רשימה אחרונה - נובלה בהמשכים

רשימה אחרונה – פרק 9

תסתכלי עכשיו טוב-טוב מסביב, על כל האבק והנורות החשופות והקירות העירומים והמזוודה וכתמי הבכי שלך על הדפים. תסתכלי על זה ותכתבי. את זה, את מה שיש פה תכתבי. בלי שירה ובלי שטויות. מילה אחת יפה מדי, ואני קורעת את הפנקס הזה. אני לגמרי רצינית.

הסיפור שלנו, אותו מספרים עכשיו. בלי פואנטה, בלי שיא. סיפור אמיתי. הקו הישר הבדיוני הזה שנמתח חד-משמעי כמו טיל אל עבר תפיחה של שגשוג, כל הזמן במגמת שיפור, זה רק בספרים ובסרטים של יחצ"ני אמריקה. הסיפור הזה של ההוא, המיתולוגי, שהגיע לניו יורק יתום וחירש וגידם עם פרוטה אחת בכיס לפני שישים שנה והיום הוא אבא וסבא לשבעים נכדים ונינים ויש לו שמיעה אבסולוטית וחברת תקליטים שמגלגלת מיליונים ופרוטזה שלא רואים בכלל שהיא פרוטזה כי הוא מיליארדר, קנה לו יד של מישהו אחר. הסגידה המטומטמת הזאת לחלום האמריקאי, את מוכרחה להשתחרר מזה. מהתעמולה המסממת הזאת שמכסה הכל בציעוף נינוח ובוטח כאילו זה טבע הדברים – כביש מהיר פתוח, נסיעה מהירה עם שירי דרך ברדיו, מלא שמחת חיים ומשבי רוחות, וכל הזמן קדימה ולמעלה בנחרצות ובאמונה, בידיעה מוחלטת. בהכרה מלאה. אנחנו נולדנו אל ימי הזוהר של הקשקוש הזה ואת קנית את זה כל השנים. את באמת חושבת שזה כישלון להטיל ספקות, לא להבין עד הסוף, לא לעוף כמו טיל אל עתיד מזהיר משוחררת מהסתייגויות מקרקשות כמו צרור פחיות על פגוש מכונית של זוג טרי. אנחנו טריות, כל הזמן אנחנו זוג טרי, אני ואת. מתחלפים בנו דברים, משתנים הרשמים, מתרענן בנו איזה צורך. אין דבר כזה, להגיע.

אמריקה. פחחח. כל מצגי השווא האלה בפייסבוק ובפליקר ובטוויטר, כולם מוצגים לראווה ממותגים, מוצעים למכירה להמונים. הכל דימויי חיים, הכל תמונות ומופעים של, כולם מודעים כל הזמן ל, מתביימים, משתכתבים, כוכבי הסרט שהם חיים בו. הכל מסע פרסום, סלוגנים ופוסטרים, עיצוב תדמית ושיווק ישיר.

הפרסום הזה גמר לך על המוח. בגללו את לא מאמינה עכשיו לאף אחד, אפילו יעל לא מצליחה לשכנע אותך שהיא אוהבת אותך. את ישר מאשימה באיזה מניע נסתר. הפחד להיות לבד, נימוס, שעמום, שיקולי נוחוּת קטלניים, ניסיון להתקדם על הגב שלך. כל מה שרץ לך בראש נראה לך יותר סביר מהאפשרות שאוהבים אותך. שככה רוצים, איתך, כי זה טוב. זה ממש נראה לך מופרך. את מבינה עד כמה את דפוקה. מדמיינת כל הזמן את היד הנעלמה, משוכנעת שעל הכל משלמים לה, שמישהו טומן בה כסף בלי הפסקה פששש-פששש-פששש, כמו מכונת הנשמה. את לא מאמינה שמשהו אמת. הכל תשדיר פרסומת. לא יודעת, את שואלת אותי. לחיים, כנראה. לחיים.

רק בדברים הישנים את מוצאת אמת שאת מאמינה לה, ספרים מפעם, שירי משוררים זקנים, יצירות אמנות מלפני העידן הזה שבו כל פירור מידע סוחב איתו איזו פרסומת מרצדת, מעצבנת, מתגלגלת איתך עד תחתית המסך, עוברת איתך מאתר לאתר, מתנפלת עלייך מכל מקום כאילו זה שד פרטי שלך. רק לדברים מפעם את מאמינה. אבל עכשיו, כאן, את מרגישה מתועתעת, כולם שקרנים בעינייך, כולם מנסים להשיג משהו, אף אחד לא מדבר איתך מעומק הלב. את לא מצליחה להשתחרר מההרס הזה של האמון הבסיסי, משטיפת המוח האמריקאית. הדבר היחיד מפעם שלא מעורר בך שום רטט נוסטלגי, הרטרו הכי לא אופנתי. סתם מותג מיושן שעבר זמנו.

כי זה לא סתם דעך, זה התהפך על הראש. מהחלום הנאיבי והכביש הפתוח עם הרדיו והרוח נשארו רק האטימות התאגידית והאכזריות החזירית שלא רואות אפילו את האנשים נרמסים להן מתחת לסוליות. סוג של טרור. פיגוע חבלני. לא פעם פנטזתי את מגדלי התאומים מתרסקים, את פסל החירות המתייפייף הזה טובע בנהר המטונף שהוא תקוע בו. על מי הם חושבים שהם עובדים. כל המיליונרים האלה, וול-סטריט, התאגידים, ההון. כל אנשי ההון האלה. בריוני הכסף, מטעני נפץ האשראי והריבית. מוכרים לאנשים קשי יום שאין להם כלום חוץ מחלום אג"חים מגובי משכנתאות שלא שווים כלום ומפוצצים להם הכול. עד עכשיו מתפזרת נשורת האבטלה והחסכונות האבודים והבתים המעוקלים, והמחבלים האלה ממשיכים לנהל בנקים ולשוט ביאכטות בים הרוגע שלהם. המראות פחות קשים, פחות מהממים כי התרגלנו. לא רואים אנשים בוערים נופלים מחלונות של גורדי שחקים אל מוות מזעזע כמו בסרטי אסונות, אבל כל העולם המורעב הזה מסבסד חזירות של בריונים שממשיכים למכור את החלום האמריקאי לעניים. לדחוף לנו אותו בתשלומים, העיקר שנקנה מהם משהו. שנשלם להם כל החיים.

ומה את יודעת, אמריקה זה כאן. הכל אותו הדבר. אין חו"ל. לא נשאר שום מקום בעולם הזה שאפשר לחיות בו. לא אם אין לך ים של כסף. הרי בכל פעם שאת רואה איזה סרט של מייקל מור או של מישהו אחר שחושף כל מיני עיוותים באמריקה הזאת, עיוותים חולניים ממש שגורמים לך להרגיש שפרנויה זה דבר לגמרי סביר, עוולות בממדי ענק בלי שמץ תום לב, את מתה מפחד. מרגישה כמו הטלה הזה בסרט האחרון שראינו בעבודה, זוכרת, שבוע לפני שהבוס כינס אותנו בחדר הישיבות להודיע על פשיטת רגל עוד היינו בטירוף של דוקאביב ותזמנו כתוביות לסרט הזה, אנשים מכל העולם שצילמו יום בחייהם. 24 ביולי 2010. הייתה שם סצנה של שחיטה. קצרה, לא יותר משנייה זה ריצד על המסך, אבל הספקת לראות את העיניים המבוהלות ואת התנועה של הסכין אל הצוואר ואת קערת המתכת שהושטה מלמטה, להתמלא בדם. ככה בדיוק את מרגישה ברגעים הכי קשים שלך, כמו הטלה הזה. כשאת במיטה לא נרדמת או מתעוררת לפנות בוקר וגדודים–גדודים של מחשבות מבהילות ופחדים מתקהלים סביבך כמו שבט קניבלי במחול פגאני. הפסקת פרסומות בפול ווליום, רעש חיים אחרים.

וככה את מרגישה עכשיו, בודדה, מבועתת, הכל מתנפל עלייך עם סכינים, מחזיק אותך חזק שלא תזוזי, וכלום לא עוזר. רק עומד ומסתכל. אדיש. הכל כל כך אדיש.

העיקר שאת צמחונית.

מודעות פרסומת
רשימה אחרונה - נובלה בהמשכים

רשימה אחרונה – פרק 8

טוב, די. נמאס לי, די. איפה הכפכפים. איפה שמנו את הכפכפים. הולכות לפיצוצייה. אני לא יכולה להיות פה ככה אפילו עוד דקה, אני חייבת החוצה. רע לי, אני מרגישה זוועה, בא לי להרוג אותך ואני מתגעגעת ליעל. אני לא מסוגלת לחשוב מרוב שאני רוצה לראות אותה רוצה לראות אותה רוצה לראות אותה. ואני רוצה סיגריה. הנה. אז מה, אז מה, אז פתחתי עוד ארגז, אז מה. אני רוצה לצאת אני אומרת לך.

את מריחה את זה. מריחים את סוף הקיץ. אני מתה על הריח הזה, של עונות מעבר.

תראי את הרחוב הזה, איך הכל כאן מוּכּר. זה מה שממית אותך, לאט לאט, יום יום. האותו-הדבר הזה. אבל זה יהיה בכל מקום שנהיה בו, את יודעת, פתאום הוא יהיה לך מוּכּר מדי. תמיד היית כזאת, מתרגלת מהר, משתעממת. כל צליל שהרחוב הזה מפיק את כבר יודעת. עקבי השכנה מלמעלה, טריקת דלת הכניסה לבניין זרוקה בחדר המדרגות, הטוסטוס שחונה לנו ליד החלון, רחש גלגלים על הכביש הסדוק הזה, הציפורים, הכלבים, הילדים, אפילו הדהוד הרחובות הרחוקים. והמדרכות, והצמרות ופקעות השורשים, ונפילת האור מהירח ומפנסי הרחוב, ריח הבישולים, המרפסות, אדני החלונות וחריקות שערי הבתים הקטנים, הכל את כבר יודעת. עוברת כאן כמו מתוך שינה.

זוכרת איך אהבנו את המקום הזה כשרק הגענו. נחתנו כאן כמו בחדר מרופד עם דעיכת הסחרור המבהיל, המורט עצבים, של הסוּפה, וכל מה שיש כאן היה אז לגמרי חדש. הרגשנו התחלה של משהו אחר לגמרי וזה הקל עלינו, השינוי המוחלט. הכי אנחנו אוהבות מעברים חדים. ככה כמעט לא נשארים סימנים, כאילו הזינו, כאילו רק נדמה שהיה. התכרבלנו בשקט הזה ובשוליוּת המקום הזה, כל השאון של המרכז ושל חיינו הקודמים היה רחוק, נשכח. היינו שוכבות על הספה הירוקה המוקפת חלונות ומביטות בצמרת הברוש בפינת החלון ומנחמות את עצמנו, כמו לטיפות מבפנים, יהיה בסדר, נהיה בסדר, יהיה בסדר, יעבור. זוכרת. פעם, לא מזמן, היה לנו פה טוב. זה נורא, איך להכל מתרגלים בסוף. באיזו טבעיות הכל נהיה סתמי. כל ברק סופו להתעמעם.

הי. מרלבורו לייט ומצית. סתם, הפּוּשטית הכתומה הזאת, שם. הכול אחלה. לא, רק שטר של מאה. מה, אתה רציני? כבר דיברנו על זה, אמרתי לך שלא. איזה אמריקה, רמת גן. כמעט בני ברק מרוב שרמת גן. אני באמת לא יודעת מה להגיד לך. דווקא יש פה כמה ג'ינג'ים, לא? אתה עקשן, אה. תודה. לילה טוב.

הורג אותי הטיפוס הזה. לפחות פעם בשבועיים אנחנו בפיצוצייה הזאת ובכל ביקור שלישי הוא מתעקש שאנחנו קנדיות. קנדיות. איזה לוק יחודי יש לְקנדיות? סתם קשקשן, אבל איך זה תמיד מחמיא קצת. כשאומרים לנו שאנחנו לא נראות מכאן. מה זה, למה. בגלל הזיכרון שבא פתאום. זה בטח הריח. ריחות תמיד מעוררים אצלנו מחדש איזה פעם מזמן. אבל דווקא עכשיו, לא יכולת לחכות עם זה שתי דקות שניכנס הביתה, אין לנו אפילו במה לנגב. טוב, לא נורא, לפחות שקט ריק כזה, כמו כל הערבים כאן, בלי אנשים. אפשר לבכות ברחוב בלי להתבייש. רק תאורת פנסי רחוב והבלחות עטלפים. והנה פֶפֶר, תראי אותו, חמוד כזה, תמיד על הג'יפ. איך הוא בא להתלבש לנו על הלטיפה. תני לזה. תני לזה. לפרווה. למקצב הקבוע של הנגיעה. תראי איך הוא מסור לליטוף, מתעגל לעברו. תני לזה. תלמדי ממנו משהו. בואי, בואי נשב לידו, נעשן.

את אוהבת את זה קצת. לנשוף ככה את העשן שלי בכובד ראש. לא התבגרת עדיין, לא ויתרת על המחשבה הילדותית שכאב וקדרות זה הרבה יותר מורכב, הרבה יותר מודע. לא הבנת עדיין את החוכמה הגדולה, להיות שבעת רצון. את תמיד בוחרת בדרך הקלה, הבכיינית, בורחת לתסכול המייאש כאילו זו הברירה היחידה של מי שלא בוחר לחיות בהדחקה. תפסיקי להתפלש בזה, את כבר יודעת שזה אף פעם לא נגמר טוב.

יעל הייתה מפרקת לנו את זה לחתיכות. היא הייתה לוקחת את העצבות הזאת ומפוגגת אותה בעדינות, כמו שתמיד ידעה לעשות. הייתה מראה לנו, בלי פטרונות ובלי אלימות, בסבלנות אין קץ, את היופי המניח את הדעת של כל מה שפגום וחלש וחלקי. הייתה מזכירה לנו שגם זה חיים. האישה הזאת אוהבת את החיים, את האנשים, עם כל הקלקולים שבהם. הענווה שלה מרהיבה. שמחת חיים לא מרוב בורות זה דבר כל כך נדיר. כל כך הרבה יותר מקסים מהדיכאון הקיומי המעפן הזה שלך. והיא כל כך הצחיקה אותך, זוכרת, צחקת איתה כמו שלא צחקת מימייך. היא אוהבת אותנו במין טבעיות חסרת מעצורים והיא היחידה ש– מה את עושה. בסדר, רגע, לא כל כך מהר, אין לי אוויר וקצת מסתובב לי הראש. חכי שנייה, נו, לאט, אני תכף נופלת. לנשום עמוק. לנשוף לאט. לשאוף. עמוק פנימה את הריח. לנשום את עונת המעבר אל תוך הריצה הזאת. לא ליפול. הנה, הנה, אני פותחת, משוגעת, פותחת, מה קרה לך. מוכרחה לכתוב מה.

יופי, סיימת לשורר את דכדוכך הבנאלי? הוקל לך? את מביכה אותי, בחיי. זה לא נעים הקלישאה הזאת. תרכיז רחמייך העצמיים בשיא תפארתם. הנה, רשמנו גם אותם. מותר, בטח מותר, אבל לא לאורך זמן. פורקן, וזהו, אחרת זה מסרבל את התנועה. רוב האנשים אחרי גיל שלושים מצליחים להסתדר גם בלי זה, אבל אם את מוכרחה, שיהיה. לא, ברור, לא הדכדוך, השירוּר הזה שלו, על זה הרוב מצליחים לוותר. הבינו, סיימו להתרגש מזה.

לא משנה. עכשיו יש לך גם את זה כאן ברשימה. אמת מאוד יסודית ומקיפה את מתעדת בפנקס הקטן הזה שלך. עכשיו אפשר להתקדם? אפשר לדבר ברצינות על הנסיעה הזאת?

רשימה אחרונה - נובלה בהמשכים

רשימה אחרונה – פרק 1

סיפור כישלון. למה לא, זה צריך להיות השם. הסיפור שלךְ הוא סיפורו של כישלון. ייאוש זה הכישלון הכי גדול.

תראי, כל החדר מלא קרעי טיח, חצי בית התפרק עכשיו. בואי נאסוף את השברים של הסולם לפחות, אלוהים, עד המטבח זה הגיע. חתיכת נפילה זאת הייתה. נו, בואי נטאטא את זה, זה מדכא.

זוכרת איפה היינו לפני שנה, איך צעדנו באבן גבירול מלאות זעם ואמונה ואיך צרחנו שם בהפגנה החמישית, העם דורש צדק חברתי. יש גם שם, מתחת לדלת.

כל החיים הרגשת בדידות שקופה חסרת תקנה מכסה עלייך כמו ניילון נצמד, והנה, פתאום צעדת עם המון אנשים והרגשת מין יחד עצום, סוחף אותך. זה אפילו הפחיד אותך לרגעים, לצעוד ככה בתוך המון זועם, זה היה משהו שלא הכרת, אבל הרשית לעצמך, בפעם הראשונה, להפסיק להיות ספקנית, לראות את הסיכוי. מה לראות, להרגיש אותו. רצית להטיל ספק, מרוב ציניות ומשנה זהירות, מתוך הרגל ותחושת אחריות, אבל לא הצלחת. זה סחרר אותך. נהיית מעודכנת כמו שלא היית בחיים, תולעת עיתונים, ויצאת לרחובות לעוד הפגנה ולעוד הפגנה כדי להרגיש את זה, את הזרוּת שחשת כל חייך, מופקעת ממך. אבל אחרי שבוע כבר התחילה המעיכה. אגרוף הברזל כבש לאט לאט את הזעקה עד שנותרה ממנה רק יבבה דקה, חנוקה. כמו חתלתול נמחץ תחת מגף. אפילו הספדים נשמעו, וגעגועים נוסטלגיים, כאילו כל זה קרה לפני שנים, כאילו זו הייתה רק הזיה של קיץ, מכת שמש. אנשים הבינו את המייאש מכל, את טבע האדם האכזרי, את חוסר הסיכוי מול כל הכוח הזה. חזרנו להילחם על פירורים, ללחך את שולי הצלחת כמו חבורת צבוֹעים מסוממים, שולפים ציפורניים זה על זה, חושפים שיניים על החלשים.

סתם, נזכרתי. זה היה בדיוק לפני שנה, בתחילת ספטמבר, קצת לפני החגים. ביום כיפור ישבנו בשירותים ופתאום בכית, דלפתְ כמו צינור מפוּצץ. לא הצלחנו לעצור את זה, חצי גליל של נייר טואלט לא עזר. והנה, שנה אחרֵי, את עומדת לנסוע מכאן. שנת אבל ממש הייתה לך.

זה יחזור, אני אומרת לך שזה יחזור, אבל אז זה יהיה קשה, זה יחזור אכזר. כי לא יכול להיות אחרת, אנשים שהבינו שיש להם כוח להזיז משהו לא מתחרטים פתאום, לא מוותרים והולכים הביתה, הם נלחמים עד שהם מנצחים או עד שהם מתים. לא קשור ליומרות, זה הטבע, זאת הישרדות. אני יודעת שאת משוכנעת שזה ימות, אופטימית לא היית אף פעם. סוף טוב זה יותר הקטע שלי. אני רואה, אני רואה שהכל כבר ארוז, רואה, רואה גם את הדרכון ואת הכרטיס לכיוון אחד על המזוודה, אבל תדעי לך שהלילה ייגמר משהו הרבה יותר גדול ממה שנדמה לך. החיים שלנו עושים פנייה חדה. מה חותרת, אני אומרת לך בפירוש – את מסיטה אותנו מהמסלול. ישר לתוך התהום.

את יודעת, אם חושבים על זה, כל מיני סרטים שראינו לא פעם, עם גיבורות כאלה סיפורי הצלחה, תמיד הם נגמרים ככה, נכון, ברגע קצת כמו זה, אבל עם הרגשה הפוכה, של התחלה. של המְראה. מוזיקה יפה, איזה שיר על רכבת נוסעת, על כנפיים, על רוח, והגיבורה מדפדפת באלבומי תמונות ומפשפשת באיזו קופסה ישנה, נכון, תמיד יש בסרטים האלה איזו קופסה מחורבנת מלאה רטרו, תצלומי פולארויד וצעצועים מכניים ותכשיטים מפלסטיק ותמיד הגיבורה ממששת הכל בהתרגשות כאילו ילדוּת זה מרקם שאפשר להרגיש בין האצבעות. והיא תמיד מחייכת לעצמה ומתלחלחת, ואז מוחה את העצב ונכנסת למונית, ואז הטרמינל והמטוס ממריא והמסך מחשיך ורוֹלר. צורה לך. המזוודה נפלה עלינו מהבוידעם כשסוף סוף הצלחנו לטפס על הסולם המסוכן הזה ולהגיע אליה, כי הדוּד תקוע שם באמצע כמו גוויה, וכל השיער שלנו מלא חול וקורי עכביש ואבק, ונקרעה לנו הנעל כי הסולם התפרק שנייה לפני שירדנו ממנו. כמעט שברנו את הפרצוף. ככה נגמר הסרט שלך.

את רוצה לספר איך זה התחיל. את האמת. זה יהיה אמת, הסיפור הזה, או איזה ניסיון אחרון להעצמה, להתנחמות, אה, אמת או לא. בשביל זה אני כאן, יקירתי, לעצור את כדור-השלג-המתגלגל-במדרון הזה של ההדחקה שלך כי עוד רגע הוא הורג אותך, הכדור הזה. בואי, נשב, תכתבי את האמת.

תכתבי איך התיישבת במשרד לפני עשרה חודשים בעוד בוקר כמו מאות הבקרים שלפניו. תכתבי שסיימת לארגן את כל החפצים שלך על השולחן, הדלקת את המחשב ומשכת מהטריי את דפי העבודה והפעלת את התוכנה והכל באוטומטיות הזאת שבה זזת שם תמיד, בפלורסצנטים הלבנים האלה, באוויר המזגנים האטום, רובוטית של שגרה והרגלים. את יכולה לכתוב ניסיון מקצועי של שנים, אם זה עושה עלייך יותר רושם ומביא לך פחות דיכאון. נכנסת למטבחון ונטלת את הכוס שלך מהמדף וכשהזרם הדק והקלוש ממכונת סינון המים זלג לתוכה בהית בו ושקעת במחשבות על השעמום. הריקבון שמכחיל בין הֶרגלייך כמו עובש, האימה. חשבת על כך ששעמום הוא הדבר הכי נורא שיכול לקרות למוח האנושי. יותר גרוע מכדור בראש.

סיפורים

שכר מינימום – סיפור קצר(צר)

עבדת אצלה, זה מה שזה היה. הלב הגלמוד המובטל שלך מצא תעסוקה, שכרך היה שיתוף פעולה.

את זוכרת היטב את העיתוי שבו התקבלת לעבודה. היה נדמה שחייך צוברים תאוצה והיא, יזמית נחושה ומעשית בעלת חזון עסקי צלול, זיהתה פוטנציאל וביקשה לרכוב על התנופה. להתמנף עלייך.

שנים הייתן ככה, בתפקיד, עובדות, את ממונה על התנופה והיא על הנראוּת. חייך נראו לך יפים בתמונות שצילמה. אפילו סתם קפה ששתית, או הכפכפים שלך.

את מוללת מילים אינסוף שעה שהיא העדיפה לשתוק. כי בשתיקות יש הרבה יותר פוטנציאל והרבה פחות מימוש. ומימוש תמיד מחרב את הנראוּת, כזה הוא – מחויב המציאות.

בתום שנים, כשהתברר שנכשלת, כשאזלה לך התנופה ולא התאמת כבר לחזון, פוטרת. הסתיים שיתוף הפעולה, והוחלפת. מישהי אחרת נשכרה למלא את תפקידך, להרכיב אותה על תנופתה ולמנף אותה אל מקום אחר, לקרב אותה אל הנראוּת הרצויה.

עכשיו את יושבת על ספה רחוקה עם אישה אחרת שמקשיבה לך וחושבת, ואז אומרת שיש לזה המון צורות והמון סיבות והמון מנועים והמון קלעים שמסתירים את העמוק-בפנים, ואז מה אם קוראים לכולם באותו השם.

באיזה שם, את שואלת, והיא מחייכת כי יודעת שאת יודעת, ובכל זאת אומרת, אהבה.

נוסטלגיה אנלוגית

געגוע

לכתוב פוסט ראשון בבלוג חדש בגיל 34, כשמעולם לא היה לי עמוד פרופיל בפייסבוק ועשרת הימים שלי כשירלי-בירלי בטוויטר היו מטאפורה לא רעה לניסיון להכשיר רועת צאן לעבודה בחברת חדשות, זה קצת כמו לצאת לרחוב בעירום. לרוץ ולצווח ולפשוט איברים בעווית אקסהביציוניסטית, רק כדי לגלות שהרחובות ריקים. שממה מוחלטת.

אני מדברת כאן לעצמי, בשלב הזה אני די בטוחה בזה.  ה-ל-ו! ה-ל-ו?  מהדהדת לי אותי במרחב הווירטואלי שמחריד אותי כבר שנים, ובודקת איך זה. אחרונת הטכנופובים, זאת אני.

מתגעגעת לפעם. אנטי-דיגיטלית במובן הכי לא אידיאליסטי של המילה, זה פשוט מבנה האישיות שלי שעושה אותי אנלוגית. אני אוהבת ריח של נייר, רצוי ישן ומצהיב. אני אוהבת עפרונות, מחדדים, פנקסים. אני אוהבת למשש חפצים, להרגיש מרקמים בין האצבעות. אני מתגעגעת לימים שבהם אנשים היו מי שהם, בלי כפילי טו-פוינט-או. בלי עיצוב תדמית בפייסבוק, בלי בניית פרופיל שרלטני שיש בו רק פאסון שנון וסקסי. אני מתגעגעת לימים שבהם לאנשים היה נפח, וריח שנשב מכיוונם, חמצמץ לפעמים מרוב זיעה או קפה בחלב, רקוב לפעמים מרוב שינה או הזנחה, מרענן מרוב מנטה או קרם. ונוסטלגיה לא תהיה לעולם פאסה קומפוזה. וגעגוע יהיה תמיד. אוקסימורון מנצח כזה, בלי גיל.

אני אוהבת מילים כתובות שאפשר לדפדף בהן,  ואני אוהבת רחש דפים מתדפדפים ואני אוהבת לשחק בדפים, לקפל בהם אוזני חמור, לחזור לאחור להיזכר, ואת הדברים החשובים באמת אני תמיד רושמת לי על ניירות, לא במחשב, כי שם תמיד צריך לזכור איזו סיסמה כדי להשתחזר. ובכל זאת אני כאן, משתרכת מאחור במאסף של טרנד הבלוגים. אולי הסיבה הפשוטה לכך היא שפתאום נדמה לי שיש המון כמוני. קשה לי להאמין שזו רק כמיהה לאחווה וסולידריות, האמת היא שאני די גנרית. וגנריים יש הרבה. מעמד ביניימים כאלה שהחיים קורים להם פתאום באמצע שנות השלושים והם לא לגמרי מוכנים, אבל יש איזה רצון להישאר בעניינים. הבדידות האלטרנטיבית בלתי נסבלת. אז פותחים דף בפייסבוק, או מצייצים בטוויטר, או שוטחים בבלוג סיפור חיים והשקפת עולם שעם כל הכבוד לאינדיבידואליזם, בגדול, משותפים ללא מעט.

זה לא הולך להיות בלוג על בדידות גנרית וקיטורים על מחירי הנדל"ן והקוטג'. לא באתי לקטר. באתי לחלוק. לספר.

הפוסט הזה הוא מין לחיצת יד, רחרוח ישבן בדקורום כלבלבי, רמיזה לבאות, לכם ולעצמי כי גם אני לא לגמרי יודעת. אין לי תרשים חד-משמעי.

אני רק רוצה לספר לאלה שאולי ימצאו בזה עניין, על החיים שלי עם ד', האישה שאני אוהבת, ועם לייקה כלבת החלל שלנו עדכון מאוג' 2012: ועם מינצה, חתולת המנטול המרעננת, על אהבת הכתיבה והקריאה פלאס סיפורים שלי והתרשמויות מספרים שאני קוראת ואוהבת, אבל רק פה ושם, בעיקר שם, כי אני קוראת אטית ומסורבלת, משתקעת במילים עד שזה נספג, לוקח לי המון זמן לסיים ספר. אני רוצה גם לספר על יומרה שבשלב זה תחומה רק בתאוריה – להכניס לו לקפיטליזם מנה אחת אפיים של מינימליזם ולנסות לחלץ את החרצן של החיים שלי, את הגרעין של הצורך שלי, כל השאר אשפה. ואולי יש דבר והיפוכו בבלוג נוסטלגי, מינימליסטי, אנלוגי, אבל אולי לא בהכרח.  אולי גם לבלוג יש חרצן.