רשימה אחרונה – פרק 7

את יודעת מה הכי מרתיח אותי. שאת כבר יודעת שאת טועה, ובכל זאת, את מתעקשת להשתכנע. אפילו שאת כבר מתחרטת. אורזת ומתחרטת, מתחרטת ואורזת. חמוֹרה אמיתית.

אני אגיד לך בדיוק למה. כי כל החיים הכניסו לך לראש בכל מיני רמיות וסיפורי מעשיות שאם לא תהיי אשת העולם הגדול, אם לא תהיי גלובלית ורב-תרבותית, חייך יתבזבזו בדלות חדגונית ואת תהיי אישה סתמית נצבעת באפור. אם לא תשלחי זרועות לכל הכיוונים במין מחשבה גאוותנית וחזירית שהכל נועד לך וממתין לבואך אליו, לנסותו, תמותי בתחושת פספוס איומה. הרי את חיה בעולם הזה, אמרו לך כל הזמן, והוא כל כך עשיר ורחב ידיים, ויש בו מגוון של חיים, ומגיע לך, את חייבת לעצמך לחוות הכל. לא רק לראות את זה בתמונות ולשמוע ולקרוא סיפורים של אחרים. את חייבת להיות בעצמך בהמון מקומות, להשתקע במגוון אורחות חיים, להתנסות בהמוני דברים, כי את אישה משוחררת וחסרת גבולות. את נפש חופשייה, לא איזו עקרת בית פרובינציאלית שמתמכרת להרגלים ולשגרה ומתכנסת ברבות שנותיה בחיק משפחתה ובסדר יומה ובתחביביה ובתחומי עניינה ומוצאת שם את כל החום והגירויים שהיא זקוקה להם. את לא כזו, את אישה מודרנית, מוכשרת, אינטליגנטית, סקרנית, את צריכה לנדוד בעולם כדי לשאוב השראה, להניע את מנועי המחשבה והיצירה. ככה אמר לך הכל, כל הזמן.

אבל את כאן. כאן התרקמו להם במלאכת מחשבת עדינה ושברירית החיים שלך, במקום הצפוף והגס והרמסני הזה, הדביק ודהוי מרוב שמש. כאן האישה שאת אוהבת, היחידה שאי פעם אהבת באמת. זו שהשלווה השמיימית שלה, הפנורמית, הייתה מערסלת אותנו כמו פעם, זוכרת. תדעי לך שאני לא אסלח לך בחיים אם נאבד אותה הלילה לתמיד, אם הגאווה שלך והגרגרנות שלך והאגו המחורבן שלך יעלו לנו ביעל. אני אשנא אותך על זה. ואת הרי רוצה להישאר, זאת האמת. בית לך כאן. העברית שאת כל כך אוהבת, לדבר בה, להקשיב לה, ואמא, שבשנותיה האלה, של בדידות ודעיכה, את יודעת שאסור לנו לזנוח אותה כי זה לא מוסרי ולא אנושי ולא חומל, ורשת שלמה של קשרים שייפרמו לנו אם ניסע. אז מה, אבל אלה אנשים שאנחנו אוהבות, וגם אנחנו משתנות, איתם, לידם, הם מכירים אותנו. זה דבר כל כך יקר.

אבל את אורזת. כי בסרט שאת רואה כשאת מביטה בעצמנו מהצד, בספר שאת כותבת כשאת מלווה אותנו משולינו ובוחנת, ומתרשמת, ורושמת רושמת רושמת את הרשימה הזאת המחורבנת, שם נסיעה היא בחירה יותר מוצלחת. מעניינת, דרמתית. מרהיבה. ואת קונה את הרושם השקרי הזה, הצלופן הצבעוני הזול הזה שמרשרש ומכסה את החיים השקופים המוחמצים שלנו. את נוסעת אל מחוץ לחיים שלנו בידיעה ובכוונה תחילה. זה מרתיח אותי. כמו המשפט הזה בספר האחרון, "אותה תחושת חסד של זה שוויתר לגמרי, עד שהוויתור עצמו נהפך לו לגדול ולמאושר שבנצחונותיו." לוזרית.

תכתבי את זה, תכתבי. תכתבי שאת כבר מנחשת, בגוף, את הגעגוע. את חושבת על דליה ועל אודי ועל מאיה ואת כבר מרגישה עד כמה זה יחסר לך. האנשים הקרובים. תכתבי שמאז שנולדו להם ילדים, לכל החברים שלנו, הם נראים לך קצת יותר מאושרים. לא, לא ממך, בכלל. כאילו נפתח לפניהם איזה אופק חדש והוא מציל אותם מהייאוש הזה, שלך. החיים שלהם נראים לך מתמלאים במשמעות ומקבלים כיוון ותנופה שכבר התחילו לאזול. אבל אותך זה מדכא. את מרגישה בת עשרים עדיין, לא ויתרת על כלום, ונדמה לך שיותר מהכל זה ויתור, הילדים האלה. פרס ניחומים. ניסיון להפוך דף, להתחיל מההתחלה ולתת למישהו צ'אנס לחיים יותר טובים, כי הם על החיים שלהם כבר ויתרו. לא, נו, את יודעת על מה אני מדברת. הלהט הזה, מניפת הסיכויים הענקית הזאת שעוד אפשר לשלוף ממנה איזה פול האוס. הם ויתרו על זה, זזו מהאמצע. ואת לא מוכנה עדיין לזוז מאמצע חייך, לא מתחשק לך ללדת מישהו אחר. אף פעם לא רצית את זה, לא חלמת את זה, לא עניין אותך להקים משפחה. רצית לכתוב ספרים. ולא יצא.

תכתבי פאוזה. תכתבי, יושבת ופוכרת ידיה ולוטשת עיניים בחלון. ומה בחלון, את תכתבי את האמת, תכתבי שיש כאן צינור רקוב וסורגים וטלאים של טיח ותריסים שבורים, או שתכתבי דווקא את הברוש הרחוק ואת הענן הסגול השט לעברו ואת הפרגים בחצר של הבניין. תכתבי מה שאת רוצה, את יודעת מה, מה אכפת לי, אבל תכתבי גם את זה, אותך ככה. תכתבי יושבת ומרגישה את החלום שלה נרקב. האופטימיות שלה מתחלפת בגעגוע כרוני וחייה נהיים בריחה ובושה וייאוש.

קשה, אה. לא נרשם לך מרוב שהיד שלנו רועדת.

רשימה אחרונה – פרק 3

זה היה אסון כי הרגשת שאבוד לך. כי את לא כזאת, לא בנויה לעולם הזה, החדש הזה, המוחצן ומייחצן הכל, הרץ-רץ-רץ הזה. תראי אותך, כותבת בְפנקס. הרגשת כמו סרח עודף של עולם ישן וזחלני ורצית לעמוד על השולחן ולצרוח בקולי קולות לתוך מגאפון, שישמעו כולם. שישמעו אלה שצילמו את הסרטון הזה, שמוטט לך את העצבים, אלה מהמשרדים שמעבר לקיר. הרי עבדת בבניין של חברת הטלוויזיה שעושה יותר ריאליטי מהחיים עצמם, מטמטמת כל מי שנרדם מולה. דוחפת פרסומות לשינות שלו להנדס לו את החלומות.
לא להיכנע, רצית לצרוח, לא להאמין. לא ליפול בפח הזה של הדברים היפים. בטלוויזיה ובמגזינים המבריקים ובשלטי חוצות בהמיִים ובמתק שפתיים ברדיו בפקקים, זה לא ככה, בשום מקום, מנצנץ כזה ומחייך ומקסים, חף מקמטים וחטטים ושׂערות, משוחרר מכאבי החמצות וגעגוע, מלא אפשרויות וסיכויים. זה מאובק וזה מתקמט וזה דוהה ומתכווץ, החיים, זה טבעי. זה צובר חוויות שגובות מחיר וזה סופג, זה לא מבליג, זה לא כזה קר רוח כל הזמן, קוּלי ואדיש. וזה לא בחינם, תמיד יש מחיר שצריך לשלם וזה הדבר הכי חשוב, המחיר הזה ומה שקונים בו. ואי אפשר הכל, לא במיליארד תשלומים ולא בשוטף פלוס מלאנתלפים. אנשים שוכחים את זה.
הניסיון לזקק את המינימום ההכרחי לך, ככה זה התחיל. הרגשת שאת הולכת לאיבוד והתחלת לרצות לסגת, לחפש את המעט שנחוץ לך ולהניח לשאר, להפסיק לרצות סתם. כל חיינו התמכרת לתפיסה הזאת, השלטת, שהרצונות שלך ושל כולם מחיים איזו כלכלה, מצמיחים איזה משק, ועכשיו רצית להיגמל מזה כי זה התחיל להתיש אותך. פתאום היה לך ברור שאת מסתבכת בפקעת מסועפת של רצונות מיותרים שמצמיחים חיים של אחרים שמתעשרים על חשבון השקט נפשי שלך, אבל את החיים שלך הם מנבּילים. את לא מִתְאָבֶבֶת בצמיחה המדומה הזאת, אצלך רוב הזמן יום גשום. והצמיחה שלהם לגובה ולרוחב לא תחזיק מעמד בלי צמיחה למעמקים, בלי טיפוח השורשים, ואַת שורש, פתאום הבנת את זה, אַת השורש ששכחו כל קוטפי הפירות והפרחים מהצמרות, אז את גמרת עם הצמיחה הזאת שלהם. את לא רוצה יותר כלום. כשתתחילי להתכבד בנתח הוגן מהקטיף, נדבר, עד אז את מצטמצמת, מכווצת את השורשים פנימה, הביתה, שייפלו כל העצים מצידך. את ממילא למטה, בדממת החושך התת-קרקעית, חוץ מהד עמום ורעד קל לא תשימי לב בכלל שהעץ נפל. ואז הבנת שגם בגלל זה יצאת לרחובות, לא רק בגלל הבדידות. פתאום הבנת עד כמה, מרוב צמיחה עאלק, התייאשת.
יש שפכטל איפשהו, לא, ליד הפח, בואי נמרח קצת ונגמור עם זה. עד מחר זה יתייבש. תגידי, את נורמלית, מה צבע, זה בוידעם רקוב מלפני מאה שנה, אף אחד לא ישים לב לניואנסים בגוונים של הקירות הפנימיים שלו, ממילא פטיש עשרה קילו זה הדבר היחיד שעוד ייכנס לשם. צודקת, שכחתי כשהשפה הפסיקה לדמם. אז עזבי, נשאיר את זה ככה. אז מה את מציעה, אולי ניתלה מהמנורה כדי לסתום את החורים המחורבנים האלה. שיעשה את זה בעצמו. הצמיד אותנו למדד כל השנים בלי להוציא אפילו שקל על שיפוץ, נגיד שעכשיו מתקזזים, טוב. תפסיקי לדאוג, נו, תפסיקי. אפילו לברוח את לא מסוגלת כמו שצריך, תרפי. הפרפקציוניזם הזה, תראי על איזה שטויות את נתקעת, חורים בבוידעם. זה לא מעניין אותו, הבוידעם הזה, אני מבטיחה לך, בסדר, זה לא מעניין אף אחד חוץ ממך. בדיוק בגלל הדברים הקטנים האלה, הלא חשובים, תמיד משתבש לנו הכל, שם אנחנו נתקעות והדברים החשובים בורחים לנו כי אנחנו צולעות בגלל העוויתות האלה שלך. אז די כבר, בואי, נשב כאן, ליד החלון, איפה שרואים שמיים, ונמשיך. איפה היינו.
הייאוש. הימים שבהם התחלת לחלום בהקיץ על אתנחתא של דלילוּת ועצלתיים. היית מציירת לנו בדמיון חדר קטן, מואר היטב, מסודר ונקי, ששום דבר מיותר לא נמצא בו, ואנחנו בפינת החדר הזה, לבדנו, מוקפות דממה גדולה, עמוקה, עושות כל מה שאנחנו רוצות ולא מספיקות אף פעם – כותבות וקוראות, עוצרות להרהר, נזכרות, מבינות, מתמלאות במה שחסר לך כבר שנים, מתעססוֹת, נעשות סמיכות מרוב עצמנו. קראנו אז את הספר של שבתאי ונדהמת לגלות עד כמה הוא מכיר אותך, הספר הזה, עד כמה דייק כשתיאר את התחושות שלך, את הגעגועים ואת העלבון. ובבוקר האחרון, כשסיימת, החלטת לא לקרוא עוד ספר עד שתעזבי. רצית שזה יהיה הספר שיפריד אותך מכאן. צירוף המילים "השהות הנחלמת" התנגן בתוכנו ימים ארוכים כמו מוזיקת הנושא שלנו ופיתחת מין אובססיה להשיג את ספר השירים עם השיר הזה, שהוזכר בספר האחרון שקראת. השהות הנחלמת.
הרהרת בשתי המילים האלה, בצבע החול הלבן שלהן, ברוח שבא מהן וליטף את הפנים שלנו כמו פעם. הרגשת שעצם ניגון הצירוף הזה, שוב ושוב, בתוך ראשנו, מניח אותנו על שפת ים, טומן אותנו בין גבעולי עשב גבוה, משכשך את כפות רגלינו במי אגם צלולים ומעביר בכל הגוף שלנו נסיקת היזכרות. כאילו ישבנו שנים ובהינו, והנה פתאום אנחנו מתנערות וקמות לחיות את חיינו. ככה ניסחת לנו את זה, בכל המילים היפות האלה, בטוב טעם נזירי ואסתטי. בפנקס המצחיק הזה שלך. ככה, מצחיק, מה את עיתונאית חוקרת משנות השישים, מה זה הפנקס הזה.
חלמת להשתגר לחלל, או לפחות להתרחק מהעיר, מהצפיפות, מחייהם של אחרים מרשרשים לעומתך מכל חלונות הבתים, מחלונות הראווה, הרגשת שעצבייך רופפים, כמו של אישה משתגעת. כמעט נכנסת להודיע שאנחנו מתפטרות, הכל היה מופרז ומשונה, רצית לאבד את ההכרה. שיעירו אותך בעוד כמה שנים ויחזירו לך אותה אחרי שכל זה יעבור. הרגשת שאת לא עומדת בזה, ילדה טובה שכמוך. אז באתי. אחרת היית מתה. את יכולה להיות בטוחה בזה. באתי ואמרתי לך את האמת, בלי קישוטים, בלי כל הרומנטיקה הילדותית הזאת.
שתפסיקי לבלבל לנו את המוח. שאת פשוט רוצה לברוח.