קפיטליזם סימן שאלה

(מיקרו) דיור בר-השגה – מחשבות

הכל קרה די מהר: בתחילת נובמבר האחרון, אחרי שבועות ארוכים על ארגזים ופרוצדורת מיון קפדנית ובלתי מתפשרת, סיימנו סוף-סוף ד' ואני להשליט סדר בחפצים שלנו ולארגן את הדירה מחדש. רק התחלנו ליהנות מהרהיטים החדשים, מכל המקום הפנוי ומהקלילות החדשה והמרעננת הזו, ואז התגלתה נזילה; זרזיף מי גשמים שחדרו מבעד לגג העץ, זלפו במטבח ולחלחו גם את פינת חדר השינה. הבעיה הייתה מורכבת, ופתרונה, שהיה כרוך בטיפול יסודי בגג, לא היה עניין של מה בכך. אני וד' התחלנו לאבד את סבלנותנו (פריבילגיה של שוכרות).
כעבור שבועיים נסענו לחופשה בחו"ל, ואז שבנו "הביתה". חזרנו אל הזרזיף המעיק ואל עקבותיו הטחובים על הקיר מבית המלון המפנק ומהשקט הנפשי שהיה לנו שם, כזה שלעתים מוצאים כמותו רק במחוזות רחוקים שאין בהם זכר לשגרה המוכרת וליום-יום הבלוי, מקומות אחרים שמאווררים ומרעננים כל מה שמתייגע ומתיישן מתחת לאובך ההרגלים הכבד. ואז החל כדור השלג להתגלגל במורד המדרון – התלבטות אחת גדולה והרבה פקפוקים קטנים טורדניים בני יותר משנה התחדדו לבסוף לכדי ההבנה ששום רהיט חדש לא יעזור. שאנחנו מוכרחות לעזוב. שהדירה שגרנו בה כמעט שבע שנים לא מתאימה לנו עוד. כל מיני דברים שפעם לא הפריעו לנו, שנאספו עם הזמן בשקט, כמעט מבלי ששמנו לב, החלו מתגבשים לכדי מסה קריטית, מתארכים לכדי רשימה של סיבות טובות לעזוב, ובסופו של דבר נהיו בלתי נסבלים. סתם דברים, רגילים, כאלה שיש בכל דירה בשלב כזה או אחר – רעשים, בלאי, לאות החומר. ובתוך פחות מחודש מצאנו לנו דירה חדשה, ועזבנו.Displaying IMG_20170125_191108_050.jpg

Displaying IMG_20170125_191326_794.jpg

כשעמדתי בדירה הריקה שסיימנו לפנות, רגע לפני שבעליה הגיע לקחת את המפתחות, התרומם בי גל של רגשות מעורבים. לכאורה סתם, דירה שכורה, בית של מישהו אחר, כבר לא שלי. בתור מינימליסטית wannabe אני בכלל לא אמורה להיקשר לחפצים, לקירות בטון ולגגות עץ, לחלונות, לרצפות, לאריחים. אני אמורה לרחף בין דירות ובתים על-פי הרצון והצורך, לנצל את היותי שוכרת וליהנות מהחופש הטמון בזה – נזילה? אורזות ועוזבות. נמאס? אורזות ועוזבות. לא נאים השכנים בעינינו? כנ"ל.
אבל בית זה דבר קצת טעון ומורכב. זכרונות מכל הדברים שקרו לי בדירה הזו החלו להגיח מכל מיני כיוונים ולהציף אותי בסנטימנטליות נוסטלגית…

Displaying IMG_20170125_191227_383.jpg

הבוקר הראשון שבו התעוררתי לבד, בדירה חדשה, בחדר שינה לבן ועירום, שטוף אור; כל המוזיקה ואור הנרות והקפה והארוחות והמשקאות וסרטים ובינג'ים של סדרות והספרים והעיתונים והבכי והנמנומים והחלומות בהקיץ והשיחות והנגיעות שמילאו את הסלון הענק הזה; הילדים שבאו לעולם והאנשים היקרים שהלכו לעולמם בכל השנים שגרתי כאן; כמעט כל שנות השלושים לחיי שעברו עליי בחדרים האלה; כל הדברים שלמדתי, העבודות שהחלפתי; והבוקר ההוא שבו נסעתי אל הדירה של ד' ברחוב אבולעפיה, אחרי שנה שבה, לראשונה בחיי, גרתי לבד, להעמיס במכונית את מעט הדברים שהיו לה שם, ולחזור איתה לכאן, לגור יחד בדירה הזו בגבעתיים.
הכל ריצד על פני המים שלי כמו לילה מלא בכוכבים.

Displaying IMG_20170125_190958_464.jpg

ובין יתר הדברים, גם סדרי העדיפויות ותפיסת העולם שלי בכל הנוגע לדיור עברו אי-אלו שינויים בשנים שבהן התגוררתי בדירה הזו. מחאת 2011 שצעדתי בלא מעט מהפגנותיה, ודברים שנכתבו ונאמרו בעקבותיה, כל אלה גרמו לי לשקול מחדש את החלום הנושן שלי לקנות לי דירה משלי. ואני לא נכנסת למחלוקת לשכור-או-לקנות, כי היא לעוסה כבר לכדי עיסה ואין בה הכרעה אובייקטיבית חד-משמעית של ממש – כל אחת מגבשת בה עמדה על-פי השקפותיה, הכנסתה החודשית וחסכונותיה, נסיבות חייה, סדרי העדיפויות שלה, תוכניותיה לעתיד, הפשרות שהיא מוכנה להן ואלה שלא, יכולתה להשלים עם חוסר הוודאות המובנה בחיינו, או מנגד, נחישותה לייצר לעצמה איזו אשליית ביטחון מוקפדת. וכל אלה אינם מענייני בפוסט הזה. יש מגוון בלוגים כלכליים שבהם אפשר להתעמק בדיון מושכל ומבוסס-נתונים בסוגיה הזו.
אך בעקבות מעבר הדירה החלו להנץ במוחי הרהורים על המעבר הבא, מתי שלא יהיה, ובכלל, על הבית שלי – החפץ הכי משמעותי, הכי יקר והכי חשוב שיש לי, אבל גם הכי גדול, הכי מסורבל מבחינה ביורוקרטית והכי בלתי צפוי; בכל רגע נתון יכולים להרים לידי איזה פרויקט תמ"א שיחרב לי את הנוף, וכשהשכנים הכי נחמדים בבניין יעזבו יום אחד, עשוי להגיע במקומם השד-יודע-מי.
והבית הזה שלי, ארעי ככל שיהיה, הוא החפץ שמכיל את חיי במשך כך וכך שנים, והוא מקום שלא פשוט להתאקלם בו בכל פעם מחדש – חולף זמן עד שאני מוצאת לכל דבר את הפינה שלו, עד שאני מתרגלת למקומות החדשים של המתגים שמדליקים את כל האורות החדשים, עד שאני לומדת להכיר את השכנים, את השעות הכי יפות בחלונות החדרים, עד שאני מתחילה לאסוף זכרונות חדשים.Displaying IMG_20170126_074329_366.jpgיש איזו מיסקונספציה בכל הקשור למינימליזם ולאלה הדוגלים בו, לפיה הם סולדים מכל מה שמדיף ולו ריח דק של חומרנות, וקצת נגעלים ממותרות. ובכן, הארדלי. לא כולנו דיוגנס. אני אוהבת את מנעמי החיים לא פחות מאחרון הנהנתנים, ואילו מאני לא היה אובג'קט מבחינתי, אין כל ספק שהייתי קונה לי בית. הייתי רוכשת לי פינה משלי בעולם הזה, מעצבת אותה לפי טעמי ולא מתפשרת על דבר. הייתי בוחרת בשכונה החביבה עליי, אולי אפילו ברחוב המועדף, הייתי מוודאת שהדירה נמצאת במרחק הליכה מהבר השכונתי ובמרחק רכיבה קצרה על אופניים, לכל היותר, מהמשרד שבו אני עובדת. עד רמת אריחי האמבט וידיות ארונות המטבח הייתי מדקדקת ומוודאת שכל פרט בבית שלי קולע לטעמי ומותאם לצרכיי, שאין בו שום דבר מסרבל ומיותר, ואני די בטוחה שבית כזה בבעלותי היה משפר במידת מה את איכות חיי. אבל רק אם הבית הזה היה באמת בבעלותי, כי בעלות משותפת עם הבנק למשך 15 שנים לפחות לא רק שלא תשכך את החרדה הכלכלית שלי, אני די משוכנעת שהיא אף תחריף אותה לרמת הנרקוטיקה. שלא לדבר על הכדאיות הכלכלית של עסקה כזו (ראו "אני לא נכנסת למחלוקת לשכור-או-לקנות" לעיל).
אבל איתרע מזלי, ואין לי הר של כסף. ההסתפקות שלי במועט לא נובעת מאיזו אנטי-חומרנות אידיאולוגית או רומנטיזציה של "שיבה לטבע", אלא דווקא מטעמים פרגמטיים; אני יודעת מי אני ומה אני, ואני יודעת שהכסף שאני אוהבת הוא כסף שיש לי – הפלוס בעו"ש שלי והכסף בחסכונות ובאפיקי ההשקעה. לא כסף תיאורטי, פוטנציאלי, לא הכנסות עתידיות, לא אשראי ולא הלוואות. אני אוהבת את הכסף שאני יכולה לשלם. עכשיו. במזומן. ובכסף הזה אני מקפידה לקנות מה שחשוב לי, מה שמשרת היטב את צרכיי, מה שמקל עליי, מה שמוסיף עניין והנאה לחיי. כשיש מגבלות תקציב, התעדוף נעשה מיומנות הכרחית, והמינימליסטים הם יחידת העלית המיומנת ביותר. מתוך ההבנה שאי אפשר הכול, הם מקדישים מאמץ מחשבתי לא מבוטל לניסיון להבין ולברר מהם הדברים הבודדים שבאמת חשובים להם ומועילים להם, ואלה הדברים שבהם הם בוחרים. הם מקדישים להם את כל המשאבים הזמינים, ואילו את המשאבים שאינם זמינים, הם פשוט לא מביאים בחשבון.
ומכיוון שאני יודעת היטב שההסתמכות על כסף שאין לי עלולה להוציא אותי מדעתי, אני חולמת על דירה קטנה שאוכל להרשות לעצמי לרכוש ולתחזק. מפנטזת על מרחב מגורים שהמיקום שלו יהיה מעלתו העיקרית, ושממדיו יהלמו הן את מצבי הכלכלי והן את כל צרכיי החומריים. בית שיעשה לי מקום. הקרבה למרכז העיר היא השיקול המרכזי בבואי לבחור לי מקום מגורים, ואני רוצה דירה קטנה. לא נאלצת, לא מוכנה, לא סבבה עם זה – רוצה דירה קטנה. אני לא זקוקה ליותר משני חדרים, ואני מתעקשת לחיות את חיי לפי טעמי האישי, בדיוק לפי צרכיי ובמסגרת מגבלות התקציב שלי.
בעבר ניסינו ד' ואני למצוא דירה קטנה שנוכל לקנות ולשפץ כך שתיראה בדיוק כמו בפנטזיות שלנו, אבל מהר מאוד התברר שבת"א, ואפילו בגבעתיים, קשה עד בלתי אפשרי למצוא דירות קטנות (כאלה שנבנו במקור למטרות מגורים, כאילו, לא כל מיני נישות שהתקינו בהן אסלה ומזגן ועברו לקרוא להן "דירת סטודיו משופצת אדריכלית"…). וכשמוצאים אחת כזו היא לרוב אינה חסכונית יותר מדירה גדולה. מחירים של דירות 40 ואפילו 30 מ"ר גבוהים בד"כ מ-1,000,000 ש"ח, ואם משקללים את עלות השיפוץ מגיעים מהר מאוד למסקנה שהעסקה אינה משתלמת בעליל. במקרים רבים מדובר גם בדירות שאינן בהכרח דירות במקור, אלא כל מיני מחסנים ועליות גג שעברו הסבה חוקית יותר או פחות לשטחי מגורים, והבניינים שבהם הן נמצאות נראים כאילו בגשם הראשון יתפרק בהם המרזב, תתפורר הצנרת, והעסק כולו יקרוס. בקיצור, כדי לשמור על רמת החיים הנוכחית שלנו, הכי משתלם לנו לשכור, כי אנחנו אמנם רוצות דירה קטנה, אפילו קטנה מאוד, אבל אנחנו לא מוכנות להתפשר על רישומה החוקי והתקין בטאבו, על מיקומה, ועל איכות התחזוקה שלה ושל הבניין שבו היא שוכנת.

Displaying IMG_20170209_193550_302.jpg

באפריל 2016 התפרסמה ב"ניו יורק טיימס" כתבה על אנשים שבוחרים להתפשר על גודל לטובת מיקום; הם מתאהבים בשכונה או ברחוב עירוני שדווקא בהם הם רוצים לגור, ולטובת הגשמת חלום המגורים שלהם הם מתפשרים על גודל הדירה. מהר מאוד הם מתרגלים לשינוי ומגלים שהפשרה אינה פשרה כפי שנדמה היה בתחילה – תחושת ההקלה המתלווה לדילול העומס החומרי במרחב המחיה שלהם מפצה על הצטמצמות המרחב עצמו. ולא מדובר באנשים שירדו מנכסיהם או בצעירים שמתחילים את דרכם בעיר הגדולה, אלא באנשים מבוגרים בעלי ניסיון חיים וסדר עדיפויות ברור, שמפעילים מערכת מורכבת של שיקולים ומחליטים שבסופו של דבר, גודל הדירה שהם קונים הוא הדבר שהכי פחות חשוב להם. "ישנם אלה שבעבורם סביבת מגורים בטוחה, ועשירה מבחינה תרבותית או חברתית, היא פיתוי גדול הרבה יותר ממטרים רבועים, וישנם אלה המוקירים נגישות ונוחות גיאוגרפית, לצד תחושת השחרור הרגשי המתעוררת לאחר דילול (משמעותי) של כמות החפצים במרחב המגורים שלהם […] דירה גדולה נדמית חיונית הרבה פחות כשהשכונה שבה מתגוררים נעשית מעין הרחבה של סלון הבית." בין המרואיינים בכתבה זוג בשנות ה-60 לחייו שעבר לדירת 30 מ"ר עם חצר משותפת של הבניין, רק כי היא נמצאת בווילג', השכונה האהובה עליהם במנהטן. לטובת הדירה שגילמה בעבורם את פנטזיית החיים הטובים שלהם היו מוכנים לוותר על ספה יוקרתית ומזנון, על ספרי אמנות גדולי ממדים ועל 9 תבניות אפייה שנדרש להם מקום שאין בדירתם החדשה. הוויתורים לא נעשו בחדווה, הם מספרים, אבל התמורה התגלתה כמשתלמת בהחלט. "יש תחושה שהדירה מרווחת יותר מכפי שהיא באמת כי במשך 7-8 חודשים בשנה החצר היא חלק ממרחב המגורים שלנו", אומר אחד מבני הזוג.
ובברוקלין, צעירה בת 30 קנתה ב-2015 דירת 30 מ"ר (ב-300,000 דולר) כי מה שחשוב לה הוא השכונה שבה היא נמצאת – הבר השכונתי, שני פארקים במרחק רכיבה על אופניים, ומגוון מסעדות ובתי קפה. בכל אלה היא מעבירה את מרבית זמנה. והיא מנמקת את בחירתה בדירה הקטנה בכך שאמנם נאלצה לעשות ויתורים רבים בחלל הפנימי של מרחב מגוריה, אבל כל מה שמצאה מחוץ לדירה, כל מה שעומד לרשותה בצאתה מהבית, מפצה אותה על הוויתורים ואף עולה עליהם בהרבה. לדבריה, הרחוב שבו היא מתגוררת נעשה אגף נוסף בביתה.
גם ניק דמוס (Demos), מפיק ובמאי תיאטרון בן 44 וגם מורה ליוגה, בחר להתמקם בווילג' במנהטן, השכונה המועדפת עליו, בגלל סצנת התרבות שרצה להיות חלק ממנה. הוא עבר לדירת 23 מ"ר, ולדבריו נפטר מכ-80% מחפציו. המטבח שלו פצפון, הוא כמעט תמיד אוכל בחוץ, והוא מודה שאין סיכוי שיוכל לארח בדירה הקטנטנה שלו, אבל הוא מציין שתמורת כל מה שהקריב במטראז', הרוויח נוחות ושקט נפשי. "ההצטמצמות אל ההכרחי, אל מה שנחוץ לי ולא יותר מזה, משרה עליי תחושת ביטחון", הוא אומר. "אני עובד, אני יוצא לבלות, אני מטייל בעולם, אני גר בשכונה שבה אני רוצה לחיות, יש לי בית לחזור אליו מכל מקום, יש לי היכן לישון – מה עוד צריך?"
neighborhood-driven downsizers, כך הם מכונים בכתבה – אנשים שהשיקול העיקרי שלהם בבואם לרכוש בית הוא המיקום. הגודל מעניין אותם הרבה פחות.

דווקא בארה"ב, היכן שגודל נחשב מאז ומתמיד למעלה והכול מגיע בממדי ענק, מקרטוני המיץ והחלב ועד הבתים והרכבים הפרטיים, דווקא שם מסתמן בשנים האחרונות ביקוש גובר לדירות קטנות. קטנטנות (micro apartments). המבקרים טוענים שזו גישה מופרכת מעיקרה כי אף שהדירות קטנטנות, המחירים מופקעים. בדומה מאוד למצב בארץ, כשמחפשים דירה באזורי ביקוש נדמה ששום פשרה לא תפחית מהמחיר הסופי. כמעט כאילו בעלות על דירה בעיר מרכזית, אפילו בפאתיה, היא סוג של מותג, כמו "גוצ'י" או "אפל" או "מוסטנג" – דירה בניו יורק, בלונדון, בסן פרנסיסקו, ואפילו בת"א ובגבעתיים, מסתבר, היא סמל סטטוס. ותג המחיר בהתאם.
יש גם פתרונות יצירתיים אחרים לחיפוש אחר מיקרו-מגורים, כמו זה, למשל, או זה, והשיקולים בכל המקרים הם בעיקר פרקטיים – המשבר הכלכלי שאילץ אמריקאים רבים להיפרד מנתח ניכר מחסכונותיהם, ובמקרה הגרוע יותר, הטביע אותם בחובות לכל חייהם; השאיפה של יותר ויותר אנשים בשנים האחרונות לגור במרכזי ערים; הצפיפות הגדלה והולכת – אין עוד מקום לבתים פרטיים בערים הגדולות, ואת כל האנשים שרוצים לגור בהן יש לצופף בבנייה רווייה (אולי גם הגיע הזמן לעדכן את ההגדרה ולהתאים אותה למציאות של שנות האלפיים).

שוק הדיור משתנה תמידית; ההיצע והביקוש נותרים בעינם, כי כל אדם רוצה בית לגור בו, אבל הכוחות המניעים את ההיצע ואת הביקוש משתנים – שינויים דמוגרפיים ופערים בין-דוריים, משברים כלכליים, קידמה והתפתחויות טכנולוגיות ודינמיקת השוק הנזילה.
דור המילניום (המכונה גם דור ה-Y), ילידי שנות ה-80 וה-90, נחשב בעיני רבים לחבורה של ילדים חומרניים ומפונקים שלא התבגרו, ושחושבים שהכול מגיע להם. אבל ל-27% מהם יש תואר ראשון לפחות, לעומת 20% בלבד מבני דור ה-X; רק 28% מהם נשואים, לעומת 38% בדור שלפניהם (בגילאי 18-33); ובשלושים השנים האחרונות, שיעור הצעירים בשנות ה-20 לחייהם שמחזיקים ברישיון נהיגה צנח. ולא רק זה – רק 35% מבני ה-34 ומטה מחזיקים בבית בבעלותם, לעומת 41% בשנת 2000 (כל הנתונים מכאן). בקיצור, דור המילניום מגלה פחות עניין ברכב פרטי ובבית בבעלותו. רבים מהצעירים בני 20-40 מתניידים כיום באופניים או בשירותי הסעות דוגמת Gett ו-UBER, ורבים מהם מתגוררים בשכירות. והם אמנם עושים זאת מטעמי נוחות, אבל גם בגלל אילוצים כלכליים.
בעשרים השנים האחרונות נהנו מרכזי הערים במקומות רבים בעולם מתנופה גדולה שהביאו איתם הצעירים שביקשו לנהל אורח חיים אורבני. הקרבה לחנויות, לבתי קולנוע, למסעדות, ולמרכזי תרבות ובילוי אחרים הייתה בראש סדר העדיפויות של הצעירים הללו, וכמובן, גם הקרבה לרוב מקומות העבודה (דירה בסן פרנסיסקו, למשל, מעוז השמנה והסולתה של חוגי עובדי ההייטק – עובדי "גוגל" ו"פייסבוק" ומתעשרי האקזיטים למיניהם – כבר כמעט אינה בת-השגה למי שאינו מליאן-על). אבל בני דור ה-Y מתחתנים בגיל מאוחר יותר יחסית לדורות שקדמו להם, הם מביאים ילדים בגיל מאוחר יותר, וכשהם עושים זאת, הם מביאים לעולם פחות ילדים מהוריהם ומהסבים שלהם (ישראל, כמובן, היא סיפור יוצא דופן. כאן שגעת הילודה ופולחן הילדים מייצרים מציאות שונה כי שיעור הילודה הוא טאבו, מעין נשק דמוגרפי בלוחמה פוליטית, ולכן איש אינו מעז להתמודד עם פצצת הזמן המתקתקת הזו). יש הצופים שבגלל המגמות הדמוגרפיות האלה הביקוש לדיור בערים ירד, אבל בינתיים, דיור בר-השגה בעיר מרכזית הוא דבר כמעט בלתי אפשרי למי שאינו נמנה עם העשירונים העליונים.

כותרת מינואר 2017 מבשרת כביכול על היפוך מגמה. ערים כיום, כך נטען שם, לא יכולות להניח שהתנופה, שזכו לה בזכות כל הצעירים שנעו אליהן בהמוניהם, תימשך. או במילים אחרות, "איך שגלגל מסתובב לו" ו"בכל עקומה יש גם ירידה". בעשור האחרון, כאמור, ערים רבות בארה"ב שינו את פניהן על רקע המעבר של צעירים בני דור ה-Y, בוגרי מכללות ואוניברסיטאות ובעלי מקצועות חופשיים, להתגורר במרכזי ערים. אותם מרכזים הפכו במהרה לשכונות תוססות, מלאות בדירות חדשות ובבתי קפה יוקרתיים. אבל בקרוב, מאיימת הכתבה, ערים עשויות להתחיל להתרוקן מצעירי דור המילניום. רבים מהם כבר אינם צעירים כל כך, והם מתקרבים לגיל שבו, על-פי מיטב המסורת האמריקאית, עוברים לגור בפרברים ולגדל בהם ילדים. לפי הכתבה, ביקוש למגורים בערים הוא בסיכומו של דבר עניין של גיל. אנשים בשנות ה-20 או בתחילת שנות ה-30 לחייהם הם פלח השוק העיקרי שמייצר ביקוש למגורים בעיר. אפשר להתווכח עם הטענה הזו, אבל אני לא באמת יודעת מה הנתונים לגבי שיעור המבוגרים שחוזרים לעיר אחרי שילדיהם מתבגרים ועוזבים את ביתם בפרברים, ומה שיעור הגברים והנשים שבוחרים לא להביא ילדים לעולם, ולא לעזוב את העיר בשום שלב לטובת שום פרבר. בכל מקרה, השאלה שכלכלנים, דמוגרפים ומתכנני ערים רבים מתחבטים בה כעת היא זו – האם הצעירים מוקסמים עדיין מהמחשבה על חיים בעיר, ומתכננים להזדקן ולגדל משפחות בלבו של מרכז אורבני, או שמא רבים מהם, בדומה לבני הדורות הקודמים, יעברו לבסוף לפרברים בחיפוש אחר בתים גדולים יותר וחינוך איכותי יותר לילדיהם?
בסופו של דבר, מסכמת הכתבה, אם יש לקח כלכלי שבני דור המילניום הפנימו היטב בעקבות המשבר הכלכלי האחרון, הרי זה שיש לרוב הבדל גדול בין מה שהם רוצים למה שבאפשרותם להרשות לעצמם. קשה לפספס את הנימה העוקצנית במילות הסיכום האלה. ובאותה מידה, מדהים לגלות, בכל פעם מחדש, עד כמה אשראי, הלוואות ומינוס בבנק כדברים שבשגרה עשויים לעוות את תפיסת המציאות עד כדי כך שההיגיון הכלכלי הצרוף הזה – יש הבדל בין מה שאדם רוצה למה שבאפשרותו להרשות לעצמו – נעשה "לקח" שנחוץ משבר כלכלי כדי להפנים אותו. "לא משנה מה סדר העדיפויות שלך, את מוכרחה לגור איפשהו, ויש לך מגבלות תקציב", אומרת אחת מהכלכלנים שמרואיינים בכתבה. "זו האמת הבסיסית והחד-משמעית שצריך לחיות איתה". וזו גם תמצית המינימליזם.

יש המספקים תחזיות דרמתיות הצופות שינויי מגמה בכל הקשור לחיים אורבניים – יותר שבילי אופניים ופחות כבישים, יותר הכנסה פנויה עקב ירידה בבעלות על רכבים פרטיים, ומגוון שימושים חדשים לכל המקום שיתפנה כשלא יהיה צורך בכל כך הרבה חניונים וחניות פרטיות. מנגד, יש הצופים ירידה בביקוש לדיור בערים בגלל שינויים דמוגרפיים, ויש החוששים ממשבר כלכלי נוסף שעלול לשנות את הדינמיקה בשווקים בשנים הבאות. ישנם גם אלה שמזכירים שההיסטוריה לעולם חוזרת, ושדור המילניום, שתרם לתנופה האדירה של חיים אורבניים בתחילת שנות האלפיים, מתבגר כעת ועובר לגדל את ילדיו בפרברים, היכן שכל מטר רבוע עולה לו פחות, והיכן שקל לו יותר להשיג חינוך איכותי ושירותי בריאות ברמה גבוהה ובמחיר סביר.
מה שעולה מבין השורות הוא העובדה הניצחת שטרנדים הם דבר חולף, גם בתחום הדיור. גם כשנדמה שכולם לוקחים משכנתאות ומשקיעים בנדל"ן, או עוברים להתגורר בקופסאות נעליים במחיר מופקע כי זה ה-דבר, מה שהכי נכון לעשות הוא תמיד משהו מאוד סובייקטיבי ואינדיבידואלי.
בסופו של דבר, על כל המורכבות שבו, גם בית הוא בסך הכול חפץ. נכון, הוא מעניק לי ביטחון וחום ופרטיות, אבל זה חפץ. מבנה אבן שמיליארד דברים עלולים להשתבש בו ושתמיד ישנה האפשרות שבשלב כלשהו, בגלל נסיבות משתנות, או בגלל שינויים בסדר העדיפויות, הוא כבר לא יתאים לי. אפשר לקרוא לזה השקעה, אפשר לקרוא לזה נכס או נחלה, אבל בסופו של דבר, איך שלא קוראים לזה, בית, במובן הכי צר של המילה, הוא בסך הכול חפץ. ופעם, עד לא מזמן, חשבתי שאהיה מוכנה לעבוד קשה במשך שנים כדי להצליח לרכוש לעצמי אחד כזה. פעם חשבתי שזה שווה את המאמץ. כיום, אחרי שכבר החלפתי כמה דירות בקלות יחסית, אחרי שהתוודעתי היטב לתחושת המיאוס מבית ישן, מוכר מדי, וכשמחירי הדירות בארץ לא מפסיקים לטפס לשיאים חדשים, אני מתחילה לחשוב שהשתעבדות של שנים זה מחיר יקר מדי לשלם עבור חפץ, רב-ערך ומשמעותי ככל שיהיה.
יש מחיר לחופש, כמובן, אבל החופש הזה הוא האטרקציה הכי גדולה במינימליזם. ועם השנים למדתי שמגורים בשכירות הם מחיר שאני מוכנה לשלם עבור החופש שלי מחובות (שאני יודעת היטב, כבת להורים שלקח להם שנים להשתחרר ממינוס אימתני בבנק, עד כמה הם יכולים להכביד ולכבול). זה לא תענוג גדול לארוז הכול ולנדוד אל דירה חדשה מדי כמה שנים, אבל זה מחיר שאני יכולה ומעדיפה לשלם, אם החלופה היא שלשלאות פלדה בדמות משכנתא לבנק ומחויבות למבנה אבן שעל רבים מהדברים שקורים בו אין לי בהכרח שליטה. פעם חשבתי שזה סימן מדאיג לחוסר בגרות, לחוסר יכולת להתחייב, לחוסר רצינות. היום אני יודעת שאני פשוט מציאותית. שטרם מצאתי את הדירה שתצדיק מחויבות ארוכת טווח, ושלפי שעה, אני מעדיפה לישון בשקט בבית שאינו רשום על שמי בטאבו, אם זה מאפשר לי ליהנות מרמת חיים גבוהה יחסית מבלי להיות חייבת כסף לאיש, בטח שלא לבנק.
טוב לי לחיות ככה, בדיוק כפי שאני יכולה להרשות לעצמי לחיות. לא ליד, לא כמעט, לא בערך. לחיות בדיוק הזה, זה משרה עליי איזו שלווה עמוקה. לא לקחת הלוואות בלי צורך ולא לחיות באשראי. לא להפוך את הדחקת עובדת הפירעון לבית.

IMG_20170130_192524_781

IMG_20170130_192413_990

נ.ב. – חודשיים אחרי המעבר לדירה החדשה, לייקה – כלבת החלל הבאה בימים – כבר התרגלה ל-45 המדרגות המוליכות מהדירה שלנו לטיוליה היומיים ובחזרה, מינצה – חתולת המנטה הפעלתנית – שקועה בבונדינג יסודי עם הספה החדשה, וד' ואני כבר מרגישות בבית. רק לא מזמן מיצינו את ההתמוגגות היום-יומית מכך ששום זרזיף לא מפכפך במטבח ולא מעכיר את שלוותנו כשגשם יורד בחוץ.
ובשבוע שעבר, כשהלכתי בפעם האחרונה לדירה הישנה לאסוף מתיבת הדואר חשבון מים, שום געגוע ושום צביטה ושום אדוות חמימות נוסטלגית לא הורגשו. סתם. בית ישן, שכל ביתיותו כבר נשכחה.