רשימה אחרונה - נובלה בהמשכים

רשימה אחרונה – פרק 18

אני פותחת. ככה, כי בא לי לראות אותה.

די. די כבר, זה לא עובד נו, זה אף פעם לא עבד. המחיקה הזאת שלך. איך שמשהו נגמר את רצה לטשטש עקבות, כאילו זה ימחק לנו את הכאב מהמאדרבורד. לא יודעת לחיות עם זכרונות.

איך אני מתגעגעת. ליופי הזה במרחק נגיעה, לקרבה. לניחותא שהייתה איתה.

לענווה הזאת, שלא נופלת בפח האמריקאי, לא קונה את האגו-טריפ-להמונים הזה.

בכל פעם שאת מרגישה את העלבון הצורב הזה כאילו נותרת מאחור וחייך ברחו לך, זה מהדהד בך, המשפט שהיא לחשה לנו פעם כשאמרת שאת רואה את זה בכל פינה, בכל אחד, את האכזבה שכאילו באה עם הגיל, את ההתפשרות, את חוסר שביעות הרצון. אנשים חייבים להפסיק לעוף על עצמם, היא אמרה אז, וראית לה בעיניים את האמת הפשוטה. וזה שקע בך כמו שברי ספינה טרופה, הפריח ענן קטן של חול בקרקעית, התמקם שם, וקפא. רובנו לא מקוריים כל כך, לא נועדנו לגדולות, לא ניזכר זמן רב אחרי מותנו, לא נטביע שום חותם. כל כך אדולסנטי מצדי להיעלב מזה, אמרת לעצמך והטית אותנו לכיוונה, להישען עליה במין שקט ותרני, כשנכנעת סוף סוף לרוח הנעימה שלה. זו שנישבה בך בכל פעם שהבנת שהיא אוהבת אותך ככה, לא כי אולי את מסוגלת ליותר. היא אהבה את החיים שהיו לנו יחד, לא את הפוטנציאל שלהם. זה הרפה בך את הנפש הקפוצה. ובכל פעם שהשענת אותנו עליה ככה באה הרוח שלה ונענעה את שברי הספינה, הזכירה לך, אבל בעדינות, בחמלה.

איך אהבת את זה שהבטנו ערב אחד בשידה באור מנורת הקריאה ואמרת לה, אלוהים אדירים, כמה אבק, והיא מיד הושיטה יד לכבות את האור. ואז החזירה אותה ללטף את הירך שלנו. הכל בשלווה, בלי שמץ שיתוף פעולה עם הבהלה שלך. תמיד היא ידעה להשקיט אותך, להדוף אותך מהאמצע המבעבע להיכן שניתן לראות את התמונה הגדולה, היכן שהפרופורציות מצננות את האובססיות שלך. זה לא ייתכן, שתיבהלי מאבק, אמרה לך וחייכה את שארית המשפט, הרי דוק של אבק זה דבר בלתי נמנע.

יעל יודעת לחיות בכיף, כיף באמת. לא כזה שנראה טוב בפייסבוק, שנשמע מלהיב כשיוצאים לשתות עם חברים ומספרים להם, שעושה רושם, שמגניב. זה לא מעניין אותה, המשחק הזה. היא משחקת משחק יותר מורכב, אמיתי – החיים, לא מה שהם היו יכולים להיות.

ובדיוק בגלל זה התאהבנו בה, כי יש בזה יופי שכובש אותנו. בשל, אנושי, חם, וכל כך נשי.

בדיוק ההיפך מהדס, מוכרת החלומות שלך. תמיד ניסינו איתה איזה חלום רומנטי ואסתטי שרץ לה בראש ושגם אנחנו אימצנו, כמו סרט במצלמת סופר-אייט, שרוט וחורק מרוב יושן ונוסטלגיה. חלמנו איתה. לא חיינו באמת אפילו לרגע. רק שקענו עוד ועוד בתכנונים, של חופשות, של העתיד, של הבית שנקנה, של הארוחה הבאה שנבשל, שקענו בתכנונים כדי להיאחז בציפייה. ישבנו יחד, קבורות במנהרה החשוכה ההיא, ופינטזנו אור במקום לקום על הרגליים, לגשת אל הפתח ולצאת אליו. זה כל מה שעשינו יחד. שנים.

תכתבי, תכתבי את זה. אין לי מושג, לא יודעת איך כותבים צרחה.

לא זרקת את המכתב האחרון שלה, נכון.

רגע, תכתבי, תכתבי את הדבר הזה, את המחלה שלך, את הארגזים המסודרים האלה, כמו באיזה ארכיון לאומי. אמא מגיעה מחר, הכנת לה כסף לַמובילים, ובמעטפה נפרדת המפתח לבעל הבית, ובעוד מעטפה צילום של הדרכון שלך. את אישה חולה. מתכננת, מתייקת, מתעקשת להשליט סדר. אבל תמיד ברגע האמת בקצה כל הסידורים האלה את נתקעת. תמיד אנחנו שם, בכניסה לחיים.

הנה, "אלבומים וניירת", כאן דחפנו את זה. דווקא את זה התעקשת לא לזרוק, אז אִרכּבנו, חשבת שיהיה לזה אותו אפקט. אבל הנה, זה בדיוק ההבדל. תכתבי שאנחנו קוראות את זה עכשיו שוב, בפעם הראשונה אחרי שלוש שנים.

אהבת את זה, את זוכרת, להתכתב איתה. התמכרת לרומנטיקה הזולה והשחוקה הזאת ועכשיו היא רחוקה וזרה וכל מה שנשאר ממנה זה החלום שדיגמנת כמו בובת תצוגה.

ניסיתי כל הזמן להגיד לך שהיא נסחבת איתנו כמו ילד על סקייטבורד שתופס לך את הפגוש. היא רצתה תנועה שתסחב אותה כי לא היה לה כוח להסחיב את עצמה, וזה החמיא לך נורא, להסחיב אישה אחרת. איך הסתבכתן ברמאויות, את בשלה והיא בשלך, זה איום ונורא. מכאן, מעבר לכל הזמן שעבר, זה נראה גרוטסקי ממש.

למה את חושבת שהכל התחיל להתפורר כשכתב היד שלנו התחיל לחזור מכל המו"לים? אל תעשי לה הנחות עכשיו, תודי, היא הייתה מאוכזבת. היא ראתה את הנסיעה שלנו דועכת, ועזבה. הלכה לחפש לה מנוע אחר.

בכל הפעמים האלה שצרחתי לך באוזן שבואי נלך כבר, שרע לנו, שהיא חושבת רק על עצמה, לא רואה אותנו, את היית מתיישבת וכותבת מכתבים. זה כנראה לא ישתנה בנו בחיים. זה, המחשבה הזאת, שהכול אפשר לפתור במילים. הנה, אפילו עכשיו. הלילה הכי בודד בחיים שלנו ותראי אותך, רושמת אותו.

רע לי רע לי מה נעשה מה נעשה מה יהיה. היית כותבת את זה שוב ושוב, בעשרות ניסוחים נרדפים.

לא היה לך אומץ לעזוב, לעמוד מולה ולהגיד, די, תסחבי את עצמך בעצמך, אני הולכת. וללכת. תמיד סתמת לי את הפה, דחפת אותי לפינה, הדבקת את הגב שלי לקיר עם השאלות האלה שלך, מה נעשה אז, עוד פעם לבד, להזכיר לך, שכחת. שכחת כבר איזה סיוט זה היה.

אז נשארנו.

שם נשארנו, עד שבעטו בך. ועכשיו את עוזבת, מאוהבת. למה הכול הפוך אצלך תמיד.

מי ילך אחרייך ככה, כמו יעל, ישלח ידיים, יכבה לך את כל האורות מעל לאבק. מי, תגידי לי. אפילו לי כבר נמאס.

מודעות פרסומת
רשימה אחרונה - נובלה בהמשכים

רשימה אחרונה – פרק 17

את חולמת על ריק.

ועוד איך. מראה לי בדמיוננו שטח הפקר שומם של נונשלנט ושל שיכחה, ומספרת לי שלשם צריך לנסוע.

למה? אבל למה את חושבת שאי אפשר לשמור גם את הישן? כמעט שנה שאת לא עושה שום דבר חוץ מלפנות מקום, כאילו החיים הם תחלופה בלתי פוסקת, כאילו לא יהיה לנו שום דבר חדש אם לא תקפידי לקזז אותו עם הישן שהיה לפניו. ואני כבר לא מדברת על המחשבה האינפנטילית שזה אפשרי בכלל, להתחיל מחדש. כי זה לא מציאותי, מעצבנת אחת, אין לזה שום קשר לטבע האנושי. אנחנו כבר בת יותר משלושים, את תל ארכיאולוגי מלא שכבות ואין התחלה חדשה. אפשר להוסיף, אפשר להבריש את החולות, אבל מה זה המחיקה ההיסטרית הזאת, את נורמלית, תגידי לי. לרוקן לנו ככה את החיים, לשבת איתי פה בין ארגזי שאריות, ולספר לי שככה אנחנו מזדקקות, שככה אנחנו מדייקות, שככה ייפסק הבלבול הזה. את לא מצליחה להבחין, מרוב יאוש ומצוקה, בין הדברים שצריך והדברים שאפשר להעיף לפח, אז את זורקת הכל. את זורקת לי הכל לפח.

יעל. את יעל את זורקת לנו לפח. ולזה אין לך שום תירוץ, אפילו לא הסבר. סתם, כי את אובדת עצות ומתה מפחד.

איפה הנייד, יש לי איזו הרגשה. לא יודעת, הרגשה.

כלום, אה. חשק, זה היה חשק. תקווה. אני מתה לשמוע ממנה.

כי יעל אמיתית. אפילו את, הבוגדת שאת, היית אמיתית איתה. מהשנייה הראשונה. ראית לה בעיניים את הכנות הנינוחה והתאהבת באנושיות הצרופה שלה, הפגומה בלי בושה. הצוחקת בקלות, המושכת כתף הזאת, לא שוקעת עמוק מדי. כל כך לא רומנטי. להתאהב באנשים בוגרים זה לא רומנטי בעינייך, תודי, תינוקת, רומנטי זה סיפור אהבה של שתי פסיכיות, נכון, של נשים תלושות, אבודות, נאחזות אחת בשנייה להציל ולהינצל, כל הקשקוש הזה. ככה אנחנו והדס התחלנו. שתי אבודות והוזות, כשהכרנו אותה בתיכון, ילדות דהויות מרוב סרטים אמריקאיים, ואהבנו עצובים כמונו, זה קסם לנו אז.

היא הייתה מדברת המון על התאבדות, זוכרת. זה נורא, הקיטש המורבידי הזה, השם שהיא נתנה לחלום הבריחה שלה לפני ששינתה אותו ל"לנסוע מכאן", אבל אז היה בזה קסם, בעצב הזה התהומי, זה היה כובש. הזדהינו איתה. והיה משהו משותף עמוק נורא.

קשה להסביר. משהו בילדותיות שלנו, בנאיביות, בבדידות, כמו ביצורים שמיימיים, זוכרת את הסצנות הכי יפות בסרט הזה, כשהן היו מתהלכות בתוך הפנטזיות שלהן והייתה תחושה שהדמיון שלהן משותף. ככה, ככה הרגשנו אז עם הדס. פנטזנו איתה בשתיקות ובמבטים את אותו עולם, את אותם חיים. נקשרנו היטב, היה בינינו משהו שלא מניח לי מאז. מודה, מה את רוצה, אני לא כמוך, לא ממהרת להשליך לפח. לא עובר יום שאני לא זוכרת אותה, משוחחת איתה בפנים, בלחש, אני מודה, אף פעם לא הכחשתי. הרי אמרתי לך כבר בהתחלה, בשנייה שהבנתי שזה נגמר, שפרידות זה נורא. נשענו עליה בחיבוק ההוא האחרון, שעד היום אני לא יודעת מה היה בו יותר, כאב או זעם, וידענו שלא ניגע בה ככה שוב לעולם. זה הרגיש משוגע איך שהיא הופרשה פתאום החוצה בבת אחת, נהייתה אישה זרה. הדבר הכי מוזר בעולם. להיפרד.

אבל אחרי כמה חודשים עם יעל פתאום קלטתי שגם איתה אנחנו ככה. יחד. מין התכפלות כזו, כאילו הצמחנו עוד מערכת שלמה של עצבים שחשים דברים חדשים, הדברים של יעל.

הדס אמנם הייתה הראשונה, איתה גילינו את זה, אבל זה נשאר לנו גם אחרי שהיא הלכה, הכישרון הזה לאינטימיות. כי זו לא היא. זה לא מה שהיה לנו איתה, זה אנחנו.

נכון. לא יודעת, הם פשוט שוכנים בנו יחד, תאוות האינטימיות הזאת לצד הפחד.

בגלל אמא, את יודעת. בגלל הפחד שצרב אותה כמו ברזל מלובן משאיר סימן כשאבא נתקף בהרפתקנות ההיא וסיכן כל מה שהיה להם. הפחד הגדול שתאבד הכל. היא העבירה בהסכמתו את כל רכושם הדל שיהיה רשום על שמה למקרה שיום אחד יגיעו מעקלים לגבות ממנו חובות. היא כל כך פחדה מזה, ואמרה לנו תמיד מאז שחשוב שנעמוד על הרגליים, שיהיה לנו משהו משלנו לנחות בו גם אם כל החיבורים שנעשה עם אחרים יתפרקו. זה כל כך חשוב, הייתה אומרת כל הזמן, מפמפמת את זה לעורקי ההתבגרות שלנו כמו באינפוזיה, שתמיד תהיי עצמאית. שלא תהיי תלויה באיש. ותמיד זכרת את המילים האלה, את הפחד הנורא שלה ששכן כמו ריח בכל חדרי הבית שגדלנו בו, הפחד הזה לאבד הכל.

אחרי שנים, בדירות אחרות, המשכת להריח את הפחד הזה בין הקירות. היית מתבוננת מדי פעם בכל מה שצברנו עם הדס וממיינת, זה שלה, זה שלי. את זה אני אקח כשניפרד, את זה היא. חשבת אז שמרוב חרדה לקיומך העצמאי את לא מסוגלת לטשטש מחיצות בינך ובין אחרים, אבל עכשיו את כבר יודעת, נכון, את יודעת שזה לא היה זה, זו הייתה היא. לא רצינו מעולם לטשטש את המחיצות בינינו ובינה. זה אף פעם לא היה הדבר הכי טבעי בעולם, לחיות איתה.

ומשהו קרה לנו אחרי שהיא עזבה, אחרי שהתפרקה עלינו כל תפאורת ההצגה. הייתה מין התבגרות מואצת. היה נדמה שמי שהיינו איתה נשארה הרחק הרחק מאחור, מנופפת לעברנו בשמשה האחורית. זה היה יפה, זה היה מרגש, אבל פעם. זה התחיל להרגיש ישן, לא מכאן. וכל היזכרות בה מאז היא לא מרוב געגוע, רק מתוך הרגל, שלא יהיו לך טעויות. נשברת לנו צלחת בכיור כשאנחנו מדיחות את הכלים ואת שומעת אותה נאנחת בבוז, רוטנת על השלומיאליות שלנו. אנחנו קמות לחפש במילון מילה שאנחנו לא מכירות ואת מרגישה בגב את העיניים שלה מתמלאות הערכה כי אנחנו סקרניות וכל הזמן מנסות ללמוד משהו. אנחנו מתגלגלות על האופניים ביום שמש של עונת מעבר והעצים והרוח והאור מצחצח את הירקון, הכל חם ומנשב ויפה, ואת זוכרת אותה, כי על זה היא חלמה כל הזמן, על רגעים כאלה. את מרגישה אותה עדיין בגוף שלנו כמו איבר כרות, כמו כאב רפאים. אבל אין בך געגוע. מדי פעם את עוד שואלת אותי, אולי נשלח משהו, אולי בכל זאת. כמה מילים, תמונה, אולי נתעניין בשלומה, אבל אני לא מניחה לך להיסחף לדרמה הנוסטלגית הזאת. אני יודעת שזה לראות רוחות. זה לדבר עם מתים.

זה כן, זה בדיוק זה. הכל נשבר, וזה מת. באופן טבעי, לא בכוח כמו שאת הורגת אותי, היא מתה בנו. שום דבר לא חי בזכרונות שלנו ממנה, רק עומד במקום, דוהה, מעלה אבק.

היא הייתה מזמן.

בגיל שלושים וארבע נשים כמו יעל כובשות אותנו. נראות בעינינו חזקות, נבונות. כמו בַספר של דֶבּלין, "העיקר באדם הן העיניים והרגליים. צריך לדעת לראות את העולם, וללכת אליו."

מה החוכמה לפחד ולהתחבא ולפנטז ולחכות ולחכות שיקרה משהו טוב. מי רוצה לחזור לשם. לא אהבתי אותנו ככה. אהבתי אותנו עם יעל, שרואה את חייה והולכת לקראתם, מבינה שאין שום דבר גדול מזה, ושצריך פשוט ללכת אל זה כל הזמן, לחיות את זה כבר, לא לחכות שזה יגיע. אני חושבת שזה נהדר, לחשוב ככה.

וגם את. אין לך מושג עד כמה זה יחסר לך. הדבר המחיה הזה שהתאהבנו בו מהשנייה הראשונה.

מה זה היה. הנייד. כלום.

רשימה אחרונה - נובלה בהמשכים

רשימה אחרונה – פרק 15

שאלה טובה, נכון? תכתבי, תכתבי את השתיקה הזאת.

תכתבי שאנחנו מדליקות סיגריה, שאני מרגישה בנשימה הרופפת שלנו איך את בקושי מצליחה להיזכר. תכתבי שהשכן ממול קודח בקיר ושאת מתרגזת, תכתבי שככה זה כשממורמרים, הפתיל קצר. הכל מרגיז. ואז תכתבי איך את נרגעת, נזכרת שזה הלילה האחרון, ואיך את חוזרת לחשוב, מתמלאת תימהון כשאת מבינה שאת לא מוצאת תשובה. את לא זוכרת מתי היה לנו כיף בפעם האחרונה.

את לא זוכרת הרגשה כזו, צרופה. את זוכרת משהו אחר, אותנו משיגות משהו ואותך מתרגשת מזה, מתענגת על ההתנשפות הזאת, יריקת אוויר המאמץ האחרון אחרי קו הסיום. אהבת להביט משם לאחור ולראות אותם מתפעלים, נהנית ממחיאות הכפיים. ראית להם בעיניים את העתיד המזהיר שמחכה לנו. זה היה הכיף שלך. בוגדת שכמוך.

טוב, את באה לחדר, צריך לארוז. הכל מוכן, רק את המזוודה השארנו לסוף, ידענו איזה סיפור יהיה להיכנס לבוידעם הזה. מה זה, תגידי לי, מי המציא את זה, זה קטע יהודי נכון, סליקים כאלה בכל הבית. בסדר, זה כבר חפור פה בקיר אז זרקנו לשם כמה דברים שאנחנו לא צריכות במקום לזרוק לפח, אבל לתכנן את זה ככה, מראש, לבנות חללי אכסון שאי אפשר להגיע אליהם בלי סולם, איזה מין היגיון הפוך זה. בקיצור הכל כבר מקופל בארון הריק, רק לשים במזוודה. את באה או לא.

טוב. נרתיח מים בינתיים, נשתה קפה.

בכל פעם שאנחנו אורזות מזוודה את נזכרת בהדס. איך היא אהבה נסיעות. מאז שנפרדנו ממנה את שונאת לארוז. עוד שיכחה שעברה לך. עוד פנטזיה של מישהו אחר שהפסקת להשתתף בה. ואת יודעת שגם זה בגללי, נכון. בגללי אמרת לה ללכת, אחרת הכאילו הזה היה נמשך עוד כמה שנים.

עזבי את המקדחה הזאת, נו, את רוצה שנשים מוזיקה. שתסתיר את הרעש.

מה הפסקתי. אה, כן, חלמה על זה תמיד. לנסוע מכאן היה החלום הגדול שלה. חכמה זאתי, שקרנית מדופלמת. במקום לקרוא לזה בריחה והדחקה והתכחשות והימנעות, במקום לתת לזה שמות מכוערים שיאלצו אותה להתמודד עם האמת הקשה שלה ושל המקום שבו היא חיה, קראה לזה חלום חייה וסגרה את הפינה. ואת קינאת בה. קינאת בהישג הזה שלה כשעוד היית אמריקנופילית מושבעת, רומנטיקנית שמעריצה מימוש עצמי והגשמת חלום חיים, אבל אז סדקתי בנו את כל הקיר הרעוע הזה. התחלתי להרהר בריקבון שמתפשט כשסוגרים ככה פינות, בשכבה דקה של שפכטל-תמונות-מסרטים-ומלים-יפות. היא ברחה מכאן. חלמה לברוח. ואת מה, בדיוק אותו הדבר. מאמצת עכשיו בהתלהבות את החלום הזה, חלום נואש של חלשים שלא מעזים לעשות, רק מחכים שיקרה להם. את בורחת מהחיים שלנו במקום לרדוף אחריהם, משחקת איתי מחבואים ותופסת. מורחת אותי בסיפורי בדים, לא קולטת שלשקר לי זה לתקוע לנו גול עצמי. את מתחמקת ממני, כמו שעשית כל החיים, אל מאחורי שכבות עבות של ייפיופים וסילופים. בוגדת נשארת בוגדת.

התאווררות קצרה. אז עכשיו זאת התאווררות קצרה. בשביל התאווררות קצרה את צריכה דרכון אירופי. בשביל זה למדת צרפתית שלוש שנים. בשביל התאווררות מספיק קורס אחד, גג שניים. בשביל התאווררות מספיק לדעת להזמין כמה מנות במסעדה ולברר איפה המוזיאון, את יודעת לקרוא יצירות של ז'אן ז'אק רוסו בשפת המקור. וכל הסיפורים האלה שלך, על ז'נבה ועל פריז ועל בלגיה וקנדה, כל המקומות שפתאום נהיו אפשרויות, מה זה, התאווררויות. אוי, נו, תעשי לי טובה.

אני לא יודעת כבר מה להגיד לך. אולי באמת יש דברים שלא מוכרחים להתמודד איתם. אולי לפעמים הדחקה זה הכי נכון, הכי מועיל לאגואיסטים כמוך. אולי כל האמביציה והעקשנות האלה שלך יביאו אותנו רחוק יום אחד. כן, את אוהבת לשמוע את זה, נכון. עדיין. אבל מצד שני, מה שלא טרחו לומר לך אף פעם, אולי לא יצא מזה כלום. תיסעי לכל המקומות האלה, תתאווררי עד שכבר לא יישאר לך אוויר בשום מקום, עד שהבדידות והזרות והגעגועים יהיו בלתי נסבלים, וזהו. תחזרי מההרפתקה שלך כשייגמר הכסף, או כשיאזלו כוחות הנפש, או כשידהה גם החידוש שבזה, וגם זה, אירופה היקרה שלך, תהיה הרגל.

הכל את עושה, הכל חוץ מלהתבגר ולהשלים סוף סוף עם מי שאנחנו. מה הבעיה שלך. מה את בורחת מזה כבר שנים כמו מאש, תקועה בתוך חלומות של אחרים כאילו הכל עדיף על אנחנו.

ארבע שנים עם הדס, בגללך, שיתפנו פעולה עם ההצגה. שני חדרי שינה, שני ארונות בגדים, והעצירות הזאת לעיני אנשים, הבּלימה כל הזמן, שחס וחלילה לא ניגע, שלא נביט בה בהשתהות ארוכה מדי, שלא ניראה קרובות מדי, שלא נסגיר דבר. ורק עכשיו את מבינה את המחיר. מחיר מופקע כזה על שקר לא שילמנו בחיים.

רגע, המים רתחו. איפה המאפרה.

את שומעת את זה. לא, השיר. השיר ברדיו של השכנה. תראי, תראי אותה, יושבת וכותבת במחברת, אישה מבוגרת. מזמן לא ראיתי מישהי כותבת ככה. יפה, לא. תקשיבי, תקשיבי.

ותראי את האור הזה. את תמותי מגעגועים לפינה הזו בחלון. לאיך שרואים מפה יפה את השקיעות. תכתבי, עומדת במטבח, זוכרת, מסתכלת על ענן ורוד. חמוד, נכון?

רשימה אחרונה - נובלה בהמשכים

רשימה אחרונה – פרק 14

בואי נשב בנוח, לא ככה על אדן החלון כמו חתולה.

הכאב בטן הזה שאני שונאת מתחיל. תמיד הוא מתנפח בנו כמו גזים כשנשבר לנו הציר שמחבר את ההגה לגלגלים. ההרגשה הזאת, המורטת עצבים, כאילו אנחנו שטות על הכביש המהיר בלי שליטה ומולנו משאית ענקית, צופרת ומהבהבת בפנסים. בואי, נשב כאן, נישען על הקיר, נעצור שנייה בצד לפני שתהיה פה תאונת שרשרת. נתחיל מההתחלה, מתישהו משהו יתבהר.

תנסי להיזכר במשהו שכבר כמעט שכחת.

הים, כן, הכי אנחנו זוכרות את הים. השבתות האלה, התמונה הזאת מקועקעת לנו בתודעה. הים הממוסגר בחלון המכונית הפתוח והרוח שבאה ממנו, מפזרת את השיער וממלאת את האוויר בריח הזה, ריח רחוב הרברט סמואל. שמנוניות קרם ההגנה ודריכת כפות רגלינו בבוץ ראשית הים, והצלילה בעיניים פקוחות, צרובות, מתחת לגלים, והמראה הזה, של האופק, כשהיינו מרחיקות לעמוקים ומפנות גב לחוף, ואז נשכבות על הגב, מקשיבות לאוזניים נאטמות במים וצפות בשמש. לפעמים ריחות מזכירים לך, של ארטיקים ושל פירות חמים ושל שתן. לפעמים שירים שהתנגנו אז בדרך במצעד הפזמונים, סאני, גיב מי גיב מי גיב מי אה מן אפטר מידנייט, וואן ויי טיקט טו ד'ה בלוז. אשכרה, כרטיס בכיוון אחד אל הבלוז.

השיכחה הזאת, בגללה הבלוז הכואב הזה בבטן. כבר שנים שאנחנו שוכחות, אחד אחרי השני, את כל הדברים החשובים.

אולי אנחנו כל כך זוכרות את הים הזה פשוט כי כמעט כל התמונות באלבומים הן משם. את רואה אותנו בחול, ילדות, בלי טיפת חספוס בארשת ובגוף המקופל על המגבת, ואת נזכרת באופטימיות. איך האמנו אז, שתינו, לכל מה שאמרו לנו על כל מה שנוכל אם רק נרצה. כאילו זה באמת תלוי רק בנו. כאילו אם רק נהיה ממושמעות וחרוצות ועקשניות, אם לא נפחד מעבודה קשה וכל החרא האמריקאי הזה, נהיה סיפור הצלחה.

איך אהבת להיות סיפור הצלחה, לעשות אותם גאים. לקח לי זמן להסביר לך, אבל בסוף הבנת שזו לא כזו חוכמה גדולה לעשות אותם גאים אֵת השניים האלה. בקושי סיימו תיכון, חיו במין חוסר שביעות רצון, הוא חלם על כסף והיא רק רצתה קצת שקט, ומספיק שקיבלת תשעים באיזה מבחן, כבר היו בטוחים שהעתיד שלנו הולך להיות מזהיר. כל הזמן זה היה באוויר, גם אֵת זה את מתעקשת לזכור, את העתיד הזה באוויר, ההרגשה הזאת שהעכשיו הוא רק ההיערכות שלנו לקראת משהו גדול ומרהיב. חייבים לשאוף להגיע רחוק, לא מילימטר אחד פחות.

בכיתה ב' עשו לנו את המבדקים האלה, לברר מי ילד מחונן. כיתה ב', את מבינה. לחץ היסטרי. מין תחושת דחיפוּת שעד היום רוחשת אצלנו בתחתיות כמו קן נמלים פועלות, מלחיצות אותך, נו נו נו נו כבר. אשפה כבדה מלאה בדגלים תלויה לנו על הגב ושום דגל עוד לא תקעת. כבר בת עשרים. עשרים וחמש. שלושים ואחת. שלושים ושלוש. והדגלים, במקום להתנפנף מאחורינו על פסגות קורות חיינו, נחבטים לנו בגב עם כל צעד כמו הצלפות אכזבה.

שם זה התחיל, בכיתה ב'. כל הבּילְד-אפּ הזה, הציפייה הזאת שבחודשים האחרונים מתפוררת עלייך כמו מבעד לפומפייה ענקית, מתגרדת על השמיים המחוּררים שלך, ואת עומדת בגשם פירורי החיים האלה שנופלים לך על הראש ומתכננת את הבריחה שלנו מפה.

כי העניין הוא שאף פעם לא ממש ידעת מה, ידעת רק איך. בדיוק כמו אבא. מרוב שהיית עסוקה בריצוף הדרך ובעריכת רשימות ובהקמת תפאורות ובכיוון תאורות, לא התפנית לחשוב שנייה מה את רוצה לעשות בכל זה. התבלבלת. כל מה שידעת בלי הרף היה שצריך להצליח בגדול, שזו פסגת השאיפות, אבל לא היה לך אפילו לרגע שום שמץ של מושג איך את רוצה שנגיע לשם, לפסגה הזאת. את הדבר הכי חשוב הזנחת. אותנו, טמבלית. אותנו שכחת.

הכל קרה לנו מול הטלוויזיה. איש לא תיקן אותנו, איש לא מיגר את הטעות, והיה נדמה שזה אפילו לגיטימי, לשבת מול המרקע הזה ולשגות באשליות. לתכנן את החיים שלנו ככה, כמו בסדרות אמריקאיות.

היינו רואות פרקליטי אל איי והיית חושבת, זה נראה כמו משהו לשאוף אליו. החליפות, נשות הקריירה היפות, כל הניירת הזאת החורצת גורלות וסכומי העתק המתגלגלים בין קירות הזכוכית של המשרדים המעוצבים. משפטים, למה לא. אז בכיתה יא', כשהציעו לנו להיכנס לאיזו תכנית ללימודי משפט עברי באוניברסיטה כדי להרוויח עוד חמש נקודות בבגרות, חשבת לעצמך, מעולה, הנה זה מתחיל. וישר סרטים אמריקאים. נסיים את המסלול הזה בהצטיינות ונמשיך ללימודים באוניברסיטה ונצא משם להתמחות במשרד הכי נחשב ויהיה לנו אוטו יפה וכבוד ויוקרה ומלא כסף ונסתובב ככה, כמו אלה בטלוויזיה, בחליפות מחויטות ובנעלי עקב. נפלת בבורגנות.

לא גידלו אותנו על ברכיו של שום ערך אחר, אז נאחזת בחומרנות. משהו צריך היה לתת את הכיוון, לסמן לנו את הדרך, אז רצית שיהיה לנו יום אחד בית כזה כמו של פרקליטי אל איי, עם בריכה ועם אי במטבח, ושנתעסק כל היום ברכישות ובמיזוגים ונחזור הביתה מאוחר ונהיה אישה חזקה ועצמאית עם מלא כסף ומשפחה אוהבת ובעל חתיך. חשבת שכל אלה שאיפות נעלות, מצפן טוב. אז למדנו משפט עברי. היה מעניין, הכל מעניין, והיו לנו עוד חמש נקודות בבגרות, אבל אז הבנת שזה לא בשבילנו, שלא מעניין אותנו להתעסק בשיקום חברות שפשטו רגל כדי למכור אותן ברווח, והלכנו ללמוד מדעי המדינה וספרות. לא הצלחת להרפות לגמרי מהפרקטיקה, התחלת למכור לכל מיני אנשים ששאלו סיפורים על שאיפות דיפלומטיות שיש לך, אבל עמוק בפנים כבר ידעת שאת מבלבלת את המוח. שעם כל הכבוד לכישרון שיש לנו לשפות, את האחרונה שתארח מסיבות קוקטייל ותחזיק בעדינות כוסות שמפניה ותהדק יחסים עם מנהיגים זרים. מה לך ולזה. עוד שנתיים היו צריכות לעבור כדי שתרפי גם מזה.

ואחרי שראינו את כל אנשי הנשיא אמרת לעצמך, גם זה נראה טוב. עיתונות, למה לא. נסתובב ככה כמו דסטין הופמן, נשאל שאלות נוקבות, נחשוף איזו פרשיית שחיתות מסועפת ושערורייתית בצמרת ויום אחד יעשו עלינו סרט. אז הלכנו להיות כתבת נוער במעריב לנוער, חצי שנה בשכר סופרים, ותכתבי, תכתבי, גם זה ירד מיד מהפרק. הבנו שזה לא בשבילנו, הקצב הזה, האינטנסיביות, ההתפלשות במקומיות הזו. ונשארנו בלי שמץ של מושג.

שנים לקח לך לגייס את התעוזה, יא הולכת בתלם שכמוך, ולהודות בלב שלם שאין לך שום עניין בפרקטיקה, שההתנהלות שלך רחוקה מלהיות כלכלית ורווחית, שאת סתם, אוהבת לקרוא ולכתוב יותר מהכול. אפשר לחשוב, איזו חתרנות רדיקלית. אבל שנים לקח לך להודות. שנים ארוכות של בזבוז ושיכחה.

את מנסה כל הזמן, מכניסה אותנו בכוח לסרטים שיש לך בראש, נדבקת למשהו ומתעקשת להצליח בו בגדול, אבל לא מוצאת את הלהט, את החרמנות הזאת שבלעדיה החיים זה סתם. תנועה מעגלית מרחפת בחלל, בלי הציר.

חבל רק שאת לא קולטת שהלהט הזה לא חייב להיות סרט, הוא יכול להיות סתם תמונות סטילס, רגעים. את ויעל על הספה הירוקה בבוקר, שותות קפה. עמידה על דוושות האופניים בירידה, מול הרוח, עם דיסקו באוזניות. סקס קשוב ויסודי ליד בקבוק ריק של יין ושיר ישן ברדיו שזוחל לך על הגוף ליד הצמרמורת בדיוק בסוף, איי לאב יו, סו וואט אם איי סו אפרייד אוף.

את מזלזלת בלהט העניו הזה, המשביע יותר מכל פנטוזי הבלהות שלך.

תני לי כבר, תני לי להחזיק. תאמיני לי שאני יודעת פי אלף יותר טוב ממך מה יעשה לנו טוב. את שכחת. אני עוד זוכרת הכל.

רשימה אחרונה - נובלה בהמשכים

רשימה אחרונה – פרק 12

היי, אמא. בסדר. עכשיו אני מסיימת, נשאר רק להכניס למזוודה. לא נראה לי שאני אצליח לישון. לא יודעת, נראה. מה איתך, את לא עייפה. אולי נוותר. מונית, מה הסיפור. בסדר, אמא, את יכולה לבוא עכשיו, נשתה קפה, למה את צריכה להישאר ערה כל הלילה. כי זה מיותר, באמת, אני יכולה לקחת מונית. ואם הייתי נוסעת לסוף שבוע, מה ההבדל. טוב, איך שאת רוצה, אבל אם את עייפה, אמא, באמת, לא צריך לעשות מזה כזה סיפור. טוב. כן, הכסף מוכן במעטפה, אני אתן לך אותה עם המפתח והצ'קים האחרונים לעירייה ולחברת חשמל, ואל תשכחי לבקש ממנו את השטר חוב, דיברתי איתו אתמול, הוא אמר שהוא יביא אותו. בסדר. נתראה אוטוטו.

ים של סבלנות מצטבר בך מאז שסיפרת לה שאנחנו נוסעות. ים. ברור, לשם היא לא תתקשר פעמיים ביום, שם לא יהיו ארוחות שישי כל שבוע וארוחות חג אלף פעמים בשנה. בטח, אני די משוכנעת שבעיקר בגלל זה כל הישראלים בחו"ל כל הזמן, בתורות, משחקים בכיסאות מוזיקליים בבן-גוריון. בורחים מהמחנק המשפחתי הזה.

איזו אמא זאת. יותר משנתיים התרוצצה בקונסוליות ובשגרירויות בין כל מיני פקידים שהשפילו אותה והתישו אותה כשביקשו שלל מסמכים ותעודות לידה והוכחות לקיומה עד שקיבלה סוף סוף את הדרכון האירופי שלך. כשקיבלנו את התואר שלנו בהצטיינות היא לא שמחה ככה.

היא כל כך שונה ממך. כמעט אף פעם היא לא מבינה למה אנחנו עושות מה שאנחנו עושות, לאן אנחנו מנסות להגיע, מה אנחנו רוצות. אבל תמיד יש לה הרגשה שאנחנו יודעות, מסיעות את החיים שלנו באוטוסטרדה והיד יציבה על ההגה. איך את מדברת איתה בשקט כל השנה האחרונה, בלי להתרגז, בלי למהר, כאילו מִקְדָמת קרבה וחום על חשבון הגעגוע. מרגיעה אותה, משכנעת אותה שזה יעשה אותך סוף סוף מאושרת, מוכרת לה את החיים החדשים האלה שלנו, עם הברק המצוחצח הזה, וריחות מסממים של קניונים. מחייכת אליה מאחורי הקופה הרושמת מזויפת כמו שירות לקוחות. מברברת באוזניה על כל מה שאנחנו הולכות לעשות שם, ללמוד שפה, לטייל ביבשת, לראות עולם, שלג, מוזיאונים, אגמים, הסטוריה, בא לי להעיף לך שתי סטירות. ככה, הצביעות הזאת. ההתרפקות הזאת על אירופה כאילו זה מה שחסר לך בחיים. אירופה. כאילו שִיק ודרך ארץ ועידון זה מה שחסר לנו כאן, כאילו חוץ מזה הכל בסדר.

גדלנו כאן, יא אירופית ווֹנאבי לוק-אלייק שכמוך. הערסיוּת והשלוכיוּת והחוליגניוּת והסחבקיוּת הן אבני פינה בתרבות שלנו גם אם תתכחשי לזה עד מחר. למה, מה הבעיה. אז משנים, אם רוצים, מתקנים את הקלקולים בְסבלנות, בעקשנות, ביד קשה לפי הצורך. כמו לחנך ילד. אל תתחכמי, לא אמרתי להמציא את עצמנו מחדש, את יודעת שאני לא מאמינה בשטות הזאת, אבל אפשר לשאוף להשתפר אם כל כך מגעיל אותנו מה שאנחנו.

את כמו הדס, בדיוק אותו הדבר. לא מרוצה, אבל מתעצלת לעבוד קשה, לבנות מה שחסר, לשפץ, אז במקום זה את נוסעת אל מקום אחר ומנסה להיקלט. ספּחת. רוצה את זה מוכן. הרי זה הכי הישראלי המכוער שלא רוצה לצאת פראייר, לחפש פתרון קסם, לנחות שם ולדמיין שאנחנו חלק מזה, שזה שלנו. קשקוש מתנשא והעמדת פנים והתעסקות שטחית במעטפת. שום דבר מכל זה לא נוגע בשורש ואני לא קונה את זה, זה לא מחזיק אפילו טיפת מים. הרי כל כך שקוף שהדבר היחיד שמושך אותך לחו"ל עכשיו זו הזרות, זה מסיר ממך לגמרי את כל האחריות. זה לא באמת שלך, את רק אורחת, אנחנו ממילא תכף הולכות.

את רוצה שניסע לשם רק כדי שתוכלי להיות שם, וזה לא ישנה כלום. אז לא יצפרו לנו בכביש ויהיו אוטובוסים בשבת ושלג ייערם על המרפסת שלנו ואיש לא יגרור לידנו כפכפים ולא יידחף לפנינו בתור, אז מה. אז מה. כל מה שרופף ממילא ייתלש שם סופית, כל הנורא יחמיר. מה כולם חושבים שנעשה שם בדיוק, קריירה, משפחה בלונדינית עם איזו גויה, בית בקאנטרי סייד. מה את חושבת, שדווקא שם נמצא כל מה שאיבדנו כי אין שם דודי שמש ומנועי מזגנים בחזיתות הבתים ונעים לצעוד ברחובות הראשיים. תגידי, את באמת סתומה. איך אנשים קונים את הקשקוש הפסבדו-אקזוטי הזה, כאילו מרגע שזזים מכאן לאירופה משתדרגים. כאילו לעלות על מטוס לפריז ולהישאר שם עד שהירושה של סבתא תיגמר זה כזה הישג גדול. את הרי תשבי שם בודדה ומבוהלת ואובדת עצות, זרוקה לבד באיזו דירת חדר בשכונה הכי זולה שנמצא, ותרגישי אבודה בעולם. אבל זה יצטלם יפה. האור שיישפך על זה יהיה אחר. נעלה לפייסבוק תמונות של רצפת פרקט וחלונות בלגיים וגנים וכנסיות וכולם יקנאו, יחשבו שאנחנו שותות את החיים בקשית.

אנחנו נוסעות כדי שיהיה לך יותר קל להיות שקרנית, זאת הסיבה הכי גרועה בעולם לנסוע מכאן. לא, לא. לימודים באיזה טכניון יוקרתי, שליחות דיפלומטית, חופשה, אהבה, הזדמנות חד-פעמית, אלה סיבות, אבל זה, מה זה בכלל. בואי נעשה אמבטיה עם קומקום חשמלי ונחבר אותו לשקע, בואי נקפוץ לאיילון מהגשר, זה כבר עדיף. אותנטי, לפחות. מה פתאום לנסוע, מה זה קשור בכלל. כמה עמוק יכול להיות החור השחור הזה של ההדחקה, יא אללה שלך.

ואימא מאושרת. תבוא לכאן בארבע בבוקר להסיע אותנו לשדה, לראות את המטוס שלנו ממריא, לוקח אותנו אל החיים החדשים האלה. היא משוכנעת שהיא מצילה אותך מהדיכאון. שהיא עשתה לך את הטובה של החיים שלך. היחידה, היחידה שקונה את ההצגה הזאת שלך. או אולי לא. אולי היא פשוט אובדת עצות.

רשימה אחרונה - נובלה בהמשכים

רשימה אחרונה – פרק 11

זוכרת איך הקשבנו לנאום של ראש הממשלה באו"ם, כמו חוטפות עוד סטירת לחי. קטנה כזאת, אלה כבר סתם סטירות, לא כואב, רק מדגיש את הנחיתוּת, את חוסר האונים. כמו ילדת כאפות בחצר בית הספר, מדי פעם עובר איזה בריון ומוריד לה אחת, שלא תשכח מי מנהל פה את העניינים. שלא תחשוב לרגע שאכפת לו ממנה. שלא יעבור לה היאוש.

ראש הממשלה שלנו מושיט את ידו לשלום, אבל. מושיט, אבל מאגרף בה מלא אבלים, לא אחד. בגדול הוא מוכן, רוצה נורא, בטח, מי לא רוצה שלום. רוצה, בטח רוצה, אבל. והאבלים שלו לא משאירים שום פתח. היה מדהים להקשיב לו ולהבין איך אבל יכול להיות בריח ענק על דלת פלדה. טראח! סוגר הכל. אנחנו רוצים מזרח תיכון חדש אבל לא נותנים לנו, סוגרים עלינו מכל הכיוונים, הטרור מסתנן אלינו מבעד לאזרחים, אנחנו קורבנות, כרגיל, נלחמים פה על קיומנו, וזכותנו להגן בכל דרך על עצמנו, זכותנו להתיישב על אדמתנו, להתרברב בדמוקרטיותנו, ואבל אבל אבל אבל, כי לא יהיה כאן שלום, כי המלחמה והשכול והנרדפוּת הם סלע קיומנו. הקשבנו לו עורם שם סיסמאות קלישאיות על דוכן הנואמים והרגשת שמרוב שאנחנו שונאים לצאת פראיירים, בחיים לא נדע להיות ג'נטלמנים. להילחם בתבונה על הדברים הנכונים במקום להתנפח כמו ערסים ולנפנף בשרירים. להפסיק כבר להתעקש להוכיח שאנחנו לא מיעוט רמוס ומושתק, סתם לנסות לחיות בשקט. לא להתנפל כל הזמן, על כולם, מרוב פחד, כמו אמסטף ניצול קרבות כלבים בפוסט טראומה. לכי תמצאי לזה פסיכולוג.

ממש חוכמה גדולה, להגיד שזה מה שיש. להתעקש שזאת המציאות שלנו, ולהציע למי שזה לא מתאים לו, שילך. תמיד מזמינים אותו ללכת, להסתלק, את כל מי שמעז להתלונן, למתוח ביקורת, להטיל ספק, להגיד שרע לו כאן ככה. מזמינים אותו ברוחב לב לעזוב ולפנות מקום לטובים ממנו, לאלה שמוכנים לחיות ככה, במלחמה מתמדת, וגם לשאוב מזה גאווה ומשמעות אידיאולוגית. העיקר שלא נצא פראיירים. איך עוד לא שינו את ההמנון. הרי עין כבר מזמן לא צופייה לציון, היא צופייה לחו"ל, ונפש יהודי לא ממש הומייה כאן, היא בעיקר מסוכסכת מרוב משבר זהות כמו נערה מתבגרת, ותקוותנו אבודה, תראי איך את נראית הלילה, ואת לא היחידה. אבל אין פה אחד שמוכן לצאת פראייר. זה צריך להיות ההמנון. לא נצא פראיירים. לחן: עממי.

זה נכון, הכל נכון, אבל אין לך מה לחפש בשום מקום אחר. לא ככה. זאת אומרת שלא ככה, בהיסטריה, מרוב פניקה. אנחנו עוד ניסע, אני מבטיחה לך שניסע. יהיה לך החו"ל הזה שלך לכמה שנים, מה את חושבת שאני לא רוצה, שלא חסר לי אוויר, שלא מתגבר בי הרעב לנופים ולריחות ולרחובות אחרים. אבל נעשה את זה כשנמצא סיבה טובה, לא ניסע מרוב יאוש.

יש כל כך הרבה סדר שצריך להשליט, יש כל כך הרבה דברים חשובים שמתבלגנים לנו כבר שנה מרוב שאת לא רואה בעיניים, את זה קצת יותר דחוף לסדר. בזה קצת יותר דחוף לטפל. הנסיעה הזאת תחכה. החיים שלנו, זה לא יחכה עד שתתעשתי. יש דברים שאין להם תקנה, את מבינה את זה.

את יכולה להמשיך לשטוף לעצמך את המוח ככה יופי-יופי כמו שאת יודעת, אבל אני לא מאמינה לך לרגע, וגם את כבר מתחילה לפקפק. את קיבלת החלטה ברגע של חולשה ואת לא יודעת להודות שטעית, את לא יודעת להפסיק באמצע גם כשברור לך שזה הדבר החכם לעשות. התחלת, ולכן תסיימי. חתיכת אנאלית. את כל כך פוחדת להיות כישלון, להתחרט ולהפסיק משהו באמצע, לרדת מהעץ הזה, כל כך פוחדת מזה, שאת מעדיפה לשקר לעצמך מאשר לקחת צעד אחד אחורה, לפרק את הארגזים האלה ואת המזוודה, להסתכל למשבר שלנו בעיניים ולטוס לדירה של יעל בפלורנטין לפני שיהיה מאוחר מדי.

אל תנסי למכור לי את החצי חיוך המפויס הזה ואת הנצנוץ הזה בעיניים שלנו משתקפים בכל החלונות באור הנוגה הזה של הירח. הלו! אני מכירה אותך. אני יודעת בדיוק מה את עושה. את לא נוסעת לחפש לנו שום חיים טובים יותר, אל תבלבלי את השכל, את יודעת בדיוק כמוני שבשנייה שנצא מכאן, זה רק יתחיל להידרדר. את תהיי אומללה. את תהיי תלושה, את תאבדי הכל. את פשוט חלשה מכדי לטפל בנו, לחבוש את הפצעים שלנו, להקשיב לכל הכנות שיש לי להגיד, ולחפש פתרון. ואת מתביישת להישאר כאן ככה, שבר כלי, בין כל האנשים שמכירים אותנו. את מעדיפה לספר שאנחנו נוסעות, את חושבת שזה עושה על מישהו רושם. הרבה יותר קל לנסוע לחו"ל הזה שכל כך מעריצים כאן מאשר להישאר ולהיות אמיתית.

ושם לאף אחד לא אכפת. מי מכיר אותנו שם בכלל. איזו נחמה. איזו קורת רוח של מיואשים. זה הקסם החו"לי היחיד שמהפנט אותך עכשיו – את תהיי זרה. לא רק שאנחנו לא מעניינות שם אף אחד, יותר מזה – אף אחד שם לא מעניין אותך. אין ספק, זה מקסים. פשוט מקסים.

רשימה אחרונה - נובלה בהמשכים

רשימה אחרונה – פרק 10

אבא, בטח אבא. גיבור הסיפור הזה. הפחד הכי גדול שלך.

תכתבי. נולד פה בשנות החמישים לשני צברים, הוא רס"ר בחיל אוויר, היא מוכרת בחנות ספרים. סיים תיכון בקושי, התגייס לנח"ל ומשם המשיך לשריון, התחתן, נלחם במלחמת יום הכיפורים ואז אנחנו נולדנו לו, נלחם במלחמת לבנון ואז נולד לו ערן, עבד בבנק כי פתאום הוא נאלץ לפרנס משפחה, אבל אז חשב שהשעמום יוציא אותו מדעתו לתמיד אז הלך ללמוד בקורס מדריכי טיולים והתחיל לרדוף אחרי הכסף. זה היה בסוף שנות השמונים, כשהתחילה כאן החזירות הגדולה, כשנהיה נורא מקובל לרצות להביא את המכה. הגלגול הפרימיטיבי של האקזיט. עבודה קשה נהייתה מושג מיושן, נלעג, בזוי כמעט. הכבוד הגדול היה טמון במכה אחת גדולה. לקנות את הדבר הנכון ברגע הנכון ואז למכור בזמן, לפתוח עסק שיתגלגל בו מלא כסף, לייבא, לייצא, לשווק. בהלת המכה.

דווקא היו לו כמה רעיונות טובים לאבא, אבל היה ביש מזל. היה לו מה לתת, אבל איש לא רצה לקחת. ואז הוא מת. ומזה את הכי פוחדת, כמו כולם. שאיש לא ירצה מה שיש לך. שלא תגיעי אף פעם ללב של אף אחד.

הוא לא ידע בדיוק מה, אבל היה לו נורא ברור איך. הייתה לו התמונה הזו, התמונה הארורה הזו שממררת את חייך כבר שנים. דימוי של אושר. הוא אסף דימויים של כל מה שקסם לו, כל מה שדימה לו את החלומות הכי פרועים, והוא ננעל על זה ורק על זה וכלום חוץ מזה לא חדר את קירות הרעב והזעם.

בהתחלה הוא רצה לפתוח אספרסו בר בתל אביב כשכולם עוד שתו פה רק בוץ ונס של עלית וקפוצ'ינו עם קצפת בקפולסקי ובאפרופו, בכוסות זכוכית גבוהות. היה חוזר מהנסיעות שלו לאיטליה עם הקבוצות ומספר לאמא איך מורידים שם כוסיות של אספרסו בעמידה בדרך לעבודה, לא יושבים שעתיים על ספל של הפוך, ניגשים לבר, מזמינים אספרסו, הופכים אותו לתוך הפה וממשיכים. הוא חיפש כסף כדי שיוכל לעשות את זה, אבל לא מצא. אחר כך רצה להוציא לאור מגזין כלכלי, ואז לפתוח בית אבות, ובסוף כבר נסחף לכל מיני הרפתקאות מטופשות, נסע להודו, רצה לייבא אביזרים לרכב, שקע בחובות שהטביעו את כל המשפחה, ערער לאמא את כל שיווי המשקל, עישן כמו מטורף, חטף סרטן בגיל 45 ומת אחרי פחות משנה.

מה דעתך על זה, לא סיפור. למה זה מעניין פחות מסיפור על האיש שהקים פה את הרשת הראשונה של האספרסו ברים ונהיה מזה מיליונר, או מסיפור על מישהו שחטף סרטן אבל החלים ופצח בחיים חדשים, או מסיפור על ילד מופרע שבגיל 25, אחרי מסלול קצונה, השלים בגרויות והלך ללמוד רפואה ונהיה דוקטור. תגידי לי מה מעניין בסיפורים המחורבנים האלה. כוחה של הרוח האנושית וכל השטויות האלה, את לא קולטת שמוכרים לנו זבל, מאכילים אותנו בכפית בסיפורי מעשיות על אנשים שיש להם מזל במקום לספר לנו איך החיים נראים באמת. החיים, החיים, ככה הם נראים. הדירה הנעזבת הזאת והמזוודה המטונפת הזאת והשפה החתוכה שלך וכל מה שאת מרגישה עכשיו וכל מה שהביא אותנו לכאן.

עכשיו תכתבי איזה הרהור על שברו של חלום ונוכל להמשיך, ותכתבי קצת יותר מהר, כי לפנות בוקר הטיסה ובקצב הזה לא נספיק הרבה.

תכתבי שכמעט הכל עניין של מזל. שעל כל סיפור הצלחה יש מאות אנשים, מה מאות, אלפים, מיליוני אנשים מוכשרים, חרוצים, יצירתיים, שאפתניים, שמסתובבים בבית בין כל הקירות ומנסים להבין איך זה קרה, איך מהחלום שלהם נהיה סרטן. זה הנתיב האחר, השוליים של הסיפור האמריקאי, רצועת האספלט בין הכביש המהיר והתהום שעליה לא מספרים הרבה. כי זה אמיתי מדי, מבאס אנשים שרוצים לחיות בסרט. זה קשה לעיכול, נתקע בגרון.

וכאן, במקום הפצפון והפסיכי הזה שכל כך מנסה להיות מדינה מערבית מודרנית, עם בתי קפה ושבילי אופניים ואופרה ומחלפים וגורדי שחקים וקניונים, כאן אין שוליים. הכל מיינסטרים, רב מכר שובר קופות. פה חיים בסרט כל הזמן, אבל סרט הוליוודי. לא אוהבים כאן אינדי אוונגארד. אז בסוף התייאשת מרוב שהפער ענק, בין המציאות והסרט, הפער הזה כבר חורה לך. ובא לך לדבר על זה אז באתי, כי את לא יכולה לדבר על זה בלעדיי. את צריכה אותי כדי לעשות חשבון נפש.

כי המקום הזה שחק אותך, הרגיל אותך לנואשוּת כאילו רק שתי ברירות יש כאן, לחיות בסרט או לחיות בחרדה. אין כאן לגיטימציה לאנשים מהורהרים מדי. קוראים להם בכיינים תבוסתנים וצורחים עליהם, מקרוב, עם אצבע מתנפנפת להם מול העיניים, שזאת מדינת מלחמה. לא באנו לכאן להתפלסף ולהתבכיין, באנו להילחם. מלחמה צודקת, כמובן. ככה זה, הגורל היהודי. שונאים אותנו, כולם, רוצים לחסל אותנו, אנחנו האמ-אמא של האנדרדוגז ובמקום הזה, בבית שלנו, יש זכות קיום רק לחזקים שבינינו. לא רוצים כאן חלשים, מתלבטים, תוהים, מיוסרים, לא רוצים כאן אנשים שחושבים שאולי אנחנו טועים. לא סובלים אותם. רוצים כאן רק את אלה שיש להם דעה נחרצת שהם יודעים לצעוק בקול מורם עם אצבע מתנפנפת, לנצח את כל הקולות האחרים, רוצים כאן רק כאלה שמשוכנעים בצדקתם ושיש להם את הכוחנות מצדה-שנית-לא-תיפול-ולא-נלך-כצאן-לטבח הזאת בעיניים. וכסף. וכח. רק כאלה מותרים כאן. ואת לא כזאת. אין לך שום דבר מאלה. יש לך בעיקר קשר חזק, מורכב וטעון, למקום הזה, והרבה ספק ושאלות. אז בגלל כל הבריונים האלה את יושבת כאן הערב עם השאריות שלנו בשמונה ארגזים, ואיתי, ועם הדרכון האירופי שלך. מחכה לטיסה. מרגישה מגורשת.