קפיטליזם סימן שאלה

(מיקרו) דיור בר-השגה – מחשבות

הכל קרה די מהר: בתחילת נובמבר האחרון, אחרי שבועות ארוכים על ארגזים ופרוצדורת מיון קפדנית ובלתי מתפשרת, סיימנו סוף-סוף ד' ואני להשליט סדר בחפצים שלנו ולארגן את הדירה מחדש. רק התחלנו ליהנות מהרהיטים החדשים, מכל המקום הפנוי ומהקלילות החדשה והמרעננת הזו, ואז התגלתה נזילה; זרזיף מי גשמים שחדרו מבעד לגג העץ, זלפו במטבח ולחלחו גם את פינת חדר השינה. הבעיה הייתה מורכבת, ופתרונה, שהיה כרוך בטיפול יסודי בגג, לא היה עניין של מה בכך. אני וד' התחלנו לאבד את סבלנותנו (פריבילגיה של שוכרות).
כעבור שבועיים נסענו לחופשה בחו"ל, ואז שבנו "הביתה". חזרנו אל הזרזיף המעיק ואל עקבותיו הטחובים על הקיר מבית המלון המפנק ומהשקט הנפשי שהיה לנו שם, כזה שלעתים מוצאים כמותו רק במחוזות רחוקים שאין בהם זכר לשגרה המוכרת וליום-יום הבלוי, מקומות אחרים שמאווררים ומרעננים כל מה שמתייגע ומתיישן מתחת לאובך ההרגלים הכבד. ואז החל כדור השלג להתגלגל במורד המדרון – התלבטות אחת גדולה והרבה פקפוקים קטנים טורדניים בני יותר משנה התחדדו לבסוף לכדי ההבנה ששום רהיט חדש לא יעזור. שאנחנו מוכרחות לעזוב. שהדירה שגרנו בה כמעט שבע שנים לא מתאימה לנו עוד. כל מיני דברים שפעם לא הפריעו לנו, שנאספו עם הזמן בשקט, כמעט מבלי ששמנו לב, החלו מתגבשים לכדי מסה קריטית, מתארכים לכדי רשימה של סיבות טובות לעזוב, ובסופו של דבר נהיו בלתי נסבלים. סתם דברים, רגילים, כאלה שיש בכל דירה בשלב כזה או אחר – רעשים, בלאי, לאות החומר. ובתוך פחות מחודש מצאנו לנו דירה חדשה, ועזבנו.Displaying IMG_20170125_191108_050.jpg

Displaying IMG_20170125_191326_794.jpg

כשעמדתי בדירה הריקה שסיימנו לפנות, רגע לפני שבעליה הגיע לקחת את המפתחות, התרומם בי גל של רגשות מעורבים. לכאורה סתם, דירה שכורה, בית של מישהו אחר, כבר לא שלי. בתור מינימליסטית wannabe אני בכלל לא אמורה להיקשר לחפצים, לקירות בטון ולגגות עץ, לחלונות, לרצפות, לאריחים. אני אמורה לרחף בין דירות ובתים על-פי הרצון והצורך, לנצל את היותי שוכרת וליהנות מהחופש הטמון בזה – נזילה? אורזות ועוזבות. נמאס? אורזות ועוזבות. לא נאים השכנים בעינינו? כנ"ל.
אבל בית זה דבר קצת טעון ומורכב. זכרונות מכל הדברים שקרו לי בדירה הזו החלו להגיח מכל מיני כיוונים ולהציף אותי בסנטימנטליות נוסטלגית…

Displaying IMG_20170125_191227_383.jpg

הבוקר הראשון שבו התעוררתי לבד, בדירה חדשה, בחדר שינה לבן ועירום, שטוף אור; כל המוזיקה ואור הנרות והקפה והארוחות והמשקאות וסרטים ובינג'ים של סדרות והספרים והעיתונים והבכי והנמנומים והחלומות בהקיץ והשיחות והנגיעות שמילאו את הסלון הענק הזה; הילדים שבאו לעולם והאנשים היקרים שהלכו לעולמם בכל השנים שגרתי כאן; כמעט כל שנות השלושים לחיי שעברו עליי בחדרים האלה; כל הדברים שלמדתי, העבודות שהחלפתי; והבוקר ההוא שבו נסעתי אל הדירה של ד' ברחוב אבולעפיה, אחרי שנה שבה, לראשונה בחיי, גרתי לבד, להעמיס במכונית את מעט הדברים שהיו לה שם, ולחזור איתה לכאן, לגור יחד בדירה הזו בגבעתיים.
הכל ריצד על פני המים שלי כמו לילה מלא בכוכבים.

Displaying IMG_20170125_190958_464.jpg

ובין יתר הדברים, גם סדרי העדיפויות ותפיסת העולם שלי בכל הנוגע לדיור עברו אי-אלו שינויים בשנים שבהן התגוררתי בדירה הזו. מחאת 2011 שצעדתי בלא מעט מהפגנותיה, ודברים שנכתבו ונאמרו בעקבותיה, כל אלה גרמו לי לשקול מחדש את החלום הנושן שלי לקנות לי דירה משלי. ואני לא נכנסת למחלוקת לשכור-או-לקנות, כי היא לעוסה כבר לכדי עיסה ואין בה הכרעה אובייקטיבית חד-משמעית של ממש – כל אחת מגבשת בה עמדה על-פי השקפותיה, הכנסתה החודשית וחסכונותיה, נסיבות חייה, סדרי העדיפויות שלה, תוכניותיה לעתיד, הפשרות שהיא מוכנה להן ואלה שלא, יכולתה להשלים עם חוסר הוודאות המובנה בחיינו, או מנגד, נחישותה לייצר לעצמה איזו אשליית ביטחון מוקפדת. וכל אלה אינם מענייני בפוסט הזה. יש מגוון בלוגים כלכליים שבהם אפשר להתעמק בדיון מושכל ומבוסס-נתונים בסוגיה הזו.
אך בעקבות מעבר הדירה החלו להנץ במוחי הרהורים על המעבר הבא, מתי שלא יהיה, ובכלל, על הבית שלי – החפץ הכי משמעותי, הכי יקר והכי חשוב שיש לי, אבל גם הכי גדול, הכי מסורבל מבחינה ביורוקרטית והכי בלתי צפוי; בכל רגע נתון יכולים להרים לידי איזה פרויקט תמ"א שיחרב לי את הנוף, וכשהשכנים הכי נחמדים בבניין יעזבו יום אחד, עשוי להגיע במקומם השד-יודע-מי.
והבית הזה שלי, ארעי ככל שיהיה, הוא החפץ שמכיל את חיי במשך כך וכך שנים, והוא מקום שלא פשוט להתאקלם בו בכל פעם מחדש – חולף זמן עד שאני מוצאת לכל דבר את הפינה שלו, עד שאני מתרגלת למקומות החדשים של המתגים שמדליקים את כל האורות החדשים, עד שאני לומדת להכיר את השכנים, את השעות הכי יפות בחלונות החדרים, עד שאני מתחילה לאסוף זכרונות חדשים.Displaying IMG_20170126_074329_366.jpgיש איזו מיסקונספציה בכל הקשור למינימליזם ולאלה הדוגלים בו, לפיה הם סולדים מכל מה שמדיף ולו ריח דק של חומרנות, וקצת נגעלים ממותרות. ובכן, הארדלי. לא כולנו דיוגנס. אני אוהבת את מנעמי החיים לא פחות מאחרון הנהנתנים, ואילו מאני לא היה אובג'קט מבחינתי, אין כל ספק שהייתי קונה לי בית. הייתי רוכשת לי פינה משלי בעולם הזה, מעצבת אותה לפי טעמי ולא מתפשרת על דבר. הייתי בוחרת בשכונה החביבה עליי, אולי אפילו ברחוב המועדף, הייתי מוודאת שהדירה נמצאת במרחק הליכה מהבר השכונתי ובמרחק רכיבה קצרה על אופניים, לכל היותר, מהמשרד שבו אני עובדת. עד רמת אריחי האמבט וידיות ארונות המטבח הייתי מדקדקת ומוודאת שכל פרט בבית שלי קולע לטעמי ומותאם לצרכיי, שאין בו שום דבר מסרבל ומיותר, ואני די בטוחה שבית כזה בבעלותי היה משפר במידת מה את איכות חיי. אבל רק אם הבית הזה היה באמת בבעלותי, כי בעלות משותפת עם הבנק למשך 15 שנים לפחות לא רק שלא תשכך את החרדה הכלכלית שלי, אני די משוכנעת שהיא אף תחריף אותה לרמת הנרקוטיקה. שלא לדבר על הכדאיות הכלכלית של עסקה כזו (ראו "אני לא נכנסת למחלוקת לשכור-או-לקנות" לעיל).
אבל איתרע מזלי, ואין לי הר של כסף. ההסתפקות שלי במועט לא נובעת מאיזו אנטי-חומרנות אידיאולוגית או רומנטיזציה של "שיבה לטבע", אלא דווקא מטעמים פרגמטיים; אני יודעת מי אני ומה אני, ואני יודעת שהכסף שאני אוהבת הוא כסף שיש לי – הפלוס בעו"ש שלי והכסף בחסכונות ובאפיקי ההשקעה. לא כסף תיאורטי, פוטנציאלי, לא הכנסות עתידיות, לא אשראי ולא הלוואות. אני אוהבת את הכסף שאני יכולה לשלם. עכשיו. במזומן. ובכסף הזה אני מקפידה לקנות מה שחשוב לי, מה שמשרת היטב את צרכיי, מה שמקל עליי, מה שמוסיף עניין והנאה לחיי. כשיש מגבלות תקציב, התעדוף נעשה מיומנות הכרחית, והמינימליסטים הם יחידת העלית המיומנת ביותר. מתוך ההבנה שאי אפשר הכול, הם מקדישים מאמץ מחשבתי לא מבוטל לניסיון להבין ולברר מהם הדברים הבודדים שבאמת חשובים להם ומועילים להם, ואלה הדברים שבהם הם בוחרים. הם מקדישים להם את כל המשאבים הזמינים, ואילו את המשאבים שאינם זמינים, הם פשוט לא מביאים בחשבון.
ומכיוון שאני יודעת היטב שההסתמכות על כסף שאין לי עלולה להוציא אותי מדעתי, אני חולמת על דירה קטנה שאוכל להרשות לעצמי לרכוש ולתחזק. מפנטזת על מרחב מגורים שהמיקום שלו יהיה מעלתו העיקרית, ושממדיו יהלמו הן את מצבי הכלכלי והן את כל צרכיי החומריים. בית שיעשה לי מקום. הקרבה למרכז העיר היא השיקול המרכזי בבואי לבחור לי מקום מגורים, ואני רוצה דירה קטנה. לא נאלצת, לא מוכנה, לא סבבה עם זה – רוצה דירה קטנה. אני לא זקוקה ליותר משני חדרים, ואני מתעקשת לחיות את חיי לפי טעמי האישי, בדיוק לפי צרכיי ובמסגרת מגבלות התקציב שלי.
בעבר ניסינו ד' ואני למצוא דירה קטנה שנוכל לקנות ולשפץ כך שתיראה בדיוק כמו בפנטזיות שלנו, אבל מהר מאוד התברר שבת"א, ואפילו בגבעתיים, קשה עד בלתי אפשרי למצוא דירות קטנות (כאלה שנבנו במקור למטרות מגורים, כאילו, לא כל מיני נישות שהתקינו בהן אסלה ומזגן ועברו לקרוא להן "דירת סטודיו משופצת אדריכלית"…). וכשמוצאים אחת כזו היא לרוב אינה חסכונית יותר מדירה גדולה. מחירים של דירות 40 ואפילו 30 מ"ר גבוהים בד"כ מ-1,000,000 ש"ח, ואם משקללים את עלות השיפוץ מגיעים מהר מאוד למסקנה שהעסקה אינה משתלמת בעליל. במקרים רבים מדובר גם בדירות שאינן בהכרח דירות במקור, אלא כל מיני מחסנים ועליות גג שעברו הסבה חוקית יותר או פחות לשטחי מגורים, והבניינים שבהם הן נמצאות נראים כאילו בגשם הראשון יתפרק בהם המרזב, תתפורר הצנרת, והעסק כולו יקרוס. בקיצור, כדי לשמור על רמת החיים הנוכחית שלנו, הכי משתלם לנו לשכור, כי אנחנו אמנם רוצות דירה קטנה, אפילו קטנה מאוד, אבל אנחנו לא מוכנות להתפשר על רישומה החוקי והתקין בטאבו, על מיקומה, ועל איכות התחזוקה שלה ושל הבניין שבו היא שוכנת.

Displaying IMG_20170209_193550_302.jpg

באפריל 2016 התפרסמה ב"ניו יורק טיימס" כתבה על אנשים שבוחרים להתפשר על גודל לטובת מיקום; הם מתאהבים בשכונה או ברחוב עירוני שדווקא בהם הם רוצים לגור, ולטובת הגשמת חלום המגורים שלהם הם מתפשרים על גודל הדירה. מהר מאוד הם מתרגלים לשינוי ומגלים שהפשרה אינה פשרה כפי שנדמה היה בתחילה – תחושת ההקלה המתלווה לדילול העומס החומרי במרחב המחיה שלהם מפצה על הצטמצמות המרחב עצמו. ולא מדובר באנשים שירדו מנכסיהם או בצעירים שמתחילים את דרכם בעיר הגדולה, אלא באנשים מבוגרים בעלי ניסיון חיים וסדר עדיפויות ברור, שמפעילים מערכת מורכבת של שיקולים ומחליטים שבסופו של דבר, גודל הדירה שהם קונים הוא הדבר שהכי פחות חשוב להם. "ישנם אלה שבעבורם סביבת מגורים בטוחה, ועשירה מבחינה תרבותית או חברתית, היא פיתוי גדול הרבה יותר ממטרים רבועים, וישנם אלה המוקירים נגישות ונוחות גיאוגרפית, לצד תחושת השחרור הרגשי המתעוררת לאחר דילול (משמעותי) של כמות החפצים במרחב המגורים שלהם […] דירה גדולה נדמית חיונית הרבה פחות כשהשכונה שבה מתגוררים נעשית מעין הרחבה של סלון הבית." בין המרואיינים בכתבה זוג בשנות ה-60 לחייו שעבר לדירת 30 מ"ר עם חצר משותפת של הבניין, רק כי היא נמצאת בווילג', השכונה האהובה עליהם במנהטן. לטובת הדירה שגילמה בעבורם את פנטזיית החיים הטובים שלהם היו מוכנים לוותר על ספה יוקרתית ומזנון, על ספרי אמנות גדולי ממדים ועל 9 תבניות אפייה שנדרש להם מקום שאין בדירתם החדשה. הוויתורים לא נעשו בחדווה, הם מספרים, אבל התמורה התגלתה כמשתלמת בהחלט. "יש תחושה שהדירה מרווחת יותר מכפי שהיא באמת כי במשך 7-8 חודשים בשנה החצר היא חלק ממרחב המגורים שלנו", אומר אחד מבני הזוג.
ובברוקלין, צעירה בת 30 קנתה ב-2015 דירת 30 מ"ר (ב-300,000 דולר) כי מה שחשוב לה הוא השכונה שבה היא נמצאת – הבר השכונתי, שני פארקים במרחק רכיבה על אופניים, ומגוון מסעדות ובתי קפה. בכל אלה היא מעבירה את מרבית זמנה. והיא מנמקת את בחירתה בדירה הקטנה בכך שאמנם נאלצה לעשות ויתורים רבים בחלל הפנימי של מרחב מגוריה, אבל כל מה שמצאה מחוץ לדירה, כל מה שעומד לרשותה בצאתה מהבית, מפצה אותה על הוויתורים ואף עולה עליהם בהרבה. לדבריה, הרחוב שבו היא מתגוררת נעשה אגף נוסף בביתה.
גם ניק דמוס (Demos), מפיק ובמאי תיאטרון בן 44 וגם מורה ליוגה, בחר להתמקם בווילג' במנהטן, השכונה המועדפת עליו, בגלל סצנת התרבות שרצה להיות חלק ממנה. הוא עבר לדירת 23 מ"ר, ולדבריו נפטר מכ-80% מחפציו. המטבח שלו פצפון, הוא כמעט תמיד אוכל בחוץ, והוא מודה שאין סיכוי שיוכל לארח בדירה הקטנטנה שלו, אבל הוא מציין שתמורת כל מה שהקריב במטראז', הרוויח נוחות ושקט נפשי. "ההצטמצמות אל ההכרחי, אל מה שנחוץ לי ולא יותר מזה, משרה עליי תחושת ביטחון", הוא אומר. "אני עובד, אני יוצא לבלות, אני מטייל בעולם, אני גר בשכונה שבה אני רוצה לחיות, יש לי בית לחזור אליו מכל מקום, יש לי היכן לישון – מה עוד צריך?"
neighborhood-driven downsizers, כך הם מכונים בכתבה – אנשים שהשיקול העיקרי שלהם בבואם לרכוש בית הוא המיקום. הגודל מעניין אותם הרבה פחות.

דווקא בארה"ב, היכן שגודל נחשב מאז ומתמיד למעלה והכול מגיע בממדי ענק, מקרטוני המיץ והחלב ועד הבתים והרכבים הפרטיים, דווקא שם מסתמן בשנים האחרונות ביקוש גובר לדירות קטנות. קטנטנות (micro apartments). המבקרים טוענים שזו גישה מופרכת מעיקרה כי אף שהדירות קטנטנות, המחירים מופקעים. בדומה מאוד למצב בארץ, כשמחפשים דירה באזורי ביקוש נדמה ששום פשרה לא תפחית מהמחיר הסופי. כמעט כאילו בעלות על דירה בעיר מרכזית, אפילו בפאתיה, היא סוג של מותג, כמו "גוצ'י" או "אפל" או "מוסטנג" – דירה בניו יורק, בלונדון, בסן פרנסיסקו, ואפילו בת"א ובגבעתיים, מסתבר, היא סמל סטטוס. ותג המחיר בהתאם.
יש גם פתרונות יצירתיים אחרים לחיפוש אחר מיקרו-מגורים, כמו זה, למשל, או זה, והשיקולים בכל המקרים הם בעיקר פרקטיים – המשבר הכלכלי שאילץ אמריקאים רבים להיפרד מנתח ניכר מחסכונותיהם, ובמקרה הגרוע יותר, הטביע אותם בחובות לכל חייהם; השאיפה של יותר ויותר אנשים בשנים האחרונות לגור במרכזי ערים; הצפיפות הגדלה והולכת – אין עוד מקום לבתים פרטיים בערים הגדולות, ואת כל האנשים שרוצים לגור בהן יש לצופף בבנייה רווייה (אולי גם הגיע הזמן לעדכן את ההגדרה ולהתאים אותה למציאות של שנות האלפיים).

שוק הדיור משתנה תמידית; ההיצע והביקוש נותרים בעינם, כי כל אדם רוצה בית לגור בו, אבל הכוחות המניעים את ההיצע ואת הביקוש משתנים – שינויים דמוגרפיים ופערים בין-דוריים, משברים כלכליים, קידמה והתפתחויות טכנולוגיות ודינמיקת השוק הנזילה.
דור המילניום (המכונה גם דור ה-Y), ילידי שנות ה-80 וה-90, נחשב בעיני רבים לחבורה של ילדים חומרניים ומפונקים שלא התבגרו, ושחושבים שהכול מגיע להם. אבל ל-27% מהם יש תואר ראשון לפחות, לעומת 20% בלבד מבני דור ה-X; רק 28% מהם נשואים, לעומת 38% בדור שלפניהם (בגילאי 18-33); ובשלושים השנים האחרונות, שיעור הצעירים בשנות ה-20 לחייהם שמחזיקים ברישיון נהיגה צנח. ולא רק זה – רק 35% מבני ה-34 ומטה מחזיקים בבית בבעלותם, לעומת 41% בשנת 2000 (כל הנתונים מכאן). בקיצור, דור המילניום מגלה פחות עניין ברכב פרטי ובבית בבעלותו. רבים מהצעירים בני 20-40 מתניידים כיום באופניים או בשירותי הסעות דוגמת Gett ו-UBER, ורבים מהם מתגוררים בשכירות. והם אמנם עושים זאת מטעמי נוחות, אבל גם בגלל אילוצים כלכליים.
בעשרים השנים האחרונות נהנו מרכזי הערים במקומות רבים בעולם מתנופה גדולה שהביאו איתם הצעירים שביקשו לנהל אורח חיים אורבני. הקרבה לחנויות, לבתי קולנוע, למסעדות, ולמרכזי תרבות ובילוי אחרים הייתה בראש סדר העדיפויות של הצעירים הללו, וכמובן, גם הקרבה לרוב מקומות העבודה (דירה בסן פרנסיסקו, למשל, מעוז השמנה והסולתה של חוגי עובדי ההייטק – עובדי "גוגל" ו"פייסבוק" ומתעשרי האקזיטים למיניהם – כבר כמעט אינה בת-השגה למי שאינו מליאן-על). אבל בני דור ה-Y מתחתנים בגיל מאוחר יותר יחסית לדורות שקדמו להם, הם מביאים ילדים בגיל מאוחר יותר, וכשהם עושים זאת, הם מביאים לעולם פחות ילדים מהוריהם ומהסבים שלהם (ישראל, כמובן, היא סיפור יוצא דופן. כאן שגעת הילודה ופולחן הילדים מייצרים מציאות שונה כי שיעור הילודה הוא טאבו, מעין נשק דמוגרפי בלוחמה פוליטית, ולכן איש אינו מעז להתמודד עם פצצת הזמן המתקתקת הזו). יש הצופים שבגלל המגמות הדמוגרפיות האלה הביקוש לדיור בערים ירד, אבל בינתיים, דיור בר-השגה בעיר מרכזית הוא דבר כמעט בלתי אפשרי למי שאינו נמנה עם העשירונים העליונים.

כותרת מינואר 2017 מבשרת כביכול על היפוך מגמה. ערים כיום, כך נטען שם, לא יכולות להניח שהתנופה, שזכו לה בזכות כל הצעירים שנעו אליהן בהמוניהם, תימשך. או במילים אחרות, "איך שגלגל מסתובב לו" ו"בכל עקומה יש גם ירידה". בעשור האחרון, כאמור, ערים רבות בארה"ב שינו את פניהן על רקע המעבר של צעירים בני דור ה-Y, בוגרי מכללות ואוניברסיטאות ובעלי מקצועות חופשיים, להתגורר במרכזי ערים. אותם מרכזים הפכו במהרה לשכונות תוססות, מלאות בדירות חדשות ובבתי קפה יוקרתיים. אבל בקרוב, מאיימת הכתבה, ערים עשויות להתחיל להתרוקן מצעירי דור המילניום. רבים מהם כבר אינם צעירים כל כך, והם מתקרבים לגיל שבו, על-פי מיטב המסורת האמריקאית, עוברים לגור בפרברים ולגדל בהם ילדים. לפי הכתבה, ביקוש למגורים בערים הוא בסיכומו של דבר עניין של גיל. אנשים בשנות ה-20 או בתחילת שנות ה-30 לחייהם הם פלח השוק העיקרי שמייצר ביקוש למגורים בעיר. אפשר להתווכח עם הטענה הזו, אבל אני לא באמת יודעת מה הנתונים לגבי שיעור המבוגרים שחוזרים לעיר אחרי שילדיהם מתבגרים ועוזבים את ביתם בפרברים, ומה שיעור הגברים והנשים שבוחרים לא להביא ילדים לעולם, ולא לעזוב את העיר בשום שלב לטובת שום פרבר. בכל מקרה, השאלה שכלכלנים, דמוגרפים ומתכנני ערים רבים מתחבטים בה כעת היא זו – האם הצעירים מוקסמים עדיין מהמחשבה על חיים בעיר, ומתכננים להזדקן ולגדל משפחות בלבו של מרכז אורבני, או שמא רבים מהם, בדומה לבני הדורות הקודמים, יעברו לבסוף לפרברים בחיפוש אחר בתים גדולים יותר וחינוך איכותי יותר לילדיהם?
בסופו של דבר, מסכמת הכתבה, אם יש לקח כלכלי שבני דור המילניום הפנימו היטב בעקבות המשבר הכלכלי האחרון, הרי זה שיש לרוב הבדל גדול בין מה שהם רוצים למה שבאפשרותם להרשות לעצמם. קשה לפספס את הנימה העוקצנית במילות הסיכום האלה. ובאותה מידה, מדהים לגלות, בכל פעם מחדש, עד כמה אשראי, הלוואות ומינוס בבנק כדברים שבשגרה עשויים לעוות את תפיסת המציאות עד כדי כך שההיגיון הכלכלי הצרוף הזה – יש הבדל בין מה שאדם רוצה למה שבאפשרותו להרשות לעצמו – נעשה "לקח" שנחוץ משבר כלכלי כדי להפנים אותו. "לא משנה מה סדר העדיפויות שלך, את מוכרחה לגור איפשהו, ויש לך מגבלות תקציב", אומרת אחת מהכלכלנים שמרואיינים בכתבה. "זו האמת הבסיסית והחד-משמעית שצריך לחיות איתה". וזו גם תמצית המינימליזם.

יש המספקים תחזיות דרמתיות הצופות שינויי מגמה בכל הקשור לחיים אורבניים – יותר שבילי אופניים ופחות כבישים, יותר הכנסה פנויה עקב ירידה בבעלות על רכבים פרטיים, ומגוון שימושים חדשים לכל המקום שיתפנה כשלא יהיה צורך בכל כך הרבה חניונים וחניות פרטיות. מנגד, יש הצופים ירידה בביקוש לדיור בערים בגלל שינויים דמוגרפיים, ויש החוששים ממשבר כלכלי נוסף שעלול לשנות את הדינמיקה בשווקים בשנים הבאות. ישנם גם אלה שמזכירים שההיסטוריה לעולם חוזרת, ושדור המילניום, שתרם לתנופה האדירה של חיים אורבניים בתחילת שנות האלפיים, מתבגר כעת ועובר לגדל את ילדיו בפרברים, היכן שכל מטר רבוע עולה לו פחות, והיכן שקל לו יותר להשיג חינוך איכותי ושירותי בריאות ברמה גבוהה ובמחיר סביר.
מה שעולה מבין השורות הוא העובדה הניצחת שטרנדים הם דבר חולף, גם בתחום הדיור. גם כשנדמה שכולם לוקחים משכנתאות ומשקיעים בנדל"ן, או עוברים להתגורר בקופסאות נעליים במחיר מופקע כי זה ה-דבר, מה שהכי נכון לעשות הוא תמיד משהו מאוד סובייקטיבי ואינדיבידואלי.
בסופו של דבר, על כל המורכבות שבו, גם בית הוא בסך הכול חפץ. נכון, הוא מעניק לי ביטחון וחום ופרטיות, אבל זה חפץ. מבנה אבן שמיליארד דברים עלולים להשתבש בו ושתמיד ישנה האפשרות שבשלב כלשהו, בגלל נסיבות משתנות, או בגלל שינויים בסדר העדיפויות, הוא כבר לא יתאים לי. אפשר לקרוא לזה השקעה, אפשר לקרוא לזה נכס או נחלה, אבל בסופו של דבר, איך שלא קוראים לזה, בית, במובן הכי צר של המילה, הוא בסך הכול חפץ. ופעם, עד לא מזמן, חשבתי שאהיה מוכנה לעבוד קשה במשך שנים כדי להצליח לרכוש לעצמי אחד כזה. פעם חשבתי שזה שווה את המאמץ. כיום, אחרי שכבר החלפתי כמה דירות בקלות יחסית, אחרי שהתוודעתי היטב לתחושת המיאוס מבית ישן, מוכר מדי, וכשמחירי הדירות בארץ לא מפסיקים לטפס לשיאים חדשים, אני מתחילה לחשוב שהשתעבדות של שנים זה מחיר יקר מדי לשלם עבור חפץ, רב-ערך ומשמעותי ככל שיהיה.
יש מחיר לחופש, כמובן, אבל החופש הזה הוא האטרקציה הכי גדולה במינימליזם. ועם השנים למדתי שמגורים בשכירות הם מחיר שאני מוכנה לשלם עבור החופש שלי מחובות (שאני יודעת היטב, כבת להורים שלקח להם שנים להשתחרר ממינוס אימתני בבנק, עד כמה הם יכולים להכביד ולכבול). זה לא תענוג גדול לארוז הכול ולנדוד אל דירה חדשה מדי כמה שנים, אבל זה מחיר שאני יכולה ומעדיפה לשלם, אם החלופה היא שלשלאות פלדה בדמות משכנתא לבנק ומחויבות למבנה אבן שעל רבים מהדברים שקורים בו אין לי בהכרח שליטה. פעם חשבתי שזה סימן מדאיג לחוסר בגרות, לחוסר יכולת להתחייב, לחוסר רצינות. היום אני יודעת שאני פשוט מציאותית. שטרם מצאתי את הדירה שתצדיק מחויבות ארוכת טווח, ושלפי שעה, אני מעדיפה לישון בשקט בבית שאינו רשום על שמי בטאבו, אם זה מאפשר לי ליהנות מרמת חיים גבוהה יחסית מבלי להיות חייבת כסף לאיש, בטח שלא לבנק.
טוב לי לחיות ככה, בדיוק כפי שאני יכולה להרשות לעצמי לחיות. לא ליד, לא כמעט, לא בערך. לחיות בדיוק הזה, זה משרה עליי איזו שלווה עמוקה. לא לקחת הלוואות בלי צורך ולא לחיות באשראי. לא להפוך את הדחקת עובדת הפירעון לבית.

IMG_20170130_192524_781

IMG_20170130_192413_990

נ.ב. – חודשיים אחרי המעבר לדירה החדשה, לייקה – כלבת החלל הבאה בימים – כבר התרגלה ל-45 המדרגות המוליכות מהדירה שלנו לטיוליה היומיים ובחזרה, מינצה – חתולת המנטה הפעלתנית – שקועה בבונדינג יסודי עם הספה החדשה, וד' ואני כבר מרגישות בבית. רק לא מזמן מיצינו את ההתמוגגות היום-יומית מכך ששום זרזיף לא מפכפך במטבח ולא מעכיר את שלוותנו כשגשם יורד בחוץ.
ובשבוע שעבר, כשהלכתי בפעם האחרונה לדירה הישנה לאסוף מתיבת הדואר חשבון מים, שום געגוע ושום צביטה ושום אדוות חמימות נוסטלגית לא הורגשו. סתם. בית ישן, שכל ביתיותו כבר נשכחה.

מודעות פרסומת
סיפורים

הלב נרעש – סיפור קצר

בארבע לפנות בוקר זה מתחיל. השכן הגרוש, הלום הקרב, שמתגורר בקומת המרתף בבניין ממול, צועק. אני חושבת שהוא צועק. לפעמים נדמה לי לרגעים שאני המוגזמת. שכולם פשוט מדברים, בקולם הרגיל, הטבעי, ורק לי זה תמיד נשמע מופרז. פולשני. בגלל איזה שקט בלתי אפשרי שאני מנסה לצוד. אבל אחרי ששמעתי כמה מדיירי הרחוב מתלחשים עליו הבנתי שהוא מגזים, לא אני. צועק בחלון פתוח, גוער בגרושתו בטלפון מי יאהב אותך כמוני, מדליק את הרדיו ומפורר ומפרק את שנתי בניגונים ודיבורים ליליים ברשת ב', מדיח כלים מתחת לחלונו הפעור אל חדר השינה שלי, ומרים את קולו העמוק, הנמוך, החזק, צורח אל השכנה המתהלכת עליו בעקביה בשעת בוקר, מתכוננת לצאת לעבודה, שכל הלילה לא ישן, שהוא לא ישֵן בלילות, שהיא יודעת את זה. צועק אל החלונות הפתוחים מחדר השינה שלו הפעור לרווחה.

ובשש בבוקר השכנים מהקומה שמעליי מוציאים את הכלב לטיול. הטיפוף הנמרץ שלו מתפזר במורד גרם המדרגות כמו תבלין נזרה על תבשיל, ומאחוריו ריצת הילד המוליך אותו בטיוליו, ממהר אחריו במאמץ לא לאבד אחיזה ברצועה ולא ליפול במרוצתו, וצועק. ילדים הם מוגזמים. זו ברירת המחדל שלהם. אין דיבורים, רק צעקה קולנית תובענית ושתלטנית. רץ, הילד של השכן, במדרגות מאחורי הכלב, ומספר שברי סיפורים, משגר לאחור, אל אביו המשתרך בעקבותיו, הרהורים חטופים שניתזים מריצתו כמו קליעים. ואז הוא חולף בריצה-טיסה על פני דלת הכניסה שלי, רץ עם כלבו במרחק מטרים אחדים ממני, מעבר לדלת הדקה המוגפת, ודלת האינטרקום, מרוב תנופת פתיחתה, מתנגשת ברעש בקיר הבניין, קיר הסלון שלי, וניטחת בחזרה במקומה, רק כדי שיגיע אליה סוף-סוף האב המשתרך, יפתח אותה, ויטרוק אותה שוב. והריצות והטיפוף וסיפורי הילד השבורים והשתרכות האב מוסיפים להתגולל על רחבת הכניסה לבניין, להדהד בסלוני כמו שיירי תהלוכה חגיגית, ורק כעבור רגע ארוך נגוזים, נדחקים אל שולי רשרוש העלווה בחצר הקטנה בחזית הבניין, ציוץ הציפורים הקבוע, ורחש העלים הדק, החרישי, המלחך את המדרכה ואת אספלט הכביש בקרקעית כל הדברים.

ואז השכן מלמטה עולה מדירת המרתף שלו ומתניע את הקטנוע החונה ליד חלוני הפונה אל רחבת הכניסה לבניין. כמו חתלתול המקיץ בבהלה כשמשב ריצת מישהו נהדף אל פניו, כל גופי מזדעק ונס פנימה, מחפש מעמקים חשוכים ושקטים להידחק אליהם. להירגע בהם. המנוע המטרטר מרעיד את הרצפה, אני מרגישה את הרטטטטטטט בתוך כפות רגליי, בתוך הגב. כאילו רכבת עומדת למעוך אותי, כאילו מישהו רוצה ברעתי.
כדי לרכך את עוצמת הפגיעה, כדי לעמעם את העלבון החד, את עוצמת המכה, אני מזכירה לעצמי שהוא נחמד. תמיד אומר שלום כשאני חולפת על פניו, תמיד שואל מה הולך, מחייך אליי, משתהה, מלטף את לייקה. פעם ירדתי אליו להחזיר לו את המפתח ששכח בסוויץ' של הטוסטוס. פעם הבאתי אליו ארגז ירקות שהיה מיועד לו והונח בטעות על מפתן דלתי. הוא תמיד חביב אליי, תמיד מחייך. אילו רק הכיר את הצרחה שנפערת בי תמיד לעומת הקטנוע המתעורר הזה שלו, משוועת להיזרק אליו, להיות מוטחת בפניו, לצעוק עליו את כל המחקרים הקושרים בין זיהום רעש לאוטם שריר הלב.
אבל אני מתאפקת. שואפת את ענני הגראס שהוא מפריח לפעמים מחלונו, את ניחוחות האפטרשייב שהוא מתיז שם על עצמו, מקשיבה לשידורי הטלוויזיה שלו, למשחקי המחשב שלו, לצד שלו בכל שיחות הטלפון שלו. מזכירה לעצמי שהוא נחמד.

ובצהריים, לאה. מנהלת שיחת מרפסת כאילו 1965 עכשיו. גוררת את התריס כדי לתלות כביסה, ובמין תיאום מושלם, כאילו חיכתה לה, כאילו התרגלה לפגוש אותה שם מדי יום באותה השעה, היא מוצאת במרפסת התאומה ממול את שכנתה בבניין הסמוך, והן פוצחות בשיחה. ואצלי שוב צעקה נהדפת פנימה, מילים שהייתי צורחת אילו רק היה לי אומץ. תתקשרי אליה. על הטלפון, לאה, כבר שמעת? קמצנית אחת. תזמיני אותה אלייך לתה ועוגיות, תשבו ותדברו שעות. למה ככה, מעל לכביסה, כמו בסרט תקופתי? למה מעל לראש שלי בקול האימתני הזה שלך, המורתי, שרק את חלקו בשיחה אני שומעת. כמו פטיש אוויר, בוטש בי את כל המחשבות. הכול אני יודעת עלייך, מורתי, כי את צועקת. צועקת בחלון פתוח לרווחה שכשהיית מורה לאמנות ועבדת במשרד החינוך אז היה כך וכך, ושהבן שלך סיים לשלם את המשכנתה, ושהנכד שלך אומר לך סבתא את חופרת, ושבחיים לא יעשו פה תמ"א כי זה לא ישתלם לשום קבלן. ואני יודעת גם שאמך כבר לא יורדת מהמיטה. שרזית 15 קילו בגללה, ושלפעמים, פתאום את בוכה. את מחליפה לה חיתולים ומאכילה אותה בכפית, ומזל שהכלה שלך רופאה באיכילוב, כי אחרת אלוהים יודע. איך היא דואגת לה. ככה. שוכבת. מוטלת במיטה ובוהה בקיר שמולה.
את כל זה את מספרת אל הרחוב, בחלון פתוח לרווחה. לא יודעת שאני מתחתייך, מקשיבה בלית ברירה. או שלא אכפת לך.

ותמיד ישנם ההוא או ההיא שחונים מול חלוני לנהל רגע שיחה בדיבורית. חלונות הרכב שלהם מוגפים, ספונים באוושת המזגן הם משוכנעים שהם מנהלים שיחה פרטית, ולא יודעים, או שלא אכפת להם, שכל השיחה שלהם דולפת החוצה. הכול אני שומעת. מתי יש להם תור אצל הרופא, ולמה ובדיוק עד כמה זה מזוהם ולאיזו אנטיביוטיקה המרשם, ומתי הם אוספים את הילד, וכמה עלה השולחן אוכל, ולמה היא אף פעם לא מזמינה אליה. מכוניותיהם כמו תיבות תהודה, מגבירות את השיחות ומשליכות אותן החוצה. הכל ניתך עליי, מבול של מילים לא רצויות, לא בהזמנה, ואני נאנסת להקשיב לשיחות ולחיים של אחרים. כל הזמן. כולם צועקים את חייהם החוצה, משפריצים אותם עליי, ואני שואלת את עצמי אם גם אני ככה ניתזת. אם גם אותי שומעים בוכה או משתעלת, יורקת מים לכיור אחרי צחצוח השיניים, מורידה את המים, עושה קס-קס-קס למינצה שתבוא להתלטף קצת, או קוראת ללייקה בכל מיני שמות חיבה משונים – צ'וּקוּמוּקוּ, חֶמְדה טָבוֹת, צילה בינדר וגל גדות, משעינה את האופניים על הקיר כדי לשלוף את המפתח מהכיס, מניחה לרגע שקיות מרשרשות על הרצפה כדי לפתוח את הדלת לרווחה. מדברת לעצמי. מדליקה את הגז. פותחת ברז. שואבת אבק.
אולי גם אני ניתזת, אף שבכל רגע אני משתדלת לחיות את חיי בשקט, בלחישה.

איך מתעוררת בי תמיד עוגמת נפש כשרעש מתנפץ עליי פתאום. איך זה תמיד כמו בוקס באף. או בבטן. או בגב.
ואיך הלב תמיד נרעש, כאילו מצא אוצר של חום אנושי, כשהשכן מלמעלה, בן הזוג של האב המשתרך, בולם את ריצותיו ואת צעקותיו של הילד בלחישה תקיפה ליד חלוני, "ששששששש. שש בבוקר, אנשים עוד ישנים. אתה צועק. ששששששששששששששששששש."

יום-יום, קפיטליזם סימן שאלה

STUFFOCATION – חלק אחרון

"מאז ראשית העיסוק בחקלאות לפני כ-12,000 שנה ועד ימי המהפכה התעשייתית, עבודה הייתה פחות או יותר מה שנדרשו בני השבט לעשות כדי להישאר בחיים. פירוש הדבר היה שבהחלט היו תקופות של עבודה מפרכת, במיוחד בעונת הזריעה באביב ובימי הקציר בסתיו, אז הייתה נאספת כל הקהילה לזרוע זרעים, ללקט יבולים, ולהשלים את כל המלאכות הדרושות. אולם, לצד תקופות אלה היה שפע של פנאי למה שמכונה היום באנגלית chilling. סתלבט, בעברית. בקיץ, לאחר שהיבולים נזרעו, בימים בהירים של שמש, ובחורף, כשהימים היו קצרים ואנשים העדיפו להישאר בבתיהם, היו הרבה פחות מטלות, ולא נותר אלא ליהנות משפע הזמן הפנוי.
המהפכה התעשייתית שמה סוף למה שניתן כיום לכנות 'עידן הסתלבט'. התעשיינים, עם המכונות והמפעלים ושעוני הנוכחות שלהם, יצאו למתקפה נגד כל מי שהיה מרוצה מכל הזמן הפנוי שעמד לרשותו. הם אילצו אנשים לעבוד במשך שעות ארוכות, מה שהותיר להם הרבה פחות זמן להסתלבט. הם שילמו לעובדים ביד רחבה תמורת עבודתם – במושגים יחסיים, לפחות – וגרמו לכל מי שבחר בעבודה קצת פחות מכניסה להיראות רע, גם אם זה אפשר לו חיים נינוחים יותר.
ואז, בעזרתם האדיבה של אנשי הפרסום, ניצלו התעשיינים את נטייתם הטבעית של בני האדם להתאמץ לעמוד בקצב ולהצליח, ויצרו את ההתניה שהובילה אותנו להאמין בכך שעלינו לשאוף לסטנדרטים גבוהים יותר ויותר ולשיפור בלתי פוסק ברמת החיים שלנו. מכיוון שהדרך היחידה להשיג את המטרה הזו הייתה כרוכה בעבודה מאומצת ובצריכה מתמדת, כל מי שלא עבד קשה ולא צרך ללא לאות היה מקור לאכזבה גדולה. כתוצאה מכך התעצבה חברה שבה אנשים התמקדו בכמות החפצים שלהם, ואיכות החיים שלהם הייתה רק עניין שולי. היו לכך יתרונות רבים, אבל ככל שירדה קרנה של הכמות הגדלה והולכת של חפצים, חזרנו להיות מוטרדים מאיכות החיים שלנו.
חיים בהילוך נמוך הם בלי ספק מסוג הדברים שקורים וקוסמים לאנשים. כל מי ששכב אי-פעם אפרקדן בשמש, כל מי שהשתרע על ספה בסוף היום, או שכב במיטתו וייחל ל"רק עוד עשר דקות", או שעה, יכול להבין את הקסם שבאורח חיים כזה. למעשה, תחושה כזו, הרצון לחיות חיים רגועים ונינוחים, טבעית יותר מהקדחתנות הנחפזת המאפיינת את תרבות החומרנות הקפיטליסטית.
לחיים בהילוך נמוך יש עוד יתרונות רבים שניתן למנות: פשוט להבין את אורח החיים הזה וקל מאוד לנסות אותו; והוא מתאים בצורה כמעט מושלמת לצורת החיים הנוכחית שלנו – פשוט נעבוד קצת פחות מכפי שהתרגלנו לעבוד.
אבל אף שרבים כתבו בשבח הרעיון הזה וכינו אותו במגוון שמות (enoughism, satisficing), אין כל ראיה כמותית משכנעת לכך שהחיים בהילוך נמוך הם קונספט שצובר תאוצה. אין כל סימן לנקודת המפנה המעידה על כך שהרעיון הזה צפוי להתקדם במעלה 'גרף ה-S' (שהוצג בפוסט הקודם), ולהפוך למגמה מרכזית […] אם המעבר לחיים פשוטים (simple living) הוא מעין ניסיון להסיט את החברה מהכביש הראשי אל שביל צדדי, ומינימליזם הוא המשך הנסיעה בכביש המהיר, אבל בחריקת בלמים כששתי הרגליים על הברקס – 'החיים בסתלבט' הם כמו המשך הנסיעה בכביש הזה, אבל תוך שאנחנו מרימים את הרגל מדוושת הגז ושטים לנו בהילוך שני. זה קצב שהרבה יותר נעים לחיות בו – אלה חיים נינוחים ורגועים, ויש שפע של זמן להביט מהחלון, לצפות בטלוויזיה ולשחק עם הילדים שלנו. אבל מי באמת רוצה לנסוע כל הדרך בהילוך שני? הרי זה כמו לומר, סבבה, אני אשתתף במשחק, אבל בלי להתאמץ יותר מדי." (עמ' 149-151)

תוצאת תמונה עבור ‪Van Gogh millet‬‏

בעבר, מסביר וולמן, מי שסירב להיות חלק מהזרם המרכזי היה "מוריד הילוך" או פורש לחלוטין מהמירוץ, פשוט כי לא היו לו הרבה ברירות. בעולם המחובר והמקוון של היום, לעומת זאת, לא מדובר עוד בבחירה בין שחור ללבן, בין המשך הריצה אל עבר שדרוגים בלתי פוסקים במעמד החברתי וברמת החיים לבין פרישה מהחיים המודרניים ומעבר לחיי קהילה נידחים וקרובים לאדמה. כיום אפשר לעבוד כמעט מכל מקום כמעט בכל שעה, וכמה מהסיפורים שמביא וולמן, של אנשים שעשו כל מיני בחירות בחייהם, ממחישים את מגוון החלופות הקיימות כיום. אין הכרח לוותר על עבודה שאוהבים, על הבית או על הדירה בעיר ועל החברים כדי לחיות חיים המבוססים על ערכים חווייתיים. וולמן סבור שיש שבט גדל והולך של מי שהוא מכנה "היפים (hippies) עם מחשבונים" – אנשים שממשיכים לחיות את חייהם בדיוק כפי שנהגו לחיות אותם עד עכשיו, וממשיכים לקחת חלק במערכת החברתית והתרבותית השלטת, הם פשוט מסיטים את הערכים שלהם, שהיו מבוססים על חומרנות, אל עבר החווייתיות, שזזה, לטענתו, בתנועה מתמדת, אל עבר לבו של הזרם המרכזי.

"עד לפני זמן לא רב, לא הייתה תשובה מדעית לשאלה – מה תורם יותר לאושר שלנו, חוויות או חפצים? מה שכן ניתן היה לטעון, בעקבות מאמרו המפורסם של הכלכלן ריצ'רד איסטרלין (Easterlin) מ-1974, הוא ש'מעגל הקסמים' של החומרנות אינו קסום כפי שאולי נדמה במבט ראשון. איסטרלין הבהיר זאת כשטען שהכנסה גבוהה יותר, מעבר לרף מסוים, אינה מובילה עוד לאושר רב יותר.
בעשורים שחלפו מאז זיהו חוקרים אמת נוספת: אנשים חומרניים יותר נוטים להיות מאושרים פחות. זה היה ממצא מעניין, אבל הוא הציג חידה חדשה, כי איש לא ידע לומר באיזה כיוון פועלים היחסים האלה – האם העובדה שהם חומרניים גורמת לאנשים להיות מאושרים פחות? או שמא ההיפך הוא הנכון, ואומללות היא שגורמת לאנשים להיות חומרניים? ואולי, כפי שהציעה דארבי סקסבי (Saxbe) העוסקת במחקר פסיכולוגי, לאחר שבדקה את היחס בין עקה (stress) לבלגן (clutter), היחסים האלה דו-כיווניים? ואולי בכלל אף אחד מהשניים אינו גורם לשני, והקשר ביניהם קלוש בלבד, קשר מהסוג המכונה בפי מדענים מִתאם, או קורלציה?
הבנת טיב היחסים האלה אינה רק בגדר שאלה מדעית. מדובר בסוגיה מהותית, בכל הקשור לאושרם של בני אדם.
ואז, בשנת 2003, שיתפו פעולה שני פסיכולוגים – טום גילוביץ' (Gilovich) וליף ואן-בוון (Leaf van Boven) במחקר שהשיב לשאלה הזו, ונחשב לציון דרך – את מאמרם 'לעשות או לרכוש? זו השאלה' פתחו השניים בתהייה פשוטה: האם חוויות, יותר מחפצים, מסבות אושר לאנשים?

תוצאת תמונה עבור ‪happy experientialism‬‏

כדי לברר את התשובה הבהירו תחילה את ההבדל בין שני המושגים. הדרך הפשוטה ביותר לחשוב על כך היא שחוויה היא משהו שעושים וחפץ הוא משהו שיש לנו. יש מקרים שבהם ההבדל הוא ברור, אבל יש גם שטח אפור; רוב החפצים מספקים חוויה מסוג כלשהו. אפילו כיסא מספק חוויית ישיבה, במקרה הטוב, נוחה. ויש חפצים שהקשר ביניהם לחוויה שהם מספקים הדוק אף יותר – מגלשי סקי, טלוויזיית תלת-ממד, מכונית 'פורשה'.

תוצאת תמונה עבור ‪great bicycle riding photos‬‏
ואן-בוון וגילוביץ' החליטו שהפיתרון טמון בכוונתו של האדם; אם אדם רוכש משהו מתוך כוונה לרכוש חוויה כלשהי, כלומר, כדי ליהנות מהאירוע או האירועים שאותה רכישה תאפשר לו, הרי שמדובר בחפץ חווייתי. לעומת זאת, אם הוא רוכש משהו בכוונה להחזיק ברשותו אובייקט מוחשי כלשהו, הרי שמדובר ברכישה חומרית. שני החוקרים הוכיחו, וכמוהם גם חוקרים נוספים, שההבחנה הזו יעילה, ושהיא אף מסייעת לאנשים בבואם לבחור; יש אנשים שכאשר הם חושבים על הטלוויזיה שלהם, למשל, הם מדמיינים את הדבר הגדול שניצב בסמוך לקיר בחדר האורחים שלהם ונראה טוב עם הרהיטים ששם ועושה רושם על האורחים שלהם. אחרים מדמיינים קודם כול את הסרטים או את תחרויות הספורט שבהם יצפו במכשיר.
בשלב הבא, לאחר הגדרת ההבדל בין רכישה חווייתית לרכישה חומרית, ערכו ואן-בוון וגילוביץ' סדרת ניסויים שבהם ביקשו מהנבדקים לחשוב על רכישות חווייתיות וחומריות שביצעו. לאחר מכן הציגו להם שאלות בנוסח: כשאת חושבת על הרכישה הזו, עד כמה היא גורמת לך להיות מאושרת? עד כמה תורמת הרכישה הזו לאושר בחייך? באיזו מידה היית אומרת שהכסף שהשקעת ברכישה הזו היה השקעה נבונה? באיזו מידה את סבורה שמוטב היה להשקיע את הכסף שהוצאת על הרכישה הזו במשהו אחר שהיה מסב לך אושר?
תוצאות הניסוי היו ברורות, והמסקנה – פשוטה: חוויות אכן מסבות לאנשים אושר יותר מכפי שעושים זאת חפצים. בכך שהראו כיצד חוויות, דברים שאנחנו עושים, מסבים לאנשים אושר יותר מכפי שעושים זאת החפצים שאנו רוכשים, יכלו שני החוקרים לפתור את חידת היחסים בין חומרנות לאומללות – חומרנות, הם סיכמו, גורמת לאומללות. אם אנו רוצים להיות מאושרים, עלינו להשקיע את כספנו, את הפנאי ואת האנרגיות שלנו בחוויות ולא בחפצים, כי לחוויות סבירות גבוהה יותר להסב לנו אושר.

תוצאת תמונה עבור ‪great concert photos‬‏

תוצאת תמונה עבור ‪standup show audience‬‏

תוצאת תמונה עבור ‪great experientialism photos‬‏
למה? למה חוויות מועילות יותר מחפצים בדרך אל האושר שלנו? כמה חלוצים בתחום המחקר הפסיכולוגי – בין היתר, ריאן האוול (Howell), טראביס קרטר, אליזבת דאן, וגם ואן-בוון וגילוביץ' – מנסים עד היום להבין למה. בינתיים, הם מצאו לכך חמש סיבות עיקריות:
ראשית, לחוויות יש נטייה להיות מושפעות יותר ממה שפסיכולוגים מכנים 'רה-אינטרפרטציה חיובית', או במילים פשוטות, אנו נוטים לראות אותן באור חיובי. אם תעשי טעות ותקני חפץ לא מוצלח – נעליים שיכאיבו לך או מכנסיים שתיראי בהם רע – זו תהיה בחירה גרועה. תהיי תקועה איתה. אבל במקרה של חוויה, המצב שונה. גם כשחוויות משתבשות להחריד, הפרשנות החיובית שלנו נוטה למצוא בהן משהו טוב. איכשהו, גם חופשות שבהן לא הפסיק לרדת גשם, או נסיעות ארוכות שבהן מישהו הקיא עלינו, גם אם הן היו נוראות בעינינו בזמן אמת, הן אף פעם לא נראות איומות כל כך כאשר אנחנו מספרים עליהן כעבור זמן. ואיפשהו עמוק בפנים, אנחנו יודעים שזה כך. בגלל זה אנחנו אומרים לפעמים, 'יום אחד ניזכר בכל זה ונצחק'. ובאמת, גם בחוויה הכי לא נעימה, כואבת, שעשתה לנו כאב בטן נורא או גרמה לנו מבוכה איומה, אנחנו נזכרים יום אחד בחיוך.
שנית, חפצים, בניגוד לחוויות, נוטים לאבד מערכם עם הזמן מכיוון שהם חשופים להשפעה של מה שמכונה בפי פסיכולוגים 'הסתגלות נהנתנית' (hedonic adaptation). למשל, משחק או צעצוע חדש, או טלפון נייד שקניתם ממש עכשיו – כשאתם יוצאים מהחנות, או רגע אחרי שהשליח הגיש לכם את החבילה, אתם נרגשים מהרכישה החדשה שלכם. אתם לא מפסיקים לשחק בחפץ החדש שלכם, ללחוץ על כפתורים, ללמוד כיצד להשתמש בו, להראות אותו לחברים. אבל בחלוף ימים, שבועות וחודשים אתם מתרגלים אליו, עד שבסופו של דבר כלל אינכם מבחינים בו. אתם מסתגלים לכך שהוא ברשותכם, ועם ההסתגלות הזו, אתם מפיקים ממנו פחות ופחות עונג.
הסיבה השלישית לכך שחוויות הן גורם יעיל יותר בדרך אל האושר, לדברי הפסיכולוגים, היא שבניגוד לחפצים, קשה יותר לערוך ביניהן השוואות. ודאי שאפשר להשוות בין חוויות שונות, וכולנו עושים זאת, אבל הקשר בין חוויות, בניגוד לזה שבין חפצים, הוא הרבה פחות השוואתי מטבעו; הערכה של חפצים חומריים היא הרבה יותר אובייקטיבית. השוואה בין מכוניות או בתים לא שונה מאוד מהשוואה בין תפוחים לתפוחים קצת אחרים. הניסיון להעריך חוויות, לעומת זאת, הוא הרבה יותר סובייקטיבי. זה כמו לומר שרוק הוא סגנון מוזיקלי טוב יותר מהיפ-הופ או ממוזיקה קלאסית. או כמו להשוות בין צניחה חופשית לקריאת ספר, או לגינון, או לשירה, או למסיבת תחפושות. העובדה שקשה יותר להשוות בין חוויות היא עובדה חשובה, כי פסיכולוגים גילו שאם קשה יותר לקבוע איזו חוויה היא טובה או גרועה יותר, קיימת סבירות נמוכה יותר שאנשים יחששו לעשות בחירה לא נכונה או להתחרט בהמשך, וגם פחות סביר שהם יהיו מוטרדים מההשלכות שיהיו לבחירה שלהם על המעמד החברתי שלהם. בשל כל אלה, חוויות, יותר מחפצים, מעודדות תחושה של רווחה ושל שקט נפשי.
הסיבה הרביעית – חוויות עדיפות על חפצים כי אנו נוטים לראות בהן תרומה משמעותית לזהות שלנו, או חלק מהותי ממנה. במילים אחרות, אנו נוטים לראות בחוויות חלק ממה שהופך אותנו למי שאנחנו. תחשבי על הפעם האחרונה שבה השתתפת במסיבת תחפושות או טיפסת לראש גבעה או התחרית באירוע ספורט כלשהו. במידה מסוימת, זה עיצב את הזהות שלך יותר מהחפצים האחרונים שרכשת. ואילו התבקשת לוותר על חפץ כלשהו או על חוויה שהייתה לך, על מה יש להניח שהיית מוותרת – היית מוחקת זיכרון של מסיבת רווקות או חתונה שהיית בה, או שהיית מעדיפה לוותר על הבגדים שלבשת באירועים האלה?
ולבסוף, הסיבה החמישית לכך שחוויות מסבות לנו יותר אושר מחפצים טמונה בעובדה שהן מקרבות אותנו לאנשים אחרים, ומכיוון שאנחנו, בני האדם, חיות חברתיות, זה מסב לנו אושר. ויש לכך שלושה היבטים; ראשית, כשאנו עושים משהו, בניגוד למצב שבו יש לנו משהו, יש להניח שאנו עושים זאת בחברת מישהו נוסף. שנית, פסיכולוגים גילו שבעוד שרכישות של חפצים נוטות ליצור ריחוק בינינו, חוויות נוטות לגרום לנו לחוש חלק מקבוצה. למשל, ההבדל בין מכונית לקמפינג, ובין שני בעלי רכבים שיוצאים ממכוניותיהם במגרש חנייה לשני מחנאים שיוצאים מהאוהלים הסמוכים שלהם באותה השעה. הסבירות שבעלי המכוניות ירגישו שיש ביניהם קשר, או שיתחילו לגלגל שיחה, נמוכה הרבה יותר. המכוניות שלהם לא יגרמו להם להרגיש חלק מקבוצה חברתית כלשהי כפי שחוויית המחנאות ודאי תעשה. גם אילו הייתה לשניהם אותה מכונית בדיוק, הם היו מרגישים מנוכרים, בעוד שהמחנאים, גם אילו היו מגיחים מתוך שני אוהלים שונים לחלוטין, ולכל אחד מהם היה רקע שונה – האחד מחנאי מיומן ומנוסה והשני בטיול הקמפינג הראשון שלו – הם עדיין היו, בסבירות גבוהה, פוצחים בשיחה, כי שניהם משתייכים ל'מועדון הקמפינג' ויש להם חוויות משותפות ונושאי שיחה לא מעטים.
המכנה המשותף הזה בין אנשים הוא ההיגיון מאחורי ההיבט השלישי בתשובה לשאלה, למה חוויות מקרבות בין אנשים – מהסיבה הפשוטה שהן נושא טוב יותר לשיחה. יש להניח שמי שעשה משהו יוכל לספר דברים מעניינים יותר ממי שיש לו משהו. מחקרים אף הראו שאנשים מעדיפים לשוחח עם אנשים שמדברים על חוויות ולא על חפצים. מה עדיף, לשמוע מישהו מספר על המכונית שלו, או על טיול הקמפינג האחרון שיצא אליו?
לסיכום, חמש הסיבות שמצאו הפסיכולוגים לכך שחוויות תורמות יותר לאושר שלנו הן הנטייה של חוויות להצטייר בזכרוננו באור חיובי, העובדה שהן פחות מושפעות מ'הסתגלות נהנתנית', הקושי להשוות ביניהן, העובדה שבעינינו הן מהוות תרומה משמעותית לעיצוב הזהות שלנו והקירבה שהן מעודדות בינינו לבין אנשים אחרים." (עמ' 157-163)

תוצאת תמונה עבור ‪thelma and louise‬‏


וולמן מתאר אירוע שיווקי של מותג היוקרה "לואי ויטון" בהאנגר במרכז לונדון, שכלל הפקה של תיאטרון בשם Punchdrunk – תיאטרון שבו הקהל אינו יושב במקומות מסומנים ומביט בשחקנים המופיעים מולו על במה, אלא מתהלך במסדרונות, עולה ויורד בגרמי מדרגות, עובר מקומה לקומה ומחדר לחדר מבלי לדעת בוודאות מה בדיוק קורה ולאן הוא אמור להגיע. כל אחד מהצופים פונה להיכן שהוא בוחר ללכת, ורואה דברים שונים מאלה שרואים הצופים האחרים, ובעודו תועה כך בין החללים השונים בתיאטרון הוא נקלע אל מחזות קצרים, מאולתרים, סוריאליסטיים. השחקנים לוחשים וצועקים, נכנסים אל החדרים השונים, נדחפים, מתווכחים, מספרים סיפורים, מחבקים ומנשקים אלה את אלה, ולעתים גם את הצופים. ישנו סיפור מסגרת, אבל הוא פחות לינארי ונוקשה מסיפור המחזה בתיאטרון רגיל.
בהמשך מתוארת ארוחת ערב שנערכה גם היא למטרות שיווקיות על-ידי חברה בשם Bompas&Parr. באותה ארוחה מצא עצמו וולמן בחדר בלי חלונות שרצפתו משובצת מרצפות שחור-לבן ותקרתו מעוטרת בכוכבי זהב. הקירות היו צבועים בצבעי לבן, שמנת ושיש ורוד, מעוטרים בגווני אפור, שחור ואדום, ובקצה החדר ניצב כס מלכות. כך נראו מקומות הפולחן והמפגש של הבונים החופשיים לפני כמה עשרות שנים. על מסך מול כס המלכות הוקרן הסרט הסוריאליסטי Holy Mountain מ-1973, שכהכנה לצילומיו נטל הבמאי LSD. את האירוע השיווקי הביזארי הזה מימנו רשת מלונות Andaz והמותג Hendrick's Gin. כשוולמן נפגש עם Bompas מהצמד Bompas&Parr כדי לנסות להבין טוב יותר את מגמת השיווק החווייתי, הסביר לו בומפס, "כולם אוטוביוגרפים היום. כולם כותבים כל הזמן את סיפור חייהם. לכן חשיבותם של הסיפורים גדלה. בשנות השמונים אנשים רצו מכוניות מהירות. היום אנשים רוצים שיהיה להם סיפור טוב לספר."
וולמן מכנה את המגמה המסתמנת הזו "כלכלת חוויות", ולצד אירועים שיווקיים המתמקדים בחוויה של קהל היעד יותר מאשר במוצר עצמו, וולמן מספר גם על אולמות קולנוע, שכרטיסי הכניסה אליהם כוללים השתתפות בהמחזה של עולם הסרט בהשתתפות הקהל, כולל תלבושות, שחקנים, ותפאורה, לפני ההקרנה, והוא מצטט מתוך טור שהופיע ב-Harvard Business Review כשהוא מתאר מגמת שינוי דומה גם בשוק העבודה: "העבודה שלנו צפויה להשתנות באופן דרמתי; במקום לראות בה דרך לצבור כסף ולקנות דברים שאיננו זקוקים להם כדי להרשים אנשים שאיננו מחבבים במיוחד, תהיה עבורנו העבודה שלנו מעין במה שעליה אנו יכולים להתבטא ולממש את התשוקות שלנו – משמעות היא הכסף החדש". או במילים אחרות, חוויות הן החומר החדש.

"העשורים האחרונים של המאה ה-19 היו תור הזהב של ארה"ב – המסחר והתיעוש ייצרו עושר אדיר למשפחות של אילי הון מיליונרים כמו משפחת אסטור ומשפחת ונדרבילט. כדי להפגין את מעמדם בחברה הגבוהה נהגו בני המשפחות הללו לערוך מסיבות יוצאות דופן – ארוחת ערב רשמית המוגשת על גב סוס, למשל – ולעטר את האחוזות שלהם בפריטים שמקובל היה אז לראות בעיקר ב'פאלאצי' איטלקיים וב'שאטואים' צרפתיים – למשל, מתחם Astor Courts באחוזה הכפרית של משפחת אסטור, המעוצב בסגנון ארמונו של לואי ה-16.
בימיו האחרונים של אותו עידן זהב בחן הסוציולוג תורסטין ובלן (Thorstein Veblen) את החברה המשגשגת שבה חי, והבין עד כמה רב הדמיון, במובנים רבים, בינה לבין חברות פרימיטיביות. אין זה משנה, הבין ובלן, אם נולדת במערה בצרפת בתקופה הניאוליתית, בבקתה פשוטה עשויה מוטות עץ וכפות דקלים בימי הביניים, או בטירה מפוארת במאה ה-19, בכל אחד מהמקרים הללו מושקעת כמות ניכרת מהאנרגיה שלך בהצגת החוזקות שלך לראווה לעיני שאר בני האדם. הברברים אמנם עשו זאת באמצעות מפגני כוח פיזי, אך ובלן טען שהדרך הטובה ביותר לעשות זאת בחברה המודרנית היא באמצעות מפגנים פזרניים של קניית דברים בכסף. בספרו הסאטירי משנת 1899 – The Theory of the Leisure Class – הוא העניק שם חדש לנוהג הזה לקנות כל מיני דברים לא בהכרח למטרות מעשיות, אלא בעיקר לצורך האדרת המעמד החברתי. הוא קרא לזה 'צריכה ראוותנית' (conspicuous consumption).
עם העלייה בשכר והירידה במחירי מוצרים כמו מכוניות ומכשירי רדיו במאה העשרים, צריכה ראוותנית הייתה אפשרית לא רק במשפחות עשירות כמו משפחת אסטור, אלא גם בקרב ההמונים. ובדיוק כפי שוובלן לעג ל'מעמד הפנאי', סופר בשם ארתור רגלאנד 'פאפ' מומנד (Arthur Ragland 'Pop' Momand) לעג למעמד העובדים בסדרת קריקטורות חדשה בעיתון New York World. הקריקטורות האלה, שהראשונה בהן התפרסמה ב-1913, ושהופיעו בעיתון במשך 26 שנה, נקראו Keeping Up with the Joneses.

תוצאת תמונה עבור ‪keeping up with the Joneses socks cartoon‬‏

בין אם גם אתם, כמו אלויסיוס, גיבור הסדרה, מקללים את משפחת ג'ונס ואת הצריכה הראוותנית, ובין אם לאו, אין ספק שזה היה מרכיב מרכזי בתרבות החומרנית שצברה תאוצה. זו בסך הכול גרסה של התרבות העכשווית שלנו לתכונה חייתית ואנושית כאחד; זו דרכנו לנפנף ברעמות שלנו, לפרוש את נוצותינו, ולקרוא בקול כמו קופים. אם החווייתיות אכן צפויה לתפוס את מקומה של החומרנות כתרבות השלטת במאה ה-21, גם היא תזדקק למנגנון פשוט, שיאפשר לאנשים להפגין לראווה את חוזקותיהם ואת מעמדם החברתי. האמת היא, שכבר יש לאנשים דרך לעשות זאת." (עמ' 185-187)

המדיה החברתית, כמובן, שבה אנו מנפנפים בסמלי הסטטוס העדכניים שלנו – לא עוד בגדים ומכוניות, אלא טיולים מסביב לעולם, צלילות, צניחות וקפיצות באנג'י, טיפוס, רכיבה על אופניים, התנדבות בארגונים הומניטריים, ליטוף חיות ומשחק עם ילדים, יוגה מול השקיעה, או מול הזריחה, פסטיבלי קולנוע ומוזיקה, כנסים של TED, שבוע האינטרנט בניו יורק ולילות לבנים בתל אביב. כל אלה מציפים את "פייסבוק", "אינסטגרם", "טוויטר" וכל הרשתות החברתיות האחרות שמאפשרות לכל אחת, מכל מקום ובכל זמן, להציג בזמן אמת את צריכת החוויות הראוותנית שלה.

תוצאת תמונה עבור ‪experientialism‬‏

"בשלהי שנת 2007, פחות משנה לאחר שנבחר לנשיאות, ניקולא סרקוזי ניצב בפני בעיה – ההתמוטטות הכלכלית, שהיטלטלה בשל הרוחות העזות של צריכה מופרזת, קיפאון בשכר, אי-שוויון והתייקרות המשאבים, החריפה במהירות ואיימה להפוך ל'מיתון הגדול'. הצניחה בתמ"ג כלל לא הייתה באשמתו. העולם כולו חש את השפעת הקריסה, אבל זה לא עניין את האנשים שהכניסו אותו לארמון האליזה, המצביעים הצרפתים שהיו צפויים להכריע בשאלה האם הוא יישאר שם גם אחרי הבחירות הבאות. וחנו סר בעיניהם במהירות מסחררת; שיעור התמיכה בו צנח מ-65 אחוזים אחרי הבחירות ביולי 2007 ל-41 אחוזים בלבד בפברואר 2008, והמפלגה שלו ספגה תבוסה קשה בבחירות המקומיות שנערכו בצרפת חודש לאחר מכן.
השאלה שטרדה את מנוחתו של סרקוזי בשעה שהתהלך במסדרונות ארמון האליזה הייתה, כיצד יוכל לזכות שוב בתמיכת מצביעיו? הבעיה לא הייתה רק בתמ"ג, החליט. הבעיה הייתה, כפי שכתב מאוחר יותר, העובדה ש'העולם שלנו, החברה שלנו והכלכלה שלנו משתנים, והמדדים אינם משתנים בהתאם'. הצרפתים, חשב סרקוזי, לא ישפטו את ביצועיו רק על-פי התמ"ג ורמת החיים, אלא גם על בסיס השאלה עד כמה טוב להם, עד כמה הם מאושרים ושבעי רצון מחייהם. במילים אחרות, הצרפתים לא היו מוטרדים רק מכמות החפצים שלהם, הם היו מעוניינים באיכות חיים.
ובכן, סרקוזי החליט לגבש מדד של קידמה שיהיה מוצלח ומדויק יותר מהתמ"ג, ומקובל על ציבור רחב יותר. הוא הרכיב צוות של אנשי אקדמיה; בין היתר, חוקר הפסיכולוגיה ההתנהגותית דניאל כהנמן, וכלכלנים כמו ז'אן פול פיטוסי וג'וזף סטיגליץ. חברי הצוות חיברו דוח ובהמשך גם ספר שבו הציגו את ממצאיהם – Mismeasuring Our Lives: Why GDP Doesn't Add Up – וסרקוזי מיהר ליישם את הרעיונות שהוצגו בספר. ב-2010 הייתה צרפת לאומה המובילה הראשונה שמדדה לא רק את גודלה ואת שיעור צמיחתה של הכלכלה שלה, אלה גם את שלוֹמוּתה (welllbeing) של האוכלוסייה. אפשר לומר שצרפת הייתה המדינה הגדולה הראשונה שלא התעניינה רק ברווחתם החומרית של תושביה, אלא ביקשה גם לדעת איזו מין חוויית חיים יש להם. ב-2011 הלכה גם בריטניה בעקבותיה, ואחריה עשו זאת מדינות נוספות – גרמניה, אוסטרליה, קנדה, וגם ארה"ב. כולן מחפשות דרכים טובות יותר למדוד שלוֹמוּת ולעקוב אחר הקידמה […]
יש לפנינו עדיין דרך ארוכה לעבור לפני שנוכל לפתור את כל המחלוקות בניסיון לגבש מדד מוצלח. וזה בסדר גמור. אפשר לטעון שמה שכלכלנים ופסיכולוגים עושים כיום בניסיון למדוד שלוֹמוּת וקידמה דומה מאוד למה שעשה סיימון קוזנץ (Kuznets) בתחום הכלכלה בשנות ה-30 של המאה הקודמת, כשהפך את הכלכלה מדיסציפלינה ספקולטיבית שבבסיסה אידיאולוגיות שונות למדע חברתי אמפירי.
לאור המעבר מקידמה חומרית לקידמה חווייתית, יש להניח גם שפסיכולוגים, מתישהו בעתיד הקרוב, יהיו דמויות מפתח בגופי ממשל בדומה לכלכלנים כיום: הפסיכולוג בארי שוורץ (Schwartz) הציע לאחרונה מקבילה פסיכולוגית ל'מועצת היועצים הכלכליים' שנוסדה ב-1946 – 'מועצת היועצים הפסיכולוגיים' של נשיא ארה"ב.
האם פירוש הדבר שכמו מאמרו של קוזנץ מ-1934, שהוביל לביסוסו של מדד עולמי לקידמה חומרית, יהיה לנו קנה מידה בין-לאומי שימדוד את איכות החיים שלנו, ושיידרש פחות או יותר אותו משך זמן כדי לבסס את מעמדו כמדד מוסכם? שיהיה לנו מדד כזה בעוד כ-25 שנה, כלומר, בשנת 2040 בערך? אני סבור שכן." (עמ' 219-224)

אלה רק חלק מהסיפורים, מהמחקרים, מהנתונים ומהתחזיות בספר Stuffocation, הסוקר את המגמות המצביעות על כך שחוויות צפויות לתפוס מקום מרכזי בתרבות ובחברה שלנו, ומציע מגוון סיפורים ואנקדוטות על תולדות החומרנות האנושית במאה האחרונה. לצד נתונים שנאספו במחקרים מתחומי הכלכלה והפסיכולוגיה, מוצגים בספר גם סיפורים אישיים של אנשים ושל משפחות שניסו למצוא דרך לחיות את חייהם מבלי להקדיש את רובם המכריע לעבודה ולצריכה.
זה אינו ספר עיון אקדמי, והוא מספק בעיקר חוויית קריאה קלילה, מעניינת ומעשירה (ברובה). יש בו אמנם נספח מיותר בהחלט שמכיל עצות בנוסח "טיפים לחווייתן המתחיל", והוא חוטא לעתים במיסיונריות מביכה במאמציו הנלהבים-יתר-על-המידה לשכנע את קוראיו שהתמסרות לחוויות תשנה את חייהם מן הקצה אל הקצה. אולם בעיקר, הספר הזה מציע סקירה מעניינת של תולדות תרבות הצריכה, ובוחן מגמות עכשוויות בניסיון להבין באיזה מין עולם נחיה כאן בעוד כמה עשרות שנים.
חווייתיות היא למעשה המכנה המשותף בין כל התנועות העכשוויות הנאבקות בבעיית החפצימחנק – התמקדות במערכות יחסים, בפעילות פנאי, בטיולים, בנסיעות ובאירועי תרבות, במקום בחפצים ובצריכתם, בתחזוקתם, בשינועם, בביטוחם, באחסונם, בהחלפתם ובהשלכתם הבלתי פוסקת לפח. לפי וולמן, אנו מצויים כעת בעיצומו של שינוי מהותי המתחולל בתפיסת העולם שבבסיס החברה שלנו. העובדה שבראשית המאה ה-20 חוללו קברניטי התעשייה האמריקאית שינוי דומה, אבל בכיוון ההפוך, ועיצבו חברה של עובדים חרוצים וצרכנים להוטים ומשולהבים, היא עדות לכך ששינוי בקנה מידה כזה יכול להתחולל שוב ושערכי היסוד של החברה המודרנית שלנו הם משהו שניתן ואף רצוי להטיל בו ספק. וולמן סבור שכדאי לבחון את הערכים האלה מחדש כדי להיחלץ ממצוקת החפצימחנק שפוגעת באיכות החיים שלנו.
ובניגוד לטענה שלו, מינימליזם היא לא סתם תרבות-נגד אנטי-צרכנית ואנטי-חומרנית שבגלל סלידתה מחפצים אין לה סיכוי לצבור אוהדים ותאוצה, זו פשוט דרך אחת מני רבות להחליף את מרכז הכובד ולהתמקד באיכות חיים במקום בתחזוקתם. סילוק החפצים המיותרים לטובת פינוי עוד ועוד מקום, פנאי ואנרגיות הוא רק הדרך להגיע אל המטרה. ספירת חפצים, כמו שעושים כמה מינימליסטים קיצוניים, רחוקה מלהיות לב העניין במינימליזם. בסופו של דבר, מה שכל הדילול והאוורור האלה חותרים אליו הוא ניסיון כן ונחוש להשיב לשאלה, מה ומי חשובים לי בחיי, ואחרי שהתשובה ברורה, לפנות את הדרך לשם ולהתחיל ללכת בה.

קפיטליזם סימן שאלה

STUFFOCATION – חלק ג' (אחד לפני האחרון)

ג'יימס וולמן, מחבר הספר "Stuffocation", הוא חזאי תרבות (cultural forecaster). כך לפחות הוא מציג את עצמו. וחזאים כמותו אינם דבר נדיר בשנים האחרונות, שבהן העיסוק בעתיד – העתידנות – הפך רווח בגלל המהירות הרבה שבה המציאות משתנה; בניסיון להבין כיצד נחיה בעולם של תוחלת חיים מתארכת, של שינויים מרחיקי לכת בשוק העבודה וקצבאות פנסיה בסיכון גבוה שלא ברור מה יעלה בגורלן, של שחיקה מתמדת בצמיחה ושל עומס גדל והולך על המשאבים הטבעיים, רבים פונים אל העתידנים בחיפוש אחר תשובות.

לפי וולמן, קיימת שיטה בדוקה לדעת אם רעיון חדשני או טכנולוגיה חדשה יצליחו לפלס את הדרך אל המיינסטרים ולהפוך בעתיד למגמה רווחת. חמש שאלות שבוחנות את יכולתו של החידוש להשתלב בחיינו ולשפר אותם הן אבן הבוחן שהוא מציע:

האם החידוש/ההמצאה פשוטים להבנה?

האם קל ונוח לנסות אותם, האם הם נגישים?

אם מישהו ינסה את החידוש/ההמצאה, האם אנשים יבחינו בכך?

האם החידוש/ההמצאה מתאימים לאורח החיים שלנו ויוכלו להשתלב בו בקלות? האם קל ליישם את החידוש/ההמצאה ולהשתמש בהם בחיי היום-יום?

האם החידוש/ההמצאה מציעים משהו טוב במהותו מהחלופה הקיימת כיום?

לפי וולמן, אם התשובה לכל אחת מהשאלות הללו חיובית, יש להניח שהפיתוח החדש יעשה לו נפשות ויתפשט במהירות. ויש אפילו גרף, שהוצג לראשונה בעבודת דוקטורט של סטודנט לסוציולוגיה מאייווה – אוורט רוג'רס (Everett Rogers) – בראשית שנות ה-60; רוג'רס בדק במחקרו כיצד מתפשט השימוש בחידושים חקלאיים, והשווה את ממצאיו לתהליכים דומים בתחומים כמו אנתרופולוגיה, גיאוגרפיה ובריאות הציבור. הוא גילה שלא משנה לאיזה תחום משתייכים הרעיונות שהוא בודק במחקרו, הם מתפשטים בצורה דומה להפליא – תחילה ישנם הממציאים, אחריהם מתפשט הרעיון אל קבוצת חלוצים שמאמצים אותו, בהמשך מתקבל החידוש בקרב קהל גדל והולך בזרם המרכזי, ולבסוף הוא נעשה גם חלק מחייהם של אחרוני הנשרכים מאחור, צאצאיהם האידיאולוגיים של ה"לודיטים", שתמיד מהססים לאמץ טכנולוגיות חדשות ופיתוחים חדשניים.

על בסיס השאלות הללו קובע וולמן שהמינימליזם אינו בדרך אל הזרם המרכזי, ושלא הוא צפוי לחולל את המהפכה התרבותית הבאה:

"יש הבדל גדול מאוד בין סילוק החפצים העודפים שלנו מחיינו, לבין סילוק רובם המכריע. ואם עוצרים לרגע לחשוב על התשובה לשאלה האחרונה מבין החמש בהקשר של מינימליזם, אמנם חומרנות מופרזת מזיקה לנו וצריכה מופחתת אולי יכולה להיטיב עמנו, אבל כל תנועה לעבר חיים מינימליסטיים תיעצר עוד לפני שתשלים את הצעד הראשון, מהסיבה הפשוטה שחפצים הם דבר טוב.
חפצים הם, בין היתר, הכלים שמאפשרים לנו לעשות יותר, לנוע מהר יותר ולהשיג דברים שנמצאים הרחק מעבר ליכולות הטבעיות שלנו. חפצים הם דבר טוב כי הדברים החומריים ששייכים לנו, כמו בית או מעיל, יכולים לספק לנו לא רק תחושת ביטחון, אלא גם הגנה ממשית שמאפשרת לנו לשרוד. חפצים הם דבר טוב כי הם עוזרים לנו לבטא את הזהות שלנו ואת השקפת העולם שלנו, ולהציג את החוזקות שלנו; כמו אריות שמנפנפים ברעמות המפוארות שלהם, או ציפורים שמרטיטות את נוצותיהן הססגוניות, גם בתרבות האנושית אנו מפגינים את העובדה שאנו ראויים לזיווג באמצעות חפצים – חולצות כחולות של Miami Dolphins או חולצות אדומות של Liverpool FC, מכונית Prius או פורד מוסטנג, אופני פיקסי או אופנוע הארלי. חפצים הם דבר טוב, כי הם מחברים בינינו לבין אחרים, בינינו לבין התרחשויות ואירועים שונים, ובינינו לבין העבר שלנו; פסל עץ מנסיעה לאפריקה, או וואזה שהחמות קנתה לנו, למשל. חפצים גם מבטאים את הצורך הבסיסי שלנו בגירוי, והם פשוט גורמים לתחושה נעימה כי כיצורים ארציים בעלי גוף, אנחנו נהנים מהחומריות של דברים – המראה, המגע והריח של כיסא עץ, למשל, של תיק עור חדש, של צעיף קשמיר, או של כיסוי טלפון נייד שהודפס במדפסת 3D.
בקיצור, חפצים הם דבר טוב, כי זה אנושי ליהנות מהם, כי הם שימושיים ומועילים, כי הם מאפשרים חיברות, וכי הם גורמים לנו ליהנות ולהרגיש טוב. וזו הבעיה הקשה של התנועה המינימליסטית, כי מי ירצה להצטרף לחבורת אנשים שמאמינה שעלינו להחזיק ברשותנו כמה שפחות חפצים?" (עמ' 121-123)

אני לא חושבת שמישהו יחלוק על כך שחומרנות ורכושנות הן תכונות אנושיות בסיסיות, אבל בניגוד לטענה של וולמן, מינימליזם אינו סתם תרבות-נגד אנטי-חומרנית, אלא עיקרה הוא ניסיון מודע להפוך את הצרכנות, שהיא כאמור חלק בלתי נפרד מחיינו בעולם המודרני, לפחות אימפולסיבית ואוטומטית ויותר מבוססת על ידע ועל נתונים, מותאמת לצרכינו ולטעמנו האישיים, ואחראית. מינימליסטים אולי חוטאים בפלצנות וצדקנות יתר, אבל סגפנות היא בלי ספק לא אחת המגרעות שלהם. אחת הטענות שמינימליסטים מציגים לא פעם היא שהם יעדיפו לקנות ג'ינס איכותי, שנתפר על-ידי עובדים המועסקים בתנאים אנושיים, ולשלם עבורו אפילו 100 דולר, אם יוכלו ללבוש אותו וליהנות ממנו במשך עשר שנים עד שיתבלה, במקום לרכוש במבצע של ארבעה ב-100 ג'ינסים זולים שנתפרו באינדונזיה על-ידי עבדים ושיתחילו להיפרם בכביסה השלישית. מינימליסטים לא יוותרו בשום אופן על מה שנחוץ להם, שמשמח אותם, שמעשיר את חייהם ומקל עליהם, והם גם לא ימהרו להתפשר על איכות, אבל הם מנסים להבחין בין "מספיק" ל"יותר מדי". לקנות, אבל בקפידה. להקדיש לזה מחשבה, להיות מודעים לכל המחירים והעלויות הכרוכים בחומרנות שלהם (סדנאות יזע, השחתת הטבע, זיהום ופסולת, סבל של בעלי חיים ובני אדם) ולנסות להשיב איזה איזון, שלתחושתם, הופר מזמן.
בדיוק כפי שהחסכנות שלנו נתפסה כמידה רעה בעידן שבו היה צורך בצרכנות מוגברת כדי להחיות את הכלכלה, כעת, בעידן צרכנות היתר, נחוצה מעט חסכנות, או צרכנות שקולה, כדי להשיב לנו מעט שקט נפשי, לאפשר לנו הנאה משמעותית יותר מהחיים שלנו, ולהפסיק להתעלל בסביבה הטבעית שלנו.

שלושה זוגות אופניים בבית אחד, למשל – אחד שלי, אחד של ד', ואחד חשמלי שמשרת את שתינו – עשויים להיראות למתבונן מהצד כמו משהו בזבזני או מוגזם, אבל אנחנו מרגישות שזה עונה בצורה מדויקת ביותר על הצרכים שלנו; אנחנו נהנות לרכוב על אופניים הרבה יותר מאשר לנסוע במכונית או בתחבורה ציבורית בתוך העיר, האופניים מבחינתנו הם כלי תחבורה נוח וחסכוני, וכל המקום שהאופניים האלה תופסים לנו בדירה, וכל העלויות הכרוכות ברכישה ובתחזוקה שלהם – גבוהות (או נמוכות) ככל שתהיינה – מוצדקים בעינינו, כי הצרכים, הנוחות, מידת ההנאה, וגם חיסכון, במידת האפשר, והתחשבות בסביבה הם השיקולים העיקריים שעליהם אנחנו משתדלות לבסס את הצריכה שלנו.

Displaying IMG_20161007_151653.jpg

גם הניסיון לחזור לחיים פשוטים, המגולם בעקרונות תנועת ה-simple living, הוא לא הפיתרון לבעיית החפצימחנק, לפי וולמן, כי חיים פשוטים כמו אלה שידעה האנושות לפני המהפכה התעשייתית אינם באמת פשוטים; איבדנו מאז מיומנויות שהיו לנו פעם, ואין באותם חיים פשוטים-לכאורה את כל ההגנות שהחיים המודרניים מספקים לנו. פעם היה מובן מאליו שאדם יודע לגדל את מזונו בעצמו, לתפור ולהטליא את בגדיו, להכין את ביתו לחורף ולקיץ. כיום אנחנו יודעים בעיקר ללכת לסופר ולירקן, להזמין אנשי מקצוע להתקין ולתקן לנו דברים, ולבצע רכישות באינטרנט. מעטים הם אלה שתופרים מכפלות במכנסיים בעצמם או מתקנים בגד במקום להשליך אותו לפח ולקנות אחר במקומו, ורובנו לא יודעים להתמודד עם כל מיני תקלות חשמל ואינסטלציה שעשויות להתקיל אותנו כחלק בלתי נפרד מתנאי החיים המודרניים שלנו. אבל הדבר הכי בעייתי בחיים הפשוטים-לכאורה האלה, הוא שהם פשוט משעממים. אין בהם מספיק עניין וגירויים, בוודאי לא מבחינתו של מי שהורגל לסף הגירוי של המאה ה-21; כיף נורא לשכב לפעמים על הגב מתחת לכיפת השמים, להתפעל מזריחות ומשקיעות ומירח מאיר וכוכבים, ולאכול פירות וירקות טריים שלא שכחו שהם פירות וירקות מרוב הקפאה ושימור, אבל… גם קפה טעים זה כיף, ומכונת כביסה ושמפו ריחני, וטלוויזיה טובה, וקולנוע, וספרים, והאינטרנט וכל מה שאפשר למצוא בו. ומבחינתנו, כאנשי המאה ה-21, דווקא חיים כאלה הם הדבר הפשוט והמובן מאליו. לחיות בטבע ולגדל בעצמנו את המזון שלנו, למצוא דרכים להתגונן מפגעי מזג האוויר ולא ליהנות מתרבות פנאי, זה כבר לא פשוט בכלל, ואפילו די מבאס ומסובך.

לא מינימליזם, לא הניסיון לשחזר חיים פשוטים מפעם וגם לא חיים מודרניים בהילוך נמוך – שעות עבודה מעטות, הסתפקות במועט וניסיון לרכז את מירב הזמן והמאמצים בחוויות ובאנשים שמסבים הנאה ואושר – כל אלה, לפי וולמן, אינם הפיתרון לבעיית החפצימחנק.
הפיתרון שהוא מזהה – לא מייחל לו או מפנטז עליו – אלא מזהה במגמות עכשוויות בשיווק, במסחר ובשירותים, בתכנים ברשתות חברתיות, בתרבות העירונית ובחייהם של כמה אנשים ומשפחות שהוא מביא את סיפורם בספר, הפיתרון הזה הוא מה שוולמן מכנה experientialism – חווייתיות (בניגוד לחומרנות). לכאורה, פיתרון פשוט שכרוך בהיסט מוקד תשומת הלב של החברה האנושית – במקום להשעין על חפצים את כל כובד המשקל של התרבות שלנו, של רדיפת הסטטוס, התחרותיות והרצון שלנו ליהנות ולשמוח ולהפיק עניין וריגושים, עלינו למקד את כל אלה בחוויות. חוויות מותירות חותם הרבה יותר חיובי ועמוק מחפצים (על כך בהרחבה בחלק הבא) ומבחינות רבות, יש בהן הרבה פחות פוטנציאל לתסכול ולטרחה.
שחקו את המשחק של ברוסטר (מהסרט "המיליונים של ברוסטר"), מציע וולמן – נסו לבזבז כמה שיותר כסף מבלי להשאיר עקבות. כך תצברו הרבה יותר חוויות מחפצים, ותגדילו בשיעור ניכר את הסיכוי שלכם ליהנות מהחיים.

לכאורה, מדובר בפיתרון פשטני, אבל הוא טומן בחובו מהפכה תרבותית של ממש. וולמן מרחיב על כך בספרו, אבל שורש העניין הוא הגדרה מחדש של המושג "הצלחה", שתהלום עולם ערכים שונה מזה שהכתיב השינוי התודעתי של ראשית המאה העשרים בארה"ב; להיות experientialist פירושו לקבל במודע החלטה הפוכה מזו שהתקבלה אז, כשהפרסום והצרכנות הפכו לליבת התרבות המערבית המודרנית – לא לבטל לגמרי את הדהרה קדימה, אבל להרגיע אותה. לא לעצור, אבל להאט. להיות מסוגלים להגיד "לא" כשמציעים לנו משהו בחינם, אם אין לנו שום צורך בו. לקנות רק ספר אחד שאנחנו באמת רוצים, ולא עוד שלושה שלא נקרא, רק כי "4 ב-100", למצוא דרך חדשה להיות הישגיים, כזו שלא כרוכה בכל כך הרבה "דברים".
שינוי תרבותי מהותי מהסוג שהחווייתיות מציעה יעצב חברה שבה אפשר יהיה לעבוד פחות קשה, לומר "לא" ל"פריביז" ולוותר על מה שנראה כמו קידום או שדרוג, אם אנחנו יודעים עמוק בלב שהוא אמנם יאפשר לנו לנפנף במשהו ולהשוויץ, אבל בעיקר יעשה אותנו קצת יותר אומללים וקצת פחות שלווים.

הפוסט הזה מתחיל להתארך יתר על המידה, אז אשאיר מעט לחלק הבא (לא כולל אפילוג), שבו יסופר על "הפסיכולוגיה של החוויה", עוד קצת על המהפכה התעשייתית, אנקדוטה חביבה על "keeping up with the Joneses"  ועל התופעה המכונה "conspicuous consumption", קצת על מדדים של צמיחה ורווחה ועל הבעייתיות המגולמת בשימוש בתמ"ג (GDP) ואולי עוד כמה פכים קטנים.

— ובינתיים, ביומן הפינוי, תגלית נעימה היא התחזוקה הפשוטה להפליא של חיי היום-יום כשכמות החפצים פוחתת; מרוב שיש מעט כלים בכיור, "מפתה" להדיח אותם מיד לאחר השימוש במקום להניח להם להצטבר, וכך הכיור תמיד ריק ומלאי הכלים תמיד זמין. גם סל הכביסה עובד באותה השיטה ומעט הבגדים שאנחנו ממש אוהבות ללבוש מתכבסים, מתייבשים ומתקפלים מהר, כך שסל הכביסה כמעט תמיד ריק והארון כמעט תמיד מלא.

Displaying IMG_20161015_203433.jpg

יום-יום, קפיטליזם סימן שאלה

STUFFOCATION – חלק ב'

אני עדיין זוכרת היטב מחשבות שהיו עולות בי פעם במטוסים בדרך לחופשות בחו"ל; אני זוכרת איך הייתי מתמוגגת מהמחשבה על כך שכל מה שנחוץ לי ארוז בתיק אחד. אני זוכרת בבירור עד כמה זה היה מרגיע אותי. המחשבה על כך ששום דבר לא שלי, חוץ מהמעט שהבאתי איתי, ושלא יהיו אינספור חפצים מיותרים מסביבי ומול עיניי, שיטיחו בי כל הזמן את ההאשמה הטורדנית שאיני משתמשת בהם, הייתה ממש נוסכת בי סוג של שלווה שלא ידעתי איך לכנות אותה. לא ידעתי אפילו איך להסביר אותה לעצמי.
ולפני כמה שנים קראתי בפעם הראשונה על מינימליזם. ואז הבנתי. הוספתי לקרוא עוד, ועוד, והתברר שרבים הם האנשים שאי-בעלות וכמות מועטה-אבל-מדויקת של חפצים מרגיעים אותם. התברר שתרבות הצריכה מתחילה לגלות סימני שחיקה, שאפילו יש אנשים שמדברים כבר על פוסט-מטריאליזם.

"ביום שני, 11 במאי 1925, מעט אחרי השעה 10:00, בשעה שאור השמש שטף את חלל האולם ביוסטון, טקסס, השתררה דממה בקרב קהל של גברים ונשים מענף הפרסום כשג'נטלמן גבה-קומה בעל מראה מכובד פסע אל במת הנואמים; אדם בשנות החמישים לחייו ששיערו החום, המאפיר בצדי ראשו, היה משוך לאחור, ופסוקת חצתה אותו מעט משמאל לאמצע. הוא לבש חליפה כהה בת שלושה חלקים וחולצה לבנה בעלת צווארון ששוליו מעוגלים. 'פרסום לא נתפס תמיד כחלק חיוני מהכלכלה שלנו', אמר הנשיא-לעתיד של ארה"ב, הרברט הובר. אבל באותם רגעים ממש התחולל השינוי. 'כעת המושכות בידיכם', אמר לקהל אנשי ונשות הפרסום. 'משימתכם היא לעורר תשוקה'.
פרסום, האמין הובר, הוא אחד הפתרונות הטובים לבעיה הבוערת ביותר שעמה התמודדה אז כלכלת ארה"ב – ייצור עודף (overproduction). מאז תום מלחמת האזרחים ב-1865, השלום וענף החקלאות ובתי החרושת שינו את פני המדינה. מיליוני מטרים רבועים של ערבות מכוסות עשבי פרא הפכו לשטחים מניבים – חוות לגידול חזירים, לגידול חיטה ולייצור אינספור דברים אחרים. ענפי תעשייה שלמים צצו כפטריות אחרי הגשם. האומה כולה הייתה זרועה בתי יציקה לייצור מתכות, מפעלי טקסטיל וסדנאות לייצור מכוניות, טרקטורים, רכבות. מסילות חצו את הארץ לאורכה ולרוחבה, מסיעות מכשירי רדיו וסכיני גילוח לצד מגזינים והשפעה שהגיעו מגורדי השחקים הרחוקים בניו יורק ובשיקגו אל הצפון, אל הדרום, אל מזרח ומערב. אפילו מלחמת העולם הראשונה עזרה, כי יבולים באירופה נהרסו ומפעלים נסגרו, ופירוש הדבר היה עבודה רבה יותר לתעשייה האמריקאית.
בשישים השנים שאחרי מלחמת האזרחים גדלה אוכלוסיית ארה"ב פי שלושה – מ-35 מיליון ל-114 מיליון תושבים. באותו פרק זמן גדלה התפוקה פי 12–14. כלומר, התעשייה בארה"ב גדלה במהירות גדולה פי ארבעה מקצב גידול האוכלוסייה, וכעת, בשנות ה-20 של המאה ה-20, ענפי הייצור והחקלאות בארה"ב ייצרו הרבה יותר מכפי שיכלו למכור. האירופים חזרו בהדרגה לייצר בעצמם את המזון ואת הסחורות שלהם, והאמריקאים הגיעו למה שכונה בפי שר העבודה ג'יימס ג'. דיוויס 'רוויית הצורך' […] הדילמה הייתה פשוטה: אפשרות אחת הייתה שהחקלאים והמפעלים ייצרו פחות; אפשרות אחרת – שאנשים יצרכו יותר" (עמ' 79–80).
כך, לפי וולמן, התחולל השינוי התרבותי המשמעותי ביותר במאה העשרים. והוא הראיה לכך ששינויים מרחיקי לכת יכולים להתחולל בחברה האנושית המודרנית ולזעזע את עמודי התווך שעליהם היא ניצבת, לעצב בה מחדש את עולם המושגים.

מעוז המינימליזם, לפחות על פי כמות הבלוגים והספרים שעוסקים בו, הוא ארה"ב. כנראה כי זה המעוז והערש של תרבות הצריכה. ולפעמים הבלוגים והספרים האמריקאים האלה, באמת, פשוט בלתי נסבלים. עם הסגנון הניו אייג'י והקואוצ'רי שלהם, המעט דידקטי והמעט מתנשא וטרחני, ועם החלום האמריקאי הזה שלהם ובלבולי המוח על לידתו, על חייו ועל מותו, ועם מופרעי הקצה שבאמת הולכים עם זה עד הסוף, וסופרים לראווה ברשימות מטרחנות את כל החפצים שלהם. וכמובן, עושים זה עם זה תחרות, אבל עם טוויסט – למי יש הכי פחות.

הבעיה עם מינימליזם היא שהרבה מינימליסטים פוצים ונודניקים הצליחו להשניא אותו על כל מי שלרגע מגלה עניין ברעיון. יש הטוענים נגדם שמדובר בכת של אנשים כפייתיים, בסמל סטטוס של בורגנים ש"נמאס להם להיות אמידים", כי הרי מי שמסתפק במועט לא מתוך בחירה, אלא מכורח נסיבות חייו, לא נקרא "מינימליסט"; הוא סתם "עני". יש הסבורים שמדובר בקונספירציה של "אפל" שפשוט רוצה שבמקום שיהיו לנו כל מיני "חפצים", שזה מה-פאסה-קומפוזה, רק נעלה הכול לענן. ויש שפשוט חוטפים קריזה, ובצדק, על בלוגרים שחושבים שהם מאמנים ומומחים להעצמה ומתיימרים להשיא עצות לחיים טובים ולהציע תובנות בשקל. כי עיקרון פשוט להפליא, שלא מפסיקים לדבר עליו, נהיה חתיכת ניג'וס מעצבן.

אבל אם מזקקים את כל החפירה המוארת הזו לכדי תמצית די פשוטה, נדמה שבסך הכול הופעל איזה רפלקס הקאה לאומי שם באמריקה. חלק מתושבי האומה החזקה והעשירה בתבל פשוט נהיו אוביס במובן הרחב (…) של המילה, עד שחטפו מעצמם בחילה.

המינימליזם הוא כמעט הסוג היחיד של תרבות נגד, המרד האחרון שעוד נותר במערב הנצלן והשבע. כשפרסומות מתנפלות עליי מכל עבר, לפעמים באגרסיביות מקוממת ממש, והצעות להלוואות מגיעות אליי בהודעות טקסט ממקורות עלומים, ובטלוויזיה ובקולנוע משודר בעיקר תוכן שיווקי, ופחות תוכן חדשותי, אמנותי או בידורי בעל ערך אמיתי, וכן-חברת-מועדון לא-חברת-מועדון, ומשהו מהמבצעים שלנו? ולפנק-לפנק-לפנק, וכשאני כבר יודעת, כמו שיודע כל מי שלא חי במערה או בחלל, כמה עוולות יש בצדו השני של מטבע הפינוק הזה, גם לי מתחשק להקיא. להעיף הכול, כי ברוב המכריע ממילא אין לי שום צורך, ולהיות מינימליסטית. למרוד בתרבות הצריכה בכך שאשתתף בה כמה שפחות ואהנה מכל שנייה בלעדיה.
לפי וולמן, זו בדיוק הבעיה של המינימליזם – שהוא תגובת נגד, שהוא בחירה שאנשים עושים על דרך השלילה. אחרי סיפור האהבה הגדול שהיה לנו עם החומרנות, אומר וולמן, המינימליזם הוא בסך הכול הריבאונד.
וולמן לא סבור שמינימליזם הוא זרם תרבותי שצפוי להשתלט על המיינסטרים. אפילו לא קרוב לזה. הוא גם פוסל את מה שמכונה simple living כאלטרנטיבה שיש לה סיכוי לפלס דרך אל הזרם המרכזי, וגם את ה-medium chill, האנטיתזה למה שמכונה בעברית "אקזיט". וולמן מסביר שלאנשים כיום יש כל מיני דרכים להתמודד עם התרבות השלטת, שבמידה לא מבוטלת של בריונות דוחקת בנו לעבוד קשה, להזיע ולעשות מלא כסף כדי שנוכל לפרוש בגיל מוקדם, תשושים עד העצם, אבל עתירי הון, נזיל ונזיל פחות. זה האידיאל, וחלקנו לא ממש מתחברים אליו.
אבל וולמן סבור שלבעיית החפצימחנק יש פתרון אחר – הוא קורא לו experientialism.

 

IMG_20160903_092151

 

— ובינתיים ביומן הפינוי: עשרה זוגות נעליים חופפו בשבוע החולף אל מכולת הבגדים למחזור; מעט הבגדים שאנו לובשות מבין כל אלה שיש לנו כבר שבו אל הארון אחרי מחזור לבישה-כביסה-ייבוש-קיפול; ובארגזים נותרו בגדי הקיץ שאיננו לובשות כבר שנים ובגדי החורף הממתינים לטיפול דומה.
בגדול, רוב חפצינו עדיין ארוזים בערימת הארגזים שבסלון.

יום-יום, קפיטליזם סימן שאלה

STUFFOCATION – חלק א'

"בבוקר יום שני אחד בספטמבר 2010, התעורר אדם בשם ריאן ניקודימוס (Ryan Nicodemus) בחדר שלא היה בו דבר מלבד מיטתו. השמיים בחוץ היו כחולים. רוח קלה נשבה. אנשים פתחו שבוע חדש, לגמו קפה, נכנסו למכוניותיהם, נסעו צפונה לדייטון, דרומה לסינסינטי. היה זה יום כמו כל יום אחר. ניקודימוס התיישב במיטתו ומצמץ בעיניו. לצד מיטתו לא ניצבו מנורת קריאה או שידה, תמונות לא היו תלויות על קירות החדר, דבר לא היה שם פרט למיטה שישן בה ולמצעים שעליה.
הוא הסיט מעליו את השמיכה ופסע ברכות על השטיח, חלף על פני ארונות הבגדים הריקים ונכנס אל הפרוזדור. הבית היה ריק לגמרי. הדבר היחיד שעמד בו היה צליל מוזר. 'זה היה ממש משונה', נזכר ניקודימוס. 'כמו דממה, אבל מהדהדת מאוד'.
אילו היית שם, מתעוררת לבדך בבית ההוא, היית מדמה לחשוב שהתעוררת אל תוך חלום סוריאליסטי, בבית מוזר, יום לאחר שבעליו עזבו והותירו מאחור את כל רכושם בתוך ארגזים ושקיות אשפה למרגלות גרם המדרגות.
ניקודימוס ירד אל קומת הכניסה והרים את אחד הארגזים. הוא קרא את הכיתוב על התווית – "שונות 7" והזיז את הארגז הצידה. הוא הרים ארגז נוסף – "קשקושים מהמטבח 2" – והזיז גם אותו. הוא המשיך כך עד שמצא את ארגז "חדר אמבטיה 1" ונבר בו. הוא פנה לחטט גם בשקיות עד שמצא בהן והוציא משם מגבת רחצה. הוא סגר את השקית בקשירה, חתם את הארגז, ועלה להתקלח.
מתחת לזרם המים חשב לעצמו ניקודימוס, 'איך ההרגשה? משונה? טובה יותר? בית שאין בו דברים הוא טוב יותר או נורא יותר?' כי זה לא היה חלום, כל הבוקר הזה. זה היה ניסוי."
כך נפתח Stuffocation, ספרו של ג'יימס וולמן.

תוצאת תמונה עבור ‪stuffocation‬‏

זה שנים ארוכות שאני מינימליסטית wannabe. יושבת ומדמיינת את חפציי מתפּחתים, אבל לא עושה דבר. היו כמה ניסיונות קלושים לברור מבין כל מה שיש לי רק את מה שנחוץ לי באמת, אבל אף לא אחד מהניסיונות האלה הניב תוצאות; מדי פעם השלכתי משהו לפח או למכולת המחזור, לפעמים אפילו ערמות שלמות של ניירת, פריטי לבוש, כלי מטבח וסתם שמונצעס שהיו כגל אבנים שאין לו הופכין. אבל היה ברור שיש צורך בצעד הרבה יותר דרמתי כדי להשיל באמת את כל המשקל העודף מהדירה שלנו, ממרחב המחיה שלנו. כי מאז שעברתי לדירה משלי לפני 13 שנה, לא באמת הקדשתי מחשבה לסביבת המגורים המיידית שלי. שלושת מעברי הדירה התבצעו בחטף, חפצים ורהיטים נארזו, נערמו ונדדו אל כתובת חדשה, שם נפרקו ופוזרו כלאחר יד. פתאום, אחרי שנים של מגורים בין רהיטים לא אחידים וחפצים חסרי כל ערך אמיתי, תחושת המועקה הקבועה שמלווה אותי התגבשה לכדי החלטה. כשקראתי את התיאור שלעיל בפתח הספר של וולמן התרוממה בי סוף סוף תנופה וקמתי לעשות מעשה –
כל חפציי – תכולת ארון הבגדים, תכולת ארונות המטבח, תכולת המגירות כולן ותכולת כוננית הספרים – נארזו בארגזים לפני כעשרה ימים. כמו ניקודימוס, התעוררנו אני וד' בבוקר שבת שעברה אל דירה כמעט ריקה. רק ארגזים, תרמיל מתפקע מבגדים, שקיות אשפה מלאות בנעליים וכמה רהיטים כבדים ניצבו לעומתנו בסלון הדירה, ממתינים שנחרוץ את גורלם.

Displaying IMG_20160826_191424.jpg

בימים הראשונים יצאו מהארגזים בקילוח דק בעיקר בגדים וכלי מטבח; ספלי הקפה שלנו, סירים ומחבתות, כלי אוכל, קרש החיתוך, מכנסיים, חולצות, גרביים ולבנים. דברים שאנו משתמשות בהן על בסיס יומיומי מצאו מהר מאוד את דרכם בחזרה אל הארונות. אבל כעת, יותר משבוע אחרי שהכול נארז, כמעט הכול עדיין מונח בארגזים. שתי ארוניות, כוננית אחת ושידת מגירות קטנה, מיועדות למסירה. שולחן הכתיבה הענק שלנו יוחלף בשולחן קטן יותר שיתאים בדיוק לצרכינו ויתפוס הרבה פחות מקום. כוננית הספרים השחורה, שבמשך שנים עמדה בסלוני הדירות שגרתי בהן, הוצאה אל הרחוב ונאספה משם כעבור שעות אחדות על-ידי מישהו שכנראה הזדקק לכוננית יותר ממני. הספרים שהיו עליה, קרוב ל-500, בארגזים עכשיו. וד', ימים אחדים אחרי פרויקט האריזה, גילתה בוקר אחד בדרכה לעבודה את ספריית הרכבת, מצאה בה ספר של הסופר האהוב עליה, ולקחה אותו בהשאלה, נרגשת מההרפתקה החדשה של אי-בעלות. עכשיו שתינו יודעות לאן נעביר לפחות חלק מהספרים שלא נרצה בהם עוד. אין ספק שכמה ספרים יישארו, אבל יהיו אלה עשרות בודדות בלבד, שיישארו כי אלה ספרים שאנו רוצות לקרוא בעתיד הקרוב, או שכבר קראנו, וכל כך אהבנו, שמדי פעם אנו מציצות בהם שוב. שני מדפים ברוחב 1 מ' בלבד החלטנו להקצות להם. הם יהיו לבנים, תלויים מעל שולחן הכתיבה הקטן, שתלטנים ומעיקים הרבה פחות מהספרייה השחורה.

הארגזים כנראה ירבצו פה בסלון ובמרפסת עוד כמה שבועות. ודאי נוציא מהם עוד חולצה או שתיים, סיר פסטה, סיר פופקורן, אולי עוד כמה ספרים. אולי לא. אולי הספר הבא שנקרא יגיע גם הוא מספריית הרכבת, או מספריית רחוב, או מתוך ערמה שמישהו אחר ישליך כי לא ירצה בה עוד.

מימוש הפנטזיה של דילול החפצים, ההתעמתות החזיתית הזו עם כל מה שיש לנו כדי להבין מה מכל זה באמת נחוץ לנו, הוא הרפתקה שצפויה להימשך עוד זמן מה. בינתיים אני קוראת את ספרו של וולמן, שסוקר את ההיסטוריה המודרנית של החומרנות האנושית, מציג מחקרים מדעיים המלמדים שכלכלה המבוססת על צרכנות מובילה למחנק, לדיכאון ולאי-נחת, ומציע לנו להקדיש מחשבה לשאלה, מה הם הדברים החשובים לנו באמת, ולסלק מחיינו את כל היתר כדי לפנות להם פנאי ומקום.

"הפילוסוף הבריטי ג'רמי בנתם (Jeremy Bentham) נהנה יותר מכל לפתוח כל בוקר באכילת כמה עוגיות ג'ינג'ר חמות וחריפות, ובלגימת קפה חזק. אולם, כפי שהבחין בנתם, בעוד שנהנה מאוד מספל הקפה הראשון, הספל השני היה מענג הרבה פחות. כלכלנים וסוציולוגים מצאו לזה שם: חוק התועלת השולית הפוחתת. אך לא בטוח שיש צורך במונח טכני כדי להבין את הטענה של בנתם. נדמה שהאבחנה הפשוטה שלו היא תמצית בעיית החפצימחנק (stuffocation)  ופרדוקס החומרנות – מעט זה טוב, אבל בהחלט יכול להיות יותר מדי מכל הטוב הזה" (עמ' 64).

Displaying IMG_20160512_124842.jpg