מעברי הדירה התבצעו בחטף, חפצים ורהיטים נארזו, נערמו ונדדו אל כתובת חדשה, שם נפרקו ופוזרו כלאחר יד. פתאום, אחרי שנים של מגורים בין רהיטים לא אחידים וחפצים חסרי כל ערך אמיתי, תחושת המועקה הקבועה שמלווה אותי התגבשה לכדי החלטה. כשקראתי את התיאור שלעיל בפתח הספר של וולמן התרוממה בי סוף סוף תנופה וקמתי לעשות מעשה –
כל חפציי – תכולת ארון הבגדים, תכולת ארונות המטבח, תכולת המגירות כולן ותכולת כוננית הספרים – נארזו בארגזים לפני כעשרה ימים. כמו ניקודימוס, התעוררנו אני וד' בבוקר שבת שעברה אל דירה כמעט ריקה. רק ארגזים, תרמיל מתפקע מבגדים, שקיות אשפה מלאות בנעליים וכמה רהיטים כבדים ניצבו לעומתנו בסלון הדירה, ממתינים שנחרוץ את גורלם.

Displaying IMG_20160826_191424.jpg

בימים הראשונים יצאו מהארגזים בקילוח דק בעיקר בגדים וכלי מטבח; ספלי הקפה שלנו, סירים ומחבתות, כלי אוכל, קרש החיתוך, מכנסיים, חולצות, גרביים ולבנים. דברים שאנו משתמשות בהן על בסיס יומיומי מצאו מהר מאוד את דרכם בחזרה אל הארונות. אבל כעת, יותר משבוע אחרי שהכול נארז, כמעט הכול עדיין מונח בארגזים. שתי ארוניות, כוננית אחת ושידת מגירות קטנה, מיועדות למסירה. שולחן הכתיבה הענק שלנו יוחלף בשולחן קטן יותר שיתאים בדיוק לצרכינו ויתפוס הרבה פחות מקום. כוננית הספרים השחורה, שבמשך שנים עמדה בסלוני הדירות שגרתי בהן, הוצאה אל הרחוב ונאספה משם כעבור שעות אחדות על-ידי מישהו שכנראה הזדקק לכוננית יותר ממני. הספרים שהיו עליה, קרוב ל-500, בארגזים עכשיו. וד', ימים אחדים אחרי פרויקט האריזה, גילתה בוקר אחד בדרכה לעבודה את ספריית הרכבת, מצאה בה ספר של הסופר האהוב עליה, ולקחה אותו בהשאלה, נרגשת מההרפתקה החדשה של אי-בעלות. עכשיו שתינו יודעות לאן נעביר לפחות חלק מהספרים שלא נרצה בהם עוד. אין ספק שכמה ספרים יישארו, אבל יהיו אלה עשרות בודדות בלבד, שיישארו כי אלה ספרים שאנו רוצות לקרוא בעתיד הקרוב, או שכבר קראנו, וכל כך אהבנו, שמדי פעם אנו מציצות בהם שוב. שני מדפים ברוחב 1 מ' בלבד החלטנו להקצות להם. הם יהיו לבנים, תלויים מעל שולחן הכתיבה הקטן, שתלטנים ומעיקים הרבה פחות מהספרייה השחורה.

הארגזים כנראה ירבצו פה בסלון ובמרפסת עוד כמה שבועות. ודאי נוציא מהם עוד חולצה או שתיים, סיר פסטה, סיר פופקורן, אולי עוד כמה ספרים. אולי לא. אולי הספר הבא שנקרא יגיע גם הוא מספריית הרכבת, או מספריית רחוב, או מתוך ערמה שמישהו אחר ישליך כי לא ירצה בה עוד.

מימוש הפנטזיה של דילול החפצים, ההתעמתות החזיתית הזו עם כל מה שיש לנו כדי להבין מה מכל זה באמת נחוץ לנו, הוא הרפתקה שצפויה להימשך עוד זמן מה. בינתיים אני קוראת את ספרו של וולמן, שסוקר את ההיסטוריה המודרנית של החומרנות האנושית, מציג מחקרים מדעיים המלמדים שכלכלה המבוססת על צרכנות מובילה למחנק, לדיכאון ולאי-נחת, ומציע לנו להקדיש מחשבה לשאלה, מה הם הדברים החשובים לנו באמת, ולסלק מחיינו את כל היתר כדי לפנות להם פנאי ומקום.

"הפילוסוף הבריטי ג'רמי בנתם (Jeremy Bentham) נהנה יותר מכל לפתוח כל בוקר באכילת כמה עוגיות ג'ינג'ר חמות וחריפות, ובלגימת קפה חזק. אולם, כפי שהבחין בנתם, בעוד שנהנה מאוד מספל הקפה הראשון, הספל השני היה מענג הרבה פחות. כלכלנים וסוציולוגים מצאו לזה שם: חוק התועלת השולית הפוחתת. אך לא בטוח שיש צורך במונח טכני כדי להבין את הטענה של בנתם. נדמה שהאבחנה הפשוטה שלו היא תמצית בעיית החפצימחנק (stuffocation)  ופרדוקס החומרנות – מעט זה טוב, אבל בהחלט יכול להיות יותר מדי מכל הטוב הזה" (עמ' 64).

Displaying IMG_20160512_124842.jpg

יום-יום, סיפורים

הרגע שאחרי – סיפור קצר

 לחזור אל בלוג נטוש אחרי שלוש שנים זה קצת כמו לשוב אל האורחים בסלון אחרי שנכנסתי לרגע לחדר פנימי לנהל בו שיחת טלפון פרטית שהתארכה מדי. לא נשאר כלום מהערב, רק בקבוקים ריקים ומפיות מלוכלכות בצלחות. והאורחים אינם.

בקיצור, אני לא יודעת אם נשאר כאן מי שיקרא את הפוסט הזה, אבל פתאום התעורר בי חשק להקים את הבלוג הזה לתחייה. אז בתור התחלה (חדשה) אני שמה בו סיפור קצר.

———————————————————————–

"זה השעון הביולוגי של המוח. הוא מתחיל לזוז לאט כשמתבגרים".

אחרי שתיקה ארוכה של היסח דעת אני שומעת פתאום את קולה. עיניי חוזרות לסייר בחלקת פניה אחרי שנדדו לבחון בינתיים כל מה שהשתנה בה. הפתילים הלבנים בשיערה, כמו קצפֵי גלים, מתנחשלים במין כבדות רכה בכל פעם שהיא מסיטה את שיערה הסמיך מעיניה. אני נזכרת בתנועה הזו, כמה אהבתי אותה – הצוואר הנזרק בחדות אלכסונית, השיער המושלך לאחור והאצבע החותמת, פולחת כמו משוט ברווח בין לחיה לקווצה המרדנית האחרונה, שבסוף תמיד נכנעת ונסוגה גם היא אל מאחורי כתפה. נקודות חן נוספו לה על גב כף היד. "כתמי שמש", היא אומרת. עפעפיה כבדו מעט, שני פסים ארוכים משספים את צווארה לרוחבו, וכל החריצים החדשים בתוויה הנושנים אוגרים בתוכם וממסגרים ביניהם איזו בשלות רווּיה, מעמקים של נחמה וסבלנות. הדברים בה שנותרו כשהיו צובטים ומסעירים בי מחדש כל מה שאי פעם רחשתי לה. הכול מתערבל ותוסס בין הקשתות הגבוהות, היפות כל כך, בכפות רגליה היחפות המונחות על השרפרף, ועורה, תמיד בצבע של סוף חופשת קיץ באיזו עיירת חוף ציורית ורחוקה, וחיוכה הפתוח, החשוף, המתמסר, שתמיד נראה מבין את כל בין-המילים ובדיוק בגלל זה מִתחייך, מתמוגג מחולשות אנושיות ומכּנוּת. ואצבעותיה, שמרבות לגעת, מוּשטות לנוח על הכתף ולזחול על הלחי ועל הצוואר, סוטרות בעדינות לירכי כשהיא צוחקת וממוללות את קצה השרוול שלי כשהיא מקשיבה לי אומרת לה, "חמש-עשרה שנה לא התראינו, יָלי. ופתאום את פה, במטבח שלי. לא צריך שעון של מוח כדי להרגיש בבת אחת את כל הזמן שעבר."

"כן, אבל כאילו רק אתמול ישבנו במרפסת שלנו ואכלנו את המנגו הזה, זוכרת? זה בגלל הקצב המשתנה בשעון הביולוגי, קראתי על זה איפשהו. בגלל זה הזמן עובר לנו מהר, בגלל השעון הביולוגי במוח שלנו."

"בטח", אני ממלמלת לעברה, רוצה להביט בה בנחת. השיחה שהיא מבקשת לגלגל מֵפרה את השלווה. "המוח. הכול זה המוח".

היא מניחה לי לרגע. כל ההיכרות שלנו מפעם מכתיבה את קצב השיחה. דברים קטנים שרק אנחנו יודעות זו על זו, שתמיד היו בינינו מבלי להיאמר, מונחים ברווחים הקטנים הפעורים ביני לבינה, פירות בצבעים עזים וגדודים חריפי ניחוח של פטריות בר שצמחו פרא ביער האינטימיות שלנו. ואנחנו צועדות מעדנות בינותיהם. היער אחר עכשיו, זקן, עזובה וקרחות מוטלים בו, עלים מתים וענפים יבשים, אבל זה כל מה שיש לי ולה, רק היער ההוא שנותר גם אחרי חמש-עשרה שנות שתיקה, כשהתקשרה ואמרה שהיא מתגעגעת. חוזרת ארצה. מתה לראות אותי. ככה. כאילו כלום. כמו קרע בזמן. כמו רימון שמוטל אל תוך מחסני הזיכרון והנוסטלגיה, מרעיד ומניף אותם ברעש מחריש אוזניים, מפזר באוויר את כל תכולתם. אני ממש רואה את זה לנגד עיניי, את כל העבר שלנו קפוא באוויר, תלוי בו המום, מפוצץ.

"זה היה רעיון לא טוב? את נראית באמצע משהו. כאילו עובר עלייך איזה דבר לא נעים שלא בא לך לדבר עליו."

"לא. סתם הקיץ הזה, את יודעת שאני שונאת אותו. החום הזה מתיש אותי. מביא לי דיכאון."

הנה החיוך הזה. והיא לוגמת מהמים ומרימה את רגליה המשוכלות באוויר, מחליפה ביניהן. מסלקת יתוש בבעיטה זעירה.

"את בטוחה?"

"בטוחה שמה?"

"שזה הכול, שזה רק החום הזה. שאת לא מתבאסת שבאתי."

אני מסתכלת בה וחושבת. רוצה להיות כנה.

"אני לא מתבאסת שבאת. אני רק נזכרת פתאום בבת אחת."

מבעד לחלון המוגף רואים את השמיים העכורים, את פקק התנועה של סוף יום חמישי, את פירות הפיקוסים נושרים על המדרכה ומכתימים אותה, כמו טיפות גשם ראשון, וצל ענק של יונה מוטל על קיר הבית שממול.

"אולי אני פשוט מרגישה זקנה נורא פתאום. אולי זה העניין. הייתי בת שלושים וקצת כשנפרדנו ונסעת והנה את שוב כאן, ואנחנו כבר נושקות לחמישים". אני קמה, זוכרת איך הייתה משתתקת ונסוגה מפניי ברגעים כאלה, איך הייתה נרתעת ממני כשהייתי מתחילה לשקוע בעצבות הקיומית הזו. "רוצה אבטיח?" אני שואלת. מביטה בה לרגע, מופתעת עדיין ממנה כאן. היא מהנהנת אליי ואני ניגשת למקרר, מוציאה ממנו את האבטיח שקניתי לכבודה, ושולפת סכין גדולה ממגירת הסכו"ם.

"הכול, רק לא מנגו."

"את לא מגזימה קצת, יָלי? זה לא היה כזה נורא."

"זה היה נורא. פרידות זה איום ונורא. ולפרידה שלנו תמיד יהיה ריח מנגו."

אני עדיין זוכרת היטב בדיוק איך אהבה יעל לאכול את האבטיח שלה, ואני בוצעת אותו ביד בוטחת, חותכת אותו לפלחים גסים ומושיטה לה אחד ריחני, מנוקד גרעינים לבנים, וסכין.

"ואם זה באמת לא היה כזה נורא, איך זה שלא החלפנו בינינו מילה חמש-עשרה שנה?"

"כי נפרדנו, יָלי. נפרדנו." אני נוגסת בפלח האבטיח שלי, מתלכלכת בצדי הפה ומוחה באצבע דביקה את מיץ הפרי. "אי אפשר להיפרד וגם להישאר יחד. כשזה לא עובד, זה לא עובד."

היא מלפפת את הסכין באצבעות הארוכות שלה ועושה את התנועה הזו, העגולה והמדויקת, ברווח הלבן שבין הפרי לקליפה, מנתקת את הפלח שנופל לצלחתה ואז חותכת בו קוביות-קוביות. נועצת בהן את הסכין ותוחבת אותן לפיה. תמיד אהבתי לראות אותה אוכלת.

"זה ממש קשה לפעמים, את יודעת? האכזריות הפסקנית הזאת שלך. הנחישות הזאת שבה את תמיד חותכת."

אני מביטה בה ומבקשת סליחה, בלי לומר מילה. רק מניחה לה לראות בעיניי ובארשת פניי את כל העייפות והכניעה. לא התכוונתי להיות רעה, לא עשיתי דבר בכוונה. היא יודעת. אני יודעת שהיא יודעת.

"לא התגעגעת אליי בכלל? בכל השנים האלה שלא ענית למיילים שלי, לא התגעגעת?"

"איזו מין שאלה, יָלי, נו באמת. אני לא סוציופתית. אני פשוט לא יודעת אף פעם מה לעשות בקצוות פרומים. איך להתמודד עם השאריות. את יודעת את זה הרי, את מכירה את זה יותר מכל אחד אחר. אלף פעם דיברנו על זה."

היא מהנהנת בפה מלא, מביטה איתי בשמים. כמעט נדמה שגם היא מחפשת בהם את הסתיו. אולי בגללי. אולי בשבילי. רחשי אבטיח נֶאכל, פלחים מתפצחים בפּיות ומיץ נמצץ בתאווה, הקליפות מוטלות בזו אחר זו לצלחות, ואפשר כמעט לשמוע באוויר את הבחירה. כל אחת מאיתנו סורקת את האפשרויות ומחליטה; על מה תדבר, על מה תבליג, לְמה מוקדם מדי, לְמה מאוחר מדי, על מה נעים לדבר עכשיו יחד, ממרחק של זמן, ומה עדיף להותיר מאחור, היכן שהיה אז. לא לגעת.

"בקיצור, זה יפה, מדברים על זה בהקשר של הפסיכולוגיה של הזמן. השעון הביולוגי של המוח. כשאנחנו ילדים השעון הזה רץ. הכול צומח, גדל, משתכלל, כמו בניין חדש שמתרומם פתאום באיזה מגרש ריק. הכול חדש כל הזמן. ובגלל שאצלנו הכול רץ, כל מה שבחוץ נראה מזדחל. המרחק בין הבוקר לערב של אותו היום נראה כמו משהו שאין לו סוף. אנחנו פשוט לא רואים את הסוף כשאנחנו צעירים. אבל אז מתחלף פתאום הקצב. המגרש כבר מלא בבניין המוכן שכבר גרים בו אנשים ומתלכלכים בו הקירות החיצוניים ומתיישן בו הכול. השעון הביולוגי מאט את הקצב. ויחסית אליו, כל מה שקורה סביבנו נראה פתאום ממהר. הזמן עף."

היא מלקקת את האצבעות ומפנה אליי את המבט, ואני מזהה בו משהו חדש. צמרמורת מרעידה לי את הגב כשפתאום אני רואה מולי את יעל שהשתנתה.

"כשרק הכרנו, את זוכרת? כל יום היה כמו שנה. ובשבוע שעבר, כשהתקשרתי, אחרי שדיברנו ושמעתי את הקול שלך, הייתי המומה. ארזתי וארגנתי הכול לנסיעה ופתאום זה הכה בי, חמש-עשרה שנה. חמש-עשרה שנה. ככה. כמו כלום."

אני חושבת על כל הדברים שהיא לא יודעת. נזכרת איך בוקר אחד, כשרוקנתי את ארון הבגדים כדי להרים את בגדי החורף למדפים העליונים ולהוריד את בגדי הקיץ, להטמין את שמיכת הפוך בארגז המצעים ולפרוש על המיטה סדין דק, ראיתי פתאום שאת כל הבגדים שלי שיעל הכירה כבר זרקתי. הבנתי שאין לי אפילו פריט לבוש אחד שיעל מכירה, ושאם היא חושבת עליי לפעמים ומדמיינת אותי בעיני רוחה, אני לבושה שם בבגדים שכבר מזמן אין לי.

אני מתבוננת בבגדיה בשעה שאני מדברת אליה, מדמיינת שעון ביולוגי אחד משותף מתקתק במוח שלי ובמוח שלה. "והריצה הזאת של הזמן, זה לא רק זמן שעבר, נכון? זה כאילו גם כל הזמן שעוד נשאר. פתאום כן רואים את הסוף, וכל השנים שעוד נשארו לי נראות לי כמו כלום, כמו סתם. כאילו נשאר רק להעביר את הזמן."

היא אומרת שזה מזכיר לה איזו מרצה שלימדה אותה באוניברסיטה, בוושינגטון. פתאום כאילו פתחה את המזוודה והוציאה קצת משם, מפזרת לי חו"ל בדירה, מניחה על השולחן שוקולדים מהדיוטי-פרי ומשהו זר שלה, שאני לא מכירה.

"בשיעור האחרון היא הסתכלה עלינו במין מבט כזה, מבט שיודע שכולנו יודעים שהכול הצגה, שבסוף ממילא יֵרד המסך, ושצריך רק למצוא דרך להמשיך באלגנטיות, לא לצנוח אל המרֶרֶת העלובה הזו שניגפת מול כל הסיזיפיות וחוסר הפשר. היא הסתכלה עלינו ואמרה, אל תוותרו על הסקרנות, תמשיכו ללמוד כל הזמן. כאילו לא מתים אף פעם."

ואז היא מחייכת את החיוך הזה שלה. החיוך שאי אפשר להיות נבוך במחיצתו, שאי אפשר להעמיד מולו פנים. החיוך הזה שלה, שתמיד היה מעביר בי תחושה נעימה של מין משיכת כתף מלאה הבנה כאובה ומפויסת.

ואז היא קמה להכין לנו קפה קר, כמו שהייתה מכינה לנו פעם, בצהריים הכי חמים של הקיץ. היא נעמדת לרגע בגבה אליי, מרימה את שיערה וחושפת את עורפה לרוח המזגן, פותחת את החלון ואומרת שמריחים כבר את הסתיו. שתמיד הייתי ככה, מדוכדכת בימות הקיץ. ותמיד היא הייתה מזכירה לי שעם הסתיו זה יעבור. וזה תמיד היה נכון. "נשאר לנו עוד המון זמן, נועה'לה. ועוד מעט ירד גשם ויהיה קר, ואת תחזרי להיות אופטימית, והקצב יחזור להיות רגיל. שום דבר לא יזחל ושום דבר לא ירוץ."

קולות נפץ קטנים מתגלגלים מהמטבח כמו עגלה שמתפרקת בנסיעתה, יעל מתכתשת שם עם מגש של קרחונים, עוקרת אותם מגומחותיהם ומטילה אותם אל כוסות הזכוכית הגבוהות.

"עזבי את זה", היא מותירה לידי את המילים כמו צעיף דק, כמו ריח גופהּ, כשהיא מתיישבת מולי סוף סוף ולוגמת ברעש. והמילים נושרות לאט, כמו עלי שלכת, וקרח צונן מתגלגל בין השיניים ללשון. "עזבי, יעבור. סתם רגע בזמן."

יום-יום

יופי זה דבר מביך

לפני כשנה התוודעתי ל"פסטיבל הבינלאומי לתיאטרון ולסרטי בובות" שנערך מדי חודש יולי במרכז לתיאטרון בובות בחולון.

אז, לפני שנה, הגיע אליי לתרגום סרט תיעודי מקסים על תיאטרון בובות למבוגרים:

השנה, לקראת פתיחת הפסטיבל ביולי, הגיע סרט תיעודי נוסף, "יופי זה דבר מביך" (Beauty Is Embarassing).

ויין וייט, גיבור הסרט, הוא אמן פורה שאוהב להצחיק, ובעולם האמנות, כפי שחוזרים ואומרים מרואיינים שונים בסרט, לא נוטים להתייחס ברצינות לדברים מצחיקים. או בלשונו של וייט "אמנים לא אמורים לבדר, הם אמורים לפקפק בערכי הליבה של אנשים, לגרום להם להעריך מחדש את חייהם ולספק להם תובנות עמוקות על איזה בלה-בלה מזוין".

אין חדש בסוגיה הזו, סוגיית חמקמקות ההומור החכם והגבול הדק-לפעמים בין בידור ואמנות, אבל אף על פי שזה לא חדש, זה מעניין. במיוחד כשזה עשוי היטב ומעודד אותנו ליהנות בלי נקיפות מצפון, לצחוק בלי בושה, להתרגש בלי לתהות כל הזמן אם מדובר באמנות גבוהה או נמוכה. ויין וייט לא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות. "צחוק זה דבר קדוש", הוא אומר. "בלעדיו, נמות." אבל הוא גם מודה שהספקות לא מפסיקים להציק לו ושכמו כולם, גם הוא חסר ביטחון. אז אפשר לקרוא לו אמן ממורמר ולהגיד שבגלל זה הוא אומר "פאק יו" כל הזמן ולועג למבקרי אמנות שמאנפפים בזלזול כשהם נתקלים בעבודות שלו, אבל מצד שני, אפשר גם לתהות מה יש בו בדיוק בעולם האמנות שגורם לו להפגין יחס כל כך ספקני ומתנשא כלפי כל דבר כיפי. אולי בשם הסרט טמונה התשובה. ("פלצנות צרופה" זו תשובה קלה מדי)

במחוזות קטנים כשלנו, היכן שהגודל מספיק בקושי להצדיק את המיינסטרים (במונחים של גודל הקהל), כמעט בלתי אפשרי למצוא שוליים. כל מה שלא צפוי להיות רב-מכר או שובר קופות מעורר ספקות רבים לפני שמישהו טורח להשקיע כסף בהבאתו לכאן.

מגוון פסטיבלים מציגים סרטים כאלה, סרטים שלא בהכרח מיועדים לכ-ו-ל-ם (פסטיבל "אפוס" לסרטי תרבות ואמנות, פסטיבל הקולנוע הגאה, פסטיבל דרום, ופסטיבלים אחרים בסינמטקים ברחבי הארץ), ופסטיבל המרכז לתיאטרון בובות לא נופל מאף אחד מהם באיכות הסרטים שהוא מציע. אז נכון, כמה אנשים ילכו לראות סרט על האמן האמריקני ויין וייט? כמה ישראלים מכירים אותו בכלל? אפילו באתר "האוזן השלישית" אין עותק של הסרט התיעודי הזה, אולי כי יש אפשרות לצפות בו באינטרנט תמורת תשלום… אבל בכל מקרה, יש בפסטיבלים כאלה, ובסרטים שמוקרנים בהם, סוג של נחמה. לא רק אשליות מוכרים לנו כאן, גם אמנות יפה.