יום-יום, קפיטליזם סימן שאלה

STUFFOCATION – חלק א'

"בבוקר יום שני אחד בספטמבר 2010, התעורר אדם בשם ריאן ניקודימוס (Ryan Nicodemus) בחדר שלא היה בו דבר מלבד מיטתו. השמיים בחוץ היו כחולים. רוח קלה נשבה. אנשים פתחו שבוע חדש, לגמו קפה, נכנסו למכוניותיהם, נסעו צפונה לדייטון, דרומה לסינסינטי. היה זה יום כמו כל יום אחר. ניקודימוס התיישב במיטתו ומצמץ בעיניו. לצד מיטתו לא ניצבו מנורת קריאה או שידה, תמונות לא היו תלויות על קירות החדר, דבר לא היה שם פרט למיטה שישן בה ולמצעים שעליה.
הוא הסיט מעליו את השמיכה ופסע ברכות על השטיח, חלף על פני ארונות הבגדים הריקים ונכנס אל הפרוזדור. הבית היה ריק לגמרי. הדבר היחיד שעמד בו היה צליל מוזר. 'זה היה ממש משונה', נזכר ניקודימוס. 'כמו דממה, אבל מהדהדת מאוד'.
אילו היית שם, מתעוררת לבדך בבית ההוא, היית מדמה לחשוב שהתעוררת אל תוך חלום סוריאליסטי, בבית מוזר, יום לאחר שבעליו עזבו והותירו מאחור את כל רכושם בתוך ארגזים ושקיות אשפה למרגלות גרם המדרגות.
ניקודימוס ירד אל קומת הכניסה והרים את אחד הארגזים. הוא קרא את הכיתוב על התווית – "שונות 7" והזיז את הארגז הצידה. הוא הרים ארגז נוסף – "קשקושים מהמטבח 2" – והזיז גם אותו. הוא המשיך כך עד שמצא את ארגז "חדר אמבטיה 1" ונבר בו. הוא פנה לחטט גם בשקיות עד שמצא בהן והוציא משם מגבת רחצה. הוא סגר את השקית בקשירה, חתם את הארגז, ועלה להתקלח.
מתחת לזרם המים חשב לעצמו ניקודימוס, 'איך ההרגשה? משונה? טובה יותר? בית שאין בו דברים הוא טוב יותר או נורא יותר?' כי זה לא היה חלום, כל הבוקר הזה. זה היה ניסוי."
כך נפתח Stuffocation, ספרו של ג'יימס וולמן.

תוצאת תמונה עבור ‪stuffocation‬‏

זה שנים ארוכות שאני מינימליסטית wannabe. יושבת ומדמיינת את חפציי מתפּחתים, אבל לא עושה דבר. היו כמה ניסיונות קלושים לברור מבין כל מה שיש לי רק את מה שנחוץ לי באמת, אבל אף לא אחד מהניסיונות האלה הניב תוצאות; מדי פעם השלכתי משהו לפח או למכולת המחזור, לפעמים אפילו ערמות שלמות של ניירת, פריטי לבוש, כלי מטבח וסתם שמונצעס שהיו כגל אבנים שאין לו הופכין. אבל היה ברור שיש צורך בצעד הרבה יותר דרמתי כדי להשיל באמת את כל המשקל העודף מהדירה שלנו, ממרחב המחיה שלנו. כי מאז שעברתי לדירה משלי לפני 13 שנה, לא באמת הקדשתי מחשבה לסביבת המגורים המיידית שלי. שלושת מעברי הדירה התבצעו בחטף, חפצים ורהיטים נארזו, נערמו ונדדו אל כתובת חדשה, שם נפרקו ופוזרו כלאחר יד. פתאום, אחרי שנים של מגורים בין רהיטים לא אחידים וחפצים חסרי כל ערך אמיתי, תחושת המועקה הקבועה שמלווה אותי התגבשה לכדי החלטה. כשקראתי את התיאור שלעיל בפתח הספר של וולמן התרוממה בי סוף סוף תנופה וקמתי לעשות מעשה –
כל חפציי – תכולת ארון הבגדים, תכולת ארונות המטבח, תכולת המגירות כולן ותכולת כוננית הספרים – נארזו בארגזים לפני כעשרה ימים. כמו ניקודימוס, התעוררנו אני וד' בבוקר שבת שעברה אל דירה כמעט ריקה. רק ארגזים, תרמיל מתפקע מבגדים, שקיות אשפה מלאות בנעליים וכמה רהיטים כבדים ניצבו לעומתנו בסלון הדירה, ממתינים שנחרוץ את גורלם.

Displaying IMG_20160826_191424.jpg

בימים הראשונים יצאו מהארגזים בקילוח דק בעיקר בגדים וכלי מטבח; ספלי הקפה שלנו, סירים ומחבתות, כלי אוכל, קרש החיתוך, מכנסיים, חולצות, גרביים ולבנים. דברים שאנו משתמשות בהם על בסיס יומיומי מצאו מהר מאוד את דרכם בחזרה אל הארונות. אבל כעת, יותר משבוע אחרי שהכול נארז, כמעט הכול עדיין מונח בארגזים. שתי ארוניות, כוננית אחת ושידת מגירות קטנה, מיועדות למסירה. שולחן הכתיבה הענק שלנו יוחלף בשולחן קטן יותר שיתאים בדיוק לצרכינו ויתפוס הרבה פחות מקום. כוננית הספרים השחורה, שבמשך שנים עמדה בסלוני הדירות שגרתי בהן, הוצאה אל הרחוב ונאספה משם כעבור שעות אחדות על-ידי מישהו שכנראה הזדקק לכוננית יותר ממני. הספרים שהיו עליה, קרוב ל-500, בארגזים עכשיו. וד', ימים אחדים אחרי פרויקט האריזה, גילתה בוקר אחד בדרכה לעבודה את ספריית הרכבת, מצאה בה ספר של הסופר האהוב עליה, ולקחה אותו בהשאלה, נרגשת מההרפתקה החדשה של אי-בעלות. עכשיו שתינו יודעות לאן נעביר לפחות חלק מהספרים שלא נרצה בהם עוד. אין ספק שכמה ספרים יישארו, אבל יהיו אלה עשרות בודדות בלבד, שיישארו כי אלה ספרים שאנו רוצות לקרוא בעתיד הקרוב, או שכבר קראנו, וכל כך אהבנו, שמדי פעם אנו מציצות בהם שוב. שני מדפים ברוחב 1 מ' בלבד החלטנו להקצות להם. הם יהיו לבנים, תלויים מעל שולחן הכתיבה הקטן, שתלטנים ומעיקים הרבה פחות מהספרייה השחורה.

הארגזים כנראה ירבצו פה בסלון ובמרפסת עוד כמה שבועות. ודאי נוציא מהם עוד חולצה או שתיים, סיר פסטה, סיר פופקורן, אולי עוד כמה ספרים. אולי לא. אולי הספר הבא שנקרא יגיע גם הוא מספריית הרכבת, או מספריית רחוב, או מתוך ערמה שמישהו אחר ישליך כי לא ירצה בה עוד.

מימוש הפנטזיה של דילול החפצים, ההתעמתות החזיתית הזו עם כל מה שיש לנו כדי להבין מה מכל זה באמת נחוץ לנו, הוא הרפתקה שצפויה להימשך עוד זמן מה. בינתיים אני קוראת את ספרו של וולמן, שסוקר את ההיסטוריה המודרנית של החומרנות האנושית, מציג מחקרים מדעיים המלמדים שכלכלה המבוססת על צרכנות מובילה למחנק, לדיכאון ולאי-נחת, ומציע לנו להקדיש מחשבה לשאלה, מה הם הדברים החשובים לנו באמת, ולסלק מחיינו את כל היתר כדי לפנות להם פנאי ומקום.

"הפילוסוף הבריטי ג'רמי בנתם (Jeremy Bentham) נהנה יותר מכל לפתוח כל בוקר באכילת כמה עוגיות ג'ינג'ר חמות וחריפות, ובלגימת קפה חזק. אולם, כפי שהבחין בנתם, בעוד שנהנה מאוד מספל הקפה הראשון, הספל השני היה מענג הרבה פחות. כלכלנים וסוציולוגים מצאו לזה שם: חוק התועלת השולית הפוחתת. אך לא בטוח שיש צורך במונח טכני כדי להבין את הטענה של בנתם. נדמה שהאבחנה הפשוטה שלו היא תמצית בעיית החפצימחנק (stuffocation)  ופרדוקס החומרנות – מעט זה טוב, אבל בהחלט יכול להיות יותר מדי מכל הטוב הזה" (עמ' 64).

Displaying IMG_20160512_124842.jpg

מודעות פרסומת
רשימה אחרונה - נובלה בהמשכים

רשימה אחרונה – פרק 19

תגידי, מה, ככה את כותבת. כל הבלבול מוח הזה, זה הסיפור שלך. ספרות פסיכולוגיסטית זה לא קצת פאסה.

ואחר כך מה תעשי עם זה. סתם כותבת. מה את אומרת. ולא מעסיקות אותך מחשבות על מה יהיה עם זה, מה יצא מזה, את לא מדמיינת את הכריכה. לא מאמינה לך. כי אני מכירה אותך, הרי זאת המחלה שלך. את לא מתחילה שום דבר בלי תכנית.

הכי פחדת שנהיה פתטיות, נכון, אלה שכותבות וכותבות ואף אחד לא קורא, וכלום לא קורה.

פחדת שנהיה אבא.

איך שהתחלת להרגיש שזה הכיוון התחיל הייאוש. התחלת לארוז, להסתכל על כל דבר בחיים שלנו ולשאול, צריך או לא צריך. ארגנת את מכירת החיסול שלפני הסגירה כאילו החיים שלנו הם עסק שפשט את הרגל, כי נשארת בלי תכנית. כי הכל אצלך רשימות ומטלות. דברים שכבר עשית ודברים שעוד צריך לעשות, ככה את מחלקת את החיים שלנו. טיפת שקט אין איתך, כלום אי אפשר לעשות סתם, כי מתחשק, בשביל הכיף. אז אל תספרי לי עכשיו שאת כותבת את זה סתם כי בא לך. אין אצלך סתם.

תמיד הייתה לך תכנית. תמיד היה משהו שרצית, תמיד סימנת איזו מטרה, היה לנו אופק. ופתאום כלום. אל תזלזלי במשבר הזה, זה שברון לב נורא. ועוד לא התחלת אפילו להתאושש מזה, בקושי הבנת מה קרה. לא קל להתעשת אחרי שחצי חיים בונים משהו ואז הוא מתמוטט וקורס רגע לפני הסיום. כל מה שאת רואה סביבך כבר חודשים נראה לך כמו ענני אבק ועיי החרבות שלך. את עומדת באמצע ההרס הזה ובקושי מצליחה לנשום מרוב שהגרון שלנו מלא בחול. אין לך מושג מה יהיה איתנו, אין לך מושג מה את רוצה, את לא יודעת לאן ללכת מכאן ובחיים לא הרגשת כל כך אבודה.

ממה את רוצה להתחיל.

אבא תמיד היה הפחד הגדול שלך. ככל שהשנים עברו אחרי שהוא מת הבנת ביתר שאת את תחושת ההחמצה שלו. זה כאילו הוא כאן עכשיו, לא את. ההרגשה הזאת של חיים שלמים שהתפספסו, זה לא שלך. זה שלו. את דווקא עושה את ההיפך, נוטשת כל מיני אשליות לטובת האופי האמיתי שלך, מוותרת בקלות על מה שלא נועד לך. נכון, יש בזה משהו, זו לא את, זו אני. זו אני שמתפכחת, ואת מתעקשת לא לעשות את זה איתי. את מתעקשת לעשות מזה משבר קיומי, להרגיש שפספסת את חייך, לחיות את הדרמה של אבא ולצאת ממנה בחיים. לנסוע מכאן במקום למות. קשה לך להשלים עם מי שאנחנו. אני לא ממש יודעת למה.

הסיפור של אבא היה סיפור פשוט. הוא רצה להצליח והיה מוכן לשלם מחירים, אבל הוא לא היה לבד, היו לו אישה ושני ילדים, והיו דברים שהיא סירבה בכל תוקף לתת לו להקריב. כסף, נו, בטח כסף, הרי רק על כסף דיברו אצלנו בבית. אין יותר זעיר בורגנות מהמקום שגדלנו בו, את הרי כבר יודעת את זה. כשאבא ואמא התחתנו סבא "סידר" אותם, ככה אומרים בבורגנית, דאג שהבת שלו ובעלה יהיו מסודרים. וכל השנים אבא הרגיש שהוא חי על חשבון מישהו אחר. לא היה לו דבר חשוב יותר מלהוכיח שגם לבד הוא מסוגל להסתדר. אבל הוא לא הצליח וזה גמר אותו. ואת משוכנעת שזה גם מה שסִרטן אותו.

הבן אדם עישן כמעט שלוש חפיסות סיגריות ביום ולא העז לעשות שום פעילות גופנית כי הוא היה מהזן הישן של הגברים, אלה שחושבים שאם אתה מוטרד לשנייה מהבריאות שלך אתה קוקסינל. היה מוזנח ועקשן עם תורשה דפוקה שירש מאבא שעישן גם הוא כמו ארובה ומת מזה בגיל 45, בדיוק כמו הבן שלו, תכתבי, תכתבי, אבל לך זה לא מספיק, אמנם יש בזה היגיון בריא, אבל אין בזה צדק פואטי אז את מעדיפה לקנות את הקשקוש הפסיכוסומטי הזה, כאילו בריאות זה לא עניין של מזל, כאילו כל החיים המזוהמים והמעובדים והפלסטיקיים והחסרי מנוחה האלה שלנו הם לא סיבה מספיק טובה למחלה. כאילו באמת הוגן להאמין שכל המחלות האלה, כל הסרטנים האלה ומחלות הלב, זה עניין של נסיבות, שאנשים שרע להם, שהחיים שלהם קשים להם מדי, שהפספוס צורב להם כל הזמן, הגוף שלהם חוטף מחלה. אז כבר שנים את פוחדת להסתרטן ולמות מרוב תחושת החמצה.

תפסיקי כבר לחפש כל הזמן את כוונת המשורר כמו ילדה קטנה בשיעור ספרות. אין משורר ואין כוונה, את לא מבינה.

מה את עושה. להקריא מה. עכשיו את מביימת את כל הסיפור הזה, את רואה, עוד פעם הפוטושופ הזה שלך. בסדר, בסדר, איפה. סוף החלק השלישי… הנה.

"כתבת את שיריך כדי לנסות לעשות רושם ועכשיו אתה מנסה להרשים כשאתה קורע אותם. זה דרמתי מדי, מיותר, לא נחוץ, אתה מייחס להם חשיבות יותר ממה שיש בהם. באותה מידה יכולת לפרסם אותם בספר, אפילו לזכות בקצת מוניטין; העולם היה נראה אותו דבר. עוד תלמד להתייאש יותר בשקט, יותר צנוע, בדממה. כהלכה."

טוב, עכשיו תכתבי שלא משנה מה הנסיבות, כשעוזבים מקבלים פרספקטיבה, זה כן. תכתבי שפרספקטיבה זה דבר נדיר מאוד. תכתבי שבדרך כלל צריך אסונות, אבל נסיעות הן אלטרנטיבה לא רעה.

הנה, רואים מכאן עכשיו את כל השתלשלות הייאוש הזה שלך בתוך המשפחה שלנו, מההתחלה. מהסבים והסבתות עד עכשיו. כמו תינוק הוא נולד וגדל איתנו, הייאוש הזה, ורק עכשיו, לקראת הנסיעה, בימים האחרונים, אני רואה אותו. הכל מתחבר לי.

לְמה את הכי מתגעגעת בזמן האחרון. לסבא ולסבתא, נכון. געגוע כזה שלא מרפה, פועם כל הזמן ברקע, כמו לב, ולפעמים את שמה לב פתאום, מרגישה איך לכמה רגעים חיית לפי הקצב שלו. את מתגעגעת לדירה הקטנה שלהם בגבעתיים, באמצע כצנלסון, עם רעש האוטובוסים והירקן בכניסה לבניין, ועם הצניעות שהייתה שם. את מתגעגעת לזה, זה חסר לך. את מנסה לשחזר את זה אבל לא מצליחה כי אין לך סיכוי, כי כל העולם השתנה והוא לא מאפשר את זה יותר, זה לא מתאים לאתיקה שלו, צניעות. הוא לועג לזה, מסכל את זה, עושה ממך צחוק. ואנחנו גם שייכות לדור שחונך להאמין שמגיע לו הכול. זה האסון שלנו. כי נגיד שזה נכון, השטות הזאת, נגיד שמגיע לנו, מי רוצה את זה. מי צריך כל כך הרבה.

הצניעות התחלפה בתאוות החדש בתוך תרבות השפע, ובתוך כל זה הלכת לאיבוד מרוב הרבה עד שהתייאשת. כמה אפשר לאכול כשלא רעבים. בסוף נחנקים, או מקיאים. כל הזמן הכל עודף. את כותבת איזה קשקוש בגוגל ומקבלת מאות אלפי תוצאות, לכי תמצאי עכשיו מה שהתכוונת אליו בתוך כל האשפה הזאת. ואלה נהיו החיים שלך, ככה כבר שנים, ממיינת אשפה ומחכה למצוא את הלב, את החרצן, את מה שאת מתכוונת אליו. אבל העולם הזה ניצח אותך, הצליח להסיח את דעתך מהעיקר. הפך את החיים שלך לחיטוט בזבל. הבהיל אותך והנה את בורחת.

איך אני זוכרת את הרהיטים שהיו בדירה שלהם, כל החיים עברו עליהם עם אותם רהיטים. שום דבר לא היה חד-פעמי, כמעט הכל היה לתמיד. רק לחשוב על זה מרגיע אותך.

מה לאט לאט, יקירתי, אין עוד הרבה זמן, אמרתי לך כבר מזמן, כשרק צץ לך בראש הרעיון הזה, שאני לא יודעת אם כדאי לעשות את זה דווקא הלילה, שנייה לפני הטיסה. אבל התעקשת.

למה התעקשת באמת. באמת, שאת תתחרטי. נחמד לשמוע, אבל את רצינית. באמת חשבת שיש סיכוי שתתחרטי. את הרי לא מתחרטת אף פעם. טוב, את אף פעם לא לגמרי משוכנעת, אמביוולנטית כל הזמן בגלל רגשי הנחיתות הדפוקים האלה, בטוחה תמיד שרוב הסיכויים שאת טועה, אבל דווקא הפעם היה לך ברור. ולא כי זה נכון, פשוט כי את לא יכולה אחרת.

את היסטרית, את במנוסה. את מרגישה שאת לא מסוגלת להישאר פה עוד דקה. אם יודיעו בבן-גוריון שהטיסה מתעכבת את משוכנעת שתוציאי אותנו מדעתנו באופן סופי. בחיים שלנו לא רצית משהו כמו שאת רוצה עכשיו להסתלק מכאן. ובגלל זה יש לי כאן חתיכת אתגר, אני יודעת, אבל אני אומרת לך, אל תעשי לי את הפרצוף המתנשא הזה, אני מכירה אותו, לא עושה עליי רושם, תקשיבי – אנחנו לא נוסעות לשום מקום, את מבינה. זה הדבר היחיד שישגע אותך באמת.

תפסיקי כבר לנסות להיות מי שאנחנו לא.

בסדר, תעשי מה שאת רוצה, תנסי מה שמתחשק לך, אבל תהיי מספיק בוגרת וכנה ותכירי בגבולות שלך. לא, זה לא נקרא לפרוץ את הגבולות של עצמך, את סתם מנסה להיות מישהי אחרת. אנחנו זקוקות לאחיזה, אנחנו לא בנויות להרפתקאות. ואת יודעת את זה. יש פה כמה יתדות שנעוצים היטב באדמה שלנו ואת מזלזלת בהם, אבל אני אומרת לך, אם תשחררי אותם, אם תרפי מהכל ותעיפי אותנו מכאן, אנחנו נלך לאיבוד בחלל. נישאב לתוך החור השחור של החיים שלנו.

אני לא יודעת למה, באמת, אבל את לא כל כך אוהבת אותנו. את מאוכזבת מאיתנו. והגיע הזמן שתכניסי לך כבר לראש – אַת מי שאַת. נקודה.

רשימה אחרונה - נובלה בהמשכים

רשימה אחרונה – פרק 15

שאלה טובה, נכון? תכתבי, תכתבי את השתיקה הזאת.

תכתבי שאנחנו מדליקות סיגריה, שאני מרגישה בנשימה הרופפת שלנו איך את בקושי מצליחה להיזכר. תכתבי שהשכן ממול קודח בקיר ושאת מתרגזת, תכתבי שככה זה כשממורמרים, הפתיל קצר. הכל מרגיז. ואז תכתבי איך את נרגעת, נזכרת שזה הלילה האחרון, ואיך את חוזרת לחשוב, מתמלאת תימהון כשאת מבינה שאת לא מוצאת תשובה. את לא זוכרת מתי היה לנו כיף בפעם האחרונה.

את לא זוכרת הרגשה כזו, צרופה. את זוכרת משהו אחר, אותנו משיגות משהו ואותך מתרגשת מזה, מתענגת על ההתנשפות הזאת, יריקת אוויר המאמץ האחרון אחרי קו הסיום. אהבת להביט משם לאחור ולראות אותם מתפעלים, נהנית ממחיאות הכפיים. ראית להם בעיניים את העתיד המזהיר שמחכה לנו. זה היה הכיף שלך. בוגדת שכמוך.

טוב, את באה לחדר, צריך לארוז. הכל מוכן, רק את המזוודה השארנו לסוף, ידענו איזה סיפור יהיה להיכנס לבוידעם הזה. מה זה, תגידי לי, מי המציא את זה, זה קטע יהודי נכון, סליקים כאלה בכל הבית. בסדר, זה כבר חפור פה בקיר אז זרקנו לשם כמה דברים שאנחנו לא צריכות במקום לזרוק לפח, אבל לתכנן את זה ככה, מראש, לבנות חללי אכסון שאי אפשר להגיע אליהם בלי סולם, איזה מין היגיון הפוך זה. בקיצור הכל כבר מקופל בארון הריק, רק לשים במזוודה. את באה או לא.

טוב. נרתיח מים בינתיים, נשתה קפה.

בכל פעם שאנחנו אורזות מזוודה את נזכרת בהדס. איך היא אהבה נסיעות. מאז שנפרדנו ממנה את שונאת לארוז. עוד שיכחה שעברה לך. עוד פנטזיה של מישהו אחר שהפסקת להשתתף בה. ואת יודעת שגם זה בגללי, נכון. בגללי אמרת לה ללכת, אחרת הכאילו הזה היה נמשך עוד כמה שנים.

עזבי את המקדחה הזאת, נו, את רוצה שנשים מוזיקה. שתסתיר את הרעש.

מה הפסקתי. אה, כן, חלמה על זה תמיד. לנסוע מכאן היה החלום הגדול שלה. חכמה זאתי, שקרנית מדופלמת. במקום לקרוא לזה בריחה והדחקה והתכחשות והימנעות, במקום לתת לזה שמות מכוערים שיאלצו אותה להתמודד עם האמת הקשה שלה ושל המקום שבו היא חיה, קראה לזה חלום חייה וסגרה את הפינה. ואת קינאת בה. קינאת בהישג הזה שלה כשעוד היית אמריקנופילית מושבעת, רומנטיקנית שמעריצה מימוש עצמי והגשמת חלום חיים, אבל אז סדקתי בנו את כל הקיר הרעוע הזה. התחלתי להרהר בריקבון שמתפשט כשסוגרים ככה פינות, בשכבה דקה של שפכטל-תמונות-מסרטים-ומלים-יפות. היא ברחה מכאן. חלמה לברוח. ואת מה, בדיוק אותו הדבר. מאמצת עכשיו בהתלהבות את החלום הזה, חלום נואש של חלשים שלא מעזים לעשות, רק מחכים שיקרה להם. את בורחת מהחיים שלנו במקום לרדוף אחריהם, משחקת איתי מחבואים ותופסת. מורחת אותי בסיפורי בדים, לא קולטת שלשקר לי זה לתקוע לנו גול עצמי. את מתחמקת ממני, כמו שעשית כל החיים, אל מאחורי שכבות עבות של ייפיופים וסילופים. בוגדת נשארת בוגדת.

התאווררות קצרה. אז עכשיו זאת התאווררות קצרה. בשביל התאווררות קצרה את צריכה דרכון אירופי. בשביל זה למדת צרפתית שלוש שנים. בשביל התאווררות מספיק קורס אחד, גג שניים. בשביל התאווררות מספיק לדעת להזמין כמה מנות במסעדה ולברר איפה המוזיאון, את יודעת לקרוא יצירות של ז'אן ז'אק רוסו בשפת המקור. וכל הסיפורים האלה שלך, על ז'נבה ועל פריז ועל בלגיה וקנדה, כל המקומות שפתאום נהיו אפשרויות, מה זה, התאווררויות. אוי, נו, תעשי לי טובה.

אני לא יודעת כבר מה להגיד לך. אולי באמת יש דברים שלא מוכרחים להתמודד איתם. אולי לפעמים הדחקה זה הכי נכון, הכי מועיל לאגואיסטים כמוך. אולי כל האמביציה והעקשנות האלה שלך יביאו אותנו רחוק יום אחד. כן, את אוהבת לשמוע את זה, נכון. עדיין. אבל מצד שני, מה שלא טרחו לומר לך אף פעם, אולי לא יצא מזה כלום. תיסעי לכל המקומות האלה, תתאווררי עד שכבר לא יישאר לך אוויר בשום מקום, עד שהבדידות והזרות והגעגועים יהיו בלתי נסבלים, וזהו. תחזרי מההרפתקה שלך כשייגמר הכסף, או כשיאזלו כוחות הנפש, או כשידהה גם החידוש שבזה, וגם זה, אירופה היקרה שלך, תהיה הרגל.

הכל את עושה, הכל חוץ מלהתבגר ולהשלים סוף סוף עם מי שאנחנו. מה הבעיה שלך. מה את בורחת מזה כבר שנים כמו מאש, תקועה בתוך חלומות של אחרים כאילו הכל עדיף על אנחנו.

ארבע שנים עם הדס, בגללך, שיתפנו פעולה עם ההצגה. שני חדרי שינה, שני ארונות בגדים, והעצירות הזאת לעיני אנשים, הבּלימה כל הזמן, שחס וחלילה לא ניגע, שלא נביט בה בהשתהות ארוכה מדי, שלא ניראה קרובות מדי, שלא נסגיר דבר. ורק עכשיו את מבינה את המחיר. מחיר מופקע כזה על שקר לא שילמנו בחיים.

רגע, המים רתחו. איפה המאפרה.

את שומעת את זה. לא, השיר. השיר ברדיו של השכנה. תראי, תראי אותה, יושבת וכותבת במחברת, אישה מבוגרת. מזמן לא ראיתי מישהי כותבת ככה. יפה, לא. תקשיבי, תקשיבי.

ותראי את האור הזה. את תמותי מגעגועים לפינה הזו בחלון. לאיך שרואים מפה יפה את השקיעות. תכתבי, עומדת במטבח, זוכרת, מסתכלת על ענן ורוד. חמוד, נכון?

רשימה אחרונה - נובלה בהמשכים

רשימה אחרונה – פרק 4

נכון, את השהות הנחלמת לא הצלחנו למצוא, אבל מצאנו שיר אחר שצמרר אותך אפילו יותר. השביל. שאיבדתי, הרגשת כשקראנו. איך אני זוכרת את הצמרמורת. תכתבי, כן. תכתבי. אז נפתח את הארגז, מה הסיפור. הסדר המופתי הזה, איך את מתה מפחד שהוא ישתבש. כמה ספק יש מתחת לכל מה שסידרת כל כך יפה. מי שיודע מה הוא עושה לא מקפיד ככה על הסדר, לא שומר עליו בכזו קנאות. ואת פוחדת כי ברור לך שעם הפרימה הראשונה ישתנו לך כל התכניות כי תיכננת את זה מכל הסיבות הלא נכונות, אבל מרוב ששקעת בתכנונים, כהרגלך, שכחת את זה. שכחת שזה סתם, סדר ריק מתוכן. הנה, הנה זה. תכתבי.

השביל בו יום יום את עוברת

עיֵף.

עשביו השמוטים שואלים ערב ערב

איֵּךְ?

משֻׁטָּח אל החום, מאֻבַּק הטְּרָחוֹת

והכֶּשֶׁל של יום מְעֻפָּר,

הוא חולם להיות משעול בין תְּרָזוֹת

בשטף לילה מְזוהָר,

שתשבי על אבנוֹ, חרישית שכזאת

כְּהַשְׁפֵּל כוכב אל נהר.

עשביו צָהֲבוּ, אדמתו מרירה

וּרְמוּסָה וּרְמוּסָה, שְׁכוּחַת-חֶסֶד.

פּה הותיר הַשָּׁרָב צלקת כְּעוּרָה,

פּה תּוּגָה בְּקוֹצֶיהָ על לב רע מלחשת.

לנגדו ימי-אוֹר עֲבֻתִּים וְהוֹמִים,

גֵּאוּת השדות מרשרשת,

מעליו פִּלְאֵי הענן נרקמים,

אדמת-חורֶף נעוריה מחדשת –

רק הוא, השומם עם עצמו עוֹלָמִית,

קורע פצעיו בעִקְּשוּת נואשת.

השביל בו יום יום את עוברת

עיֵף

מלשאת אֶת טָרְחֵךְ וְעָצְבֵּךְ עד עֶרֶב.

רַד הַלַּיִל – וְשוּב לִצְעָדַיִךְ רעֵב.

הוא נמשך ועולה ונזקף מול קְסָמַיִךְ,

שחור וקופא, עינֵי-אבן יוקדות

ולשון מהבהבת.

הָאֶרֶס נִקְוֶה. רק תמימות תנוּמתךְ,

תמימות בַּת-שָׁמַיִם,

תִּשְׁמְרֵךְ מן הַשֵּׁן השּׂוֹרֶפֶת.

אדישה אַתְּ דורכת, בטוחה אַתְּ עוברת

בַּשְּׁביל שְׁפַל-הַקּוֹל.

הוא שומר צְעָדַיִךְ, מצמיח לך וֶרֶד

שֶׁנּוֹתָר בִּלְעָדַיִךְ, לִנְבּול.

וּבְעוֹדֵךְ עֲפָרוֹ מֵרַגְלַיִךְ מְנַעֶרֶת

לִפְרוחַ הַרְחֵק בִּתְנוּמָה מאֻשֶּׁרֶת –

נַפְשׁוֹ הַשְּׁסוּעָה מַשְׁחִירָה וְחוֹזֶרֶת

אֶל חַלּונייִךְ לִזְחֹל.

כן, ראינו את זה ממש, בלילות, את זוכרת. השביל הזה זחל אלינו, התארך לעברנו. התדפק על כל החלונות. בסדר, מחזירה, הנה, תירגעי.

רשימה אחרונה - נובלה בהמשכים

רשימה אחרונה – פרק 1

סיפור כישלון. למה לא, זה צריך להיות השם. הסיפור שלךְ הוא סיפורו של כישלון. ייאוש זה הכישלון הכי גדול.

תראי, כל החדר מלא קרעי טיח, חצי בית התפרק עכשיו. בואי נאסוף את השברים של הסולם לפחות, אלוהים, עד המטבח זה הגיע. חתיכת נפילה זאת הייתה. נו, בואי נטאטא את זה, זה מדכא.

זוכרת איפה היינו לפני שנה, איך צעדנו באבן גבירול מלאות זעם ואמונה ואיך צרחנו שם בהפגנה החמישית, העם דורש צדק חברתי. יש גם שם, מתחת לדלת.

כל החיים הרגשת בדידות שקופה חסרת תקנה מכסה עלייך כמו ניילון נצמד, והנה, פתאום צעדת עם המון אנשים והרגשת מין יחד עצום, סוחף אותך. זה אפילו הפחיד אותך לרגעים, לצעוד ככה בתוך המון זועם, זה היה משהו שלא הכרת, אבל הרשית לעצמך, בפעם הראשונה, להפסיק להיות ספקנית, לראות את הסיכוי. מה לראות, להרגיש אותו. רצית להטיל ספק, מרוב ציניות ומשנה זהירות, מתוך הרגל ותחושת אחריות, אבל לא הצלחת. זה סחרר אותך. נהיית מעודכנת כמו שלא היית בחיים, תולעת עיתונים, ויצאת לרחובות לעוד הפגנה ולעוד הפגנה כדי להרגיש את זה, את הזרוּת שחשת כל חייך, מופקעת ממך. אבל אחרי שבוע כבר התחילה המעיכה. אגרוף הברזל כבש לאט לאט את הזעקה עד שנותרה ממנה רק יבבה דקה, חנוקה. כמו חתלתול נמחץ תחת מגף. אפילו הספדים נשמעו, וגעגועים נוסטלגיים, כאילו כל זה קרה לפני שנים, כאילו זו הייתה רק הזיה של קיץ, מכת שמש. אנשים הבינו את המייאש מכל, את טבע האדם האכזרי, את חוסר הסיכוי מול כל הכוח הזה. חזרנו להילחם על פירורים, ללחך את שולי הצלחת כמו חבורת צבוֹעים מסוממים, שולפים ציפורניים זה על זה, חושפים שיניים על החלשים.

סתם, נזכרתי. זה היה בדיוק לפני שנה, בתחילת ספטמבר, קצת לפני החגים. ביום כיפור ישבנו בשירותים ופתאום בכית, דלפתְ כמו צינור מפוּצץ. לא הצלחנו לעצור את זה, חצי גליל של נייר טואלט לא עזר. והנה, שנה אחרֵי, את עומדת לנסוע מכאן. שנת אבל ממש הייתה לך.

זה יחזור, אני אומרת לך שזה יחזור, אבל אז זה יהיה קשה, זה יחזור אכזר. כי לא יכול להיות אחרת, אנשים שהבינו שיש להם כוח להזיז משהו לא מתחרטים פתאום, לא מוותרים והולכים הביתה, הם נלחמים עד שהם מנצחים או עד שהם מתים. לא קשור ליומרות, זה הטבע, זאת הישרדות. אני יודעת שאת משוכנעת שזה ימות, אופטימית לא היית אף פעם. סוף טוב זה יותר הקטע שלי. אני רואה, אני רואה שהכל כבר ארוז, רואה, רואה גם את הדרכון ואת הכרטיס לכיוון אחד על המזוודה, אבל תדעי לך שהלילה ייגמר משהו הרבה יותר גדול ממה שנדמה לך. החיים שלנו עושים פנייה חדה. מה חותרת, אני אומרת לך בפירוש – את מסיטה אותנו מהמסלול. ישר לתוך התהום.

את יודעת, אם חושבים על זה, כל מיני סרטים שראינו לא פעם, עם גיבורות כאלה סיפורי הצלחה, תמיד הם נגמרים ככה, נכון, ברגע קצת כמו זה, אבל עם הרגשה הפוכה, של התחלה. של המְראה. מוזיקה יפה, איזה שיר על רכבת נוסעת, על כנפיים, על רוח, והגיבורה מדפדפת באלבומי תמונות ומפשפשת באיזו קופסה ישנה, נכון, תמיד יש בסרטים האלה איזו קופסה מחורבנת מלאה רטרו, תצלומי פולארויד וצעצועים מכניים ותכשיטים מפלסטיק ותמיד הגיבורה ממששת הכל בהתרגשות כאילו ילדוּת זה מרקם שאפשר להרגיש בין האצבעות. והיא תמיד מחייכת לעצמה ומתלחלחת, ואז מוחה את העצב ונכנסת למונית, ואז הטרמינל והמטוס ממריא והמסך מחשיך ורוֹלר. צורה לך. המזוודה נפלה עלינו מהבוידעם כשסוף סוף הצלחנו לטפס על הסולם המסוכן הזה ולהגיע אליה, כי הדוּד תקוע שם באמצע כמו גוויה, וכל השיער שלנו מלא חול וקורי עכביש ואבק, ונקרעה לנו הנעל כי הסולם התפרק שנייה לפני שירדנו ממנו. כמעט שברנו את הפרצוף. ככה נגמר הסרט שלך.

את רוצה לספר איך זה התחיל. את האמת. זה יהיה אמת, הסיפור הזה, או איזה ניסיון אחרון להעצמה, להתנחמות, אה, אמת או לא. בשביל זה אני כאן, יקירתי, לעצור את כדור-השלג-המתגלגל-במדרון הזה של ההדחקה שלך כי עוד רגע הוא הורג אותך, הכדור הזה. בואי, נשב, תכתבי את האמת.

תכתבי איך התיישבת במשרד לפני עשרה חודשים בעוד בוקר כמו מאות הבקרים שלפניו. תכתבי שסיימת לארגן את כל החפצים שלך על השולחן, הדלקת את המחשב ומשכת מהטריי את דפי העבודה והפעלת את התוכנה והכל באוטומטיות הזאת שבה זזת שם תמיד, בפלורסצנטים הלבנים האלה, באוויר המזגנים האטום, רובוטית של שגרה והרגלים. את יכולה לכתוב ניסיון מקצועי של שנים, אם זה עושה עלייך יותר רושם ומביא לך פחות דיכאון. נכנסת למטבחון ונטלת את הכוס שלך מהמדף וכשהזרם הדק והקלוש ממכונת סינון המים זלג לתוכה בהית בו ושקעת במחשבות על השעמום. הריקבון שמכחיל בין הֶרגלייך כמו עובש, האימה. חשבת על כך ששעמום הוא הדבר הכי נורא שיכול לקרות למוח האנושי. יותר גרוע מכדור בראש.

קפיטליזם סימן שאלה

לטרוף את החיים סימן שאלה

לפני כמה שבועות נתקלתי בפוסט הזה ובעקבותיו התגלגלתי בנתיבי לינקים ותגובות עד שגיליתי את הספר אדם רגיש מאוד מאת ד"ר איליין ארון. הסתקרנתי וחיפשתי עוד פרטים על תוכן הספר ועל המחברת וקראתי על תופעה שלא הכרתי, או ליתר דיוק – הכרתי היטב אבל לא ידעתי שיש לה שם ושהיא מתארת כ-15 עד 20 אחוזים מהאוכלוסייה.

אם לסכם את התופעה בכמה משפטים, מדובר באנשים שרמת הרגישות שלהם גבוהה מהממוצע. לא במובן של רגישות לזולת ויכולת מוגברת לחוש חמלה או סולידריות, אלא קיומה של מערכת עצבים רגישה מאוד לניואנסים שחווה את המציאות החושית והרגשית כמו דרך סדרת מגברים. צופרי מכוניות, בדים מחוספסים על העור, המולה, אורות חזקים, מצבים חדשים, עומס של פעילות – האדם הרגיש מאוד חש את כל אלה בעוצמה רבה, מוצף בקלות ומותש מהר יותר מהאדם הממוצע שאינו רגיש מאוד ("רגיש" במובן המסוים השמור להקשר של התופעה הזו). האדם הרגיש מאוד ניחן באינטואיציה חזקה, בדמיון עשיר, הוא רגיש לדקויות, מעמיק ומהורהר, ולכן הוא מעשיר מערכות יחסים ברגישות שלו, ומרבית האנשים הרגישים מאוד נוטים להיות גם יצירתיים מאוד. כתוצאה מכל אלה, האדם הרגיש מאוד זקוק ליותר זמן מנוחה מאחרים, לזמן התבודדות, יש לו נטייה לבכות כדי לנסות לשחרר את תחושת ההצפה, ולרוב הוא בוחר להתמודד עם האינטנסיביות של המציאות באמצעות נסיגה וצפייה מהצד, לכן הוא נתפס על פי רוב כביישן או כמתנשא שבוחר לא לקחת חלק בפעילויות ולא להיות מעורב. לדברי המחברת, החברה נוטה לפרש לא נכון התנהגות של אנשים רגישים מאוד ולהתייחס בזלזול לרגישות שלהם, לעודד אותם "לצאת מזה", להתקשח, להיות cool ו"לקחת את החיים קצת יותר בקלות". ועוד לדבריה, "רק מעט אנשים רגישים מאוד חומקים מהלחץ להיות חברה'מן, נורמאלי או נחמד לאחרים" והמאמץ לנסות ולהשתלב כדי לא להכעיס או להעליב או סתם להיראות מוזרים מושך יותר ויותר תשומת לב – בדיוק הדבר האחרון שאדם רגיש מאוד זקוק לו.

חשתי הזדהות. גם אני מאלה שהחיים מציפים אותם בלי הרף. בין יתר הדוגמאות מהספר שנתקלתי בהן באינטרנט היה סיפור על נערה רגישה מאוד שהתעלפה בכיתה בבית הספר כשהמורה הקריאה בקול דיווחים מהעיתונות על עינויים מחרידים שעברו שבויי מלחמה. אמנם לא התעלפתי מימיי, אבל לא פעם, לנוכח גילויי אלימות ואכזריות, אל מול מפגני התלהמות וכוחנות אני מרגישה כאב עמוק ואפילו פחד, שמלווים אותי שעות ארוכות ולעתים גם ימים. אפילו רק הפניה לכתבה ב"אתר של המדינה" תחת הכותרת "צפו: חיילי אסד יורים בחמורים להנאתם" (אפשר היה להציב את המילה "להנאתם" במקום קצת פחות דו-משמעי במשפט ולהימנע מהאירוניה המיותרת) גרמה לי להתחפף בשאט נפש מאותו אתר כדי לנסות לסלק מראשי את התמונות המחרידות שכלל לא צפיתי בהן, רק שיערתי בדמיוני.

והימים מלאים היתקלויות שכאלו והיחשפות למקרים של אלימות גופנית או מילולית, אפילו הפער הקטן בין דיבור לצעקה נשמע לי פוגעני וכמובן, הכול אישי, מין תחושה מאיימת ובלתי נסבלת שהמציאות מתנפלת עליי. עד לא מזמן הייתי משוכנעת שזה נובע מאינפנטיליות, מפינוק, מחוסר עמידות מסוכן, והנה עם כל משפט נוסף שקראתי על הספר התעצמה בי התחושה שאני לא סתם מקולקלת ונגזר עליי להתייסר כדרך חיים, אלא מדובר בתופעה מעניינת למדי שכדאי לי להתעמק בה. משהו נגע ללבי בספר הזה, גרם לי להרגיש שיהיה טוב אם אקרא אותו. חשבתי גם על כך שאולי הצורך החריף שלי במיעוט ובאיטיות נובע מסף רגישות נמוך ואולי אורח חיים שקט יחסית, מינימליסטי וצנוע יכול לעזור לי להשיג מידה של שלוות נפש ושל תחושת מיצוי. מיהרתי להתקשר לחנות הספרים שלי אבל הספר לא היה במלאי, הבטיחו להזמין אותו, ולאחר שהסתיימה השיחה המשכתי לתור אחר עוד ועוד מידע באינטרנט.

במהלך שיטוטיי ברחבי הרשת – ביקור באתר הבית של המחברת, עיון בביקורות שנכתבו על הספר וקריאת כמה עמודים מתוכו, גיליתי שהספר הזה כתוב בסגנון ספרי ה-Self Help, ז'אנר פופולארי מאוד בספרות האמריקנית שמרבה להשתמש במשפטים כמו "אנו עומדים לצאת למסע" ו"עליך לאהוב את עצמך", שעלולים לגרום לציניקנים כמוני להקיא בפה. ולמרות שהתאוריה של המחברת נתמכת במחקרים ובמאמרים של פסיכולוגים ושל חוקרי תרבות רבים, התעוררה בי תחושה שהספר הזה בעיקר גורם לאנשים שמזדהים עם סממני התופעה המתוארת בו להרגיש טוב עם עצמם. המחברת מרעיפה כל כך הרבה מחמאות על אנשים רגישים מאוד, מציינת שוב ושוב עד כמה החברה זקוקה להם למען איזון בריא וזורה בין השורות אינספור עידודים והעצמה עד שממש הרגשתי את האני-הפנימי שלי מתכווץ ומסמיק ממבוכה.

כעבור שלושה ימים התקשרו מחנות הספרים, הספר הגיע. "אדם רגיש מאוד – לצמוח כשהעולם מציף אותך", ותמונה גדולה של פרח בשיא לבלובו. אותה ציניקנית-מקיאה-בפה שבי נחרה בבוז, אבל סתמתי לה את הפה בכריך, פתחתי את הספר והתחלתי לקרוא. קראתי בספר עד סופו והחוויה היתה מורכבת. חלקים ממנו עניינו אותי כמי שמזדהה עם חוויית הרגישות הזו, והספר יכול לעניין רבים כמוני, ואפילו להביא להם תועלת, אם עצם המוּדעוּת והיכולת לתאר בדייקנות ובפרוטרוט את רגישותם, להכיר אותה היטב ולהשלים עמה, נוסכות בהם סוג של רוגע. נושאים שעולים ונבחנים בספר עוררו אותי לחשוב על תופעות שהתרגלתי אליהן בחיי היומיום שלי ו"להגדיר מחדש את חיי במונחי הרגישות שלי", כפי שמנסחת זאת המחברת. למשל, העובדה שאני מתרחקת ממקומות המוניים ונרתעת מחברתם של זרים לא נובעת ממיזנטרופיה או מביקורתיות ושיפוטיות יתר, אלא מהעובדה הפשוטה שאני מנסה להתגונן מפני מצבים לא נעימים בעליל של "עוררות-יתר". ותחושות של כעס ושל תסכול שמתעוררות בי כשאנשים סביבי מקימים רעש גדול ומחוללים מהומה (במובנים הסובייקטיביים לגמרי שלי) לא צריכות להיות מופנות נגדם, אלא להתפרש כתוצאה של הנטייה להרגיש מועקה לנוכח רעשים כאלה. הרי נהגים שצופרים סביבי בלי סיבה ואנשים שמוציאים אותי מהריכוז כשהם חולפים על פניי וצווחים לתוך הטלפון הנייד לא באמת מתכוונים לעשות לי דווקא, אבל פרשנות כזו של ההתנהלות סביבי, כאילו הכול מסוכן ותוקפני, הופכת אותי לפקעת עצבים שמרגישה נתונה כל העת תחת מתקפה. מסתבר, כך עזר לי הספר להבין, שאפשר גם אחרת. הפלא ופלא. דבר חשוב נוסף שהספר מאפשר הוא ההכרה בכך שאנשים רגישים מאוד אמנם שונים מהאידיאל התרבותי בחברה המערבית המודרנית, אבל השוני הזה טומן בחובו גם יתרונות ופוטנציאל והוא לא רק מקור לתחושת נחיתות חברתית. עליי זה עבד.

אבל באותה נשימה, למי שבתוכו, לצד האני-הרגיש-מאוד, מתגורר גם ציניקן, אני ממליצה על קריאה ביקורתית וסלקטיבית בספר הזה. חלקים ניכרים ממנו פונים אל הקורא במין לטיפה אמהית מכילה שגרמה לי להרגיש שברירית הרבה יותר משאני, והוא משובץ בשלל עצות, שאלונים, סיפורים אישיים וטקטיקות להיחלצות ממצבי "עוררות יתר", שלא העשירו את חוויית הקריאה שלי ולא לימדו אותי שום דבר חדש. אלמלא הייתה מיומנות הרפרוף שלי בלתי מפותחת בעליל הייתי מדלגת על הקטעים האלה שבלא מעט מקרים גרמו לי מבוכה.

מן הסתם, "אנשים רגישים מאוד" אינם מקשה אחת ויש ביניהם רגישים-מאוד יותר ורגישים-מאוד פחות, וניכר שספרה של ד"ר ארון מיועד לרגישים-מאוד במיוחד ומבקש לסייע להם להתמודד עם קשיים בתפקוד היומיומי, עם נדודי שינה, עם מצוקות במצבים חברתיים שונים ועם הניסיון הלא פשוט להשתלב בתרבות המערבית המודרנית שהיא מכנה "תוקפנית" (פרק 9: "תמיכה רפואית ותרופתית", מחדד את המגמה הזו). הספר מתאים פחות למי שרק מבקש ללמוד על תופעת הרגישות הזו, להתמצא בפרטיה ולהבין את משמעויותיה.

בפרק השלישי בספר, "הנחיות לאורח חיים מאוזן", יוצרת המחברת הקבלה בין האני והגוף של הקורא לתינוק רגיש שעל הקורא לטפל בו בסבלנות ובאהבה. לקראת סיום הפרק היא מנסחת את "המסר של התינוק/הגוף:

1. בבקשה אל תגרמי לי להתמודד עם יותר ממה שאני יכול. אני חסר ישע כשאת עושה זאת, והכול כואב לי. בבקשה בבקשה, הגני עליי.

2. נולדתי כך ואין ביכולתי להשתנות. אני יודע שלפעמים את חושבת שמשהו נורא גרם לי להיות כזה, או לפחות עשה אותי 'לא בסדר'. אבל דבר זה דווקא צריך להגביר את אהדתך אליי. משום שבכל מקרה אני לא יכול לשנות זאת. אל תאשימי אותי על מה שאני.

3. אני נפלא – אני מאפשר לך להרגיש ולחוש בעומק רב. אני באמת אחד הדברים הטובים ביותר שבך." (ההדגשות במקור)

סגנון כתיבה כזה מאתגר את הקוראת שבי לא להניח את הספר על איזה ספסל בשכונה, שמישהו רגיש ממני יתכבד ויקרא.

אני מעדיפה הרבה יותר ניסוחים כאלה:

"כל אדם מבצע היטב כל משימה שהיא (…) כשמערכת העצבים שלו נמצאת במצב של עוררות מתונה. אם האחרונה מועטה מדי האדם משועמם, בלתי יעיל. כדי להיפטר ממצב גופני זה של תת-עוררות, אנחנו שותים קפה, מדליקים את הרדיו, מתקשרים אל חבר, פותחים בשיחה עם זר מוחלט, מחליפים קריירה – כל דבר שהוא! בקצה השני של הרצף, עוררות רבה מדי של מערכת העצבים גורמת למתח ולמצוקה, לגמלוניות ולבלבול. אנחנו מתקשים לחשוב, תנועות הגוף אינן מתואמות, אנחנו מרגישים כאילו איבדנו שליטה. גם כאן עומדות בפנינו דרכים מספר לתיקון המצב. אנחנו נחים, או מתכנסים פנימה ומתנתקים נפשית. יש בינינו ששותים אלכוהול או לוקחים ואליום. מידת העוררות המיטבית נמצאת אי-שם באמצע. העובדה שיש צורך ב'רמה אופטימאלית' שלה היא אחד הממצאים החשובים ביותר של הפסיכולוגיה. היא נכונה אצל כולם, אפילו תינוקות. הם שונאים להרגיש משועממים או מוצפים."

ככה אני אוהבת שמדברים אליי דוקטורים בספרי פסיכולוגיה – מציינים עובדות וממצאי מחקרים, מתארים תופעות רגשיות במילים, עוזרים לי להבין מה שאני חווה אבל לא מסוגלת לנסח בעצמי. הדיבור המלטף והמעודד, המייעץ והמהנהן ששמור לספרי ה"עזרה העצמית" מעורר בי תחושה של אי-נוחות. אבל בבסיס הספר מונחת תאוריה מעניינת למדי שבסופו של דבר, כפי שמבטיח הספר בראשיתו, עשויה לעזור לאנשים כמוני, שפשוט לא הבינו במשך שנים מה הבעיה שלהם, להירגע. או במקרה שלי – להפסיק לרדוף אחרי תרבות השפע ההישגית מתנשפת מרוב מאמץ ולהשלים עם העובדה שאורח חיים כזה פשוט לא מתאים לי.

קרוב משפחה מארה"ב אמר לי פעם: So much to read, so little time כשהסביר למה הוא מסתובב תמיד עם ספר או עם מגזין בתיק. יש המון מה לקרוא. מהבוקר, כשאני שולפת את העיתון מתיבת הדואר, ועד סוף היום, כשאני מציצה בעמודי הבית של אתרי חדשות ומאמרים, אני מנסה לברור מתוך הכמות האדירה של הדברים שנכתבים בכל רגע נתון את אלה שעשויים לעניין אותי, להעשיר אותי, לרגש אותי, לעורר אותי ליצירה. מלאכת הסינון הזו קשה במיוחד לאחת כמוני, שקוראת לאט. אבל אפילו איטיות הקריאה שלי מזדחלת על סקאלה בין שני קצוות – ספרים שאפשר להשתקע בהם, שאפשר ממש לעבור לגור בהם לכמה שבועות, אני קוראת ממש-ממש, אבל ממש לאט, וספרים שרק מרפרפים על פניי מין משב נעים ורענן אני קוראת די מהר, באופן יחסי כמובן. יש ספרים שאפילו מתמהמהת שכמותי לא מצליחה להתעכב עליהם הרבה מאוד זמן. אדם רגיש מאוד הוא מין ספר שכזה. אם לנסח את זה בשפת ארץ המקור של הז'אנר שלו, Self Help זה סוג של לייט-רידינג – מתחנף לקורא, מועיל לו במובן הכי מיידי ותועלתני של המילה, ממלא אותו בתחושה שאמריקה לא מפסיקה לנסות ולשווק – בקצת מאמץ, בעזרת רשימת פעולות מחולקת לשלבים ומאורגנת למשעי, כל אחד יכול לצאת למסע מופלא בדרך אל עצמו, לבכות המון בדרך בתחושת קתרזיס מזכך של פורקן והקלה, להגיע, ולהתאהב. צ'ארמינג אינדיד. אני מעדיפה את התרכיז הסכריני הזה מהול במעט מורכבות כי הפשטנות הקלה לעיכול הזאת שטחית במקרה הטוב ומוליכה שולל במקרה הרע.

באותם ימים שבהם קראתי את הספר של דוקטור ארון נתקלתי גם בכתבה הזאת, שמראה עד כמה חשוב לנצל היטב את המשאב המוגבל של הכוח המנטאלי שלנו ולא לבזבז אותו על צרכנות מתישה. וגם הכתבה הזו עזרה לי, לא פחות מהספר, להבין למה מינימליזם כאורח חיים הוא צעד משמעותי לקראת חיים מעט יותר נינוחים.

כשמשהו מעסיק אותנו אנחנו רואים אותו בכל מקום, השאלות שמנקרות במוחנו הן נייר הלקמוס של מציאות חיינו.

אם אני משוכנעת, אינטואיטיבית, שהצמצום של חיי לעבר הגרעין שלהם יעשה לי טוב, שלא מוכרחים לטרוף את החיים ושאפשר בכיף גם לאכול אותם בנחת, ללעוס היטב כל נגיסה ולמזמז את הטעם, אני כבר אמצא דרך לחזק בי את האמונה הזו, בין אם בעזרת ספר אמריקני בעליל ובין אם כתבה במוסף כלכלי של עיתון יומי.

A painting by Nigel Cox

קפיטליזם סימן שאלה

חסרה לי מילה

ההפך מ"עשיר" הוא "דל". כך לפי ה"תזאורוס של השפה העברית – מילה במילה" של איתן אבניאון. מילים נרדפות ל"מתעשר" לדידו של אותו מילון הן: מאמיר, מרבה נכסים, משגשג, מתאמד, עולה, פורח, צומח. וההפך מ"מתעשר": מתרושש. המשכתי אל המילים הנרדפות ל"מתרושש": יורד מנכסיו, מידלדל, מתנוון, נחלש. אבן שושן מגדיר את זה כך: "עושר – 1. הון, רכוש או כסף רב. 2.שפע, רוב." ; "דלות – 1. עניוּת, חוסר כל" (כל מה? ממש ה-כ-ל?) "2. רזון, כחישות: דלות הגוף. 3. צמצום, מוגבלות: דלות מוחין. דלות המחשבה. דלות הרגש." ומתעוררת מין תחושה שמדובר בשני מחנות מנוגדים של מושגים – האחד חיובי והאחר שלילי; עושר, צבירה, ריבוי, שפע, עוד, יותר, מלא, המון, כל המילים אלה מן העבר האחד. כביכול. ומן העבר השני, כביכול לא פחות – דלות, פיחות, צמצום, מעט, קומץ, חופן, כמה, אחד. הרשו לי התפלספות לשונית קצרה, כי הניואנסים עדינים ולא פשוט להשתחרר ממגבלות מילים: האם דלות וצמצום מולידים מוגבלות או מעידים עליה בהכרח? האם לא חשוב ליצור הבחנה לשונית בין מוגבלות חומרית למוגבלויות אחרות, יצירתית נגיד, או מוסרית, שאין בינן ובין מוגבלות חומרית דבר? אולי היכרות נסיבתית מקרית, אבל בוודאי לא קשר הכרחי. האם לא ראוי להבחין בין שלל המוגבלויות האלה ולהועיד לכל אחת מהן מילה שונה, אחרת? לייצר מגוון אסוציאטיבי מעט יותר עשיר ורב-גוני למילים כמו עוני ועושר ומוגבלות וצמצום? עוני מנוול לא פחות מעושר, ולא יותר, כי ניוול נובע מהצטרפות של מערך נסיבות מורכב, שיש בו לא רק מצבו הכלכלי של אדם, אלא גם אופיו, שאיפותיו, ציפיותיו ותקוותיו, יכולותיו וכישרונותיו ומעלותיו וחסרונותיו, הפוּקסים שיש לו או שאין לו בחייו, מזלו הטוב או הרע, קשרים שהשכיל או לא השכיל לקשור ועוד אוקיינוס של נעלמים במשוואה הזו. העוני מנוול והעושר מנוון זה קצת פשטני. יש ניוול ויש ניוון ויש עוד מיליוני דברים גם לאורך המנעד, לא רק בקצוות. אני מאמינה ש"עושר" ו"דלות" יכולות, במיטבן, להיות דווקא מילים נרדפות, אבל נדמה שבעידן כשלנו, שבו לא מעט מ"גיבורי" התרבות והחברה הם אילי-הון דלי שאר-רוח, טיב היחסים בין שתי המילים הללו עמום מעט ולא קל לפענוח.

וחסרה לי מילה שתצביע על פוטנציאל העושר שבצמצום; שתסמן את הדיוק המתאפשר בזכות דלדול ודילול ומאפשר בתורו שקיפות. מילה שתתאר בצורה לא דו-קוטבית את החיים על התפר העדין והחמקמק בין "יש מספיק" לבין "יש יותר מדי".

Dictionaries

גרגרנות היא טבע האדם, והטבע הזה תפח לממדים מפלצתיים מראשית התפתחותן המהירה של האורבניוּת ושל תרבות הצריכה, אבל התפיסה המקובלת שלפיה התעשרות (חומרית) נעשית תמיד במגמה חיובית, ושהידלדלות (חומרית גם היא) היא בהכרח הדרך למטה, היא לא יותר מהתניה תרבותית שמשרתת אינטרסים ברורים, לא שלי. ואולי אני כותבת את הפוסט הזה כי לא התמזל מזלי להיות עשירה. אולי לוּ היה לי ים של כסף, הייתי עסוקה בדברים אחרים במקום בפלפולי לשון; חופשות מעשירות ומרחיבות לב ודעת ברחבי העולם, נגיד, פילנתרופיה בממדים בינלאומיים, פגישות עם מתווכי נדל"ן ועם יזמים עסקיים וחברתיים, שחייה בים של השראה מרוב זמן פנוי וחוסר דאגה, או שיעורי פילאטיס פרטיים בסלון שלי. ואולי לא. אולי בכל זאת הייתי מתפלפלת. ואולי הייתי מנוולת. אין לדעת כי אי אפשר להעמיד את זה במבחן המציאות, כי אין לי כסף. כלומר, יש לי, אבל לא מספיק. לא מספיק לְמה? שאלה טובה.

אני מחשיבה את עצמי ממוקמת אי-שם בתחתית מעמד הביניים. כביכול, אני לא ענייה. יש לי די כסף לאוכל, לדמי שכירות, לחשמל ולתחבורה, ואני אפילו מצליחה לחסוך. ובניגוד לאחוז גדול למדי מבני המעמד שלי, כך לפי נתונים סטטיסטיים שמתפרסמים מעת לעת במוספים כלכליים, חשבון העו"ש שלי אינו במינוס. זה מצד אחד. מצד שני, אין לי סיכוי לרכוש דירה בשנים הקרובות, אם זה עוזר לחדד את התמונה מבלי להיגרר לוולגריות. אבל אני מרגישה ענייה. יש לי ערימות של דברים מיותרים, ותחושה קבועה של מחסור ושל חוסר ביטחון קיומי במובן הכי פשוט וממשי, לא זה האקסיסטנציאליסטי; ברור לי שבכל רגע אני עלולה להיות מפונה מהדירה שאני גרה בה בשכירות, לאבד את מקום עבודתי, להיקלע להוצאה בלתי צפויה שלא אוכל לעמוד בה ובסופו של דבר, להימעך תחת כדור שלג ענק שיתגלגל אליי מראש מדרון תלול של חובות, וינחת לי על הפרצוף. ויש להניח שאי לכך, יש לי די מעט שקט נפשי. מה זה אם לא עוני, לפחות במובן מסוים?

לפני כמה שנים, בהתחדדות הדרגתית, עלה במוחי הרעיון לנסות לצמצם את הצורך שלי בחפצים, או ליתר דיוק, לדייק בהצטרכות הזו. להתעשר, אבל במובן מעט שונה מזה שהתרגלתי אליו. להביא על סיפוקם את הרצונות הכי צרופים שלי, ורק אותם. אני אוהבת שפע ומגוון ואני אוהבת את הצורך לבחור כל הזמן, אבל אני רוצה לשפר את כישורי הבחירה שלי. אני משוכנעת שתהיה לזה השפעה חיובית על מפלס החרדה והתסכול שלי. אני רוצה למצוא משהו טעים בבופה הזה, המציף כל הזמן את החושים ואת המחשבה, משהו טעים באמת, ולא ליפול רוב הזמן על האוכל המקולקל ואז לדחוף מסטיקים כדי לתקן את הטעם. ואני רוצה להיות מודעת יותר ואימפולסיבית פחות, ללמד את עצמי להתנגד אינטואיטיבית לכל התגובות המיידיות שהולידה בי מלאכת האילוף המיומנת של תרבות הצריכה. אני רוצה לדעת מי האנשים השקופים והעבדים המנוצלים שמשלמים מחירים יקרים על כל דבר שאני קונה, אני רוצה לדעת אם היה בעל-חיים שעוּנה במעבדה, או יער שנכרת, או מקור מים שזוּהם או יבשת שלמה שהפכה לפח אשפה של יבשת אחרת, כדי שאני אוכל לקנות מחשב חדש, או שמפו, או ספר, ולסחוב אותם הביתה בשקית ניילון צבעונית. אין לי בעיה להיות צרכנית, אבל אני רוצה להיות צרכנית טובה. צרכנית טובה בעינֵי עצמי, לא בעיני "ראשי המשק".

ומהיום שהמחשבה על צמצום עלתה בראשי אני מגלה שאני מתחלת בקלות מרכישות מיותרות. מתעורר בי מין רפלקס הקאה בכל פעם שאני מבינה שקניתי משהו סתם, משהו שאני לא צריכה, משהו מיותר. ויותר מפעם ביום מצטיירת בדמיוני הפנטזיה שלי, והיא נראית כך: חדר לא גדול, מואר באור יום, ובו מיטה לבנה וחלון. זה הכול. ובמיטה אפשר לנוח, לשקוע בשינה עמוקה ושלווה שאינני זוכרת מתי בפעם האחרונה שקעתי בה, אפשר לקרוא בנחת, אפשר לבהות. אין כלים להדיח, אין אבק למחות, אין ספות ושטיחים לשאוב, אין רצפות למרֵק, אין מיילים להשיב עליהם, אין אקטואליה להתעדכן בה, אין עתיד להיערך לקראתו בתכנית חיסכון לטווח ארוך, אין קשרים רופפים יותר ופחות שיש לתחזק בשיחות טלפון ארכניות ובהודעות טקסט שנונות לתפארת, ואין ערימות של כביסה; פנטזיה אילוסטרטיבית על פנאי, המצרך הנדיר ביותר בתרבות הצריכה. זמן פנוי לנפש ולמחשבה, נקי ממסרים סמויים, נקי מתחרות, נקי מהישגיות, נקי ממותגים ומפרסומות, נקי מעבודה, נקי מדאגה, נקי מחרדות ונקי מחישובים.

הרי רובי ככולם לוקה ב-ADD המפורסם המסיח את הדעת מהעיקר, אבל הנה הביצה והתרנגולת – מה היה כאן קודם? העיקר או הסחות הדעת? התרכיז שלי או העודפוּת? קשה כל כך להתכנס פנימה, למצוא את החרצן, לדעת מה הדבר שכדי להתפנות אליו אני רוצה לנקות את חיי משלל חפצים מיותרים, מערכות יחסים שכבר הרקיבו, הרגלים ישנים שכבר אין בהם טעם, בזבוז זמן כרוני על דברים תפלים. ואני מתמלאת בתחושת הדחיפוּת של הצורך לסלק דברים. חולמת על פחים. שואפת להצטמצם לצרור אחד חיוני שאוכל לארוז בתרמיל. ואז אוכל להיות הנוודת שנגזר עליי להיות (אין לי כסף לבית משלי, כאמור, וגם לא צפוי להיות לי בקרוב) ולעשות את זה בלי מרמור ובלי תחושת מחסור. אולי אפילו באושר. והתרמיל הוא תרמיל מטאפורי כמובן, שיכיל מיטה נוחה וגם ספה נוחה (בניגוד לדעה הקדומה הרווחת, מינימליסטים רחוקים מלהיות סגפנים שוחרי תענית ומתעבי חיים נוחים), שאיפות, האישה שאיתי, קומץ ספרים שעוד אקרא בהם שוב, מוזיקה כלבבי, מילונים, כי מילים הן האהבה שלי והמקצוע שלי, רעב מזין (מטאפורי וליטרלי), כלבת חלל אחת (לייקה) וחתולת מנטול מרעננת (מינצֵה), אופניים ומכונית כדי להגיע למקומות רחוקים.

אבל כל מה שיהיה בתרמיל הזה יהיה חשוב ושימושי ומותאם לי היטב, וכל הדברים שאלקט יקלעו לטעמי ויעזרו לי לדייק, להתרכז בדברים החשובים. ואז אהיה עשירה. לא במין התחכמות ניו-אייג'ית קלישאית ומאוסה ומעושה, אלא כי זה שורש העניין – שיהיה לי מה שאני רוצה באמת, חוכמה גדולה, אני חושבת. לא סתם שיהיה לי כל מה שאני רוצה. עניין של דקויות. מכאן הקושי, אני מניחה. לכן ההתפלפלות.

ובשיא הפשטות, מתוך "ספר הטאו" של החכם הסיני לאו-צה בתרגומו של ניסים אמון; השפע, העודפוּת, הענווה, החתירה לעוגן של מהות, ובהערת המתרגם, גם סימן שאלה:

"מעט מול הרבה

יותר מדי צבעים / מעוורים את העיניים / יותר מדי צלילים / מחרישים את האזניים /

יותר מדי טעמים / מקהים את חוש הטעם / יותר מדי רצונות / מבלבלים את הדעת /

הימורים וציד / מעוררים חמדנות / חפצים יקרים / מנוולים / את יפי הפשטות

על כן החכם / אוכל לפי מידת קיבתו / ולא לפי מידת העין /

הוא דוחה את המיותר ותמיד ידבק במהות.

והערת המתרגם: אנו פוגשים את לאו-צה בדרכו האחרונה, לפני שנעלם בהרים. הוא לא מתבייש לחרוג מהנימוס הסיני, המסתפק בביקורת מרומזת. הוא עולב בעושר בבוז גלוי וללא רחמים.

יפה עשה הקיסר שלא צנזר פרק זה, הפוגע ולא בעקיפין.

ואולי טוב לקיסר שהנתינים יאהבו את העוני".