"זה תחום מאוד טכנולוגי", אמר הבוס לקראת תום הישיבה. "וצריך פשוט לקבל את זה, אין טעם להילחם בזה."
באותה ישיבה מדוברת נתבשרנו שחברת הכתוביות שאני עובדת בה מזה שמונה שנים בערך עומדת להפוך לעוד אולפן פוסט. מגוון של שירותים יוצעו ללקוחות, החל משירותי סאונד ועריכה וכלה בהפקת כתוביות ושכפולים של חומרי גלם. כנוסטלגית כרונית וחובבת אנלוגיה מושבעת הייתי מצפה שזה ידכא אותי רצח, אבל או שנהייתי צינית או שבאמת, כעצת הבוס, למדתי להשלים עם המציאות המשתנה בתחום הכתוביות – גם לכאן, באופן לא מפתיע ובלתי נמנע, מגיעות הטכנולוגיה והגלובליזציה ומשנות לחלוטין את התמונה. ואני לא יודעת אם זו רק ההרגשה שלי או שכזה הוא מנהגן הקבוע של שתי הענקיות האלה, אבל בכל פעם שהן דורכות איפשהו נדמה שהן עושות את זה ברגל גסה. באמת עולם אכזר.
עד לפני שנים לא רבות, בכל פעם שנדרשתי לתרגם סרט קולנוע קיבלתי לידיי דיאלוג מודפס וקלטת VHS שבה הוקלטו, בשיטה ובעזרים לא מתוחכמים במיוחד, כל גלגלי הסרט בזה אחר זה. תהליך העבודה היה לואו-טק בעליל והתחלק לשני שלבים עיקריים: בראשון התיישבתי מול הטלוויזיה עם דפי הדיאלוג וחילקתי אותם לכתוביות תוך צפייה בסרט, ולאחר מכן, תרגמתי את דיאלוג הסרט בקובץ וורד לפי החלוקה שקבעתי. את הקובץ הסופי שלחתי במייל למשרד, שם החל השלב השני בתהליך – תזמון הכתוביות וצריבתן בפילם באמצעות מכונת לייזר. תחילה ישב המתזמן מול מכונת המוביולה – מכונה ישנה ומגושמת ששימשה לעריכת סרטים בעידן הפרה-דיגיטלי – וצפה בסרט במובן הליטראלי ביותר של המילים "צפייה בסרט" – גלגלי הפילם התגלגלו על משטח המוביולה, פריים אחר פריים, ובמסך קטן שקבוע בחלקה העליון של המכונה הוקרן הסרט. על מוניטור מימין למסך, באמצעות תוכנת מחשב שלא מביישת את ה-QTEXT בארכאיותה ובכיעורה כתובית רודפת כתובית והמתזמן נאלץ להניע את ראשו בין מסך המוביולה ומוניטור המחשב מרכז-הטניס-רמת-השרון-סטייל. ("להניע את ראשו" או לטלטל אותו עד כדי סחרחורת, זה כבר תלוי בסרט שבו הוא צופה – סרט אמנותי משובץ שתיקות וצילומי נוף או שובר קופות חפרני בכיכובו של שיאה לאבוף המגלם באופן סדרתי דמויות שלא סותמות את הפה). לאחר שהכתוביות מתוזמנות בקובץ שמור במחשב הן נצרבות בלייזר על גבי הפילם, הגלגלים מועברים לשטיפה ולניקוי ואז נארזים ומשוגרים למפיצים השונים, מוכנים להקרנה בבתי הקולנוע.
במהלך אותן שנים ספורות שחלפו מאז התחלתי לעסוק בתרגום כתוביות חלו שינויים מרחיקי לכת בשיטת העבודה בענף הזה, והיום מתעצם המרחק בין העוסקים במלאכה ואפילו בין המילה עצמה – "סרט" – לבין החומר, גלגלי הפילם. כיום מתבצעת מלאכת התרגום באמצעות תוכנות מחשב ודגימות שמורות היטב בשרתים מאובטחים במרחבי הרשת. אין צורך בדיאלוג מודפס, בטח לא בקלטת VHS ואפילו לא בקובץ וורד כדי לתרגם סרט לכתוביות. המגמה המסתמנת היא שבלונה מוכנה ומתוזמנת שכל מה שנותר לעשות הוא לכתוב בתוכה את התרגום. היא אפילו מחלקת את הדיאלוג לכתוביות למען המתרגם. לאחר מכן צופים בכתוביות על גבי דגימה (גיהנום מפוקסל ומוכתם באינסוף ווטרמרקס שנועדו, כמובן, למנוע הפצה לא חוקית) בשלב בקרת האיכות, ואז משגרים את הקובץ במייל לחו"ל, שם ממוקם סניף אירופי של החברה הבינלאומית איתה אנחנו עובדים. כרגע מדובר בחברה שמשתפת פעולה עם גדולי האולפנים בארה"ב, אבל יש להניח שזו מגמה שתשתלט גם על אולפנים אחרים ומפיצי סרטי קולנוע ברחבי העולם בגלל העלויות הזולות והיעילות הרבה (מידה רבה של סרבול נמנעת כשאין צורך לשגר גלגלי פילם לבתי הקולנוע, ופשוט מעבירים אליהם קבצים דיגיטליים). לחברה האמריקאית שאיתה אנחנו עובדים יש סניפים ברחבי ארה"ב, בקנדה, בהודו (שכל חברה אמריקאית שמכבדת את עצמה חייבת לפתוח בה סניף, אין סממן מובהק יותר לפריחה עסקית מאשר סניף במדינת עולם שלישי) ובאירופה, זו חברה שנסחרת בבורסה, מספקת תרגומים לעשרות שפות לסרטים ולסדרות טלוויזיה ומנהלת רשת מסועפת של יחסי עבודה עם מתרגמים ועם אולפנים ברחבי העולם.
צריבת כתוביות בפילם באמצעות מכונת לייזר היא עסק יקר ומקור רווחיהם העיקרי של האולפנים היחידים בארץ שעושים זאת (שלושה בלבד, נכון להיום. אחד מהם הענק הבולט בתחום, השני אחיו הקטן והצנום, והשלישי, שהיקף עבודתו פצפון ממש). בעקבות המגמה המסתמנת חווים אותם אולפנים ירידות חדות ברווחים ובקרוב ייאלצו לוותר לחלוטין על מקור ההכנסה הזה. אין ספק שאם לא ימצאו אפיקים חדשים לנתב בהם את עסקיהם (שירותי פוסט-פרודקשן, למשל…) יאלצו לסגור את דלתותיהם.
לצד היתרונות בשיטת העבודה החדשה הזו ובכל מגמת האנטי-חומר (חיסכון בפסולת, ייעול תהליכי עבודה, היכולת לעבוד בצורה מסודרת ולנהל מעקב ובקרה ביתר נוחות כי הכל ממוחשב ומחשבים הם סופר-נאצים), אני חווה מקרוב את השלכות ההתפתחות האוטוסטרדית של הגלובליזציה ושל הטכנולוגיה ואני מבינה עד כמה הן משנות פניו של כל דבר שהן נוגעות בו – מרוקנות אותו ממטען אנושי של סבלנות, של צביון מקומי, של התעמקות ושל מלאכת יד, ומטעינות אותו ביעילות שאין לה תקדים, בטונות של קרינה, בקצב מהיר של התפתחות ושינויים שמי שעבר את גיל ארבעים מתקשה לעמוד בו, בראייה כלכלית ותועלתנית שדוחקת הצידה כל מה שאינו כזה, ובגישה שטחית ומכוונת-שורה-תחתונה.
דוקטור יובל נח הררי, מחבר הספר "קיצור תולדות האנושות" אומר בריאיון עם נועה לימונה ש"לא סביר שיהיו בני אדם כמונו בכדור הארץ בעוד 200 או 500 שנה… האפשרות הסבירה יותר היא שנשדרג את עצמנו באמצעות הנדסה גנטית וסייבורגינג לישויות שעולם המשמעות, הרגשות והיכולות שלהן שונה לאין שיעור ועליון על העולם שלנו, ובזאת למעשה יגיע ההומו סאפיינס לסוף דרכו. הוויכוח העיקרי נוגע לשאלה מתי זה יקרה, והשאלה המרכזית שנשאר לדון בה היא מה אנחנו רוצים שיחליף אותנו או למה אנחנו רוצים להיהפך."
קראתי את דבריו והרהרתי בהם עד שנדמה היה שפשר הגעגוע התמידי שלי מתבהר – ככה זה כנראה כשחיים על קו התפר בין תקופות – בין VHS לקובץ zip, ובין דיסקט ל-USB, כשנולדים אל תוך מהפכה, חווים מעט ממה שקדם לה ואז נעקרים ממנו בלית ברירה. מסקרן עד מאוד לדעת מה יהיה שם ב"עולם המשמעות, הרגשות והיכולות השונה לאין שיעור ועליון על העולם שלנו", אבל אני מרגישה שאת העולם שלנו עוד לא הספקתי למצות. וכבר אבוד לי. כשהפולארויד עזב את העולם הדיגיטלי הזה ונסע אל נחלת העבר, כבר אז היה ברור שמשהו נגמר ושמכאן כבר אין דרך חזרה.
מינימליסטית wannabe 