שני יתרונות עיקריים יש לאורח החיים המינימליסטי שאימצתי לפני שנים: האחד הוא ההבנה הצרופה, כזו שיכולה להתחדד רק בעקבות התנסות אישית, שיש מעט דברים שאני באמת זקוקה להם כדי להיות נינוחה, ואפילו מרוצה; והשני, שבמידה רבה נובע מהראשון, הוא האפשרות לחקור, להתנסות וללמוד כל הזמן מהם בדיוק אותם מעט דברים הכרחיים. וזה, כמובן, מאוד אישי – מן הסתם, יש מי שתתמלא רחמים עצמיים אם יהיו לה "רק" 4 זוגות נעליים, גם אם במקביל יהיו לה, נגיד, קרוב למיליון שקלים בעו"ש ובהשקעות נזילות, ולעומתה, יש מי שתידרדר לתהומות של ייאוש וחרדה קיומית אם לא תהיה לה דירה בבעלותה, גם אם "בעלותה" היא רק לכאורה למשך 20 שנה וגם אם זה יאלץ אותה לעבוד לפחות 10 שעות ביום, בעבודה שהיא לא בהכרח מחבבת, כדי לפרוע את החוב. כל אחת והעדפותיה.
ולדעתי, מה שהכי מועיל לי כבר שנים, ומשפר את היכולת שלי לחיות חיים שתפורים לפי מידותיי, הוא ההיכרות המעמיקה והולכת שלי עם הצרכים ועם המניעים שלי. קל לי לנווט את חיי ולקבל החלטות כשברור לי, מצד אחד, אילו עסקאות פחות רלוונטיות מבחינתי, ומצד שני, במה אני מוכנה להשקיע כמות לא מבוטלת של משאבים כי זה עושה לי הרגשה טובה ומשפר את איכות החיים שלי. ובשנה האחרונה, בעיקר בתקופה שבה מרחב המחיה ופעילויות הפנאי הצטמצמו לתחום הפצפון שבין קירות הדירה שלנו, גיליתי שני דברים חדשים שאני מוכנה להקדיש להם לא מעט זמן וכסף: פעילות גופנית, ואמנות. אני אסביר.
בגיל 32 עברתי בפעם הראשונה בחיי לגור לבד. את הבית של אימא שלי עזבתי בגיל מאוחר יחסית (26) ועד גיל 32 גרתי עם בת זוג. כשנפרדנו, שכרתי את הדירה הראשונה שלי לבד. חמש התמונות שתליתי על קירות הסלון היו אהבה של ממש. הן אשכרה עשו אותי מאושרת לרגעים – אהבתי להתבונן בהן ולשקוע בהרהורים, לבהות בצבעים שלהן, ואפילו רק לחוש אותן בזוויות העיניים, משרות סביבי בדיוק את האווירה שהייתי זקוקה לה אז.
הרגשתי שאני גרה בתוך עצמי. התמונות האלה עשו מהדירה השכורה שלי בית אמיתי. אני חושבת שבאותם ימים הבנתי את המשמעות של בעלות על יצירת אמנות. לא כזו שנכנסים למוזיאון או לגלריה כדי ליהנות ממנה בסביבה זרה, אלא כזו שמכניסים הביתה. מביאים אותה לתוך המרחב הפרטי, לתוך החלל שבו אני מנהלת את חיי היום-יום שלי, ואפשר לעצור מולה לרגעים כשעוברים בין החדרים ולראות אותה בכל פעם קצת אחרת, לפי תנאי התאורה ומצבי הרוח המשתנים. היה בזה משהו שכבש את לבי.
ולא מזמן קניתי מאותה אמנית, נטלי צבילינגר, תשע עבודות. לא מדובר בהון עתק, אבל גם לא בסכום פעוט. ומכיוון שגם השקעתי במסגור, כי מדובר בתמונות שהייתי רוצה שילוו אותי לשארית חיי, השכבתי על כל העסק הזה כמה אלפים טובים. והתחושה הייתה בלתי רגילה: מימיי לא נהניתי כל כך לקנות משהו. אני לא יודעת אפילו לנסח במילים מדויקות את מה שקניתי בכסף הזה, אבל ברור לי שרכשתי לי חוויה ייחודית ונדירה. בכל פעם שאני נעצרת מול אחד הקולאז'ים להתבונן בו, בכל פעם שאני רק עוברת ליד אחד מהם ומשתעשעת מעצם הזיכרון שלו, כי אני כבר מכירה כמעט כל פרט בו בעל-פה, אני מבינה עד כמה יש דברים ששווה להשקיע בהם כסף, ולפנות להם מקום.
ההתמכרות החדשה שלי לקפיצה בחבל היא כבר סיפור אחר. פה מדובר בהוצאה כלכלית הרבה פחות משמעותית מצד אחד, אבל מצד שני, בהרגל חדש שהפך לחלק משגרת חיי ושאני מקדישה לו לפחות חצי שעה ביום, חמש פעמים בשבוע.
"הכול התחיל" באפריל אשתקד, כשבמקום העבודה שלי חילקו לנו נציגים ממחלקת משאבי אנוש "ערכת קורונה": שקית בד קטנה שהיו בה מנה אחת של פופקורן למיקרוגל, קפיץ יד לחיזוק שרירי האמה, וחבל קפיצה. עד אז, אני לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שקפצתי בחבל. ומשום מה, זה הגניב אותי. פתאום נורא התחשק לי לקפוץ. אז הגעתי הביתה, וקפצתי קצת. חמש, עשר קפיצות. וזה היה נחמד. וכאילו נלחץ בי איזה כפתור חדש שעד אז לא הכרתי. זה מצא חן בעיניי. אבל ממש.
ואחרי כמה פעמים כאלה, של קפיצות פה ושם, התחלתי להתעניין ולקרוא קצת על קפיצה בחבל. וגיליתי שזה טרנד fitness די פופולרי: מתאמני קרוס-פיט קופצים בחבל, אנשים שרוצים לרדת במשקל ולשפר את סיבולת הלב-ריאה שלהם, ספורטאים שעושים את זה כדי להתחמם לפני אימונים או לשפר את עבודת רגליים, ועוד כאלה מין. ולפי לא מעט סרטוני מידע ומחקרים, יש לזה גם המון יתרונות בריאותיים.
ואז מצאתי את שני אלה, והתחלתי להאתמן איתם יום-יום. לקח לי זמן להתרגל לסגנון הכל-אמריקאי שלהם ושל הסרטונים שלהם, אבל בגדול, מדובר בשני מאמני כושר חביבים ביותר שמציעים המון אימונים בחינם בערוץ שלהם וים טיפים שימושיים למי שבעניין (וגם משווקים את העסק שלהם ואת המוצרים של נותן החסות שלהם). ומניסיוני, אם יושבים עם הקפה של הבוקר וצופים בשלושה סרטונים שלהם ברצף, מתמלאים במוטיבציה ומתקשים לא לקום ולפצוח באימון. בתוך ההקשר המאוד ספציפי של כושר ואורח חיים בריא ותמריצים לזוז, הם בהחלט מעוררי השראה. הקיצר, התמכרתי זה-לא-מילה.
החבל שקיבלנו ממחלקת משאבי אנוש נקרע די מהר. מדובר, כך הסתבר, במוצר נחות, זבלה הזבלות, שבמקומו רכשתי לי חבל קפיצה בסיסי ב-40 שקלים. השקעה סבירה לגמרי בהרגל בריא חדש. כעבור חמישה חודשים של קפיצות עם החבל הזה, כשהיה לי ברור שמזמן לא נהניתי ככה ממשהו, ושמעבר לכל היתרונות הבריאותיים זה פשוט כיף חיים, לקפוץ בחבל, הבנתי שזה הולך להיות ארוך-טווח והחלטתי להשקיע בשני חבלי קפיצה איכותיים פלאס מזרן. האחרון נרכש בעיקר מתוך התחשבות בשכנים, אבל גם כדי לשמור על החבלים, שבהחלט משתייכים לקטגוריית ה"ביוקר". כל זה היה בסוף אוקטובר 2020, ומאז ההנאה שלי מהתחביב החדש הזה לא מפסיקה לשמח אותי.
חוץ מרכיבה באופניים, שהיא חלק בלתי נפרד משגרת חיי מאז התיכון, אף פעם לא הייתי בעניין של כושר. נהניתי להזיז את הגוף ולהפעיל את השרירים, ותמיד היה לי ברור שזה מקדם מצב רוח טוב, אבל זה אף פעם לא היה העניין עצמו – רכיבה באופניים נראתה לי תמיד, ועדיין, הדרך הכי יעילה ומהנה להגיע ממקום למקום, כשמדובר במרחקים סבירים, כמובן. אבל העניין תמיד היה המקום שאליו נסעתי, לא הרכיבה עצמה. נדירות הפעמים שבהן סתם יצאתי לרכיבה בפארק בכיף שלי. ועכשיו, כל הווייב הזה של אימוני כושר עם ציוד מתאים ונעלי ספורט ומוזיקה מרימה ואפילו מגבת קטנה לניגוב הזיעה… כל זה קורה אצלי בסלון כמעט מדי יום. ועבורי, האנרגיות החדשות האלה בגוף, הסוג החדש הזה של ה"היי" והשינויים במראה ובתחושה הכללית, כל אלה הם תגלית מרעישה שאני נהנית ממנה בקטע אחר.
חסכנות (במקרה הטוב, קמצנות במקרה הפחות טוב) והסתפקות במועט הם ההיבטים המוכרים יותר של אורח החיים המינימליסטי. כשחושבים על מינימליזם, מדמיינים בעיקר חללים ריקים, פשטות מונוכרומטית, וחישובים אין-סופיים של הכנסות מול הוצאות. אבל זה החלק הכי פחות מהותי במינימליזם. אלה הם רק התפאורה והאמצעים שמאפשרים לי להימנע ככל האפשר מהסחות דעת ומבזבזנות כדי שאוכל ללמוד איפה רוחשת ההתלהבות שלי מהחיים האלה, ואפילו איפה אני יכולה למצוא בהם משמעות וערך. היכולת להסתקרן, לחפש, לבדוק ולנסות כל מיני דברים, ואז לגלות בדיוק מה שווה את ההשקעה מבחינתי ולהתמסר לזה במלוא הנדיבות והסבלנות, זה הקסם של אורח החיים המינימליסטי. הריכוז במעט ההכרחי. אורח החיים הזה נועד להותיר לי את הכסף ואת הפנאי שבזכותם אני חופשייה להשתכשך במעט ההכרחי הזה, לצלול בו עד הקרקעית, וליהנות ממנו ביסודיות. זו תמצית המינימליזם.
מינימליסטית wannabe 