נוסטלגיה אנלוגית

חוזרת למחברת

Jot היא מילה שאין לה מקבילה הולמת בעברית. הדרך היחידה לתרגם אותה היא להוסיף מעין ביאור מובלע, ולומר שכשמישהו is jotting something down הוא "רושם לעצמו משהו בחטף", "מקשקש לעצמו איזו תזכורת", או משהו דומה לאלה. אין בעברית פועל אחד מדויק שמתאר את הפעולה הספונטנית, הכאוטית-משהו והרומנטית של שליפת פנקס או מחברת מהתיק או מהכיס כדי לרשום במהירות מחשבה שפוחדים לאבד.
ועוד במין תַּצְלִיל כמעט-מושלם – Jot ממש נשמע כמו משיכה נסערת של עט או עיפרון על גבי נייר. קשה לי לדמיין איך אפשר לשחזר מין אווירת שאר-רוח-פראי או זרם-תודעה-שלוח-רסן כזו באפליקציית Notes כלשהי.

אין ספק שבעידן המחברות והפנקסים היו שלל רשימות פרוזאיות כמו "לקנות לחם!" ו"לקבוע כבר תור לשפםגבות". אבל הרבה פנקסים ומחברות היו נשלפים כדי שאפשר יהיה ללכוד מחשבות חולפות מעט יותר מרחיקות לכת כמו רעיון ליצירה חדשה, שם של ספר לקרוא, קופי גאוני שיצית את המהפכה הבאה, לחן מושלם, מילה שמשמעותה לא ברורה ויש לחפש אותה במילון, ועוד מגוון אינסופי של זנבות הרהורים שנדמו מבטיחים.

בספרייה הלאומית בבריטניה נפתחה תערוכה שסוקרת את תולדות הכתיבה האנושית והרשימה (note-taking) ומוצגים בה, בין היתר, מחברות, פנקסים ופתקים של יוצרים ושל ממציאים כמו ג'יימס ג'ויס, מוצרט, ומגלה הפניצילין אלכסנדר פלמינג.
הפרספקטיבה הרחבה של התערוכה בוחנת את התפתחות הכתיבה כדרך להטביע חותם – מכתב החרטומים במצרים ועד האימוג'ים, ומציעה להרהר בעתיד הכתב בעולם שנעשה יותר ויותר דיגיטלי ובשאלה האם נוותר מתישהו לחלוטין על כלי כתיבה ומקלדות לטובת העברת מסרים באמצעות סרטונים והודעות קוליות.

אחרי שהתחלתי לכתוב בבלוג הזה, פחת בהדרגה הצורך שלי לשלוף מדי פעם את המחברת שהייתה לי אז ולשרבט בה רעיונות. במקום לשרבט, הייתי מקלידה אותם בטיוטות הפוסטים שלי עד שהייתי מסיימת את סדרת ההגהות הדקדקנית של כל פוסט ומפרסמת אותו. ואז היה נותר רק ה"עותק" הסופי, הערוך, המתוקן של הטקסט, וכל הטיוטות שלו, ומילים ופסקאות שלמות שנמחקו, היו כלא היו.
אבל לאחרונה התעורר בי געגוע לאפשרות הישנה ההיא לרשום רעיונות בלי סדר. וגם לקשקש עליהם ולמחוק. לסמן בזעם ובתיעוב איקס גדול על משהו שנראה הרבה פחות מוצלח ממרחק של זמן, ולעומת זאת להתפעל מחדש, אחרי שכמעט שכחתי, מאיזה רעיון ישן, ולהקיף אותו בעיגול בחיבה. לצייר פרפר קטן בין שתי מילים כדי לדחוף ביניהן עוד חצי משפט. להוסיף הערות בשולי הדף.
יש בזה משהו מאוד לא מינימליסטי, בכל הניירת והשַרבֶּטֶת האלה, אבל יש להן ערך מוסף – ממצאים מדעיים מוכיחים שפעולת הכתיבה מעודדת למידה – ויש בהן סוג של קסם שקשה מאוד למצוא לו תחליף דיגיטלי; יש משהו ראשוני ביכולת לשרבט, שהטכנולוגיה אינה מאפשרת, ושאני מתגעגעת אליו אחרי שנים של הקלדה. הסדר שאפליקציות ומערכות הפעלה כופות עלינו כשאנו רושמים רעיונות חדשים הוא אמנם יעיל ואסתטי, אבל יש איזה דיסוננס צורמני בין ההמולה המחשבתית הקדחתנית שמתחוללת אצלנו בראש באותם רגעים לבין הסדר המופתי שנשמר במסך המבהיק ובעצם פעולת ההקלדה המונוטונית והכתב האחיד שהיא מפיקה. ומשהו בדיסוננס הזה משבש את התפרים הגסים של רעיונות ראשוניים, של טיוטות. של רשימות. אם פורמים את התפרים המגושמים האלה באלגנטיות טכנולוגית, הולכים לאיבוד ניואנסים שנובעים ממעמקים לא-תמיד-מוסברים של אינטואיציה ורגש ודחפים. כשכותבים פתק הניואנסים האלה יכולים איכשהו לבוא לידי ביטוי בצורה ובגודל של האותיות, בקצב תנועת העיפרון ובכוח שמפעילות עליו האצבעות שמושכות אותו על הדף, בפיזור המילים ובסימנים שאפשר לשרבט ביניהן ולידן. בכתיבה הדיגיטלית המוקפדת, לעומת זאת, משהו גורע מהאותנטיות של הניואנסים האלה. כאילו פעולת השרבוט עצמה – בכתב יד נחפז שלהוט לאחוז ברעיון לפני שיחמוק – היא אילוסטרציה של פרץ מחשבה, מעין המחזה של טיוטה מנטאלית. אני לא מצליחה לחשוב על שום מקבילה דיגיטלית לדיוק הזה.

אז אני חוזרת למחברת.
ואני מקווה שזו תהיה גם חזרה אל המחברת המקוונת, אל הבלוג הזה, שבצורת קשה תקפה אותו בשנים האחרונות מפאת שילוב של חוסר זמן וחוסר השראה.

20190512_183500

מודעות פרסומת
נוסטלגיה אנלוגית, סיפורים

עשרים שנה היא לא מוצאת. זה משגע אותה – סיפור קצר

גוּדלַייף

 בגיל 14 איבדה דפנה את הגוּדלַייף שלה.

הוא היה מתנה מאמריקה.

רוּבּי אומרת שזה נשמע כמו ויברטור ודפנה פוערת לעברה עיניים גדולות ושואלת אם היא לא מכירה את גודלייף, חשבה שלכל הילדים היה כזה. רובי מנידה בראשה, מַנשיפה פתית אפר שנשר מהסיגריה ונחת ליד כוס האייס קפה המיוזעת שלה ואומרת שלה היה אָטָרי. מה נזכרת בזה פתאום, היא שואלת, ולרגע ממש רואים בתווי פניה כמה הזדקנה מאז שהכירו בקורס מבוא לבלשנות וכמה היא מודאגת, אבל פתאום זה חולף, עווית הדאגה שמקמטת את לחיה, מיד אחרי שהיא שואלת, תגידי, הכל בסדר איתך? ודפנה מעווה פנים בחוסר אונים, לא מצליחה להסביר. היא מנסה לעקוב אחר תנועת האישונים המהירה בעיניים של רובי, כל טוסטוס שעובר מרומם גאות בצווארה ובכתפיה, והיא מאוהבת, רואים לה בריצת האישונים איך היא מחכה לו, על זה רצתה לדבר כשביקשה לפגוש את דפנה אחרי העבודה, לא על איזה צעצוע שהריח הזה של הפיקוסים כנראה מזכיר לה. כמו בכל קיץ. יש ריחות כאלה, שכל החיים יזכירו לה.

 כשהייתה דפנה בת חמש אבא חזר מנסיעה לבוסטון עם קופסה ענקית שתפסה לו חצי מזוודה. היא זוכרת עד היום איך הרגישה מרומה כששלפה מתוכה ריבועים-ריבועים של קלקר עד שנשאר לה ביד הגודלייף הקטן בגודל של מחברת. מעט יותר עבֵה ופי אלף יותר יפֵה, אבל לא גדול במיוחד. היא הציצה שוב בקופסה. לא נשאר שם כלום, רק פירורי קלקר ומלא ניירת.

זה היה באוגוסט, המזגן נהם בְסלון מלא ריח חדרים ממוזגים מוגפים שמעשנים בהם. דפנה מתה על הריח הזה. הוא נשמר אז בגודלייף כשאבא ניסה את כל הפונקציות. אפשר לשמור פה ריחות, אמר בהיסח דעת, לא נראה לי שימושי, אבל זה נחמד, תראי, יכול להיות לך אוסף ריחות אם תרצי. ואמא קראה מהסלון, מעל העיתון, מה היא צריכה לאסוף כל דבר, שתריח מה שבאוויר, איזה מין שטויות אתה מביא לה משם, בחיי. והפכה דף.

שמש צהריים התנפלה על החלון האדיש כמו צרחה במיוּט, ואבא הגיף את הווילון, התיישב בכובד ראש והרכיב משקפיים, התחיל לקרוא את הוראות ההפעלה. דפנה הביטה במכשיר המוזר, סקרנית וחסרת סבלנות היא החלה ללחוץ, למשוך, לסובב, עד שאבא הרים את עיניו ומשך מידיה את הגודלייף בעדינות, הפך בו ואמר בקול צונן, עוד לא הכנסתי בטריות. זה כבד, אמרה דפנה כשהן כבר היו בפנים, אור זהר במסך ורעש זמזם בכפתורים. נכון, אמר לה אבא, זה לא סתם פלסטיק לשנה שנתיים, זאת פירמה איכותית, זה מותג. זה לכל החיים. כל החיים זה המון זמן, חשבה דפנה וכל גופה התברג לאחור בתנופה פתאומית לנעוץ מבט באמא שלא הרימה אפילו עיניים מהעיתון. עליה כל החיים דווקא לא עשה רושם.

אמא שלה לא אהבה את הגודלייף. אמא שלה אהבה לעמוד על הראש. בכל בוקר, כשדפנה היתה יוצאת מהחדר ורואה אותה בסלון מחייכת אליה היתה חושבת לעצמה, חיוך של מי שעומד על הראש נראה כמו פרצוף עצוב. עד היום היא עומדת על הראש מדי בוקר אחרי שהיא מברכת את השמש, אבל גם כשהיא על הרגליים החיוך שלה נראה הפוך, נפול, אפילו מקרוב, כשהיא מתיישבת מול דפנה עם ספל תה ושואלת מה שלומה ואיך בעבודה ואז היא משתהה, מושכת שלוק ומלקקת שפתיים, מישירה מבט ושואלת, מנסה לחייך, למה תמיד יש לי הרגשה שיש משהו שאת לא מספרת.

 אחרי כמה ימים דפנה התרגלה למשקל הכבד והחלה לקחת איתה את הגודלייף לכל מקום כדי לא להשתעמם. אפשר היה לשמוע בו מוזיקה, לראות במסך הקטן שלו תכניות טלוויזיה וסרטים, לא את כולם, רק אלה שהתכנים שלהם אושרו על ידי הצנזורה של הגודלייף, ואפשר היה להסניף ריחות דרך חרירים קטנים. במשיכת ידית קטנה, קפיצית, היה משתחרר משב חריף ומזכיר לדפנה את האפטרשייב של אבא ואת הסירחון הנעים של חוף הים ואת הספה בסלון שנייה אחרי שאמא קמה ואת חנות כלי הכתיבה עם המוכרת שכל הזמן לועסת מסטיק. דפנה אספה ואספה, תייקה ריחות בגודלייף בקדחתנות כאילו האוסף הזה ערובה למשהו. היא זכרה את החיוך המופתע של אבא כשאמר, זה נחמד, תראי, יכול להיות לך אוסף ריחות אם תרצי. היה משהו מוקסם בפניו כשאמר את זה וזה נחרט בזכרונה, כאילו גילה פתאום משהו שלא ידע, כאילו יש בזה חוכמה גדולה, באוסף ריחות. והזלזול של אמא מהספה, מבלי להרים אפילו עיניים, חיזק מין תחושה שדפנה ואבא עלו כאן על משהו. תאי הריח בכוורת הצפופה היו נפתחים בלחיצת כפתור, שואבים אל תוכם דגימת אוויר ונאטמים. ואז היתה דפנה רושמת על המסך ארטיק שוקו בננה או אמא מעשנת או יורד גשם וככה זה היה נשמר. היתה גם מגירה קטנה עם לוח נשלף וטוש מחיק ודפנה היתה מציירת שם וכותבת. למגירה היה קוד שרק דפנה ידעה ושמרה אותו בסוד.

 רובי מסתכלת עליה בהיסח דעת ודפנה לא יודעת אם היא משועממת או שרק נדמה לה אבל פתאום היא מרגישה נמעכת ומושלכת כמו טיוטה לפח. פתאום היא מתביישת. העצבות שספוגה בה כבר שנים מצטללת תמיד ברגעים כאלה, כשהיא נתקעת לעצמה בגרון, תוקעת שיחות, ותחושת הבדידות חד-משמעית. דפנה מתחננת בלבה שרק לא יבוא הבכי שבא כבר שנים כך פתאום, בלי התראה מוקדמת ובלי סיבה נראית לעין, מתרומם פתאום כמו גל ענק, כאילו שינויים אדירים מתחוללים מתחת לקרקעית האוקיינוס ורק קצה קצהם בקצף הגלים. כבר שנים היא בוכה ולא יודעת למה. אולי זה הריח, הפיקוסים האלה מזכירים לה.

תיכנסי לאי-ביי, אומרת רובי, יש שם הכל, ודפנה שואלת מלצרית שעוברת אם יש כאן אינטרנט אלחוטי ומה הסיסמה. והיא נדהמת לגלות שאין באי-ביי אפילו גודלייף אחד. רק תמונות בודדות בגוגל פיקצ'רז וערך חסר בויקיפדיה. אפילו באינטרנט היא לא מוצאת את הגודלייף. היא לא מבינה לאן הוא נעלם. היא לא הצליחה מעולם להתרגל לחיים בלעדיו, לחוסר המשקל, והיא לא מוצאת לו תחליף אז הכל מתפזר לה כל הזמן, אין לה איפה לשים דברים והיא לא מוצאת שיטה חדשה לסדר כל מה שהיא אוספת.

 היא חיפשה אותו בכל הבית באותו הבוקר, הפכה הכל. יצאה לרחוב, חיפשה אותו ליד המכונית, אולי נפל לה כשחזרה עם אבא ואמא מהים עם כל השקיות והמזרן, אולי נשמט מאדן החלון, אבל הוא לא היה בשום מקום. היא מצאה רק את תעודת האחריות במגירה, לכל החיים היה כתוב שם והיא קרעה את זה כמו שאמא קורעת חשבונות ששולמו, בשתי תנועות חדות, ומיד התחרטה.

 יש ריצוד של חמלה בעיניים המזוגגות של רובי, אבל גם נתזים של חוסר סבלנות כי אישה בת 35 לא אמורה לחפש צעצועים ישנים. וגודלייף, איזה מין שם זה, היא אומרת ומאותתת למלצר, מצמידה אצבע לאגודל ומשרבטת תלתלים באוויר המעושן, תעשי לי טובה. רק אמריקאים מסוגלים לתת שם כזה לצעצוע. הנה הוא, אלוהים, הוא כזה הורס על האופנוע הזה. ומתחת לעור מתחילה לזחול הכבדות המוכרת, אבל הערב היא מגושמת מתמיד, נמרחת על דפנה מבפנים דביקה וצמיגית, נצמדת לדפנות במין רחש רירי שנשמע לדפנה כמו נחרת בוז של מנצחים. אבל מעשנים כאלה, עם מלא ליחה בנחרות. אבא שלה וההבטחות שלו והסיגריות והסרטן, ואמא שלה עם החיוך ההפוך והעיתון כל הזמן. היא תמיד שנאה את הגודלייף. מי יודע, אולי זרקה לה אותו לפח באיזה לילה כשישנה, אולי החביאה אותו מזמן ושכחה בעצמה איפה. וקופסאות גדולות אבל רק חצי מלאות ותעודות אחריות שלא שוות כלום וחיים שלמים בלי גיבוי בשום מקום.

 היא יוצאת מבית הקפה אל הערב, רוח צוננת איטית מפזרת ריח חזק של פירות פיקוסים נמעכים תחת נעליה ובבת אחת היא נזכרת. שמרה את זה פעם עם ריח בגד ים רטוב וכלור בשיערה כשחזרה משיעור שחייה בתא בגודלייף שקראה לו היה כיף, והיא לא זוכרת אם היה לה מאז עוד אחד כזה.

היא גוררת רגליים, קשה לה לגמוא אפילו את המרחק הקצר בין בית הקפה וקצה הרחוב, היכן שחנתה, וכשהיא מגיעה לבסוף ומתיישבת מול ההגה מתאבן בה הכאב. היא לא מצליחה לעבור את גיל 14. מתהפכת בו כבר עשרים שנה כמו בלילה אינסופי של נדודי שינה. היא צריכה עזרה אבל לא יודעת למי לפנות, מי מחלץ נתקעים מגיל 14 ומי עושה את זה בזול ובמקצועיות. מי נותן אחריות. ואיפה יש טכנאי שיכול לשחזר לה זיכרון מיושן כל כך שאפילו באי-ביי אי אפשר למצוא.

 היא מתעוררת על ההגה כשאזעקת מכונית מסתלסלת באוויר ושחר סגול בשמשה. מעבירה אצבעות מנומנמות בשיערה, מלקקת את היובש בשפתיים, בוהה פנימה במה שחלמה. איך עמדה שם עם אבא על מרפסת גבוהה והם השקיפו אל עבר עצים ואגם משולש ופתאום פיצוץ החריד הכל והעלה ענן עפר ופרסומת מצוירת לסיגריות, ערימת חפיסות מאוירות בקווים עדינים נערמו זזות מעצמן מתחברות לצורות משונות ומתפרקות בחזרה ונפתחות וסיגריות זוחלות מתוכן כמו חשופיות ומסיבת ריקודים ואורות, היא ישבה נמוך והביטה למעלה אל נשים מבוגרות על הגג, חובשות כובעים לבנים ומחייכות כמו כת סודית ואז היא בדרך הביתה, מרגישה פתאום שאין לה חזייה, כל הערב הסתובבה ככה בין אנשים מדולדלת ורפויה, בדרך הביתה בסמטה חשוכה שנראית כמו הגינה ששיחקה בה בילדותה וכמו פינות ומסדרונות באוניברסיטה, צעיר שיכור מאחוריה, בלונדיני, מעקם פרצוף כשהיא פולטת צווחה ואחרי דקות ארוכות של חרדה היא שומעת ירייה ויודעת שהוא הרג ילד.

היא לא זוכרת בכלל איך נרדמה. והמכונית אפילו לא נעולה. ארבע לפנות בוקר. חמש שיחות שלא נענו מאמא והודעת טקסט מרובי, סליחה שאני ככה, תני לי איזה חודשיים להתרגל אליו ויעבור לי. דפנה מסובבת את המפתח ומדליקה את הרדיו, נוסעת לאט בכבישים העזובים ותוהה איך תעביר עכשיו שעתיים עד שייפתח בניין המשרדים שלה. היא נעצרת ליד הירידה מהגשר, סמוך לכניסה לפארק, ומוציאה מהתיק קופסת סיגריות וספר שקנתה ליד בית הקפה בשוברים שקיבלה לחג. איש שלא הבחין בשום דבר, כתוב על העטיפה, סיפורים, רוברט ואלזר, נחשב כיום לאחד הסופרים החשובים והמעניינים ביותר בספרות המאה העשרים. כתיבתו לא התקבלה על ידי הקהל הרחב ועל ידי עורכי מדורי הספרות. לאחר שחי שלושים שנות יצירה בדלות קיצונית אשפז את עצמו בגיל חמישים ואחת בבית חולים לחולי נפש. שם נשאר עד סוף ימיו. היא מביטה לפנים ברצועת השמיים המכחילים לאיטם, גווני הסגול מתבהרים עד התכחלות מוחלטת והיופי נקי ומשוחרר מאנשים. כמו תגלית נחשף לפניה הבוקר הזה. היא מתעטפת כאילו בניגוד לרצונה במין קליפת אדישות שמעננת הכל, את הבושה, את הכאב, את הגעגוע, והיא מתניעה מחדש את המכונית ונוסעת ולא אכפת לה משום דבר. לא אכפת לה שהיא תקועה בגרונה ובגרונות אחרים, לא אכפת לה מרובי ולא אכפת לה מאמא ולא אכפת לה מהגודלייף. לא אכפת לה איך נמרח לה כל הלילה האיפור על הפנים ולא אכפת לה שזה כבר היום השני באותם תחתונים ולא אכפת לה שהיא מתה מצמא ולא אכפת לה שהיא מתה להשתין ולא אכפת לה שהמכונית מלאה חריוני עטלפים. היא רק מדמיינת את החופש שמחכה לה. לשום דבר היא כבר לא תצטרך לדאוג, בכול יטפלו אחרים. היא תוכל לנוח. והיא תפסיק להתאפק, תבכה עד שייגמר לה.

היא פונה שמאלה לרחוב ז'בוטינסקי בצומת הריק ונוסעת אל עומק פתח תקווה. תחושה של סדר מופתי משתלטת עליה, והרפיה. היא נזכרת בריח הפיקוסים והכלור ומאיצה בכביש הריק, מנסה להיזכר אם היא חברה בכללית או במכבי.

נוסטלגיה אנלוגית

אנטי חומר

"זה תחום מאוד טכנולוגי", אמר הבוס לקראת תום הישיבה. "וצריך פשוט לקבל את זה, אין טעם להילחם בזה."

גלגלי טריילרים וסרטים, פילם בערמות על מדפים

באותה ישיבה מדוברת נתבשרנו שחברת הכתוביות שאני עובדת בה מזה שמונה שנים בערך עומדת להפוך לעוד אולפן פוסט. מגוון של שירותים יוצעו ללקוחות, החל משירותי סאונד ועריכה וכלה בהפקת כתוביות ושכפולים של חומרי גלם. כנוסטלגית כרונית וחובבת אנלוגיה מושבעת הייתי מצפה שזה ידכא אותי רצח, אבל או שנהייתי צינית או שבאמת, כעצת הבוס, למדתי להשלים עם המציאות המשתנה בתחום הכתוביות – גם לכאן, באופן לא מפתיע ובלתי נמנע, מגיעות הטכנולוגיה והגלובליזציה ומשנות לחלוטין את התמונה. ואני לא יודעת אם זו רק ההרגשה שלי או שכזה הוא מנהגן הקבוע של שתי הענקיות האלה, אבל בכל פעם שהן דורכות איפשהו נדמה שהן עושות את זה ברגל גסה. באמת עולם אכזר.

המוביולה - משטח עבודה של פעם

עד לפני שנים לא רבות, בכל פעם שנדרשתי לתרגם סרט קולנוע קיבלתי לידיי דיאלוג מודפס וקלטת VHS שבה הוקלטו, בשיטה ובעזרים לא מתוחכמים במיוחד, כל גלגלי הסרט בזה אחר זה. תהליך העבודה היה לואו-טק בעליל והתחלק לשני שלבים עיקריים: בראשון התיישבתי מול הטלוויזיה עם דפי הדיאלוג, חילקתי אותם לכתוביות תוך צפייה בסרט, ולאחר מכן, תרגמתי את דיאלוג הסרט בקובץ וורד לפי החלוקה שקבעתי. את הקובץ הסופי שלחתי במייל למשרד, שם החל השלב השני בתהליך – תזמון הכתוביות וצריבתן בפילם באמצעות מכונת לייזר. תחילה ישב המתזמן מול מכונת המוביולה – מכונה ישנה ומגושמת ששימשה לעריכת סרטים בעידן הפרה-דיגיטלי – וצפה בסרט במובן הליטראלי ביותר של המילים "צפייה בסרט" – גלגלי הפילם התגלגלו על משטח המוביולה, פריים אחר פריים, ובמסך קטן שקבוע בחלקה העליון של המכונה הוקרן הסרט. על מוניטור מימין למסך, באמצעות תוכנת מחשב שלא מביישת את ה-QTEXT בארכאיותה ובכיעורה כתובית רודפת כתובית והמתזמן נאלץ להניע את ראשו בין מסך המוביולה ומוניטור המחשב מרכז-הטניס-רמת-השרון-סטייל. ("להניע את ראשו" או לטלטל אותו עד כדי סחרחורת, זה כבר תלוי בסרט שבו הוא צופה – סרט אמנותי משובץ שתיקות וצילומי נוף או שובר קופות חפרני בכיכובו של שיאה לאבוף המגלם באופן סדרתי דמויות שלא סותמות את הפה). לאחר שהכתוביות מתוזמנות בקובץ שמור במחשב הן נצרבות בלייזר על גבי הפילם, הגלגלים מועברים לשטיפה ולניקוי ואז נארזים ומשוגרים למפיצים השונים, מוכנים להקרנה בבתי הקולנוע.

צריבת הכתוביות בלייזר

במהלך אותן שנים ספורות שחלפו מאז התחלתי לעסוק בתרגום כתוביות חלו שינויים מרחיקי לכת בשיטת העבודה בענף הזה, והיום מתעצם המרחק בין העוסקים במלאכה ואפילו בין המילה עצמה – "סרט" – ובין החומר, גלגלי הפילם. כיום מתבצעת מלאכת התרגום באמצעות תוכנות מחשב ודגימות שמורות היטב בשרתים מאובטחים במרחבי הרשת. אין צורך בדיאלוג מודפס, בטח לא בקלטת VHS ואפילו לא בקובץ וורד כדי לתרגם סרט לכתוביות. המגמה המסתמנת היא שבלונה מוכנה ומתוזמנת שכל מה שנותר לעשות הוא לכתוב בתוכה את התרגום. היא אפילו מחלקת את הדיאלוג לכתוביות למען המתרגם. לאחר מכן צופים בכתוביות על גבי דגימה (גיהנום מפוקסל ומוכתם באינסוף לוגואים שנועדו, כמובן, למנוע הפצה לא חוקית) בשלב בקרת האיכות, ואז משגרים את הקובץ במייל לחו"ל, שם ממוקם סניף אירופי של החברה הבינלאומית איתה אנחנו עובדים. כרגע מדובר בחברה שמשתפת פעולה עם גדולי האולפנים בארה"ב, אבל יש להניח שזו מגמה שתשתלט גם על אולפנים אחרים ומפיצי סרטי קולנוע ברחבי העולם בגלל העלויות הזולות והיעילות הרבה (מידה רבה של סרבול נמנעת כשגלגלי הפילם לא צריכים לעבור דרך מעבדות צריבת הכתוביות ונשלחים היישר לבתי הקולנוע, לשם מגיעים במייל קבצי מחשב עם התרגום המוקרן במקביל לסרט). לחברה האמריקאית שאיתה אנחנו עובדים יש סניפים ברחבי ארה"ב, בקנדה, בהודו (שכל חברה אמריקאית שמכבדת את עצמה חייבת לפתוח בה סניף, אין סממן מובהק יותר לפריחה עסקית מאשר סניף במדינת עולם שלישי) ובאירופה, זו חברה שנסחרת בבורסה, מספקת תרגומים לעשרות שפות לסרטים ולסדרות טלוויזיה ומנהלת רשת מסועפת של יחסי עבודה עם מתרגמים ועם אולפנים ברחבי העולם.

צריבת כתוביות בפילם באמצעות מכונת לייזר היא עסק יקר ומקור רווחיהם העיקרי של האולפנים היחידים בארץ שעושים זאת (שלושה בלבד, נכון להיום. אחד מהם הענק הבולט בתחום, השני אחיו הקטן והצנום, והשלישי, שהיקף עבודתו פצפון ממש). בעקבות המגמה המסתמנת חווים אותם אולפנים ירידות חדות ברווחים ובקרוב ייאלצו לוותר לחלוטין על מקור ההכנסה הזה. אין ספק שאם לא ימצאו אפיקים חדשים לנתב בהם את עסקיהם (שירותי פוסט, למשל…) יאלצו לסגור את דלתותיהם.

לצד היתרונות בשיטת העבודה החדשה הזו ובכל מגמת האנטי-חומר (חיסכון בפסולת, ייעול תהליכי עבודה, היכולת לעבוד בצורה מסודרת ולנהל מעקב ובקרה ביתר נוחות כי הכל ממוחשב ומחשבים הם סופר-נאצים), אני חווה מקרוב את השלכות ההתפתחות האוטוסטרדית של הגלובליזציה ושל הטכנולוגיה ואני מבינה עד כמה הן משנות פניו של כל דבר שהן נוגעות בו – מרוקנות אותו ממטען אנושי של סבלנות, של צביון מקומי, של התעמקות ושל מלאכת יד, ומטעינות אותו ביעילות שאין לה תקדים, בטונות של קרינה, בקצב מהיר של התפתחות ושינויים שמי שעבר את גיל ארבעים מתקשה לעמוד בו, בראייה כלכלית ותועלתנית שדוחקת הצידה כל מה שאינו כזה, ובגישה שטחית ומכוונת-שורה-תחתונה.

"אחרי רחיצה". מתקנים עזובים במעבדה שוממה

דוקטור יובל נח הררי, מחבר הספר "קיצור תולדות האנושות" אומר בריאיון עם נועה לימונה ש"לא סביר שיהיו בני אדם כמונו בכדור הארץ בעוד 200 או 500 שנה… האפשרות הסבירה יותר היא שנשדרג את עצמנו באמצעות הנדסה גנטית וסייבורגינג לישויות שעולם המשמעות, הרגשות והיכולות שלהן שונה לאין שיעור ועליון על העולם שלנו, ובזאת למעשה יגיע ההומו סאפיינס לסוף דרכו. הוויכוח העיקרי נוגע לשאלה מתי זה יקרה, והשאלה המרכזית שנשאר לדון בה היא מה אנחנו רוצים שיחליף אותנו או למה אנחנו רוצים להיהפך."

קראתי את דבריו והרהרתי בהם עד שנדמה היה שפשר הגעגוע התמידי שלי מתבהר – ככה זה כנראה כשחיים על קו התפר בין תקופות – בין VHS לדיוידי ובין דיסקט ל-USB, כשנולדים אל תוך מהפכה, חווים מעט ממה שקדם לה ונעקרים ממנו בלית ברירה. מסקרן עד מאוד לדעת מה יהיה שם ב"עולם המשמעות, הרגשות והיכולות השונה לאין שיעור ועליון על העולם שלנו", אבל אני מרגישה שאת העולם שלנו עוד לא הספקתי למצות. וכבר אבוד לי. כשהפולארויד עזב את העולם הדיגיטלי הזה ונסע אל נחלת העבר, כבר אז היה ברור שמשהו נגמר ושמכאן כבר אין דרך חזרה.

נוסטלגיה אנלוגית

געגוע

לכתוב פוסט ראשון בבלוג חדש בגיל 34, כשמעולם לא היה לי עמוד פרופיל בפייסבוק ועשרת הימים שלי כשירלי-בירלי בטוויטר היו מטאפורה לא רעה לניסיון להכשיר רועת צאן לעבודה בחברת חדשות, זה קצת כמו לצאת לרחוב בעירום. לרוץ ולצווח ולפשוט איברים בעווית אקסהביציוניסטית, רק כדי לגלות שהרחובות ריקים. שממה מוחלטת.

אני מדברת כאן לעצמי, בשלב הזה אני די בטוחה בזה.  ה-ל-ו! ה-ל-ו?  מהדהדת לי אותי במרחב הווירטואלי שמחריד אותי כבר שנים, ובודקת איך זה. אחרונת הטכנופובים, זאת אני.

מתגעגעת לפעם. אנטי-דיגיטלית במובן הכי לא אידיאליסטי של המילה, זה פשוט מבנה האישיות שלי שעושה אותי אנלוגית. אני אוהבת ריח של נייר, רצוי ישן ומצהיב. אני אוהבת עפרונות, מחדדים, פנקסים. אני אוהבת למשש חפצים, להרגיש מרקמים בין האצבעות. אני מתגעגעת לימים שבהם אנשים היו מי שהם, בלי כפילי טו-פוינט-או. בלי עיצוב תדמית בפייסבוק, בלי בניית פרופיל שרלטני שיש בו רק פאסון שנון וסקסי. אני מתגעגעת לימים שבהם לאנשים היה נפח, וריח שנשב מכיוונם, חמצמץ לפעמים מרוב זיעה או קפה בחלב, רקוב לפעמים מרוב שינה או הזנחה, מרענן מרוב מנטה או קרם. ונוסטלגיה לא תהיה לעולם פאסה קומפוזה. וגעגוע יהיה תמיד. אוקסימורון מנצח כזה, בלי גיל.

אני אוהבת מילים כתובות שאפשר לדפדף בהן,  ואני אוהבת רחש דפים מתדפדפים ואני אוהבת לשחק בדפים, לקפל בהם אוזני חמור, לחזור לאחור להיזכר, ואת הדברים החשובים באמת אני תמיד רושמת לי על ניירות, לא במחשב, כי שם תמיד צריך לזכור איזו סיסמה כדי להשתחזר. ובכל זאת אני כאן, משתרכת מאחור במאסף של טרנד הבלוגים. אולי הסיבה הפשוטה לכך היא שפתאום נדמה לי שיש המון כמוני. קשה לי להאמין שזו רק כמיהה לאחווה וסולידריות, האמת היא שאני די גנרית. וגנריים יש הרבה. מעמד ביניימים כאלה שהחיים קורים להם פתאום באמצע שנות השלושים והם לא לגמרי מוכנים, אבל יש איזה רצון להישאר בעניינים. הבדידות האלטרנטיבית בלתי נסבלת. אז פותחים דף בפייסבוק, או מצייצים בטוויטר, או שוטחים בבלוג סיפור חיים והשקפת עולם שעם כל הכבוד לאינדיבידואליזם, בגדול, משותפים ללא מעט.

זה לא הולך להיות בלוג על בדידות גנרית וקיטורים על מחירי הנדל"ן והקוטג'. לא באתי לקטר. באתי לחלוק. לספר.

הפוסט הזה הוא מין לחיצת יד, רחרוח ישבן בדקורום כלבלבי, רמיזה לבאות, לכם ולעצמי כי גם אני לא לגמרי יודעת. אין לי תרשים חד-משמעי.

אני רק רוצה לספר לאלה שאולי ימצאו בזה עניין, על החיים שלי עם ד', האישה שאני אוהבת, ועם לייקה כלבת החלל שלנו עדכון מאוג' 2012: ועם מינצה, חתולת המנטול המרעננת, על אהבת הכתיבה והקריאה פלאס סיפורים שלי והתרשמויות מספרים שאני קוראת ואוהבת, אבל רק פה ושם, בעיקר שם, כי אני קוראת אטית ומסורבלת, משתקעת במילים עד שזה נספג, לוקח לי המון זמן לסיים ספר. אני רוצה גם לספר על יומרה שבשלב זה תחומה רק בתאוריה – להכניס לו לקפיטליזם מנה אחת אפיים של מינימליזם ולנסות לחלץ את החרצן של החיים שלי, את הגרעין של הצורך שלי, כל השאר אשפה. ואולי יש דבר והיפוכו בבלוג נוסטלגי, מינימליסטי, אנלוגי, אבל אולי לא בהכרח.  אולי גם לבלוג יש חרצן.