נוסטלגיה אנלוגית

הספרים שלי ואני – חלק ב'

שומעים? אז מסתבר שמדובר באתגר שהמעטתי בערכו – מסתבר שאני קוראת לאט משחשבתי ושקשה לי להיפרד מספרים יותר מששיערתי. עדיין לא הצלחתי להשתחרר מהחשש שמקנן בי, שאחד מהספרים בספרייה שלי – זה שעדיין לא קראתי, כמובן – הוא הספר הכי טוב שאקרא אי-פעם.

יש ודאי כאלה שהיו פשוט אורזים את כל הספרים בארגזים ומוצאים מישהו לתת לו אותם – חצי שעה גג של פינוי ואריזה, עוד שעה-שעתיים לנסיעה ופריקה, ונגמר הסיפור. דף חדש.

ולמרות שאני דווקא מחובבי שיטת ה-cold turkey ופחות מתחברת למריחה סנטימנטלית של סופים, כשמדובר בספרייה שלי, אני טיפה'לה פחות נחרצת. אני מרגישה צורך לוודא שלא אתחרט על שום ספר שאני מסלקת ממנה, ואני קצת מתפתה לזרום עם האלמנט הנוסטלגי והקצת מסכם שיש בפרויקט הזה – הספרייה האקלקטית שלי מזכירה ומשקפת המון עבר והמון שינויים. יש כאן ספרים שהיו של הוריי, ספרים שרכשתי בשנות הלימודים, ספרים שקניתי בטיולים בחו"ל, ספרים שקיבלתי במתנה מכל מיני אנשים קרובים יותר ופחות, והכי מביך – ספרים שפעם חשבתי ש"חשוב" שאקרא, כי כל אדם מלומד ותרבותי אמור להחזיק עותק שלהם בספרייה שלו.

והפרויקט הזה גם דומה קצת לטיפול פסיכולוגי כי הוא חושף לא מעט חרדות, כמו כל פרויקט decluttering. המון חפצים שיש לנו קשורים לחרדות. ומצד אחד, אפשר פשוט להשליך הכול לפח ולוותר על ההתעמתות הזו. אבל מצד שני, גם אם אשליך את כל הבית לפח, אבל לא אטפל בבעיית השורש – היקשרות לא בריאה לחפצים – לא עשיתי כלום.

אז כמו בדילולים קודמים, גם עכשיו, בניסיון הזה לדייק את הספרייה שלי ולהתאים אותה לשלב בחיי שבו אני נמצאת, אני נהנית לעשות את זה ביסודיות ובתשומת לב. אני מתבוננת ומהרהרת בחרדות שמבצבצות בין הספרים, ואני לומדת עוד קצת על היקשרות לחפצים – על היאחזות מעיקה ומיותרת בעבר, על געגועים, על חלומות לא רלוונטיים ויומרות מפעם, על מערכות יחסים מורכבות, על שלל מכאובים ישנים ותשתיות קורסות שנרקבים לאטם מאחורי כל החפצים המיותרים שמונחים אצלי בבית, שאין להם שום ערך פרקטי או אסתטי ונדמה כאילו תפקידם רק לגלם את כל האישיוז – מערכת היחסים המורכבת שלי עם אימא שלי, הניסיון שלי לעמוד בציפיות של אבא שלי גם יותר מ-20 שנה אחרי שהוא מת, והבעייתיות באופן שבו מושגים כמו "הצלחה" ו"אושר" התגבשו בראיית העולם שלי ברבות השנים. ואני גם נזכרת במשפט על נוסטלגיה שאמרה פעם סמדר שיפמן מהחוג לספרות. אני לא זוכרת את המילים המדויקות שלה, אבל אני זוכרת שהיא השתמשה במילה "טיפשים" ואני זוכרת את רוח הדברים – משהו בסגנון "נוסטלגיה היא עניין לטיפשים, כי החיים רק משתפרים כל הזמן". WORD.
הדבר העיקרי שצובט לי בלב כשאני נזכרת בעצמי מפעם הוא העובדה שהייתי צעירה, כי מבאס להזדקן. אבל חוץ מזה – בעיקר מבוכה. היה אמנם המון אופק, אבל אני הצעירה הייתה קצת מגושמת ומפוזרת ולא לגמרי סגורה על עצמה, ויש יופי בבגרות ובניסיון של אישה בגילי, שכבר יודעת מי היא ומה נחוץ לה ומה מתאים לה, ויש בה הרבה פחות ביקורת עצמית, והיא הרבה יותר מפויסת ופחות קפוצה ולחוצה להוכיח את עצמה ולעמוד בציפיות של כל מיני אנשים שאינם אני.
וכשיוצאים מחנות ספרים בלי כובד משקלו של הארגז שהותרתי שם, הקלילות הזו מחדדת את ההבנה. תחושת השחרור מקבלת לרגע צורה ברורה.

הקיצר, יש התקדמות, אף שהיא איטית משחשבתי שהיא תהיה. וכזכור – מלכתחילה לא הייתי אופטימית.

25 ספרים נמסרו אתמול לחנות של "סיפור חוזר" בגבעתיים. מה שמזכיר לי, מה הקטע עם "סימנייה"? אני עדיין מנסה להבין איך להסיר את הספרים שהצעתי שם למכירה. מה זה הממשק הענתיקה הזה, ולמה אנשים שקונים ומוכרים ספרים יד שנייה מתעקשים למתג את עצמם כדינוזאורים? איך יכול להיות שכל כך מסובך לפתוח דף באתר ולעדכן אותו מדי פעם? איך אין אפשרות להגדיר העדפות בפרופיל (נגיד, לא מעוניינת לדרוך בסניף הדואר ולכן לא שולחת ספרים, אלא מעדיפה לבצע שליחויות על אופניי ולספק אותם במו עצמי לכל קונה באזור גבעתיים-ר"ג-ת"א)? אפילו ספר אחד לא מכרתי דרך האתר. אולי כי הספרים שהצעתי למכירה הם לא פופולריים בקטע קיצוני, ואולי כי שם המשחק באתר הזה הוא אורך רוח. מה שלא תהיה הסיבה, אני באתי לחפף, לא לאגור ולהמתין ובינתיים למכור בשיטת הטפטפת. להיתקע עם ארגזי ספרים בבית עד שמישהו במקרה יהיה פתאום נורא לחוץ על עותק של "מי מפחד מווירג'יניה וולף?" באנגלית פחות מתאים לי.

אז כאמור, בחרתי באופציה הכי פשוטה ונוחה לחיפוף ספרים (לא כולל השלכתם למכולת מחזור הנייר או לחילופין, הנחתם על ספסל ברחוב) – ניגשתי לחנות של "סיפור חוזר" בגבעתיים, מסרתי להם ארגז עם 25 ספרים, וקיבלתי בתמורה זיכוי ע"ס 15 שקלים. לא בטוח שאנצל אותו, אלא אם ארצה ספר שלא קיים במהדורה דיגיטלית. מה שכן בטוח זה שאחזור לשם עם עוד ארגז. שיטה נחמדה – מזמינים בירות, משאירים את הארגז הריק במסדרון, סמוך לכוננית הספרים, ובכל פעם שמחליטים להיפטר מאיזה ספר מניחים אותו בארגז. כשהארגז מלא, לוקחים אותו ל"סיפור חוזר". ואז שוב, וחוזר חלילה, עד השלמת הפרויקט.

אפשר גם להשאיר ספרים בספריות הרכבת או בספריות הרחוב הפזורות במקומות שונים בתל-אביב, אבל משהו בחנות החמימה והאסתטית של "סיפור חוזר" עשה לי חשק למסור דווקא להם את הספרים הישנים שלי. סליחה על ההאנשה, אבל לפעמים אני נעצבת לראות ערימות ספרים זנוחות מתפזרות ומתלכלכות ומתפרקות ברחוב. התחשק לי למצוא לספרים הישנים שלי בית טוב.

את רוב הספרים שמסרתי קראתי, ואת רוב אלה שקראתי קראתי עד הסוף. לא נלחמתי לסיים את אלה ששעממו אותי או הביכו אותי כי לא היו כתובים או מתורגמים מספיק טוב. גיליתי שני ספרים משובחים – "מסעדת הגעגועים" של אן טיילר ו"נוכח הים" של דוד פוגל – ונהניתי לאמן את שריר השחרור: להבין שאפשר ליהנות גם מעונג חולף ושזה שנהניתי מקריאה של ספר לא בהכרח אומר שאקרא בו שוב. ספר שחוזרים אליו הוא דבר נדיר ביותר. גם כאלה יש אצלי בספרייה, אבל בודדים. וזה כבר עניין לפוסט אחר.

אז אני ממשיכה, וללא ספק צפוי להתפרסם פה חלק ג' של "הספרים שלי ואני" השד-יודע-מתי, ובינתיים נחמד לי לראות את הספרייה שלי מתעדכנת. כמו כל פינה בבית ובחיים שלי, גם הספרייה ויחסיי עם ספרים ועם קריאה משתנים באופן טבעי עם נסיבות חיי ועם רוח הזמן – ונכון לעכשיו, הספרייה הדיגיטלית שלי תופחת על חשבון זו המודפסת, והיומרות האינטלקטואליות של הסטודנטית הפוצית שהייתי בחוג לספרות ב"גילמן" מתחלפות בחיפוש של האישה המעט יותר צינית ומפוכחת שאני כעת אחר הברקות ודיוקים נוגעים ללב, ותוכן מעניין, מחכים ומשעשע.

נוסטלגיה אנלוגית

הפוסט הכי מינימליסטי שלי

שני יתרונות עיקריים יש לאורח החיים המינימליסטי שאימצתי לפני שנים: האחד הוא ההבנה הצרופה, כזו שיכולה להתחדד רק בעקבות התנסות אישית, שיש מעט דברים שאני באמת זקוקה להם כדי להיות נינוחה, ואפילו מרוצה; והשני, שבמידה רבה נובע מהראשון, הוא האפשרות לחקור, להתנסות וללמוד כל הזמן מהם בדיוק אותם מעט דברים הכרחיים. וזה, כמובן, מאוד אישי – מן הסתם, יש מי שתתמלא רחמים עצמיים אם יהיו לה "רק" 4 זוגות נעליים, גם אם במקביל יהיו לה, נגיד, קרוב למיליון שקלים בעו"ש ובהשקעות נזילות, ולעומתה, יש מי שתידרדר לתהומות של ייאוש וחרדה קיומית אם לא תהיה לה דירה בבעלותה, גם אם "בעלותה" היא רק לכאורה למשך 20 שנה וגם אם זה יאלץ אותה לעבוד לפחות 10 שעות ביום, בעבודה שהיא לא בהכרח מחבבת, כדי לפרוע את החוב. כל אחת והעדפותיה.

ולדעתי, מה שהכי מועיל לי כבר שנים, ומשפר את היכולת שלי לחיות חיים שתפורים לפי מידותיי, הוא ההיכרות המעמיקה והולכת שלי עם הצרכים ועם המניעים שלי. קל לי לנווט את חיי ולקבל החלטות כשברור לי, מצד אחד, אילו עסקאות פחות רלוונטיות מבחינתי, ומצד שני, במה אני מוכנה להשקיע כמות לא מבוטלת של משאבים כי זה עושה לי הרגשה טובה ומשפר את איכות החיים שלי. ובשנה האחרונה, בעיקר בתקופה שבה מרחב המחיה ופעילויות הפנאי הצטמצמו לתחום הפצפון שבין קירות הדירה שלנו, גיליתי שני דברים חדשים שאני מוכנה להקדיש להם לא מעט זמן וכסף: פעילות גופנית, ואמנות. אני אסביר.

בגיל 32 עברתי בפעם הראשונה בחיי לגור לבד. את הבית של אימא שלי עזבתי בגיל מאוחר יחסית (26) ועד גיל 32 גרתי עם בת זוג. כשנפרדנו, שכרתי את הדירה הראשונה שלי לבד. חמש התמונות שתליתי על קירות הסלון היו אהבה של ממש. הן אשכרה עשו אותי מאושרת לרגעים – אהבתי להתבונן בהן ולשקוע בהרהורים, לבהות בצבעים שלהן, ואפילו רק לחוש אותן בזוויות העיניים, משרות סביבי בדיוק את האווירה שהייתי זקוקה לה אז.

הרגשתי שאני גרה בתוך עצמי. התמונות האלה עשו מהדירה השכורה שלי בית אמיתי. אני חושבת שבאותם ימים הבנתי את המשמעות של בעלות על יצירת אמנות. לא כזו שנכנסים למוזיאון או לגלריה כדי ליהנות ממנה בסביבה זרה, אלא כזו שמכניסים הביתה. מביאים אותה לתוך המרחב הפרטי, לתוך החלל שבו אני מנהלת את חיי היום-יום שלי, ואפשר לעצור מולה לרגעים כשעוברים בין החדרים ולראות אותה בכל פעם קצת אחרת, לפי תנאי התאורה ומצבי הרוח המשתנים. היה בזה משהו שכבש את לבי.

ולא מזמן קניתי מאותה אמנית, נטלי צבילינגר, תשע עבודות. לא מדובר בהון עתק, אבל גם לא בסכום פעוט. ומכיוון שגם השקעתי במסגור, כי מדובר בתמונות שהייתי רוצה שילוו אותי לשארית חיי, השכבתי על כל העסק הזה כמה אלפים טובים. והתחושה הייתה בלתי רגילה: מימיי לא נהניתי כל כך לקנות משהו. אני לא יודעת אפילו לנסח במילים מדויקות את מה שקניתי בכסף הזה, אבל ברור לי שרכשתי לי חוויה ייחודית ונדירה. בכל פעם שאני נעצרת מול אחד הקולאז'ים להתבונן בו, בכל פעם שאני רק עוברת ליד אחד מהם ומשתעשעת מעצם הזיכרון שלו, כי אני כבר מכירה כמעט כל פרט בו בעל-פה, אני מבינה עד כמה יש דברים ששווה להשקיע בהם כסף, ולפנות להם מקום.

ההתמכרות החדשה שלי לקפיצה בחבל היא כבר סיפור אחר. פה מדובר בהוצאה כלכלית הרבה פחות משמעותית מצד אחד, אבל מצד שני, בהרגל חדש שהפך לחלק משגרת חיי ושאני מקדישה לו לפחות חצי שעה ביום, חמש פעמים בשבוע.

"הכול התחיל" באפריל אשתקד, כשבמקום העבודה שלי חילקו לנו נציגים ממחלקת משאבי אנוש "ערכת קורונה": שקית בד קטנה שהיו בה מנה אחת של פופקורן למיקרוגל, קפיץ יד לחיזוק שרירי האמה, וחבל קפיצה. עד אז, אני לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שקפצתי בחבל. ומשום מה, זה הגניב אותי. פתאום נורא התחשק לי לקפוץ. אז הגעתי הביתה, וקפצתי קצת. חמש, עשר קפיצות. וזה היה נחמד. וכאילו נלחץ בי איזה כפתור חדש שעד אז לא הכרתי. זה מצא חן בעיניי. אבל ממש.

ואחרי כמה פעמים כאלה, של קפיצות פה ושם, התחלתי להתעניין ולקרוא קצת על קפיצה בחבל. וגיליתי שזה טרנד fitness די פופולרי: מתאמני קרוס-פיט קופצים בחבל, אנשים שרוצים לרדת במשקל ולשפר את סיבולת הלב-ריאה שלהם, ספורטאים שעושים את זה כדי להתחמם לפני אימונים או לשפר את עבודת רגליים, ועוד כאלה מין. ולפי לא מעט סרטוני מידע ומחקרים, יש לזה גם המון יתרונות בריאותיים.

ואז מצאתי את שני אלה, והתחלתי להאתמן איתם יום-יום. לקח לי זמן להתרגל לסגנון הכל-אמריקאי שלהם ושל הסרטונים שלהם, אבל בגדול, מדובר בשני מאמני כושר חביבים ביותר שמציעים המון אימונים בחינם בערוץ שלהם וים טיפים שימושיים למי שבעניין (וגם משווקים את העסק שלהם ואת המוצרים של נותן החסות שלהם). ומניסיוני, אם יושבים עם הקפה של הבוקר וצופים בשלושה סרטונים שלהם ברצף, מתמלאים במוטיבציה ומתקשים לא לקום ולפצוח באימון. בתוך ההקשר המאוד ספציפי של כושר ואורח חיים בריא ותמריצים לזוז, הם בהחלט מעוררי השראה. הקיצר, התמכרתי זה-לא-מילה.

החבל שקיבלנו ממחלקת משאבי אנוש נקרע די מהר. מדובר, כך הסתבר, במוצר נחות, זבלה הזבלות, שבמקומו רכשתי לי חבל קפיצה בסיסי ב-40 שקלים. השקעה סבירה לגמרי בהרגל בריא חדש. כעבור חמישה חודשים של קפיצות עם החבל הזה, כשהיה לי ברור שמזמן לא נהניתי ככה ממשהו, ושמעבר לכל היתרונות הבריאותיים זה פשוט כיף חיים, לקפוץ בחבל, הבנתי שזה הולך להיות ארוך-טווח והחלטתי להשקיע בשני חבלי קפיצה איכותיים פלאס מזרן. האחרון נרכש בעיקר מתוך התחשבות בשכנים, אבל גם כדי לשמור על החבלים, שבהחלט משתייכים לקטגוריית ה"ביוקר". כל זה היה בסוף אוקטובר 2020, ומאז ההנאה שלי מהתחביב החדש הזה לא מפסיקה לשמח אותי.

חוץ מרכיבה באופניים, שהיא חלק בלתי נפרד משגרת חיי מאז התיכון, אף פעם לא הייתי בעניין של כושר. נהניתי להזיז את הגוף ולהפעיל את השרירים, ותמיד היה לי ברור שזה מקדם מצב רוח טוב, אבל זה אף פעם לא היה העניין עצמו – רכיבה באופניים נראתה לי תמיד, ועדיין, הדרך הכי יעילה ומהנה להגיע ממקום למקום, כשמדובר במרחקים סבירים, כמובן. אבל העניין תמיד היה המקום שאליו נסעתי, לא הרכיבה עצמה. נדירות הפעמים שבהן סתם יצאתי לרכיבה בפארק בכיף שלי. ועכשיו, כל הווייב הזה של אימוני כושר עם ציוד מתאים ונעלי ספורט ומוזיקה מרימה ואפילו מגבת קטנה לניגוב הזיעה… כל זה קורה אצלי בסלון כמעט מדי יום. ועבורי, האנרגיות החדשות האלה בגוף, הסוג החדש הזה של ה"היי" והשינויים במראה ובתחושה הכללית, כל אלה הם תגלית מרעישה שאני נהנית ממנה בקטע אחר.

חסכנות (במקרה הטוב, קמצנות במקרה הפחות טוב) והסתפקות במועט הם ההיבטים המוכרים יותר של אורח החיים המינימליסטי. כשחושבים על מינימליזם, מדמיינים בעיקר חללים ריקים, פשטות מונוכרומטית, וחישובים אין-סופיים של הכנסות מול הוצאות. אבל זה החלק הכי פחות מהותי במינימליזם. אלה הם רק התפאורה והאמצעים שמאפשרים לי להימנע ככל האפשר מהסחות דעת ומבזבזנות כדי שאוכל ללמוד איפה רוחשת ההתלהבות שלי מהחיים האלה, ואפילו איפה אני יכולה למצוא בהם משמעות וערך. היכולת להסתקרן, לחפש, לבדוק ולנסות כל מיני דברים, ואז לגלות בדיוק מה שווה את ההשקעה מבחינתי ולהתמסר לזה במלוא הנדיבות והסבלנות, זה הקסם של אורח החיים המינימליסטי. הריכוז במעט ההכרחי. אורח החיים הזה נועד להותיר לי את הכסף ואת הפנאי שבזכותם אני חופשייה להשתכשך במעט ההכרחי הזה, לצלול בו עד הקרקעית, וליהנות ממנו ביסודיות. זו תמצית המינימליזם.

נוסטלגיה אנלוגית

הספרים שלי ואני – חלק א'

זה כמה שנים שאני מינימליסטית wannabe שמתקשה להתקדם למעמד של full-fledged, בעיקר בשל יחסיי הבעייתיים עם הספרים שלי. אלה החפצים היחידים שעד לא מזמן, לא רק שלא הצלחתי להיפרד ממרביתם, גם לא יכולתי להביא את עצמי להפסיק לאגור עוד ועוד מהם. גם אחרי דילול או שניים בשורות הספרים הניצבות על מדפים בפינות שונות בדירה, הם המשיכו להיערם.

ואז קרה לי מה שפעם חשבתי שבחיים לא יקרה לי – התאהבתי ב-e-reader שלי.

וכמו שקורה תמיד כשמתאהבים, פתאום כל מה שהיה לפניו נראה קצת מגושם וילדותי ולא בשל. כל מה שהיה קודם לא משתווה לאלגנטיות, לנוחות, לקלילות ולאסתטיקה של קריאת ספרים דיגיטליים. ה-swipe העדין הזה, הכמעט לא-מורגש, שהתרגלתי להפוך בו דפים וירטואליים, המילון המובנה בספרים הדיגיטליים באנגלית, הספרייה הווירטואלית שנפרשת מול עיניי והיא תמיד מסודרת ובוהקת ונקייה מאבק, בהירות התצוגה שאני יכולה לכוון עד שאני מגיעה לגון ולעוצמה המושלמים לקריאה בכל תנאי תאורה… נכבשתי באחת.

אני חושבת שהקושי שלי להיפטר מספרים נובע, באופן לא ממש אינטואיטיבי, מפחדיי הנוראיים מהזקנה ומכל (שאר) חרדותיי הקיומיות, שעד עכשיו היו מרוכזות באוסף הספרים הצנוע שלי. תמיד חששתי שכל ניסיון להיכנס באם-אימא של הפרויקט הזה ולהגיע באמת לכמות הספרים המינימלית שאני רוצה להשאיר יחייב אותי להתעמת עם האימה הזו, ופחות היה לי חשק. חששתי שלא אוכל עוד לומר לעצמי, בכל פעם שאעבור ליד אחד ממדפי הספרים, "יום אחד אקרא את כל הספרים האלה", כי יהיה לי ברור פתאום שזה לא יקרה, שזמני הולך ואוזל. הספרים שמונחים על המדפים בבית שלי הם, מבחינתי, כל הזמן שעוד נותר לי. אני לא באמת יודעת איך התקבעה אצלי במחשבה המשוואה הזו – ספרים = חיים – אבל יצא שכך קרה, ועכשיו ברור לי שהגיע הזמן להפשיל שרוולים ולטפל בזה. אז החלטתי לעשות את זה באופן שיטתי ולתעד את זה כאן בבלוג, כמיטב המסורת (שלי) – בפוסט בכמה חלקים:

  • ראשית, להבין שזה עומד להיות תהליך לא קצר, שצפוי להיות גם מהנה, ולא למהר. עם זאת, לא להתחיל עכשיו להשפריץ סנטימנטליות ולמזמז כל ספר שעות, כי ככה בחיים לא נגמור.
  • לספור את כל הספרים שיש ברשותי נכון לרגע הספירה.
  • לעשות מאמץ להבין מה פשר האושר הגדול שמציף אותי כשאני רואה את כל ספריי פרוסים כאריחים צבעוניים ברחבי סלון הדירה שלנו, ולנסות למצוא את התשובה (שלי) לשאלה: איך מחליטים אילו ספרים שומרים, אם בכלל? אולי בא לי לשמור ספר ישן אחד בגלל הריח של הדפים המצהיבים, שעד שאמות יזכיר לי את ילדותי? האם זו סיבה מספיק טובה להחזיק במשך שנים ספר שלא אקרא בו? האם ספרים אנלוגיים פשוט יפים בעיניי ואני קצת מתייחסת אליהם, במיוחד לאלה הישנים ולאלה שעיצוב הכריכה שלהם יפה ממש, כמו אל חפצי נוי? אולי הערך הנוסטלגי של חלק מספריי הוא הסיבה העיקרית שבגללה הם עדיין איתי, ואולי מספיק לשמור רק ספר אחד או שניים ממניעים נוסטלגיים, ויותר מזה לא בא לי, כי גם ככה אני מרגישה בשנים האחרונות שאני הולכת ונהיית יותר מדי סנטימנטלית, ואני לא מעוניינת לעודד את המגמה הזו? ואולי אני שומרת ספרים כי כל אחד מהם הוא פוטנציאל ללמוד משהו שאני חוששת שלא אתקל בו בשום מקום אחר. מצד שני, אולי זה חסר טעם, כי כל המידע שאי-פעם אזדקק לו כבר נמצא באינטרנט, היכן שהוא גם מתעדכן מדי פעם.
  • לבחון את כל הספרים שקראתי לפני שאני מוסרת אותם, ואם יהיו אחדים מהם שארגיש צורך לשמור, לציין לעצמי בצורה ברורה את הסיבה לכך ולחשוב אם היא מספיק טובה. אם לא, לפנות גם אותם.
  • לבסוף, לבחון באופן שיטתי את הספרים שטרם קראתי; לעיין בשער האחורי ובהקדמה, אם זה ספר עיון, או בפרק הראשון, אם זו ספרות יפה. אם יהיה לי מעניין, כנראה עוד אקרא אותם. אם לא, סימן שהגיעה העת להיפטר מהם.

בסופו של דבר, פרט לכל כרכי מילון אבן שושן ולעוד כמה ספרים אנציקלופדיים שיש לי, ושיש בהם מידע שקשה למצוא באינטרנט (נכון לעכשיו), אני מקווה להישאר עם מדף אחד של 40-50 ספרים שאני אוהבת ומוקירה ומתכוונת לעיין בהם שוב. ושוב. ושוב.

נוסטלגיה אנלוגית

חופשה בעלמא

ביוני השנה התפרסם באתר "הפורום הכלכלי העולמי" פוסט תחת הכותרת "למה פרסום באמת גורם לנו להיות פחות מאושרים".

כתבתי כאן בבלוג בעבר על התופעה המכונה "צריכה ראוותנית". גם המחקר הזה ,שעוסק בקשר בין חשיפה לפרסום לבין תחושות של רווחה ושביעות רצון, קשור לאותה נטייה אנושית למדוד את איכות החיים ואת קורת הרוח שלנו תמיד ביחס לאלה של הסובבים אותנו. מדובר במחקר רחב יריעה המתבסס על מדגם של כ-900,000 אזרחים מ-27 מדינות באירופה שנשאלו מדי שנה, בין השנים 1980-2011, על מידת שביעות הרצון שהם חשים ועל היבטים רבים נוספים הנוגעים להם ולחייהם. במקביל, נמדדה באותו פרק זמן ההוצאה על פרסום ב-27 המדינות הללו.

הממצא העיקרי של המחקר הוא שככל שההוצאה על פרסום עולה, ניכרת ירידה ברמת שביעות הרצון. יש כמובן גרף, שמציג את הנתונים בצורה ברורה ומראה שלפרסום יש השפעה שלילית על רמות שביעות הרצון שלנו. לדברי החוקרים, לפי האפקט השלילי של הוצאות על פרסום כפי שהוא עולה מהמחקר שלהם, הכפלה היפותטית של הוצאות אלה תוביל לירידה של 3% ברמות שביעות הרצון של הנבדקים – כמחצית משיעור ההשפעה שיש לנישואים על רמת שביעות הרצון, וכרבע משיעור ההשפעה שיש לאבטלה.

החוקרים מציינים שעל אף שהממצאים משמעותיים ומבוססים מבחינה סטטיסטית, המחקר אינו מצביע על "המנגנון הסיבתי" (causal mechanism) שיוצר את היחס הזה. כתבה ב"אקונומיסט" מציעה מנגנון אפשרי, שאמנם מתייחס לאזרחי יבשת אחרת מזו שנבדקה במחקר, אבל עוסק באותה תופעה גלובלית, צריכה ראוותנית, שנבדקה והוכחה כרבת-משקל במחקרים קודמים –

"בעשורים האחרונים חל גידול בשיעור האמריקאים שעובדים שעות ארוכות, והגידול המהיר ביותר חל דווקא בקרב עובדים ששכרם הוא הגבוה ביותר. מדובר בחריגה משונה כשהנורמה בעולם היא שעות עבודה פוחתות ככל שההכנסה גדלה. ייתכן שגורם עיקרי לכך הוא קנאת המעמדות שמתדלקת הצריכה הראוותנית. במדינות עשירות, הצרכים הבסיסיים של רוב האנשים באו על סיפוקם זה כבר. כדי לגרום לעובדים להמשיך לעבוד קשה – במיוחד לאלה ששכרם גבוה – מוכרחים תמיד להיות איזשהם מוצרי צריכה ושירותים שנמצאים קצת מעבר להישג ידם. יתכן שחוסר שביעות רצון כמצב קבוע מחולל צמיחה כלכלית בכך שהוא משאיר עובדים יצרניים – שאילולא אותם מוצרי צריכה נחשקים אולי היו נהנים מזמן רב יותר במחיצת משפחותיהם – כבולים לשולחנות העבודה שלהם. מצד שני, יש משהו מוזר בשגשוג שתלוי בכך שאנשים לעולם לא יהיו שמחים בחלקם."

חשיפה לפרסומות מאמללת אותנו כי בגלל קנאת המעמדות היא מעוררת בנו רצונות שלא בהכרח תואמים את הצרכים שלנו, וכך היא מפריעה לנו כל הזמן לשמוח בחלקנו. חוץ מזה, היא גם מדגישה את המגבלות הכלכליות שלנו ומחדדת, אפילו אם זה לא מתחדד אצלנו לגמרי במודע ובצורה מפורשת, את הקשר בין עבודה קשה למוצרי צריכה. המדד המוכר של "כמה משכורות צריך כדי לקנות דירה/קרוסאובר/יאכטה/חופשה באיי סיישל" הוא כידוע לא מהמרימים. זו כפי הנראה הסיבה שבגללה אנשים ש"עשו אקזיט" או "נולדו לכסף" מעוררים הרבה קנאה – הם פשוט לא חייבים לעבוד כדי לקנות כל מה שהם רוצים. או במילים אחרות, הם לא נדרשים, כמו רוב בני האדם, לשלם את המחיר הכבד של שעבוד (מודרני וממותג כ"קריירה" ו"הגשמה עצמית" ככל שיהיה) כדי לקנות דברים שרובנו יכולים רק לפנטז עליהם.

ובמסגרת הצורך הזה לתעדף, צורך שנכפה על כל האנשים העובדים שלא יכולים להרשות לעצמם כל מה שבא להם, שאלת ה-work-life balance היא שאלה קשה – מה חשוב לי מספיק כדי שאוותר עבורו על נתח נכבד משעות הפנאי שלי? איך אני רוצה לבלות את שעות הפנאי יקרות הערך (תרתי-משמע) האלה? איך אוודא שההכנסה שכל שעת עבודה שלי מניבה תהיה מושקעת בדברים שחשובים לי? בודדים האנשים שבאמת מקדישים מחשבה לשאלות האלה ומנסים להשיב להן בכנות, ואז מתאימים את אורח החיים שלהם לסדר העדיפויות שקבעו לעצמם. במקום זה, רובנו פשוט עושים מה שהכי קל לעשות, לכאורה, ומה שכולם סביבנו עושים – עובדים בעבודה הכי מכניסה שאנחנו מצליחים למצוא ומשתמשים בכסף שאנחנו משתכרים כדי לקנות דברים שמשמחים אותנו או מרגשים אותנו או נראים לנו חשובים או מגניבים.

המחקר של Michel, Sovinsky, Proto & Oswald על היחס בין הוצאות פרסום לבין שביעות רצון הוא לא הראשון שעוסק ביחס ההפוך בין עושר לאושר, מרמת הכנסה מסוימת, ובהשלכות השליליות של החומרנות האנושית. ומדהים אותי בכל פעם מחדש להיווכח בכך שבני האדם מונעים בעיקר ע"י קנאה, תחרותיות, הישגיות וחומרנות, ושקבלת החלטות שיגדילו את רמת שביעות הרצון שלנו בטווח הארוך היא אחד הדברים שהכי קשה לנו לעשות.

— ניסיתי לחשוב על segue אלגנטי לדיווח הקצרצר על החופשה שלי, אבל לא הצלחתי. אני רק יודעת שמוכרח להיות קשר בין מחשבות על עבודה ופנאי ואיך לתמרן ביניהם, לבין היופי הפשוט והצרוף שיש ביום חופש ספונטני —

לפני כמה שבועות יצאתי לחופשה בעלמא. סתם ככה, הודעתי כמה ימים מראש שלא אגיע לעבודה, סימנתי לי את התאריך ביומן כדי שלא אתבלבל ואקבע בטעות משהו ביום הזה, ולא תכננתי דבר חוץ מלא- להתייצב-במשרד-כרגיל. אמנם הרגשתי צורך להשליך איזה עוגן שאוכל להיאחז בו (בדיקת דם) – כאילו חופשה היא אוקיינוס רחב ידיים ועמוק שאם טובלים בו לרגע עלולים לחטוף שכרון מעמקים – אבל חוץ מהעוגן הזה, האוקיינוס היה ריק.

"עולם" בארמית (עלמא) נהיה "סתם" כשמוסיפים לו ב' בתחילתו (בעלמא). קטע. ואם חושבים על זה ככה, חופשה בעלמא נהיית קצת זן. חופשה בעולם, פראפרזה על "לחיות את הרגע". בלי שום סיבה להיחפז, בלי המשמעת הנוקשה והתובענית שמכתיבים לוחות זמנים, בלי תכניות, בלי משימות, בלי מסלול, בלי סידורים. רק רצון להינפש, שגרה שבורה ומנוחה.

בימי חופשה כאלה אני אוהבת לקחת עד לקצה את מה שמכונה staycation או holistay ורק ליהנות מהשהייה בבית, מחוסר המחוייבות המוחלט, מחוסר המשמעת ומהבטלה. אני נהנית גם "לקנן" בימים כאלה: למיין כביסה בנחת כאילו זו שיטת מדיטציה; לבשל ארוחת ערב מוקדמת; להיטפל לאיזו פינה בבית שכבר תקופה מעצבנת אותי – להסיר ממנה את כל האבק ולסדר אותה מחדש עד שהיא לשביעות רצוני; לסתום בגבס איזה חור בקיר, או לתלות את התמונה שמאז שעברנו לכאן היא עומדת מאחורי דלת חדר הארונות ומחכה. אני אוהבת לשבת על הספה בשקט, ליד החתולה, ולקרוא בלי הפרעות ובלי העייפות שתמיד מכבידה על העיניים בשעות הערב, אחרי שעות ארוכות מול המחשב. אני אשכרה מרגישה חיונית ומלאת אופטימיות בימי חופשה כאלה. צעירה, רעננה, ממש חשה את הסוללה שלי נטענת. פתאום האיזון הזה, בין שעות עבודה לשעות פנאי, הופך ממוטו בנאלי בפוסטים של אנשי HR ב"לינקדאין" למשהו ממשי שאני מרגישה אותו בפעולה. אני מבינה על בשרי את הצורך באיזון הזה, את הנחיצות של הפוגה, ואת האפקטיביות שלה בחידוש כוחות.

ואני מקפידה לקחת ימי חופשה כאלה מיד כשמתעורר הצורך, בלי לחכות יותר מדי ולעשות לעצמי מבחני סיבולת – אורזת לי בתיק קטן כמה דברים בודדים שבא לי לבלות במחיצתם יום שלם, ויוצאת לחופשה בעלמא, יעד מומלץ לטיול חווייתי בהתאמה אישית.

נוסטלגיה אנלוגית

חוזרת למחברת

Jot היא מילה שאין לה מקבילה הולמת בעברית. הדרך היחידה לתרגם אותה היא להוסיף מעין ביאור מובלע, ולומר שכשמישהו is jotting something down הוא "רושם לעצמו משהו בחטף", "מקשקש לעצמו איזו תזכורת", או משהו דומה לאלה. אין בעברית פועל אחד מדויק שמתאר את הפעולה הספונטנית, הכאוטית-משהו והרומנטית של שליפת פנקס או מחברת מהתיק או מהכיס כדי לרשום במהירות מחשבה שפוחדים לאבד.
ועוד במין תַּצְלִיל כמעט-מושלם – Jot ממש נשמע כמו משיכה נסערת של עט או עיפרון על גבי נייר. קשה לי לדמיין איך אפשר לשחזר מין אווירת שאר-רוח-פראי או זרם-תודעה-שלוח-רסן כזו באפליקציית Notes כלשהי.

אין ספק שבעידן המחברות והפנקסים היו שלל רשימות פרוזאיות כמו "לקנות לחם!" ו"לקבוע כבר תור לשפםגבות". אבל הרבה פנקסים ומחברות היו נשלפים כדי שאפשר יהיה ללכוד מחשבות חולפות מעט יותר מרחיקות לכת כמו רעיון ליצירה חדשה, שם של ספר לקרוא, קופי גאוני שיצית את המהפכה הבאה, לחן מושלם, מילה שמשמעותה לא ברורה ויש לחפש אותה במילון, ועוד מגוון אינסופי של זנבות הרהורים שנדמו מבטיחים.

בספרייה הלאומית בבריטניה נפתחה תערוכה שסוקרת את תולדות הכתיבה האנושית והרשימה (note-taking) ומוצגים בה, בין היתר, מחברות, פנקסים ופתקים של יוצרים ושל ממציאים כמו ג'יימס ג'ויס, מוצרט, ומגלה הפניצילין אלכסנדר פלמינג.
הפרספקטיבה הרחבה של התערוכה בוחנת את התפתחות הכתיבה כדרך להטביע חותם – מכתב החרטומים במצרים ועד האימוג'ים, ומציעה להרהר בעתיד הכתב בעולם שנעשה יותר ויותר דיגיטלי ובשאלה האם נוותר מתישהו לחלוטין על כלי כתיבה ומקלדות לטובת העברת מסרים באמצעות סרטונים והודעות קוליות.

אחרי שהתחלתי לכתוב בבלוג הזה, פחת בהדרגה הצורך שלי לשלוף מדי פעם את המחברת שהייתה לי אז ולשרבט בה רעיונות. במקום לשרבט, הייתי מקלידה אותם בטיוטות הפוסטים שלי עד שהייתי מסיימת את סדרת ההגהות הדקדקנית של כל פוסט ומפרסמת אותו. ואז היה נותר רק ה"עותק" הסופי, הערוך, המתוקן של הטקסט, וכל הטיוטות שלו, ומילים ופסקאות שלמות שנמחקו, היו כלא היו.
אבל לאחרונה התעורר בי געגוע לאפשרות הישנה ההיא לרשום רעיונות בלי סדר. וגם לקשקש עליהם ולמחוק. לסמן בזעם ובתיעוב איקס גדול על משהו שנראה הרבה פחות מוצלח ממרחק של זמן, ולעומת זאת להתפעל מחדש, אחרי שכמעט שכחתי, מאיזה רעיון ישן, ולהקיף אותו בעיגול בחיבה. לצייר פרפר קטן בין שתי מילים כדי לדחוף ביניהן עוד חצי משפט. להוסיף הערות בשולי הדף.
יש בזה משהו מאוד לא מינימליסטי, בכל הניירת והשַרבֶּטֶת האלה, אבל יש להן ערך מוסף – ממצאים מדעיים מוכיחים שפעולת הכתיבה מעודדת למידה – ויש בהן סוג של קסם שקשה מאוד למצוא לו תחליף דיגיטלי; יש משהו ראשוני ביכולת לשרבט, שהטכנולוגיה אינה מאפשרת, ושאני מתגעגעת אליו אחרי שנים של הקלדה. הסדר שאפליקציות ומערכות הפעלה כופות עלינו כשאנו רושמים רעיונות חדשים הוא אמנם יעיל ואסתטי, אבל יש איזה דיסוננס צורמני בין ההמולה המחשבתית הקדחתנית שמתחוללת אצלנו בראש באותם רגעים לבין הסדר המופתי שנשמר במסך המבהיק ובעצם פעולת ההקלדה המונוטונית והכתב האחיד שהיא מפיקה. ומשהו בדיסוננס הזה משבש את התפרים הגסים של רעיונות ראשוניים, של טיוטות. של רשימות. אם פורמים את התפרים המגושמים האלה באלגנטיות טכנולוגית, הולכים לאיבוד ניואנסים שנובעים ממעמקים לא-תמיד-מוסברים של אינטואיציה ורגש ודחפים. כשכותבים פתק הניואנסים האלה יכולים איכשהו לבוא לידי ביטוי בצורה ובגודל של האותיות, בקצב תנועת העיפרון ובכוח שמפעילות עליו האצבעות שמושכות אותו על הדף, בפיזור המילים ובסימנים שאפשר לשרבט ביניהן ולידן. בכתיבה הדיגיטלית המוקפדת, לעומת זאת, משהו גורע מהאותנטיות של הניואנסים האלה. כאילו פעולת השרבוט עצמה – בכתב יד נחפז שלהוט לאחוז ברעיון לפני שיחמוק – היא אילוסטרציה של פרץ מחשבה, מעין המחזה של טיוטה מנטאלית. אני לא מצליחה לחשוב על שום מקבילה דיגיטלית לדיוק הזה.

אז אני חוזרת למחברת.
ואני מקווה שזו תהיה גם חזרה אל המחברת המקוונת, אל הבלוג הזה, שבצורת קשה תקפה אותו בשנים האחרונות מפאת שילוב של חוסר זמן וחוסר השראה.

20190512_183500