רשימה אחרונה - נובלה בהמשכים

רשימה אחרונה – פרק 19

תגידי, מה, ככה את כותבת. כל הבלבול מוח הזה, זה הסיפור שלך. ספרות פסיכולוגיסטית זה לא קצת פאסה.

ואחר כך מה תעשי עם זה. סתם כותבת. מה את אומרת. ולא מעסיקות אותך מחשבות על מה יהיה עם זה, מה יצא מזה, את לא מדמיינת את הכריכה. לא מאמינה לך. כי אני מכירה אותך, הרי זאת המחלה שלך. את לא מתחילה שום דבר בלי תכנית.

הכי פחדת שנהיה פתטיות, נכון, אלה שכותבות וכותבות ואף אחד לא קורא, וכלום לא קורה.

פחדת שנהיה אבא.

איך שהתחלת להרגיש שזה הכיוון התחיל הייאוש. התחלת לארוז, להסתכל על כל דבר בחיים שלנו ולשאול, צריך או לא צריך. ארגנת את מכירת החיסול שלפני הסגירה כאילו החיים שלנו הם עסק שפשט את הרגל, כי נשארת בלי תכנית. כי הכל אצלך רשימות ומטלות. דברים שכבר עשית ודברים שעוד צריך לעשות, ככה את מחלקת את החיים שלנו. טיפת שקט אין איתך, כלום אי אפשר לעשות סתם, כי מתחשק, בשביל הכיף. אז אל תספרי לי עכשיו שאת כותבת את זה סתם כי בא לך. אין אצלך סתם.

תמיד הייתה לך תכנית. תמיד היה משהו שרצית, תמיד סימנת איזו מטרה, היה לנו אופק. ופתאום כלום. אל תזלזלי במשבר הזה, זה שברון לב נורא. ועוד לא התחלת אפילו להתאושש מזה, בקושי הבנת מה קרה. לא קל להתעשת אחרי שחצי חיים בונים משהו ואז הוא מתמוטט וקורס רגע לפני הסיום. כל מה שאת רואה סביבך כבר חודשים נראה לך כמו ענני אבק ועיי החרבות שלך. את עומדת באמצע ההרס הזה ובקושי מצליחה לנשום מרוב שהגרון שלנו מלא בחול. אין לך מושג מה יהיה איתנו, אין לך מושג מה את רוצה, את לא יודעת לאן ללכת מכאן ובחיים לא הרגשת כל כך אבודה.

ממה את רוצה להתחיל.

אבא תמיד היה הפחד הגדול שלך. ככל שהשנים עברו אחרי שהוא מת הבנת ביתר שאת את תחושת ההחמצה שלו. זה כאילו הוא כאן עכשיו, לא את. ההרגשה הזאת של חיים שלמים שהתפספסו, זה לא שלך. זה שלו. את דווקא עושה את ההיפך, נוטשת כל מיני אשליות לטובת האופי האמיתי שלך, מוותרת בקלות על מה שלא נועד לך. נכון, יש בזה משהו, זו לא את, זו אני. זו אני שמתפכחת, ואת מתעקשת לא לעשות את זה איתי. את מתעקשת לעשות מזה משבר קיומי, להרגיש שפספסת את חייך, לחיות את הדרמה של אבא ולצאת ממנה בחיים. לנסוע מכאן במקום למות. קשה לך להשלים עם מי שאנחנו. אני לא ממש יודעת למה.

הסיפור של אבא היה סיפור פשוט. הוא רצה להצליח והיה מוכן לשלם מחירים, אבל הוא לא היה לבד, היו לו אישה ושני ילדים, והיו דברים שהיא סירבה בכל תוקף לתת לו להקריב. כסף, נו, בטח כסף, הרי רק על כסף דיברו אצלנו בבית. אין יותר זעיר בורגנות מהמקום שגדלנו בו, את הרי כבר יודעת את זה. כשאבא ואמא התחתנו סבא "סידר" אותם, ככה אומרים בבורגנית, דאג שהבת שלו ובעלה יהיו מסודרים. וכל השנים אבא הרגיש שהוא חי על חשבון מישהו אחר. לא היה לו דבר חשוב יותר מלהוכיח שגם לבד הוא מסוגל להסתדר. אבל הוא לא הצליח וזה גמר אותו. ואת משוכנעת שזה גם מה שסִרטן אותו.

הבן אדם עישן כמעט שלוש חפיסות סיגריות ביום ולא העז לעשות שום פעילות גופנית כי הוא היה מהזן הישן של הגברים, אלה שחושבים שאם אתה מוטרד לשנייה מהבריאות שלך אתה קוקסינל. היה מוזנח ועקשן עם תורשה דפוקה שירש מאבא שעישן גם הוא כמו ארובה ומת מזה בגיל 45, בדיוק כמו הבן שלו, תכתבי, תכתבי, אבל לך זה לא מספיק, אמנם יש בזה היגיון בריא, אבל אין בזה צדק פואטי אז את מעדיפה לקנות את הקשקוש הפסיכוסומטי הזה, כאילו בריאות זה לא עניין של מזל, כאילו כל החיים המזוהמים והמעובדים והפלסטיקיים והחסרי מנוחה האלה שלנו הם לא סיבה מספיק טובה למחלה. כאילו באמת הוגן להאמין שכל המחלות האלה, כל הסרטנים האלה ומחלות הלב, זה עניין של נסיבות, שאנשים שרע להם, שהחיים שלהם קשים להם מדי, שהפספוס צורב להם כל הזמן, הגוף שלהם חוטף מחלה. אז כבר שנים את פוחדת להסתרטן ולמות מרוב תחושת החמצה.

תפסיקי כבר לחפש כל הזמן את כוונת המשורר כמו ילדה קטנה בשיעור ספרות. אין משורר ואין כוונה, את לא מבינה.

מה את עושה. להקריא מה. עכשיו את מביימת את כל הסיפור הזה, את רואה, עוד פעם הפוטושופ הזה שלך. בסדר, בסדר, איפה. סוף החלק השלישי… הנה.

"כתבת את שיריך כדי לנסות לעשות רושם ועכשיו אתה מנסה להרשים כשאתה קורע אותם. זה דרמתי מדי, מיותר, לא נחוץ, אתה מייחס להם חשיבות יותר ממה שיש בהם. באותה מידה יכולת לפרסם אותם בספר, אפילו לזכות בקצת מוניטין; העולם היה נראה אותו דבר. עוד תלמד להתייאש יותר בשקט, יותר צנוע, בדממה. כהלכה."

טוב, עכשיו תכתבי שלא משנה מה הנסיבות, כשעוזבים מקבלים פרספקטיבה, זה כן. תכתבי שפרספקטיבה זה דבר נדיר מאוד. תכתבי שבדרך כלל צריך אסונות, אבל נסיעות הן אלטרנטיבה לא רעה.

הנה, רואים מכאן עכשיו את כל השתלשלות הייאוש הזה שלך בתוך המשפחה שלנו, מההתחלה. מהסבים והסבתות עד עכשיו. כמו תינוק הוא נולד וגדל איתנו, הייאוש הזה, ורק עכשיו, לקראת הנסיעה, בימים האחרונים, אני רואה אותו. הכל מתחבר לי.

לְמה את הכי מתגעגעת בזמן האחרון. לסבא ולסבתא, נכון. געגוע כזה שלא מרפה, פועם כל הזמן ברקע, כמו לב, ולפעמים את שמה לב פתאום, מרגישה איך לכמה רגעים חיית לפי הקצב שלו. את מתגעגעת לדירה הקטנה שלהם בגבעתיים, באמצע כצנלסון, עם רעש האוטובוסים והירקן בכניסה לבניין, ועם הצניעות שהייתה שם. את מתגעגעת לזה, זה חסר לך. את מנסה לשחזר את זה אבל לא מצליחה כי אין לך סיכוי, כי כל העולם השתנה והוא לא מאפשר את זה יותר, זה לא מתאים לאתיקה שלו, צניעות. הוא לועג לזה, מסכל את זה, עושה ממך צחוק. ואנחנו גם שייכות לדור שחונך להאמין שמגיע לו הכול. זה האסון שלנו. כי נגיד שזה נכון, השטות הזאת, נגיד שמגיע לנו, מי רוצה את זה. מי צריך כל כך הרבה.

הצניעות התחלפה בתאוות החדש בתוך תרבות השפע, ובתוך כל זה הלכת לאיבוד מרוב הרבה עד שהתייאשת. כמה אפשר לאכול כשלא רעבים. בסוף נחנקים, או מקיאים. כל הזמן הכל עודף. את כותבת איזה קשקוש בגוגל ומקבלת מאות אלפי תוצאות, לכי תמצאי עכשיו מה שהתכוונת אליו בתוך כל האשפה הזאת. ואלה נהיו החיים שלך, ככה כבר שנים, ממיינת אשפה ומחכה למצוא את הלב, את החרצן, את מה שאת מתכוונת אליו. אבל העולם הזה ניצח אותך, הצליח להסיח את דעתך מהעיקר. הפך את החיים שלך לחיטוט בזבל. הבהיל אותך והנה את בורחת.

איך אני זוכרת את הרהיטים שהיו בדירה שלהם, כל החיים עברו עליהם עם אותם רהיטים. שום דבר לא היה חד-פעמי, כמעט הכל היה לתמיד. רק לחשוב על זה מרגיע אותך.

מה לאט לאט, יקירתי, אין עוד הרבה זמן, אמרתי לך כבר מזמן, כשרק צץ לך בראש הרעיון הזה, שאני לא יודעת אם כדאי לעשות את זה דווקא הלילה, שנייה לפני הטיסה. אבל התעקשת.

למה התעקשת באמת. באמת, שאת תתחרטי. נחמד לשמוע, אבל את רצינית. באמת חשבת שיש סיכוי שתתחרטי. את הרי לא מתחרטת אף פעם. טוב, את אף פעם לא לגמרי משוכנעת, אמביוולנטית כל הזמן בגלל רגשי הנחיתות הדפוקים האלה, בטוחה תמיד שרוב הסיכויים שאת טועה, אבל דווקא הפעם היה לך ברור. ולא כי זה נכון, פשוט כי את לא יכולה אחרת.

את היסטרית, את במנוסה. את מרגישה שאת לא מסוגלת להישאר פה עוד דקה. אם יודיעו בבן-גוריון שהטיסה מתעכבת את משוכנעת שתוציאי אותנו מדעתנו באופן סופי. בחיים שלנו לא רצית משהו כמו שאת רוצה עכשיו להסתלק מכאן. ובגלל זה יש לי כאן חתיכת אתגר, אני יודעת, אבל אני אומרת לך, אל תעשי לי את הפרצוף המתנשא הזה, אני מכירה אותו, לא עושה עליי רושם, תקשיבי – אנחנו לא נוסעות לשום מקום, את מבינה. זה הדבר היחיד שישגע אותך באמת.

תפסיקי כבר לנסות להיות מי שאנחנו לא.

בסדר, תעשי מה שאת רוצה, תנסי מה שמתחשק לך, אבל תהיי מספיק בוגרת וכנה ותכירי בגבולות שלך. לא, זה לא נקרא לפרוץ את הגבולות של עצמך, את סתם מנסה להיות מישהי אחרת. אנחנו זקוקות לאחיזה, אנחנו לא בנויות להרפתקאות. ואת יודעת את זה. יש פה כמה יתדות שנעוצים היטב באדמה שלנו ואת מזלזלת בהם, אבל אני אומרת לך, אם תשחררי אותם, אם תרפי מהכל ותעיפי אותנו מכאן, אנחנו נלך לאיבוד בחלל. נישאב לתוך החור השחור של החיים שלנו.

אני לא יודעת למה, באמת, אבל את לא כל כך אוהבת אותנו. את מאוכזבת מאיתנו. והגיע הזמן שתכניסי לך כבר לראש – אַת מי שאַת. נקודה.

מודעות פרסומת
רשימה אחרונה - נובלה בהמשכים

רשימה אחרונה – פרק 16

כבר כמעט לא, אבל הרבה זמן זה לקח לי. את בטח זוכרת. שנה שלמה הסתובבתי עם דחף נורא להכניס לה בעיטה בפרצוף המיוסר. הייתי ממש מרגישה את זה עובר לנו בגוף, את הדף המהלומה, הייתי מפנטזת עליה חוטפת מאיתנו מכות. מילאתי אותנו בזעם.

ככה זה אחרי שנים של דינמיקה שהתקבעה – מי שחיות לצד מזוכיסטית אדוקה לא אמורות להיות מופתעות כשהן מגלות שנהיו סאדיסטיות. אלה החוקים של משחק סכום אפס.

היא נסעה להגשים את חלום הבריחה שלה והשאירה אותנו כאן עם כל הזעם המפלצתי הזה ועם כל מה שלא נאמר בינינו אף פעם. הנחיתה אותנו על הרצפה בנוק-אאוט קטלני ואחרון. ורק משם, מקצה הסנוקרת הזאת, הבנו בדיעבד עד כמה השתיקה העיקשת שלה הייתה הרסנית ואלימה. אלופת העולם הבלתי מעורערת בפאסיב אגרסיב במשקל כבד. קבלי אותה במחיאות כפיים סוערות.

זאת את. מוחקת אותי. דורסת אותי בדהרה המבוהלת הזאת שלך. עושה לי בדיוק מה שהיא עשתה לך.

אם את לוקחת אותנו מכאן בקצה הלילה הזה, נשבעת לך, לא תהיה לך מנוחה. כל החיים שלנו אני אזכיר לך, בלי הפסקה, שאת חתיכת עבריינית נמלטת שחיסלה לנו את החיים בפיגוע טרור וברחה. בחיים שוב לא תוכלי לישון בשקט. היית מתה. אני מתכוונת לכל מילה.

תכתבי שזעם זה דבר מתיש שקשה לתאר. ימים שלמים הייתי כועסת, מתעוררת נעלבת מחלומות שחלמנו עליה ושונאת את האושר החדש שלה כל היום, עד עומק השינה. רציתי לשמוע אותה מרחוק צורחת מכאב.

ברור. הלם, אכזבה, עלבון, את יודעת, כל אלה, הרגילים. אבל מה שבאמת גמר אותי היה ההבנה שבמצב שנקלענו אליו, זה היה הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות לנו. תכתבי מתיישבת, זה רציני עכשיו.

ביום שבו גילינו, כשחיטטנו וראינו את ההודעה הזאת על מסך הנייד שלה אחרי כל השבועות הלא שקטים האלה, אחרי שקראנו אותה שוב ושוב לוודא שאני לא פרנואידית, בשנייה שהיא יצאה אלינו מהמקלחת ואמרנו לה שעד סוף השבוע היא עוזבת, הייתי מאושרת. הרגשתי משוחררת.

שנים רציתי לעזוב, אבל לא היה לך אומץ. היית פחדנית ועצלנית ומבוהלת, ונתקענו כי היה לך נוח. תכתבי, נוח זה דבר נורא. תכתבי, תכתבי, אפילו שזאת קלישאה. תכתבי שכשהנוח הזה התחיל להתפרק, כשהאמונה העיוורת והרומנטיקה המזויפת נשרו מעל ארבע השנים שלנו יחד הרגשתי סוף סוף את האמת מגיחה. מין שמש מסנוורת התפרצה ואור גדול נשפך עלינו כמו ביציאה מאולם התיאטרון החשוך שישבנו בו עד אז, אני בקהל ואת על הבמה. קמנו ויצאנו לרחוב, לחיות. בת שלושים, אבל הרגשתי חדשה.

מעולם לא הרגשתי חופשייה כמו אז, כשהיא יצאה מהמקלחת ואמרנו את האמת, אני רוצה שתלכי מכאן. כל התפאורה קרסה שם ברעש נפץ שהרעיד לנו את כל הגוף, זה היה פשר הצמרמורת, זוכרת. כל הגוף רעד והתברווז, בגלל זה. האיפור נמחה, כל הקירות התרסקו מסביב לבמה וכל דפי המחזה נגרסו לאבקה. ההצגה נגמרה. ארבע שנים הופעת איתה מולי בהצגה הזאת, והנה, במחי הודעת טקסט אחת זה נגמר. המסך ירד ודלת האולם נפתחה.

כי הכל היה כל כך סודי וחשאי, כל כך מבוהל. היא התעטפה תמיד בשתיקה המסתורית הזאת שלה, לא הסכימה לצאת איתנו לאור, ואנחנו נקברנו שם איתה, בפחדנות החשוכה הזאת.

והכי קל להאשים אחרים, הכי קל לבוא אליה בטענות, אבל את אשמה. רק בגללך גאו בנו גלי הזעם האלה. בך רציתי לבעוט. עלייך כעסתי כל הזמן הזה, לא עליה. על שיתוף הפעולה שלך. על השקרנות שלך, על הבוגדנות, על הבטלנות הזאת, בגיל עשרים ושמונה, עשרים ותשע, שלושים, להיקבר בשקט, במין השלמה, במקום לקום, להתנער מכל זה ולארגן לנו חיים אמיתיים.

לא, יקירתי, זה לא. מה שאת עושה עכשיו הוא בדיוק ההיפך, תפסיקי כבר להיתמם. תחשבי לבד. נגמר לי כל הכוח להסביר לך.

 

 

 

את זה את גם כותבת. את כותבת את השתיקות האלה, את השלוקים המהורהרים מהקפה, את מישוש השפה החתוכה, את המשחק הזה בפצע. את כותבת שאת מתלבטת או שאת מרמה. לא סגרנו את ארגז הספרים, נכון.

אני רוצה שתכתבי את זה, אפילו הסימון נשאר כאן, משולש עתיק בקצה הדף, מלפני שנים, כשהיינו עצובה בלי הפסקה. תכתבי את זה, זה מתאים עכשיו.

"הייתה תקופה שלא הכרתי את האיש הזה שהפך לבעלי. כשהייתי ילדה קטנה האם ידעתי מיהו? לוּ היו מורים לי עליו ברחוב 'זה יהיה פעם חתנך', 'אותו פעם תאהבי' – הלא הייתי צוחקת. אקרא לתקופה הזאת: חִזרי! חִזרי! חִזרי, ילדות מאושרת בה לא ידעתי את אהבתי-לעתיד, חִזרי, ילדות רוויית שמש וצהלה ואדישות מוחלטת כלפי האיש הזה, אהוב לבי המת. בואי, ריקנות, מלאי את לבי!"

עכשיו תכתבי את האחיזה הזאת בספר, את ליטוף הכריכה המחוספסת כאילו היא הזכרונות עצמם. מהימים שאבא גסס ואז מת, מהעצב הזה הכואב בכל בוקר, כשהמציאות הייתה מתבהרת מול החלון ששנים התעוררת אליו ופתאום התחלת לתעב. "הילד חולם", תכתבי, תכתבי. הילד חולם. עכשיו תכתבי הילדה. הילדה חולמת.